שבת קז ע"ב

דף קז - ב

וחכמים אומרים: אין "עור" אלא  למה, לאותם שרצים, שמנו חכמים לגבי טומאה, שעורן הוא עור.

ותמהינן: אדרבה, למה שמנו חכמים שעורותיהן מטמאין כבשרן הרי אין להם עור?! ואמר אביי: הכי קאמר: אין עור חלוק מבשר לענין שבת, וחייב על צידה וחבלה, אלא למה שלא מנו חכמים, והיינו לאותן ארבעה שרצים שאין עורותיהם מטמאין, משום שהם חשובים עור ולא בשר, והם: החולד והעכבר והצב והתנשמת. אבל אותן ארבעה שמנו חכמים שעורותיהן כבשרן לענין טומאה, הוא הדין לענין שבת, שהצדן והחובל בהן פטור.

וקשיא לרב דאמר דלא פליגי רבנן בשבת?

ומתרצינן: אמר ליה רבא לאביי: הא "למה שמנו חכמים" קאמר התנא, ולא מסתבר שטעה בין "מנו" ל"לא מנו"?

אלא, אמר רבא: הכי קאמר להו רבנן לרבי יוחנן בן נורי: אתה אומר שלענין שבת שמנה שרצים יש להן עור, ולגבי טומאה אין להן עור, אלא עורותיהן כבשרן. אין הדבר כן, אלא, אין עור מטמא כבשר אלא למה שמנו חכמים בלבד, ולא עורותיהן של כל שמונת השרצים. אבל לענין שבת לא פליגי.

ומקשינן: מכלל, דרבי יוחנן בן נורי סבר כי אפילו הנך נמי דלא מנו חכמים, מטמאין?!

והא קתני: רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות, ולא מטמאין?

אמר רב אדא בר מתנה: תריץ הכי: וחכמים אומרים לרבי יוחנן בן נורי: אמנם לענין שבת מודים אנחנו לך ששמנה שרצים יש להן עור, אבל לענין טומאה, אין עור למה שמנו חכמים. שאותן ארבעה - עורותיהן כבשרן. ולא גרסינן "אלא" למה שמנו חכמים.

ונתיישבו דברי רב, דלא פליגי רבנן לענין שבת.

ומקשינן: ואכתי תיקשי, וכי לענין שבת לא פליגי רבנן?

והתניא: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה או החובל בהן, חייב. באיזה שרצים? בשרצים שיש להן עורות, והיינו, באותן ארבע שלא מנו חכמים.

ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת שחייבין עליה בשבת? נצרר הדם ונאסף במקום אחד, אף על פי שלא יצא הדם, שוב אינו חוזר ונבלע. ^[1]

רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות.

הרי דפליגי רבנן גם לענין שבת?

ומתרצינן: אמר רב אשי: מאן תנא קמא דהך ברייתא? רבי יהודה היא, דאזיל בתר גישתא. שסובר שהולכים אחר איכות העור, שאותן שרצים שעורן רך הוו עורותיהן כבשרן. ואותן שעורן קשה אין עורותיהן כבשרן, ולא יליף מקרא ד"הטמאים" כרבנן.

דתנן: רבי יהודה אומר: הלטאה דינה כחולדה, שאין עורה כבשרה. ואילו לרבנן, דילפי מהמקרא, הלטאה היא מארבעה השרצים שעורן כבשרן, ועל כרחך טעמא דרבי יהודה משום שהענין תלוי במציאות, והלטאה עורה עב, הלכך דינה כחולדה.

ולדעת רבי יהודה טומאה ושבת שוין, אבל רבנן, דפליגי עליה דרבי יוחנן בן נורי לענין טומאה, הם סוברים כי דוקא לענין טומאה דרשינן מקרא לחלק בין השרצים, אבל לענין שבת מודו ליה, שכל השמנה שרצים יש להן עור.

ומקשינן: אי הכי, האי דקתני בברייתא דלעיל "הצד אחד משמנה שרצים, חייב, דברי רבי יוחנן בן נורי".

הא "דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו" מיבעי ליה למימר. שהרי רבנן מודו ליה לענין שבת?!

ומשנינן: תני בברייתא: דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו.

בעא מיניה לוי מרבי: מנין ל"חבורה" שחייבים עליה בשבת שהיא דוקא חבורה "שאינה חוזרת", ואם היא חוזרת אינה נקראת חבורה. כגון, חבלה באותן שרצים שאין להן עור, או מכה קטנה, שלא נצרר אפילו הדם?

וענה לו רבי: דכתיב "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו".

מאי "חברבורותיו"? אילימא דקאי אנמר ממש, שיש לו ריקמי ריקמי, גוונים שונים בעורו, ותמה הכתוב - היהפוך נמר את גוון עורו.

אם כן תיקשי, האי "ונמר חברבורותיו". והא "נמר גווניו" מיבעי ליה למיכתב?

אלא, על כרחך "ונמר" מלשון תמורה.

והכי קאמר: היהפוך כושי עורו וימיר חבורת עורו? ולמדנו שהחבורה הרי היא ככושי - מה עורו דכושי אינה חוזרת, אף חבורה אינה חוזרת. שהכתוב אומר וכי תחזור החבורה לקדמותה, שלא יתקשה העור במקום המכה?

שנינו במשנה: ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור.

ודייקינן: דוקא החובל בהן פטור. הא הורגן חייב.

מאן תנא דסובר שחייבים על הריגת שקצים ורמשים קטנים?

אמר רבי ירמיה: רבי אליעזר היא. דתניא: רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת - כהורג גמל בשבת! כלומר כהורג חיה גדולה. ^[2]

מתקיף לה רב יוסף: הרי מתניתין אתיא אפילו כרבנן. כי עד כאן לא פליג רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, שההורגה פטור משום דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין - לא פליגי.

ושניהם לא למדוה אלא מאלים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן לצורך עורותיהן, ומשם למדנו למלאכת "השוחט" בשבת.

רבי אליעזר סבר: כאלים - מה אלים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה, חייב עליו בשבת, ואפילו על כינים.

ורבנן סברי: כאלים - מה אלים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה, לאפוקי כינים דאין פרין ורבין.

אמר ליה אביי לרב יוסף: וכי כינה אין פרה ורבה? והאמר מר: יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים שהיא חיה גדולה ועד ביצי כינים.

וקא סלקא דעתין דהיינו, כינים קטנים כשיוצאין מביציהן, הרי דכנים אכן פרין ורבין?

ומתרצינן: אין הכונה לביצים של כינים אלא מינא הוא, מין שרצים דמיקרי ביצי כינים.

ומקשינן: והתניא: טפויי [מין שרצים] וביצי כינים [רש"י אומר שאינו יודע היכן הברייתא ולענין מה נאמרה] הרי שיש לכינים ביצים?

ומתרצינן: הכי נמי מינא הוא, דמיקרי ביצי כינים.

ומקשינן: והרי פרעוש דפרה ורבה, ותניא: הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב, ורבי יהושע פוטר. ^[3] הרי דרבנן [שהם רבי יהושע] פליגי גם בדבר הפרה ורבה?

ומתרצינן: אמר רב אשי: וכי צידה אהריגה קרמית? ! עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אלא לגבי צידה של פרעוש, הואיל והוא דבר שאין הדרך לצודו, דמר, רבי אליעזר, סבר: דבר שאין במינו ניצוד חייב, ומר, רבי יהושע, סבר דפטור.

אבל לענין הריגה - אפילו רבי יהושע מודה דחייב, כיון שהוא פרה ורבה.

שנינו במשנה: ושאר שקצים ורמשים ... הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור.

והוינן בה: מאן תנא דפוטר בשלא לצורך?

אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וצידה שלא לצורך הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

איכא דמתני לה, אהא דתנן: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור. ועל זה אמרינן מאן תנא דפוטר בלהוציא ליחה? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. דעיקר המלאכה היא בנית הפתח, ואדם זה אינו צריך כלל שיתקיים הפתח אלא לפי שעה, כדי להוציא את הליחה.

ואיכא דמתני לה אהא דתנן: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו, פטור, אם לרפואה, חייב. ועל זה אמרינן מאן תנא דפוטר בשלא ישכנו? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. שהוא אינו צריך את עצם הצידה, שהרי אם היה בטוח שלא ישכנו לא היה צד את הנחש, שאינו צריך אותו להשתמש בו אלא צד אותו כדי שלא יגיע אליו ויזיקנו.

אמר שמואל: השולה מוציא דג מן הים [באופן שאין בו צידה, כגון שהיה כבר ניצוד מבעור יום בתוך הים] ^[4] כיון שיבש בו כסלע שנתייבש הדג בקוטר של "סלע" על גופו אעפ"י שהוא מפרכס עדיין וחזר והשליכו לים חייב משום נטילת נשמה, ששוב לא יחזור לחיות.

אמר רבי יוסי בר אבין: ודוקא שיבש בין סנפיריו.

אמר רב אשי: לא תימא שאינו חייב עד שיבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי שהרירין נמשכין עם האצבע הנוגעת בדג, גם כן חייב.

אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, שעקר את הולד וגרם להפלתו - חייב.

מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברה לי: וכי לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא [מין ירק] מהיזמי והיגי מעל גבי מיני קוצים, והכשות אינו מחובר לקרקע אלא גדל על הקוצים ויונק מריח הקרקע דרך הקוצים - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו.

הכא נמי, מיחייב משום עוקר דבר מגידולו [הראשונים מבארים דלאו דוקא נקט "עוקר דבר מגידולו" בעובר, ^[5] אלא הטעם בעובר משום נטילת נשמה, והגמרא מדמה, שכמו בכשותא חייב משום עוקר מגידולו, אעפ"י שהכשותא אין חיותו מעצמו אלא אגב ההיזמי והיגי, הוא הדין בעובר, שאין חיותו אלא מחמת אמו, חייב על עקירתו ממנה משום נטילת נשמה].

משכחת לה בתורת כהנים הטמאים לרבות עורותיהן יכול עורות כולן ת"ל אלה אלו עורות הטמאים עור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות ומשכחת לה עוד במסכת חולין בפרק העור והרוטב (חולין דף קכב) אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור החזיר של ישוב ר' יוסי אומר אף עור חזיר הבר עור חטרת גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור בית הפרסות ועור בית הבושת ועור השליל ועור שתחת האליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה הרי אלו שמנו אותם חכמים מטמאין עורן כבשרן ואין להן עור שהוא חלוק מבשרן לענין טומאה:

מלאכה שאינה צריכה לגופה. דפליגי בה ר' יהודה ור' שמעון כבר כתבנוה בפרק יציאות השבת:

אמר רב ששת האי מאן דעקר כשותא מהנה והיזמנה חייב משום עוקר דבר מגידוליו. משתכח בפרק בכל מערבין (עירוביו דף כח) ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתח' דבי ר' יהודה בר אמי אמר כי חלפי רבנן איקום מיקמייהו ואקביל אנרא נפק אתא ינוקא אמר ליה מאי אגמרך רבך בכשות אמר ליה כשות בורא פרי האדמה כשות נמי מארעא קא רביא דהא קא חזינן דקטלינן להי להיזמא ומיתא כשותא ובפרק ר"א אומר תולין את המשמרת (דף קלט) אמרו מכריז רב (מטא זמן כשותא) [האי מאן] דבעי למיזרע כשותא בכרמא ניזרע:
מאן דתליש פיטורא.

צבי שנכנס לבית.

עיקר דבר בעשותה אחת אחד שעשה חייב ב' שעשאו פטורין ומפרש בהמצניע בענין המוציא ככר:
אין צידת ארי אלא בהכנסתו (לגדונדקי) [לגורזקי] שלו פי' לכלובו:
ישב אחד על הפתח כו' אסיקנא שאם היה צבי רץ כדרכו ונתכוון אדם לנעול בפני עצמו ונעל בפניו ובפני הצבי פטור:
נכנסה צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך ומתני' ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו השני מותר לישב ולשמור עד שתחשך:
אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבד מהני תלת דפטור ומותר ואלו הן כו' ומפרש (לעיל ג) אע"ג דעביד בהו מעשה איכא אחריני טובא פטור (אף דלא) [אם לא] עביד בהו מעשה:

הדרן עלך האורג.

שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב. ודאי זו המפורשות במשנתנו הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור אפי' בח' שרצים היא דאי הוה שנו ח' שרצים לענין צידה והוה מיחייב הצדן בין לצורך ובין שלא לצורך ושאר שרצים ורמשים צדן לצורך [חייב] ושלא לצורך פטור (הוה) מפרש בגמ' טעמא דמילתא ופי' החובל העושה חבורה וכיון דמפרש כי חבורה זו אינה חוזרת שמעינן מינה כי עור הוא שאם נעשית בו חבורה ועשה מקומו צלקת וכיוצא בהו ומדקאמר בשמנה שרצים החובל בהן חייב מכלל שיש להן עור ומוקים לה שמואל כר' יוחנן בן נורי דאמר ח' שרצים יש להן עורות אבל רבנן לא דתנן בהעור והרוטב אלו שעורותיהן כבשרן ומנו האנקה והכח והלטאה והחומט ודקתני נמי והתנשמת דאלמא לית להו עורות דכל מאי דאית ליה עור לא מיטמא עורו טומאת נבלות וכד מיעבד טהור והני שרצים עורותיהן כבשרן ור' יוחנן בן נורי פליג בשאר ח' ואוקמה שמואל להא מתניתין כוותיה ורב אמר אפי' תימא רבנן לאו משום דאין להן (לעכבר ולצב ולחולדה) עורות טמאו רבנן למשכייהו אלא מדרבינהו קרא אלה הטמאים לכם ודרשי אלה הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן אבל לענין חובל בשבת מודו רבנן בח' שרצים שיש להן עורות ואקשי' עלה דרב ולא פליגי והתניא הצד אחד מח' שרצים והחובל בהן חייב דברי ר' יוחנן בן נורי וחכ"א אין עור אלא למה שמנו חכמים ואתמהינן אדרבה למה שמנו חכמים אין להן עור כי עורותיהן כבשרן הוא ופריק ר' אלעא הכי קתני וחכ"א אין עור מטמא כבשר אלא מה שמנו חכמים ואמרו אלו שעורותיהן כבשרן ודייקינן מדקתני חכמים דהני ששנוין במשנה ואלו שעורותיהן כבשרן הוא דעורן טמא כבשרן והנשארין לא מכלל דר' יוחנן בן נורי דפליג עליהן סבר דאפי' הנשארין מטמאו והא ח' שרצים יש להן עורות קתני דאלמא כולן לא מטמא עורן ונדחת דתריץ רב אדא הכי וחכ"א לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים כלומר אין להן עור אלא כבשר הוא חשוב. ור' יוחנן בן נורי פליג ואמר יש להן עורות ואקשי' וכי לענין טומאה פליגי לענין שבת לא פליגי והתניא הצד אחד משמונה שרצים והחובל בהן חייב בשרצים שיש להן עור ואי זו היא חבורה כל שאינה חוזרת נצרר הדם אע"פ שלא יצא.

גמ': הא הורגן חייב מאן תנא א"ר ירמיה ר"א הוא. פי' מדקתני רמשים משמע דחייב משום נטילת נשמה בכל דבר שהוא חי ואלו לרבנן דפטרי בכינה בכל דבר שאין בו גידין ועצמות נמי פטרי משום שאינו מתקיים י"ב חדש והו"ל כמת וגמרי' נמי מאלים מאדמים מה התם יש בהן גידין ועצמות אף כל שיש בהן גידין ועצמות והכי איתא בירושל' פ"ק ואתא רב יוסף ופליג ואמר דלא גמירי רבנן מאלים מאדמים אלא דבעי פרה ורבה אבל גידין ועצמות לא בעי' הלכך ברמשים שהן פרין ורבין חייבין לד"ה:

הא דאמרי' במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. ק"ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וכן הנוטל שערו וצפרניו ושפמו אין בהן משום דין עוקר דבר מגדולו דליחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע וה"נ משמע בבכורות גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו ועוד דודאי קוצר ודש תרוייהו בחד גוונא גמרי' להו ממשכן כי היכי דאמרי רבנן אין דישה אלא בגדולי קרקע ה"נ אמרי' ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע ואפי' ר"י אפשר דמודה בקצירה דהוא ממש מן הקרקע ותולש מבעלי חיים בכלל גוזז הוא. וי"ל דמדלדל עובר, משום נטילת נשמה הוא חייב וה"ק אע"ג דהאי עובר לית בי' בדידי' נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו דלאו מי א"ר ששת בגידולי קרקע כן דמאן דתלש כשותא מהיזמי שיניקתו תלוי בהיזמי כדאמרינן בעירובין פ' בכל מערבין דקטלי לי' להיזמתא ויבשה כשותא ומחייבו משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר ה"נ בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוא נטילת נשמה מאבר א' וסירכא דלישני' נקט וכ"נ הפי' הזה מדברי ה"ר משה הספרדי ז"ל בפ"א מהלכותיו. ומ"ש בירושל' בפ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההוא מאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתי' כשיטתא דגמ' דילן:

גמרא: אמר ר' יהודה מאן ת"ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא. פירש רש"י ז"ל: דלית ליה אלה הטמאים, אלא משום דאזיל בתר גישתא אמר דהני לית להו עורות, הלכך מתניתין דהחובל בהן ודאי דלא כותיה. והקשו עליו בתוס' דהא רבנן נמי אזלי בתר גישתא מדלא מנו תנשמת באלו שעורותיהן כבשרן דאלו שעורותיהן כבשרן ואמרינן התם בגמרא (חולין קכב, ב) מ"ט לא תני נמי תנשמת ופרקינן רבנן אזלי בתר גישתא ולא פליגי בהדי ר"י אלא בגישתא דהלטאה, ואפילו הכי אמר רב לעיל עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה דכתיב (ויקרא יא, לא) אלה הטמאים לכם. ולפיכך פירשו הם ז"ל דכולהו אית להו דרשא דאלה הטמאים לכם, ולומר דעורות יש להם, אלא שהתורה ריבתה אותן לטומאה כבשר, אלא דקרא מיעט וריבה דכתיב אלה הטמאים, אלה מיעוט הוא וה' דהטמאים ריבה, והלכך כל דאית ליה גישתא דעור ממעטינן מאלה ואינו מטמא כבשר, וכולהו אינך מטמאין כבשר דמרבינן מהטמאים, ולית להו למינהו הפסיק הענין, אלא כיון דמיעט הכתוב וריבה אזלינן בהו בתר גישתא, אלא דבגישתא דהלטאה פליגי רבנן ורבי יהודה. והם ז"ל חזרו והקשו לפירושם, דאם כן בסמוך דקאמר מאן רבנן דר' יוחנן בן נורי, ר' יהודה דאזיל בתר גישתא מכל מקום מנא ליה דפליג רבי יהודה, לימא נמי דעד כאן לא פליג אלא לענין טומאה משום דכתיב אלה הטמאים, אבל לענין שבת לא פליגי כדקאמר לרבנן, ולא העלו בו דבר.
ולי נראה דהאי סוגיא לא אזלא כההיא דפרק העור והרוטב (שם) דהתם מפרש טעמא דרבנן משום דאזיל בתר גישתא, ומאן דאזיל בתר גישתא לא דריש כלל אלה הטמאים ולמינהו הפסיק הענין כדאיתא התם, ואיהו נמי תני תנשמת כדקאמרינן התם רב תנא הוא ותנא תנשמת, ושמא סבירא ליה לרב דרבנן נמי תנו תנשמת, דכל מאן דאית ליה אלה הטמאים תני אפילו תנשמת, דאי לא לא לכתביה רחמנא לתנשמת בהדי דאנקה והכח, לכתביה גבי החלד והעכבר, והא דקאמר רב הכא דרבנן לא פליגי אלא לענין טומאה ומשום דכתיב אלה הטמאים, אזיל לטעמיה דהתם, אבל למ"ד התם דרבנן לא תנו תנשמת, לית ליה אלה הטמאים, אלא כולה מלתא משום דאזלי בתר גישתא, בין לענין טומאה בין לענין שבת.

הא דאמרינן: במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. הקשה הרמב"ן ז"ל, דהא תולש כנף מן העוף (לעיל שבת עד, ב) וכן גוזז כשהן חיין, לא מחייבינן תרתי חדא משום עוקר דבר מגדולו וחדא משום תולש או גוזז, וכן (לעיל שבת צד, ב) הנוטל שערו או שפמו וצפרניו, דאלמא ליכא משום עוקר דבר מגדולו אלא בגדולי קרקע כמו שאין דישה אלא בגדולי קרקע (לעיל שבת עה, א), והכי נמי משמע בבכורות (כה א) גבי תולש צמר מבכור, דתולש לאו היינו גוזז, וכנגדו ביום טוב מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו. ולפיכך פירש הוא ז"ל דדלדל את העובר משום נוטל נשמה הוא חייב, והכי קאמר אע"ג דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה, כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו חייב משום נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי אמר רב ששת בגדולי קרקע דמאן דתליש כשותא מהיזמי שיניקתו תלויה בהיזמי כדאמרי' בעירובין בפרק בכל מערבין (עירובין כח, ב) דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא, ומחייב משום עוקר דבר מגדולו דהוא משום נטילת נשמה, דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד, וסירכא דלישנא נקט, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פי"א, ה"א) מהלכותיו. ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול (ה"ב) רבנן דקסרין אמרין ההיא דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מן חיותו חייב משום קוצר, לא אתי בשיטתא דגמרא דילן.

הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. פירוש: פטור אבל אסור, ובתוס' [אמרו] שאם יתירא שמא ישכנו וכל שכן אם נושך אותו, יכול להסירו דאינו אלא כמתעסק דהוה כקוץ ברשות הרבים.

שאר שרצים כבר ביארנו במשנה שהחובל בהם פטור בנצרר הדם מפני שאין עור שלהם קרוי עור הא כל שהוציא מהם דם חייב וכן ההורגן אף בלא הוצאת דם חייב ומכאן אמרו ההורג פרעוש בשבת חייב אבל הצדו ממקום שאינו ניצוד ועומד אלא שהפרעוש קופץ על בגדיו או על הקרקע והוא צדו משם פטור אבל אסור אבל כינה הואיל ואינה פרה ורבה אלא זיעה בעלמא מותר להרגה לכתחלה ואין זה בכלל נטילת נשמה כלל ויש מקילין אף בפרעוש ממה שאמרו בשאר מזיקים שאם היו רצים אחריו מותר ופרעושים כרצים אחריו הם ואין נראה כן שאין היזק פרעושים דומה להיזק שאר מזיקים שיהא נכלל בשם מזיק בנשיכתו:

כבר ביארנו במשנה שזה שאמר הצדן שלא לצורך פטור לדעת ר' שמעון היא שנויה שסובר במלאכה שאינה צריכה לגופה שפטור עליה אבל צידת נחש ומפיס מורסא שאמרו בסוגיא זו שאף הם לדעת ר' שמעון נאמרו נראה לדעת הפוסקים שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכן שפסקו במפיס מורסא וצידת נחש פטור ומותר שסוגיא זו אינה נשנית בדיוק כאמרו איכא דמתני לה וטורחים להעמידם אף לדעת ר' יהודה שהם פוסקים כמותו:

השולה דגים מן הים אפי' ניצודו מערב שבת בתוך הים שאין שם איסור צידה משיבש בו כסלע חייב משום נטילת נשמה ודוקא בין סנפיריו ולא סוף דבר יבש ממש אלא שכשנוגע שם באצבעו רירין נמשכין משם ואם לא היה ניצוד חייב שתים:

הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה ר"ל שעקרו ממקומו אע"פ שלא הוציאו חייב משום עוקר דבר מגדולו ואפי' לא מת שאלו מת הרי חייב משום נטילת נשמה ומ"מ גדולי הדורות מפרשים אותה אף במת ואינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה כדכתיב ולא יהיה אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה אינו חייב משום נטילת נשמה:

והתולש כשות שבין היזמי והיגי ועומד שם בלחותו משום יניקת הארץ הרי הוא כתולש מעציץ נקוב וחייב משום עוקר דבר מגדולו אפילו תולש כמהין ופטריות מאזן הכד או מן הקורה חייב משום עוקר דבר מגדולו שכך היא דרך גדילתן משא"כ בעציץ שאינו נקוב שהתולש ממנו פטור אבל אסור:

א"ה האי דברי ר' יוחנן ב"נ ר"י ב"נ ומחלוקתו מבעיא ליה פי' השת' דאתאין להכי דמאן תנא דפליג עלי דר' יוחנן ר יהודא הוא א"כ. ברייתא קדמייתא דאוקמינה דבטומאה פליגי אין אנו צריכין לכך אלא לענין שבת פליגי ומאן פליג עלי' ר' יהודא ובין בזה הברייתא ובין בראשונה איבעיא ליה למימר ר' יוחנן בין נורי ומחלוקתו:

מ"ת אמר רב יהוד אאמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי' פי' דאי ר' יהודא כיון שאם צדן לצורך הוי חייב שלא לצורך נמי חייב דהא עבד צידה א"ו מתני' דמפליג בין לצורך ובין שלא לצורך ר"ש היא ור"נ ורבנן דפליגי בפירקן דלעיל בצידת צירעין ויתושין אתי ר"מ דמחייב כר' יהודא וחכמים דפטרי הן ר"ש ואי קשיא מדתני בסיפא ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור מכלל דרישא דתני שמנה שרצים הצדן והחובל בהן חיבי אע"ג דצדן שלא לצורך חייב וכיון דאוקימנה מתני' כר"ש אמאי חייב שלא לצורך והא הויא מלאכה שא"צ לגופה חשובה כיון שדרך העולם לצודן אע"פ שהוא א"צ להן מלאכהן היא חשובה וחייב ואיזו תקרי מלאכה שא"צ לגופה כגון הוצאת המה שלא היא צריך לו ולא כל העולם צריכין לו שיאן צורך לעולם במת אבל אם הוציא בגרוגרת אוכלין אע"פ שלא היה צריך להם חייב הוא כיון דחשיבי לעלמא והה"נ בצידה היכא דצד דבר שבמינו ניצוד וחשיב לעלמא אע"פ שהוא א"צ לו חייב דמלאכה חשובה הויא ולא מיפטר אלא כשצד דבר שיאן במינו ניצוד וגם הוא אינו צריך לו:

הכא נמי מחייב משום עוקר דבר מגידולו פי' והוי חולדה דגוזז דשייך בבע"ח דאין קוצר בבע"ח אבל מאן דתולש כשותא הוי חולדה דקוצר:

גמרא תריץ הכי כו' אין עור למה שמנו כו' יש לדקדק כיון דמחק מלת אלא מלשון הברייתא א"כ אתיא לשון הברייתא בפשיטות לענין שבת כדמקשינן אדרבא למה שמנו כו' אין להם עור ומי הכריחו להוסיף ולהגיה עוד בברייתא לענין טומאה ואפשר שהגיה בברייתא לענין טומאה איירי כדי שלא תקשה מיניה לרב ורבא ורב אדא לתרץ את רב קאתו וקרוב לזה כתב מהרש"ל וק"ל:

בגמ' והא קתני ר' יוחנן בן נורי אומר ח' שרצים יש להן עורות ולא מטמאין אלא אמר רב אדא בר מתנה וכו' כצ"ל:

אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלה הטמאים בתר והאנקה והכח כתיב כו' כצ"ל:

גמרא מניין לחבורה שא"ח. עיין פירש"י. ותימה ה[י] כי כתוב לשון חבורה אצל חיוב שבת. ולעד"נ דלענין חבורה הנזכרת בפ' משפטים קמב"ל ועל פלוגתת רבי (גופיה) וב"ע בב"ק (ס"ד פד) קאי ע"ש ומשום דאיירינן בחבורה שא"ח קבעה לה הש"ס הכא:

גמ' והרי פרעוש. עי' בר"ן פ"ק דמסכתין ה ע"ב:

שם אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה. עי' בכורות כה ע"א תוס' ד"ה דהוי ליה:

רש"י ד"ה הטפויין כו' ולא ידענא. עי' ברכות כה ע"ב ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

בתוספות בד"ה אמר אביי וכו' מסקנא דפירכא היא מאביי וכו' ותימא הוא וכו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד היה נראה לי ליישב קצת דאפשר דעיקר קושיית הש"ס היינו מאוקימתא דרבא והא דמסיק הש"ס עליה דרבא מכלל דרבי יוחנן בן נורי הנך נמי וכו' הוא סיום הקושיא הראשונה דמהכא משמע ליה דע"כ לענין שבת פליגי דאי ס"ד דלא פליגי אלא לענין טומאה אם כן תיקשי מכלל דרבי יוחנן ב"נ הנך נמי מטמאים ולפ"ז הו"ל לרבנן למימר איפכא אע"כ דעיקר פלוגתא דחכמים עליה דר' יוחנן ב"נ היינו נמי לענין שבת והא דקאמר מטמאים היינו דטעמא וראיה הוא דקמייתי מטומאה אשבת כיון דלר"י ב"נ דמחייב בשבת וה"ה לטומאה נמי ס"ל דיש להם עור וכה"ג נמי אי סברי לענין שבת כר' יוחנן ב"נ ושאני לענין טומאה דמרבינן להו מהטמאין משא"כ השתא שחלקו חכמים לענין טומאה בין שרצים לשרצים ע"כ היינו משום דאיכא סברא דהנך יש להן עור והנך אין להם עור ואף א"א דלענין טומאה היינו טעמא דאיכא ריבוי דהטמאים ואיכא נמי מיעוטא דאלה סוף סוף ע"כ הדבר מסור לחכמים ותליא בסברא דהנך יש להן עור טפי מאינך דאל"כ הי מינייהו מרבית והי מינייהו ממעטית נמצא דלפי זה ע"כ לפום האי אוקימתא בפירוש הברייתא ע"כ דלית לן למימר כסברא דרב דתני נמי תנשמת ודריש למינהו הפסיק הענין דא"כ לא תליא שבת בטומאה כלל דע"כ בטומאה גזירת הכתוב היא ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מכלל דריב"נ הנך נמי מטמאים וא"כ מקשה שפיר דממ"נ ליתא לאוקימתא דרב במתניתין לאוקמי כרבנן וכטעמיה כן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא פירשו כן ודוק היטיב ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דפ' העור והרוטב אלא שאין כאן מקומו:

סליק פרקא וסליקא לה מסכת שבת בס"ד:

ההורג כינה וכו' עיין סוגית פ"ק דף י"ב. ומ"ש הרא"ש בפסקיו עלה וכתבתי בעניותי על זה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' שט"ז בס"ד:

(קז ב) מינא הוא דמקרי ביצי כנים.—עי' נזיר לט א ומ"ש שם.

למה שמנו חכמים. בשחיטת חולין אלו שעורותיהן כבשרן והא ודאי משבשתא היא אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור דהא עורותיהן כבשרן קאמרי: ואמר אביי הכי קאמר אין עור חלוק מבשר. אלא לאותן ד' שלא מנו חכמים חולד ועכבר וצב ותנשמת אבל האנקה הכח והלטאה והחומט אין עורן חלוק מבשרן ולא הוי חבורה ומ''מ קשיא לרב: א''ל רבא והא למה שמנו קאמר. ולא טעי תנא בין מנו ללא מנו: אין עור מטמא כבשר כו'. והכי קאמרי ליה דקאמרת לענין שבת יש להן עור אבל לענין טומאה עורותיהן כבשרן דאיתרבו מהטמאים אין עור מטמא כבשר אלא לאותן ארבעה שמנו: מכלל דר' יוחנן כו'. בתמיה והא קתני התם גבי טומאה דכל ח' שרצים לר' יוחנן בן נורי יש להן עורות: תריץ הכי. סמי מברייתא אלא ותני אין עור למה שמנו חכמים ומיהו לרב לא תקשי דהכי קאמרי ליה לענין שבת מודינא לך דהחובל בהן חייב אבל לענין טומאה פליגא דאין עור לאותן ד' שמנו: בשרצים שיש להן עורות. לאותן ד' שלא מנו: נצרר הדם. נאסף ונקשר במקום אחד שוב אינו חוזר ונבלע: מאן ת''ק. דהך מתניתא דאמר בשרצים שיש להן עורות דמשמע דיש מהן דפטור: רבי יהודה היא דלענין טומאה לא יליף מאלה הטמאים אלא ההוא דאית ליה גישתא שעורו עב ויש לו עור ממש אינו כבשר ושאינו עב הוי כבשר והלטאה משום דעורה עב משוי ליה כחולדה בהעור והרוטב הלכך לענין שבת נמי לאו עור הוא בשלש מהן אנקה וכח וחומט אבל לרבנן דהעור והרוטב שמנו הלטאה בהך שעורותיהן כבשרן אלמא דטעמייהו לאו משום עור ולאו עור אלא משום דרשה דקרא לענין טומאה הוא דפליגי משום קרא אבל לענין שבת מודו דודאי עור הן: דברי ר' יוחנן בן נורי. דקתני בההיא ברייתא דלעיל לענין שבת כיון דלא איפלגו רבנן עליה אלא לענין טומאה דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מיבעי ליה: מנין לחבורה שאינה חוזרת. ולמילף דההיא דחוזרת לאו חבורה היא כגון הנך דאין להן עור שנצרר בו הדם חבורתו חוזרת לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר הדם: אילימא דקאי ריקמי ריקמי. ונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר בגוונים: אלא ככושי כו'. והאי נמר לשון תמורה היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כלומר וימיר חבורת עורו לחזור לקדמותו שלא יתקשה העור במקום המכה: גמל. משום דגדול הוא נקט ליה: מאילים. אילים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן: והא אמר מר. בשמעתא קמייתא דמס' ע''ז: ביצי כינים. קס''ד כינים קטנים כשיוצאים מביציהן: הטפויין. שירוץ. הטפויין וביצי כינים מתניתא היא ולא ידענא היכא תניא: הצד פרעוש. ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ: להוציא ממנה לחה. מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו: הצד נחש. נמי הצידה היא המלאכה וזה אינו צריך לצידה אלא שלא תשכנו ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא היה צד: השולה דג. שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום: כסלע. כרוחב סלע: חייב. משום נטילת נשמה דתו לא חיי: עביד רירי. שנוגעין בו וחוט הרירין נמשך מן האצבע: דלדל. עקר שהפילתו על ידי דלדול זה: בר המדורי אסברא לי. טעמא דהא מילתא: כשותא. הומלו"ן וגדל מתוך ההיזמי מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו: מיחייב. ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כח:) מאוירא רבי:

אמר אביי אין עור חלוק מבשר כו'. מסקנא דפירכא היא מאביי דודאי אליבא דאביי פליגי לענין שבת אבל למאי דמפרש רבא ורב אדא לא פליגי מידי לענין שבת ותימה הוא כיון דלא קיימא שינויא דאביי היכי פריך מינה: הצד את הפרעוש כו' ר''י פוטר. משמע דפטור אבל אסור ואומר ר''י בשם הרב פורת דאפ''ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צער שרי אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו: יש ספרים דגרסי מ''ט מחייב רבי אליעזר לאו משום דפרה ורבה ושיבוש הוא דהא אפילו בכינה מחייב רבי אליעזר ופרעוש נקט לרבותא דרבי יהושע דאפילו פרעוש פוטר ושינויא נמי דמשני לא משמע דגריס ליה ור''ת נמי מחקו מספרו: כיון שיבש בו כסלע. בניצוד ועומד במים מיירי מדלא מחייב ליה עד שיבש כסלע: