שר' עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ואם לא פירש שמשייר דבר בידו — מכר הכל, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר, ומה שלא מכר בפירוש לא מכר, ודקאמר נמי בעלמא [ומה שנאמר גם כן בכלל] שר' עקיבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר מוכר בעין יפה מוכר, נאמר כי מהכא [מכאן הוא נלמד]?

ודוחים: ממאי [ממה, מנין] אתה מוכיח זאת? דלמא [שמא] כאן יש טעמים אחרים לדעתם: ר' עקיבא סבר [סבור]: אין אדם רוצה שיתן מעותיו עבור הבית וידרסוהו אחרים והרי בעל הבור דורס דרך ביתו בבואו לבורו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין אדם רוצה שיטול מעות עבור הבית ואחרי כן יפרח באויר, שלא יוכל להגיע לבורו. אבל אין הם חלוקים בעקרון הכללי של מכירה בעין יפה או לא!

ואלא ההוכחה היא מסיפא [ממה ששנינו בסופה] של המשנה שם טעמיהם הפוכים: אם מכרן לאחר את הבור והדות שבתוך ביתו, ר' עקיבא אומר: אינו צריך הקונה ליקח לו דרך אותו בור, וחכמים אומרים: צריך, ומכאן יש להסיק שהדבר תלוי בטעם של מכירה בעין יפה.

ודוחים: דלמא בהאי פליגי [שמא בזה הם חלוקים], שר' עקיבא סבר [סבור]: בתר דעתא [אחר הדעת] של הלוקח (הקונה) אזלינן [אנו הולכים], ואף זכות המעבר שלו היא, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בתר דעתא [אחר הדעת] של המוכר אזלינן [אנו הולכים]!

ואלא יש להוכיח מהא [מזו] ששנינו: המוכר שדה לחבירו, לא מכר בכלל זה לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך שבתוכו, בין שהם חרבין (לא פעילים כעת) בין שהם ישובין; וצריך המוכר ליקח לו דרך על מנת להשתמש בה, אלו דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים: אינו צריך;

הא תו [מחלוקת זו עוד] למה לי לומר? הרי לכאורה הוא כדין המוכר בית! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], שר' עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר ומכר הכל, וצריך לקנות דרך לבורו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר ולא מכר את הדרך אליו?

ודוחים: ודלמא [ושמא] למרות שאותם טעמים קיימים בבית ובשדה, אשמועינן [השמיע לנו] דין זה בבית, וקא משמע לן [והשמיע לנו] גם בשדה. וצריכא [וצריך] שייאמרו שני הדברים, דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] בבית בלבד, היינו אומרים שהקונה מקפיד שלא יעברו דרך ביתו משום דבעי צניעותא [שהוא צריך צניעות], ואינו רוצה באנשים הנכנסים לביתו, ומשום כך סבור ר' עקיבא שאם לא נאמר הדבר במפורש, אין למוכר זכות מעבר לבורו, אבל שדה שהוא פתוח וגלוי — אימא [אמור] שלא; ולהיפך,

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשדה, הייתי אומר שטעם הדבר שבסתם אין למוכר דרך הוא משום דקשי ליה דוושא [שקשה לו לשדה דריסת הרגל], אבל בית — אימא [אמור] שלא, ולכן אנו זקוקים שיפרשו לנו בשני המקרים!

אלא יש להוכיח דבר זה מסיפא [ממה ששנינו בסופה של אותה משנה]: מכרן לאחר — ר' עקיבא אומר: אינו צריך ליקח לו דרך, וחכמים אומרים: צריך;

הא תו [זו עוד] למה לי? היינו הך [זהו זה], מאותם טעמים עצמם נחלקו ר' עקיבא וחכמים לגבי בית! אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], שר' עקיבא סבר [סבור]: מוכר בעין יפה מוכר, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מוכר בעין רעה מוכר? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפסק ההלכה, רב הונא אמר בשם רב: