שבת קח ע"א

דף קח - א

אמר אביי: האי מאן דתלש  פיטרא פטריות מאונא דחצבא, מאוזן הדלי, שגדל שם על המים - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו.

מתיב רב אושעיא: תנן [לעיל צה, א]: התולש בשבת מעציץ נקוב, חייב, ומשאינו נקוב, פטור.

והרי לכישותא ולפיטרא יש הפסק ביניהם לקרקע, ודינם כעציץ שאינו נקוב, ולמה יתחייב עליהם?

ומתרצינן: התם - לאו היינו רביתיה! שאין הדרך לזרוע בעציץ שאינו נקוב ואין זה "מקום גידולו". הכא, היינו רביתיה כך הוא עיקר גידולן של הכשותא והפיטרא.

שנינו במשנה: חיה ועוף ... והחובל בהן חייב.

אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור.

אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן רב הונא? האם בא להשמיענו דאית ליה עור לעוף? והרי תנינא לענין זה במתניתין: החובל בהן חייב, והטעם הוא משום דיש להן עור?

אמר ליה אביי: טובא קמשמע לן רב הונא!

דאי ממתניתין, הוה אמינא שאף שיש לעוף עור, בכל זאת, כיון דאית ביה ניקבי ניקבי, במקום שורשי הנוצות, לא כתבינן עליו, דבעינן שהכתיבה תהא שלימה ולא מופסקת [כדילפינן מ"וכתבתם" שתהא כתיבה תמה].

קמשמע לן רב הונא דכתבינן. כדאמרי במערבא: כל נקב שהוא קטן עד שהדיו עוברת עליו וסותמת אותו אינו נקב! כיון שלא נראית בו האות חלוקה לשתים. ונקבים אלו שבעור העוף אף הם קטנים הם, והדיו עוברת עליהם.

מיתיבי רבי זירא: תניא: נאמר בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו" ודרשינן להכשיר את העור להקטרה על המזבח, שאינו צריך הפשט כעולת בהמה [דמשמע שישסענו ויקטירנו בעוד כנפיו בו, דהיינו כשהנוצה עדיין מחוברת לעור].

ואי סלקא דעתך שעור העוף עור הוא ^[1] - היכי מרבי ליה קרא להקטרה? ^[2]

אמר ליה אביי: עור הוא! ורחמנא רבייה לעור זה שיקרב על גבי המזבח.

איכא דאמרי: אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא כרב הונא, דעוף יש לו עור. דתניא: "בכנפיו", לרבות את העור.

אי אמרת בשלמא עור הוא, היינו דאיצטריך קרא לרבוייה. אלא, אי אמרת לאו עור הוא - אמאי איצטריך קרא לרבוייה? והרי הוא ככל בשר עולת העוף, שנקטר כולו על גבי המזבח?

אמר ליה אביי: לעולם אימא לך לאו עור הוא. ובכל זאת איצטריך קרא. דסלקא דעתך אמינא, כיון דאית ביה פירצי פירצי, נקבים - מאיס להקרבה. קמשמע לן דכשר הוא.

בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור?

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: אם יבא אליהו, ויאמר!

והוינן בה: מאי "אם יבא אליהו ויאמר" והרי אליהו אינו יכול להורות באיסור והיתר, שהרי "לא בשמים היא"?!

אילימא שיבא ויאמר אי דאית ליה לדג עור אי דלית ליה עור, שהוא דבר שבמציאות?

אי אפשר לומר כן. דהא חזינן דאית ליה עור?!

ועוד, התנן במסכת כלים: עצמות הדג ועורו שעשה מהם כלי - מצילין באהל המת, שמה שבתוכם אינו טמא כאשר יש על הכלי צמיד פתיל. לפי שכלים אלו אינם מקבלים טומאה, וכל דבר שאינו מקבל טומאה הרי הוא חוצץ בפני הטומאה.

הרי, שעור הדג נחשב לעור. שאילו היה כבשר הדג היה מקבל טומאה כמו כל אכל? ומשנינן: אלא, אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה אי לא פסקא זוהמא מיניה דעור הדג. ^[3] שכל זמן שיש עליו זוהמא אינו כשר לכתיבת תפילין.

שמואל וקרנא [שם אמורא] הוו יתבי אגודא, על שפת דנהר מלכא, בבבל, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי שגבהו גלי הנהר, ונעשו המים עכורים.

אמר ליה שמואל לקרנא: הואיל ואין הרוח מנשבת עתה, ודאי גובה הגלים הוא משום דגברא רבה קאתי ממערבא, מארץ ישראל, וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה! שלכבודו גבהו המים, כדי לעשות מחיצה סביבו כשהוא נפנה על דופני הספינה [פירוש אחר, שיקנח במים]. זיל, תהי ליה אקנקניה! ^[4] לך והריח בקנקנו, אם יין הוא או חומץ, כלומר בדקהו אם חכם הוא אם לאו.

אזל קרנא, אשכחיה לרב. מצא שאדם זה הוא רב, שהגיע מארץ ישראל.

אמר ליה לרב: מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?

אמר ליה רב: דכתיב גבי תפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך". ודרשינן: מן המותר בפיך - הראוי לאכילה, דהיינו, בהמה טהורה.

שוב שאלו: מנין לדם שהוא אדום שרק דם במראה אדום מטמא את האשה בטומאת נדה?

אמר ליה רב: שנאמר "ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם". הרי, שדם הוא אדום, ולגבי נדה כתיב "דם".

שוב שאלו: מנין למילה שהיא באותו מקום?

אמר ליה רב: נאמר כאן במילה "ערלתו", ונאמר להלן, גבי ערלה באילנות, "ערלתו". מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, דהיינו מקום שהוא פרה ורבה. אמר ליה קרנא: אימא שהמילה היא בלבו. דכתיב "ומלתם את ערלת לבבכם"? ואימא שימול באזנו. דכתיב "הנה ערלה אזנם"?

אמר ליה רב: דנין "ערלתו" תמה מ"ערלתו" תמה. שבמילה ואילן כתב "ערלתו". ואין דנין "ערלתו" תמה, מ"ערלת", שאינה תמה, שאין מפורש בה ערלת מה היא.

אמר ליה רב: מאי שמך? אמר ליה: קרנא! אמר ליה: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה! לפי שבא לנסותו אם הוא חכם. ^[5]

לסוף, עייליה שמואל לרב לביתיה. אוכליה האכילו נהמי דשערי לחם שעורים וכסא דהרסנא דגים קטנים מטוגנים בשמנן, ואשקייה שיכרא, ששמואל היה רופא וידע שכל אלו דברים המשלשלים, ולא אחוי ליה לא הראה לו היכן בית הכסא כי היכי דלישתלשל, שעל ידי כן שימתין ינוקה מהפסולת שבמעיו.

לייט רב, קילל ואמר: מאן דמצערן - לא לוקמוה ליה בני לא יתקיימו לו בנים. וכן הוה!

והא דאמר רב לעיל דילפינן למילה שהיא באותו מקום, מאילן, הוא כתנאי.

דתניא: מנין למילה שהיא באותו מקום? נאמר כאן "ערלתו" ונאמר להלן "ערלתו" - מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי, דברי רבי יאשיה.

רבי נתן אומר: אינו צריך ללמוד ממקום אחר. אלא הרי הוא אומר במילה עצמה: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו", משמע שהמילה במקום שניכר בין זכרות לנקבות. תנו רבנן: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה, ועל גבי עור חיה טהורה, ^[6] ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן, אעפ"י שהוא אסור באכילה, כדמפרש לקמן.

ונכרכות הפרשיות בשערן של בהמה וחיה טהורה, ואח"כ מכניסן לתוך הבתים של התפילין, ונתפרות הבתים בגידן של אלו.

והלכה למשה מסיני היא שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן של אלו.

אבל, אין כותבין תפילין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה. ואינו צריך לומר שאין כותבין על גבי עור נבלה וטרפה שלהן.

ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן של בהמה וחיה טמאים.

וזו שאילה שאל בייתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מנין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה?

אמר ליה: דכתיב "למען תהיה תורת ה' בפיך", ודרשינן: מדבר המותר בפיך.

שאל הבייתוסי: אלא מעתה, על עור נבלות וטרפות של בהמה וחיה טהורים נמי אל יכתבו? שהן אסורין באכילה.

אמר לו רבי יהושע הגרסי: אמשול לך משל: למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו המלך ואחד הרגו איספקליטור, הממונה לכך מהמלך. איזה מהן משובח? הוי אומר זה שהרגו מלך! והכי נמי הנבלות וטרפות שלקו על ידי בוראן משובחות מהכשרות שנשחטו בידי אדם. ^[7]

אמר לו הבייתוסי: אלא מעתה יאכלו הנבלות וטרפות?

אמר ליה רבי יהושע הגרסי: התורה אמרה "לא תאכלו כל נבלה", ואת אמרת יאכלו?!

אמר ליה הבייתוסי: קאלוס משובח טעם זה שאמרת.

מתניתין:

אין עושין הילמי בשבת אסור לעשות מי מלח מרובים כדי לכבוש בהם ירקות, מפני שהוא מתקן בכך את הירקות, שעל ידי כן הם נשמרים לזמן ארוך, ואסור מדרבנן משום דדמי למלאכת מעבד, שמולח את העור כדי שיתקיים. ^[8]

הן פטריות שהזכירו במסכת ברכות (דף מ) על כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו והקשינו וכמהין ופטריות לאו מגידולי קרקע נינהו ורמינהי כו' ופריק אביי מרבי מארעא קא רבי מינק מאוירא קא יניק:

ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות מדקתני בהא מתניתא בשרצים שיש להן עורות. אלמא דרבנן הוא דאית להו חלוקה במקצת שמונה שרצים ומקצתן אבל ר' יוחנן בן נורי אכולה מחייב ומחייב דהכא בשבת כוותיה וקשיא לרב ופריק רב אשי אליבא דרב ואמר ת"ק דמפליג בין מקצת שרצים למקצתן לאו חכמים אינון אלא ר' יהודה דאזיל בתר גישתא דתנן רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה אבל רבנן דפליגי התם על ר' יוחנן בן נורי לענין טומאה פליגי. אבל לענין שבת מודו ליה. ואקשינן אי הכי הא ברייתא דתניא הצד א' מח' שרצים האמורין בתורה והחובל בהן חייב דברי ר' יוחנן בן נורי דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלקותו הוה ליה למיתנא דמשמע אפי' רבנן דפליגי עליה לענין טומאה הכא מודו ליה ופרקי' תני דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלקותו פירוש חבורה מלשון חברבורות. כגון יחת מחתחתים יגל מגלגל. מכלת מכלכול וכיוצא בהן ודייקינן מדקתני החובל בהן פטור. מכלל שההורגן חייב. ומוקים לה ר' ירמיה כר' אלעזר דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת ודחי רב יוסף ואמר אפי' תימא רבנן מחייבי ליה דלא פטרי רבנן אלא כגון כינה דאינה פרה ורבה אבל שקצים ורמשים דפרו ורבו מחייבי ההורגן ושניהן דרשו מאילים האמורים במעשה המשכן ועורות אילים שהורגים אותן ליטול עורותיהן כדפרישנן דכל מלאכה ממעשה המשכן גמרי להו. והריגת מזיקין מפרשינן לה בכל כתבי הקדש. ואקשי ליה אביי לרב יוסף שהקב"ה זן ביצי כינים והתניא הטפויין וביצי כינים אלמא יש ביצים לכינים והן בלשון ארמית נכי ובלשון ישמעאל ציבאן ופרעושים ודאי יש להן ביצים ולא פטר ר' יהושע את ההורגן ולא פטר את הצדן ואמר מר יהודה רב גאון זצ"ל דהוא מרבנן קשישי ראשונים דהוו מימנעי מלצוד פרעוש בשבת ואפי' על בשרם ולא מנעון למשקל כינים כדמפרש בריש מס' דא:
פיסקא הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור כו' המפיס מורסא בשבת והצד נחש בשבת אע"ג דאוקמינהו רב לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה קיי"ל כשמואל דאמר בהו דאינון פטור ומותר:
אמר שמואל [השולה] דג מן הים. אם הוציאו מן הים ולא שהה כדי יציאת נפש עד שהחזירו לים פטור שהרי לא עקר דבר מגידולו וגם לא הרגו ולא העתיקו נמי ממקום חיותו לגמרי אבל אם הניחו ביבשה עד שיבש בו כסלע לחלוחית המים חייב א"ר יוסי בר אבין ולא אמרו שיבש אלא בין סנפירין של דג ששם חייו. וכיון שיבש שם כאילו מת וזו השמועה של ר' יוסי בר' אבין מפורש בתענית פ' סדר תענית האלו רב אשי אמר לא תימא יבש ממש אלא אפי' (דברירה) [דעבד רירי] פי' דרירי של דג יוצא מתוך פיו הנה נטה למות ואינו חוזר בחיותו וכמת הוא חשוב והשולה אותו חייב. הא דאמר שמואל הכניס ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב ואסיקנא חיוביה משום עוקר דבר מגידולו כדרב ששת דמאן דתלש [כשותא] מהיזמי והיגי [חייב] ומפרש בפ' בכל מערבין דקטלין לה להיזמתא ויבשה כשותא:
אמר אביי האי מאן דתלש פיטורא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו. פי' פיטורא זה ממיני כמהין ופטריות ומפורש בגמ' ברכות פ' כיצד מברכין אמר אביי מירבא קא רבו מן ארעא ומינק מן אוירא ינקי עיקר שלהן מן הקרקע ולא מיתמר בהן גידולי הארץ והכין נמי להעוקר פטריות מן אונא דחצבא אע"פ שהוא כלי חרס יוצא ונגדל ומאוירא ינקי. וכמה דאית לפיטורא במקום גידולו אית ביה כח דיניק מן אוירא. וכד מיעקר לא יניק מאוירא:
מותיב רבה אושעיא תולש מעציץ נקוב חייב ומשאינו נקוב פטור דאלמא פיטורא באונא דחצבא כעשב בעציץ [שאינו] נקוב דמי ופרקינן התם לאו היינו רביתיה. הכא היינו רביתיה.

דקא דלי מיא ועכירי. פר"ח ז"ל דשמואל שמע דגברא רבא אתי ולפי שראה המים עכורים חשב בלבו ששתה מהם והיה יודע בדרך חכמת הרפואות שהמים ההם העכורים משלשלין הבטן ולפיכך אמר וחש במעי' ול"ג ר"ח וקא דלו מיא לאקבולי אפי' ואפשר דה"ג גברא רבא אתיא וחש במעי' דקא דלו מיא זיל לאקבולי אפי', ותהי לי' בקנקני' והוא דרך משל לבודקו לפי שזה היה אומנתו של קרנא לבדוק היין שבקנקנים כמו שמפורש בפ' ב' דייני גזרות (כתובות קה.):

ה"ג ר"ח ז"ל: אמר ליה שמואל לקרנא גברא רבה אתי ממערבא וחש במעיה וחזינהו שמואל למיא דקא דלו לקבליה ועכירי. פירוש: דשמואל שמע דאדם גדול בא בספינה, והיה רואה המים עולין למעלה ע"י הרוח והיו עכורות מטיט ועפרורית והיה יודע שהיה שותה מאותו נהר ואותו המים משלשלין, לכך אמר דחש במעיה.

מתני': אין עושין הילמי בשבת אבל עושין מי מלח. ירושלמי (דפרקין, ה"ב):מה בין הילמי מה בין מי מלח, הילמי צריכה אומן מי מלח אין צריך אומן.

כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ואפי' על גבי נבלות וטרפות שלהם ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל לא על גבי עור חיה טמאה ובהמה טמאה ואין צריך לומר על גבי נבלות וטרפות שלהם ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן:

עור של עוף טהור הרי הוא כשר לתפלין ואע"פ שיש בו נקבים נקבים מפני מושב הנוצה הרי אמרו כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב אבל דגים אין כותבין על עורם ר"ל אפי' טהורים שבהם מפני שאין זוהמתן פוסקת בעבודן וכן הדין בכל אלו בס"ת ומזוזה:

עולת העוף כבר התבאר שמולק ומבדיל ר"ל שחותך כל הסמנים כמו שכתבנו בראשון של חולין וממצה דם הראש ודם העוף על קיר המזבח למעלה מן החוט וכל שמצה דם הראש ולא מצה דם העוף פסולה הא אם מצה דם העוף ולא מצה דם הראש כשירה ואח"כ מקטיר את הראש בפני עצמו ר"ל שנוטלו ומקיפו בבית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על האש שעל המזבח ואח"כ נוטל את הגוף ומסיר את מוראתו ועור שעליה ונוצתה ובני מעיה ומשליכן לבית הדשן ואח"כ משסע את העוף בידו בכנפיו ר"ל בעוד שכנפיו לשם אלא שאינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר וסופג במלח ומקטיר על האש ואינו צריך להפשיט את עורה כדרך האמור בעולת בהמה שאע"פ שהוא קרוי עור התורה רבתהו להקטרה שנאמר בכנפיו לרבות את העור:

עצמות הדג ועורו אין כלים העשויים מהם מקבלים טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים ומעתה העושה מהם אהל הרי הוא מביא טומאה לכל מה שתחתיו אבל הוא עצמו ר"ל האהל טהור לגמרי כמו שיתבאר במקומו:

שם מתיב ר' זירא בכנפיו כו' ואי ס"ד כו' יש לדקדק אמאי לא קשיא להו הכי אגופה דמתני' דקתני החובל בהן חייב וליכא למימר דאגופה דמתני' לא קשיא ליה דאע"ג דחשיב עור לענין שבת הוה כבשר לענין הקרבה ומשום דרכיכין וכיוצא בזה כתבו התוספות לעיל ואדרב הונא פריך שפיר שהכשיר לכתוב תפילין דמה"ט דרכיכי' דמרבי ליה דהוי כבשר לענין הקרבה לא ה"ל להכשיר נמי לתפילין דאם כן מאי פריך לרב הונא לעיל תנינא ממתניתין דחובל חייב דאימא דהא קמ"ל אע"ג דרכיכא לא הוי כבשר לענין תפילין ועוד אדמקשה מהקרבה אתפילין דהוי דומה לו תקשי בפשיטות מטומאה דהוי כבשר וע"כ נראה דודאי לענין הקרבה ותפילין ליכא לאשוויי כבשר אלא דאמתני' לא הוה קשיא ליה לר' זירא מההיא דבכנפיו הכשיר את העור דאימא דאע"ג דהוי עור לענין שבת מ"מ לענין הפשט עור בהקרבה לא הקפיד הכתוב אלא על עור שלם כמו בבהמה אבל השתא דמשני דאע"ג דאית ביה נקבים לא חשיב נקב כיון דהדיו עוברת עליו א"כ לענין הקרבה נמי מקרי עור שלם ואמאי מרבי ליה קרא ודו"ק:

יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים כו'. מפורש פ"ק דע"ז:

דקדלו כו'. עיין ברש"י ובתוס' והוא דחוק וי"ל שידע שמואל שאותו גדול הבא חש במעיו ואפשר דשמע נמי שמואל שהגדול בא אליו לרפאותו שהיה שמואל רופא מומחה ושמואל וקרנא יתבי אגודא דנהרא כדי להקביל פני גדול וכשראה שגם המים דלו לאקבולי אפיה א"ל לקרנא זיל תהי כו' ודקאמר שהיו המים עכירי בזה ראה שאין המים הולכין כדרכן מלמעלה למטה מארץ ישראל לבבל אלא דהוו קדלו ממטה למעלה כדי לאקבולי אפיה ולכך הוו עכירי לפי שהלכו שלא כדרכן:

מלה"ד כו' א' הרגו מלך וא' הרגו כו'. במלתא דעלמא הוא דאוקמיה להאי בייתוסי ועיקר טעמא דע"כ תורת ה' גו' מן המותר בפיך היינו ממין המותר בפיך דבעור לא שייך המותר בפיך דאינה ראויה לאכול אלא ממין המותר בפיך קאמר ומה"ט נחורות ועקורות מותרין כמ"ש התוס' וק"ל:

בגמ' ואי ס"ד עוד הוא היכי מרבי ליה קרא וכו' כצ"ל:

וקא דלו מיא לאקבולי אפיה זיל תהי אקנקניה וכו' כצ"ל:

ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה וכו' כצ"ל:

אלא מעתה על גבי עור נבלות וכו' כצ"ל:

גמ' ולא מטמאין אמר רב אדא בר מתנה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה למה שמנו כו' משבשתא הוא אדרבה כו' הד"א:

בד"ה אילימא דקאי כו' ונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר בגוונים כצ"ל:

בד"ה הטפויין שירוץ. נ"ב שירונ"ש בלע"ז ס"א:

תוס' בד"ה אמר אביי כו' ותימה הוא כיון כו'. נ"ב ונראה בעיני דהאי אמר ליה רבא שינויא הוא והוי כמו הא א"ל רבא כו' ודו"ק:

רש"י בד"ה בכנפיו כו' ומקטים הס"ד:

בד"ה והתנן כו' ועצמות הדג נמי דכלי עצם דמקבלים טומאה כו' כצ"ל:

גמרא א"ל שמואל לקרנא כו'. זיל תהי ליה אקנקניה. נ"ל הא דל"א זיל בדיק להו כלישנא דהש"ס בכ"ד הוא משום דאומנתיה דקרנא הות דהוה תהי באמברא דחמרא כתובות (קה) לכן א"ל הואיל דאתה בקי בתהיית היין זיל תהי ג"כ ביינו דהיא התורה שנמשלה ליין. ובחדושי לס' נת"ע הרחבתי קצת בזה:

[שם ר' נתן אומר א"צ כו'. נראה דצ"ל ר' יונתן דהוא בר פלוגתיה דר' יאשיה בכ"מ וכבר כתבתי זאת בהגהותי לב"ר פמ"ו אות ח' במ"ת] :

תוס' ד"ה ואי. הא אפילו נוצה שבכנפים כו'. ל"י לאיזו כוונה הוסיפו מלת נוצה. וכן רש"י מפרש מה היא נוצה שלא נזכרת כאן ועמש"כ לעיל (מט):

בא"ד וי"ל דבבהמה נמי אשכחן כו'. ק"ל דא"כ הא גם עור אשכחן דקרב בבהמה דהיינו עור הראש כדפירש רש"י שם בזבחים וי"ל:

גמרא "כדאמרי" במערבא. כצ"ל (וכ"ה בדפו"י):

שם "מתיבי" ר"ז. צ"ל מתיב: שם יהא רעוא דת"ל קרנא בעיניה. נ"ב לייטיה. משום דהוה חייש במעיה וזה צערו שעכבו במשאלותיו. ובלא"ה משום חולשא דאורחא נמי לאו אורחא. ואין אדם נתפס על צערו. וכדעבד נמי לשמואל בסמוך:

זִיל תָּהִי אַקַנְקַנֵּיהּ. אף על גב דלפי פירוש רש"י הבין דגברא רבא הוא מכח נס של הגלים, עם כל זה אין מזה הוכחה שהוא אדם גדול בתורה אלא אפשר שהוא צדיק גדול במעשים וזכה לנס בזכות מעשיו. ברם קשא למה מיהר לשלח לְקַרְנָא לבדקו בתורה, והלא מוכרח שיזמינו לביתו כיון דידע שהוא צדיק גדול ואז הוא עצמו יבדוק אותו בתורה? ונראה לי דשלח קַרְנָא לבדקו בתורה שאם הוא חכם בתורה וישיב לו תשובה לשאלותיו יבין מתשובותיו על חלשתו, שאם ישיב תשובות כראוי אז ודאי דעתו מיושבת ואין החולשה גוברת בו, ואז הוא יכין לו הרפואה כפי מה שיבין גדר חולשתו איך הוא, והוא היה רוצה למהר להכין לו הרפואה קודם שיבא לביתו, ודע דמה שאמרו הֲווּ יַתְבֵי אַגּוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא, נראה לי זה פרת שהוא מלך בארבעה נהרות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית ב, יד) וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתֵיפּוּק לֵיהּ קַרְנָא בְּעֵינֵיהּ. פירש הר"ן ז"ל שקללו שיצא 'קרום בין עיניו' ונראה לי בס"ד דקללו שיהיה לו 'חולי בעיניו' שינגיח החולי בעיניו כמו קרן המנגח. או יובן 'קַרְנָא' רצונו לומר 'אוֹר' כמו קרנים מידו לו, וקללו שיצא האור מעיניו וישארו עיניו בחשוכה, והא דקללו בעונש כזה שהוא מניעת ראית עיניו! נראה לי דעשה לו מדה כנגד מדה, הואיל שבא וראה בעיניו איך הוא חלוש הרבה והיה לו לחוש פן לא יש לו דעת צלולה להשיב ויתבייש, וכמה שאמר רבי חייא לרב כי קאי רבי במסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי כדי שלא יתבלבל וישיב שלא כהוגן (שבת דף ג:), וכל שכן הכא דחזא ביה חולשה טובא מחמת חוליו, דהיה לו לחוש כיון דאין דעתו צלולה ומיושבת שמא לא יוכל להשיב כהוגן, ולכך קללו במניעת מראה עיניו, לומר וכי לא היה לך עינים לראות אותי באיזה מצב אני עומד. ולדברי הר"ן ז"ל שקללו שיעלה קרום בעיניו, נראה לי דקללו באחת, דאם בשתיהם אם כן לא היה רואה כלל.

וְלָא אַחְוֵי לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא. נראה ודאי ששמואל ובני הבית נשמטו והלכו מלפניו כדי שלא יראם וישאל על בית הכסא, שאז בהיותו לבדו בעל כרחו יתאפק, שימתין עד שיבא אחד מבני הבית כדי לשאל אותו, ובכך היתה רפואתו ממילא! והא דקלל להמצער אותו ולא אמר דודאי הם עושים לטובתו, כי שמא בכך רפואתו דאין ראוי לחשדם שיצערו אותו בחנם, ובפרט שהוא אורח חדש שעדיין לא היה לו דבר עם שום אדם, והיה צריך לדון את כל אדם לכף זכות? נראה לי שהוא מצא רגלים לדבר לחשוד שכונתם לצערו, בשביל שעתה קלל את קרנא ולכך חשב אולי הוא עשה לו הדבר הזה שהבריח בני הבית מלפניו כדי לנקום ממנו על קללתו, ולכן הוא קלל בסתם למי שצוה לצערו בכך. והא דקללו בבנים מפני שבדבר זה אפשר שיבא לידי עקרות כי אולי הוא צריך להשתין גם כן, ובפרט שהאכילו לחם שעורים וטבע השעורים להרבות ההשתנה ואם לא ישתין יעקר, וכמו שאמרו בגמרא (יבמות סד:) כמה סבי אעקרו מפרקיה דרב הונא, ולכן קללו בבנים, משום כי מן הצער שלא גילו בית הכסא אפשר שיבא לידי עקרות שלא יוליד, ומשום דקללת חכם אפילו על תנאי פועלת לכך נגעה קללה זו בשמואל דלא היה לו בנים זכרים אלא בנות בלבד.

אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְחַיְּבוּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת; אֶחָד הֲרָגוֹ מֶלֶךְ, וְאֶחָד הֲרָגוֹ אִיסְפַּקְלִיטוֹר, אֵיזֶה מֵהֶן מְשֻׁבָּח?. נראה לי בס"ד בכיון המשל עם הנמשל על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות, שורש בהמות הטהורות מבחינת הדינין שנתמתקו ולא נאחזו בהם החיצונים, ובהמות הטמאות הם מאותם דינין שלא נמתקו ונאחזו בהם החיצונים עיין שם. הנה כי כן בהמה הטהורה בחייה איננה ברשות הסטרא אחרא, ולכן מיתתה תתייחס להרגו מֶלֶךְ, יען שהיא ברשות הקדושה והשוחט אותה הוא שליח הקדושה שנצטווה בתורה על שחיטתה, ואף על גב דקרה לה מקרה שנתנבלה או נטרפה אין דבר זה מוציאה מרשות הקדושה להכניסה ברשות הסטרא אחרא, כי אין זה נוגע לשרשה אלא לקוי הוא דלקתה בכך לאסור כשרה באכילה והכל הולך אחר השורש. אבל בהמה הטמאה בחייה היא ברשות הסטרא אחרא קיימא שכבר נתאחזו בה החיצונים כמה שאמר רבינו ז"ל, לכן מיתתה תתייחס להרגו אִיסְפַּקְלִיטוֹר כיון שהיא ברשות החיצונים ושלהם היא, ואפילו אם שחטה ישראל הוי כשלוחא דידהון ואינו שליח הקדושה כי לא נצטווה לשחוט בהמה טמאה. ובזה יבא נכון בכיון המשל עם הנמשל, וחזר ושאל אם כן 'יֵאָכְלוּ?' אין כונתו על בשר הנבילה או הטריפה עצמה דזה אסרתו תורה מחמת טריפות או ניבול הנמצא בה, אלא הוא שואל על העוברים הנמצאים בבטן הנבילה או טריפה, דאלו שורשם בקדושה ולא נעשה נבלות או טרפות בגופם ורק באם. והשיב הַתּוֹרָה אָמְרָה 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה' והיינו תיבת כָל לרבות העוברים, ואתה אמרת יֵאָכְלוּ דאם כן מאי מרבה בכל? והשיב לו על נבילות והוא הדין לטריפות דמאי שנא.

מִנַּיִן שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה. הדקדוק כאן ידוע, למה לא שאלו אלא רק בשלשה אלה הרחוקים זה מזה?
ונראה לי בס"ד, דלעולם קַרְנָא היה יודע תשובות לשאלות אלו, ורצה שהוא ישיב כדי לקנטרו ח"ו, ושאלה הראשונה שאלו כדי שישיב מן המותר, ובזה כיון לקנטרו על ירידתו מן הארץ לחוץ לארץ והוא, כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, עור כנגד עשיה, ובשר כנגד יצירה, וגידין כנגד בריאה, ועצמות כנגד אצילות, וכנזכר בעץ חיים.
ולפי זה, הארץ שהיא קרקע עולם תתכנה בשם 'עוֹר' כי היא סוף העשיה, ולכן בנין המקומות הנעשה עליה נקרא בשם 'עִיר' וכמו שנאמר 'הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר' (בראשית יא, ד) והיינו עִיר לשון עוֹר, ולכן ארז"ל (בבא בתרא קנח:) על פסוק 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם' (ישעיה ב, ג), דאויר ארץ ישראל מחכים, מפני כי קדוש וטהור הוא, אך חוץ לארץ שהיא ארץ העמים אוירה טמא. ולכן לפי האמור שהארץ התחתונה של עולם הזה נקראת 'עוֹר' שהיא בחינת עוֹר, ראוי שתהיה ארץ ישראל נקראת עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וחוץ לארץ עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה.
ולכן אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין שהוא סוד תורה אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, דִּכְתִיב 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הֳ' בְּפִיךָ' (שמות יג, ט) מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ, לרמוז כי עיקר השגת התורה הוא בארץ ישראל, וכמו שנאמר רז"ל (בראשית רבה פ"א) על 'פסוק וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב' (בראשית ב, יב) 'אין תורה כתורת ארץ ישראל' ולזה אומר 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הֳ' בְּפִיךָ' רוצה לומר בארץ ישראל שהיא כנגד מין הַמֻּתָּר בְּפִיךָ, וכיון לקנטרו בזה לומר לו 'למה עזבת תורה של ארץ ישראל ובאת לבבל?'
וחזר ושאל לו דין בענין הנדה, מִנַּיִן לְדָם שֶׁהוּא אָדֹם? כונתו בזה לנחמו על תוקף הצער של היסורין שיש לו בחולי הבטן, כי כמו דעל דם הנדה שיש לאשה נאמר (כתובות י:) 'כל אשה שדמיה מרובים בניה מרובים' שנמצא רבוי הדין שהוא דם הנדה הוא לטובה, כן רבוי היסורין שהם דין הוא לטובה, כי כל מי שיש לו יסורין מרובין שכר מצותיו גם כן יהיה מרובה.
וחזר ושאל מִנַּיִן לְמִילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם? ששאלו בדין המילה שהיא באות ברית קודש, דרמז לו הנס שעשו לו מן השמים שיעלו ויגבהו מי הנהר להיות כותל ומחיצה כנגד בני אדם שלא יראו פירועו, הוא בעבור כבוד אבר ברית קודש ששם היא מצות המילה שלא יהיה נראה לעיני בני אדם, שצריך להיות אבר זה צנוע נמצא שרמז לו בשאלות אלו על עניינים שהיו לו באותו שעה.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתֵיפּוּק לֵיהּ קַרְנָא בְּעֵינֵיהּ. הא דקללו בכך, ולא דנו לכף זכות, מפני שראה שאמר לו 'וְאֵימָא לִבּוֹ' ואיך יאמר כן, וכי היתכן שיקרעו בטנו וימולו ערלת לבו?! ואם כן דברים אלו בלאו הכי לא ניתנו ליאמר, ובודאי כונתו לקנטר ולצחוק בשאלות אלו ששאל ממנו.

גמרא, מנין שאין כותבין תפילין אלא ע"ג עור בהמה טהורה, וכן בברייתא לקמן כותבין תפילין ע"ג עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה, ולא ידעתי אמאי דקדק למנקט דוקא בהמה וחי', ושייר וע"ג עוף טהור, דס"ל לר"ה דג"כ כותבין:

אם יבא אליהו ויאמר אי פסקה זוהמא מיניה וכו' משמע דאם נביא יאמר לברר ולהודיע המציאות שומעין לו וכדאמרינן בעלמא יהא מונח עד שיבא אליהו אף לדעת הר"מ שכתב פ"ט דיסודי התורה דנביא שאמר הל' כפלוני אף שהוא אמת יהרג ויש ראי' לדעתו מסוגיין פרק ב' דתמורה גבי הלכות שנשתכחו באבלו של משה. אמנם להודיע המציאות גם הר"מ מודה דשרי ודלא כמהר"ם ן' חביב בתוספת יה"כ גבי מן ובמקום אחר הארכתי בעניותי:

פיטרא. פטריות בולי''ן: מאונא דחצבא. פעמים שהוא גדל בשפת הדלי ממים: ושאינו נקוב פטור. משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא: לאו היינו רביתיה. דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו. הוא עיקר גידולן: נקבי נקבי. מקום מושב נוצה: לא ניכתוב. דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת: בכנפיו. בעולת העוף משתעי שישסענו בעוד כנפיו בו ומקטים כנפיו כל כנפי הגוף בלו''ש בלע''ז נוצה הוא הדקה שהיא בבשר כמין צמר שאין לה שרשים קשים: להכשיר את העור. לימדך הכתוב שאינו צריך הפשט כעולת בהמה שפסל בה את העור: פירצי. היינו נקבי: מאי אם יבא אליהו ויאמר. היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא: והתנן עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת. לפי שאין מקבלין טומאה כדתניא בת''כ עור יכול עורות שבים כו' ועצמות הדג נמי דכלי עצם דמקבלים טומאה מכל מעשה עזים ילפינן לה להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים אבל דגים לא וכל שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה ומשנה זו במס' כלים: דהוו דלו. גליהן מגביהן: לאקבולי אפיה. לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה שלא יראה גילויו. ע''א לקנח: ועכירי. ענין צער משום צערו שאף הוא עכור ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין הבין שלכבוד אדם גדול הוא והנהר היה משוך מא''י לבבל: תהי. הריח בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ כמו בת תיהא דאמר גבי יין נסך (ע''ז ד' סו:) כלומר בדקהו אם חכם הוא אם לאו: מנין לדם שהוא אדום. דגבי נדה דם כתיב ותנן (נדה דף יט.) ה' דמים טמאים באשה וכולן משום דמראיתן אדומה אף על גב דשחור תנא בהו אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה: ונאמר להלן ערלתו. גבי נטיעה (ויקרא יט): תמה. באותיותיה ערלתו: ואין דנין ערלתו מערלת. דאין זו אמירה תמה שאינו מפורש בתוך התיבה ערלת מה: תיפוק קרנא בעיניה. הבין בו שלנסותו בא: אוכליה נהמא דשערי. כדי לשלשל דרופא היה שמואל: ולא אחוי ליה בית הכסא. שמתוך כך מתהפך ומתבלבל הזבל במיעיו ומתמוגג כולו: ונכרכות. האיגרות: בשערן. של אלו ואחר כך מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן: אספקלטור. שר הטבחים בלשון יוני: זה שהרגו מלך. ואלו לקו ע''י בוראן: קאלוס. משובח טעם זה: מתני' הילמי. שלמוייר''א:

ואי ס''ד עור הוא היכי מרבי ליה קרא. תימה לר''י הא אפילו נוצה שבכנפים מרבה קרא וי''ל דבהמה נמי אשכחן שהיה קרב שיער שבזקן תיישים וצמר שבראש רחלים כדאמרינן בזבחים (דף פה:) ובחולין (דף צ.) דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור וה''נ אע''פ שהנוצה קריבה אי עור הוא צריך הפשט: ר''ח ל''ג וקדלו מיא לאקבולי אפיה אלא הכי גרס חזנהו . שמואל למיא דקדלו ועכירי אמר שמואל גברא רבה קאתי וחש במיעיה פי' שמע שמואל שמועה שאדם גדול היה בא בספינה וידע שמואל שישתה מן הנהר אותו אדם גדול ומתוך כך יחוש במעיו לפי שהמים היו עכורים מחמת הרוח שהיה מבלבלם ולפי ששמואל היה רופא מומחה א''ל לקרנא זיל תהי ליה בקנקניה פי' תראה אם הוא חכם וראוי לכבדו אביאנו לביתי ואעשה לו רפואה ואכבדנו לפי מה שראוי לו: מניין לדם שהוא אדום. וכל אותן ד' מינין דמרבינן מדמיה דמיה יש בהן צד אדמומית: איזה מהן חשוב אותו שהרגו מלך. וא''ת תינח מתו מאליהן נחורות ועקורות מאי איכא למימר וי''ל כיון דמתו שרי א''כ מן המותר בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך קאמר: אין עושין הילמי בשבת. הלכה כרבנן דבפרק קמא דעירובין (דף י':) אמר אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין ואמר נמי התם פוק חזי מאי עמא דבר ופי' בקונטרס וכבר נהגו העם בלחי משהו וכיון דאין הלכה כר' יוסי בלחיים כ''ש בהילמי דאפילו רב הונא בר חנינא דפליג התם בלחיים מודה בהילמי ושרי לעשות מי מלח בשבת ליתן על עופות צלויין ואם נותן מלח על העופות ואח''כ נותן משקין עליהם שרי אפילו לרבי יוסי שהשמנונית ממתיק המלח כמו שמן: