הרי כולן מכורין.

א גמרא ומציעים: לימא, מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שמחלקת בין סוגים שונים של תשמישי הבית, היא שלא כשיטת ר' מאיר, דאי [שאם] תאמר שכשיטת ר' מאיר היא, הא [הרי] אמר ר' מאיר: מכר את הכרם — מכר תשמישי כרם כולם, ואף את המיטלטלים, ואם כן הוא הדין במוכר את הבית!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, יש להבדיל בין המקרים: התם [שם] בכרם מדובר בתשמיש קביע [קבוע] בכרם ולכן נמכר עמו, הכא [כאן בבית] מדובר בתשמיש לא קביע [שאינו קבוע]. ומקשים: והא [והרי] מפתח דומיא [בדומה] לדלת קתני [שנה], מה דלת דקביעא [שהיא קבועה], אף מפתח מדובר דקביע [שהוא קבוע]! אלא מחוורתא [מחוור], מתניתין דלא [שמשנתנו אינה] כשיטת ר' מאיר.

ומביאים ברייתא הנוגעת למשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר את הבית — מכר את הדלת ואת הנגר (בריח) ואת המנעול שבדלת, אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת החקוקה בקרקע, אבל לא את הקבועה בה. מכר האיצטרוביל אבל לא את הקלת, לא את התנור ולא את הכירים ולא את הריחים; ר' אליעזר אומר: כלל הוא, כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

בזמן שאמר לו: "הוא הבית וכל מה שבתוכו מכורים לך "— במקרה זה הרי כולן מכורין, בין תשמישים הקבועים ובין המיטלטלים, בין כך ובין כך, בין שאמר לו כך ובין שלא אמר לו — לא מכר לא את הבור ולא את הדות ולא את היציע, שהם נחשבים רשות בפני עצמה ואינם חלק מן הבית.

ב מתוך שהבאנו ברייתא זו, מביאים ענין אחר שנזכרה בו. תנו רבנן [שנו חכמים]: צינור שחקקו, כלומר, שעשה בו בית קיבול והריהו מעתה כלי, ולבסוף קבעו בקרקע, אם עברו דרכו המים למקוה — פוסל את המקוה, משום שמימיו נחשבים כמים שאובים. אם קבעו תחילה ולבסוף חקקו — אינו פוסל את המקוה. ומעירים: מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת ר' אליעזר היא ולא שיטת רבנן [חכמים].

ושואלים: הי [לאיזה דבר מדברי] ר' אליעזר הכוונה? אילימא [אם תאמר] ר' אליעזר של מכירת בית, שהוא סבור בברייתא שהובאה לעיל שכל המחובר לקרקע הריהו כבית, ונמכר עמו, דלמא היינו טעמא [שמא זהו הטעם], שר' אליעזר סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר, ואינו מוכר אלא את תשמישי הבית עצמו, וכל השאר אף אם הוא מחובר לקרקע — אינו נמכר עם הבית. אבל אין כאן ענין לגבי קביעות דברים בכלל!

ואלא נאמר שהכוונה לדברי ר' אליעזר בענין כוורת דבורים. דתנן [ששנינו במשנה]: כוורת דבורים שמחוברת לקרקע בטיט, ר' אליעזר אומר: הרי היא כקרקע, ומשום כך כותבין עליה פרוזבול שהוא שטר שמוסר מלווה לבית הדין, שעל ידו אין חובות הלווה נשמטים בשנת השמיטה, ואין כותבים שטר כזה אלא אם כן היתה ללווה קרקע כלשהי.