בבא בתרא נג ע"ב

דף נג - ב

ואם החזיק בה כדי לקנות אותה ואת חברתה, לא הועיל, אלא אותה שדה לבדה שהחזיק בה קנה, אבל את חברתה לא קנה, שהמצר מפסיק. ^[1]

ואם החזיק באחת מהן כדי לקנות את חברתה בלבד: אף אותה שהחזיק בה לא קנה, שהרי לא נתכוין לקנותה, ואין חזקה אלא מדעתו, שאין אדם קונה שלא מדעתו. ^[2]

בעי רבי זירא:

אם החזיק באחת מהן, כדי לקנות אותה, ואת המצר, ואת חברתה, מהו שיקנה את כולן?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: מי אמרינן: האי מצר דהאי ארעא [של שדה זו שהחזיק] הוא, וכשהחזיק בשדה קנה אף את המצר שלו -

ודהאי ארעא [של השדה הסמוכה] נמי הוא, ואם כן יקנה אף אותה -

ונמצא דקני הכל.

או דילמא: האי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי [השדה לבדה עומדת, והמצר לבדו הוא עומד], ולא מיבעיא שאת השדה הסמוכה לא קנה, אלא אף את המצר לא קנה. ^[3]

ומסקינן: תיקו.

בעי רבי אלעזר:

החזיק במצר עצמו כדי לקנות את שתיהן [שתי השדות שמשני צידיו], מהו? כלומר, אם תמצי לומר: המחזיק בשדה לא קנה את המצר, היינו משום שאין המצר צריך את השדה ואין זקוק הוא לה כלל, ולפיכך אין החזקה בשדה מועילה לו, אבל אם החזיק במצר יש להסתפק, ומשום:

דהאי מצר אפסרא דארעא הוא, משועבד הוא לשדה כי הוא משמרה כמו שהאפסר משמר את הבהמה, וקני על ידי חזקה במצר את השדות. ^[4]

או דילמא: האי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי [השדה לבד הוא עומד והמצר לבד הוא עומד], ואינו קונה על ידי חזקה במצר את השדה. ^[5]

ומסקינן: תיקו.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

שני בתים שהיו זה לפנים מזה, והפנימי יש לו דריסת רגל על החיצון לצאת לרשות הרבים דרך עליו, ונמצא שהחיצון משועבד הוא לפנימי, חילוק יש בין החזיק בבבית החיצון לבין החזיק בבית הפנימי: ^[6] החזיק בחיצון:

אם כדי לקנותו, ולא חשב כלל על הבית הפנימי: קנאו לחיצון לבדו.

ואם החזיק בו כדי לקנות אותו ואת הבית הפנימי, לא הועיל, ובית חיצון קנה, אבל בית פנימי לא קנה, ומשום שהפנימי אינו משועבד כלל לחיצון, כדי שתועיל חזקת החיצון לפנימי.

ואם החזיק בו כדי לקנות את הפנימי לבדו: אף בית חיצון נמי לא קנה, שהרי לא נתכוין לעשות בו חזקה.

החזיק בפנימי:

אם כדי לקנותו לבדו, ולא חשב על החיצון: קנאו לבית הפנימי לבדו.

אבל אם החזיק בו כדי לקנות אותו ואת החיצון: קנה שניהן, היות והחיצון משועבד הוא לפנימי לדריסת הרגל. ^[7]

ואם החזיק בו כדי לקנות על ידו את החיצון לבד: אף פנימי לא קנה.

ואמר עוד רב נחמן אמר רבה בר אבוה:

הבונה פלטרין גדולים ^[8] בקרקע של נכסי הגר, ^[9] ובא אחר והעמיד להן דלתות:

קנה השני ולא הראשון.

ומפרשינן: מאי טעמא לא קנה הראשון?

משום דקמא, לבני בעלמא הוא דאפיך [הראשון לא עשה אלא היפוך לבנים וסידורן זה על זה בעלמא], כלומר, אין תחילת הבניה קונה אלא גמר הבניה היא שקונה, והרי הראשון לא גמר את הבניה, כי ללא דלתות אין כאן גמר בניה. ^[10] אמר רב דימי בר יוסף אמר רבי אלעזר:

המוצא פלטרין בנויין בנכסי הגר, וסד בהן סיוד [טיח בסיד] אחד, או כיור [ציור חקוק בקיר] אחד: הרי זה קנאן.

וכמה הוא שיעור סיוד אחד או כיור אחד?

אמר רב יוסף: אמה [על אמה, רש"ש].

אמר רב חסדא: ובלבד שתהא אותה אמה כנגד הפתח, היינו דרך כניסת פתח הבית בכותל כנגדו, ששם הוא נראה ביותר, אבל אם עשה כן במקום אחר צריך יותר מאמה.

אמר רב עמרם:

האי מילתא דלקמן אמר לן רב ששת מדעתו, ואנהרינהו לעינין ממתניתא [והאיר את עינינו למצוא לו ^[11] ראיה מברייתא]; וכך אמר רב ששת:

המציע מצעות על הקרקע בנכסי הגר, ושכב עליהם, ונמצא ששימשתו הקרקע של הגר: הרי זה קנה את השדה. ^[12]

ואנהרינהו לעינין ממתניתא, מאי היא [מאיזו ברייתא יש להביא ראיה לדבריו]? מהא דתניא: כיצד עבד כנעני נקנה בחזקה: אם נעל העבד לו [לאדון] את מנעלו, או התיר לו את מנעלו, או שהוליך את כליו [בגדיו] אחריו לבית המרחץ, והפשיטו [או הפשיטו, וכן כולם], והרחיצו, סכו בשמן, גרדו, ^[13] והלבישו, והנעילו, ^[14] והגביהו [מפרש לה לקמן] -

קנאו האדון לעבד.

הרי מבואר בכל הברייתא, שהשימוש אותו משתמש האדון בעבדו שהוא רוצה לקנות, חשוב חזקה, והוא הדין שהמשתמש בקרקע להציע עליה מצעות לשכב עליהם, קנאה. ^[15]

וממשיכה הגמרא בהבאת הברייתא:

אמר רבי שמעון: לא תהא חזקה גדולה מהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום.

ומפרשינן: מאי קאמר תנא קמא כשאמר "הגביהו", כי לא ביאר מי הגביה למי? ומה ענה אותו רבי שמעון, שהרי לפי פשוטו נראה שרבי שמעון אמר כדברי תנא קמא?

הכי קאמר תנא קמא:

אם הגביהו העבד לרבו ^[16] - קנאו שהרי שימשו; אבל אם הגביה רבו לו, לא קנאו, משום דלא שייכא הגבהה כי אם במטלטלין, שאין דרך להגביה בני אדם.

ועל כך אמר רבי שמעון לחלוק: לא תהא חזקה של הנעיל הלביש הרחיץ והפשיט גדולה מהגבהה שמגביה האדון את עבדו, שהגבהה הרי חמורה היא, שהיא קונה - את המטלטלין - בכל מקום אפילו ברשות המוכר, ואילו משיכה אינה קונה שם; ואף את העבד קונה האדון בהגבהה. ^[17]

אמר רבי ירמיה ביראה ^[18] אמר רב יהודה:

לקנות אותה ואת חברתה. דלא החזיק אלא באחת ובעי למיקני מהחזקת האחת שתי השדות דסבר הואיל והמצר עולה לשתיהן כשדה אחת דמי. אעפ"כ לא קני אלא אותה שהחזיק בה:

לקנות את חברתה. כלומר דלא נתכוין לקנות אותה שהחזיק אלא חברתה:

אף אותה. שהחזיק בה:

לא קנה. משום דלא נתכוין לה כל שכן חברתה דלא קנה:

לקנות אותו ואת הפנימי. בחזקת החיצון דסבר הואיל ואית ליה דרך החיצון לא צריך להחזיק אלא בחיצון ובההוא חזקה אקנה שתיהן. אפילו הכי לא קני אלא חיצון:

החזיק בו לקנות את הפנימי דהחזיק בחיצון ולא נתכוין לקנות החיצון אלא בחזקת חיצון סבר לקנות פנימי. לא תימא דפנימי לא קנה הואיל דלא החזיק בו. אלא אף חיצון דאחזיק לא קנהו הואיל דלא נתכוין לקנותו אלא לפנימי. החזיק בפנימי והי' קמכוין ומבין לקנות אותו ואת החיצון קנה שתיהן הואיל ויש דרך לפנימי על החיצון. החזיק בפנימי ולא לדעת לקנות את הפנימי אלא לקנות באותה חזקה את החיצון. אף פנימי לא קנה וכל שכן חיצון דמאחר דלא קנה פנימי לא קנה חיצון:

לבני בעלמא הוא דאפיך. כאדם שמהפך לבנים ממקום למקום דלא חשוב עיקר בנין כ"ז שלא העמיד הדלתות כדאמר נעל דהיינו עיקר:

סיוד. בסיד:

וכיור. צייר בו ציור אחד בכותל מן הסיד על שמי קורה כמו שעושין בפלטין וכנגד הפתח הוי חשוב דניכר: המציע מצעותיו של נכרי בנכסי הגר אע"ג דלא הוי לא נעל ולא גדר הוי חזקה:

ואנהר לעיינין. שהראה לנו ראיה לדבריו מן המשנה דחזקה כל שהוא הויא חזקה:

הגביהו העבד לרב קנאו. דהיינו קצת שימוש:

ה"ק אגבהיה איהו לרביה קנייה. דהיינו חזקה דקצת שימוש:

הגביהו רבו לעבדו. היינו טפי עיקר מחזקה דהגבהה קונה בכ"מ אפי' ברשות של חבירו ואפי' לא שכר המקום:

(נוסחא א') ואם שכר מקומו והגביהו והניחו שם קונה. לפת בפילי ארעא דגר. ששתל לפת בארעיה דגר בנקעיה דבאותה שעה לא שבח דליהוי חזקה:

החזיק במצר לקנות את שתיהן. יש מפרשין ולא את המצר מהו, מי אמרינן אפסידא דארעא הוא וקנה ומשמע דבאפסידא אע"ג דלא בעי למקני לההיא אפסידא קנה מאי דמכרי ליה אפסידא והרי זה בא ללמד ונמצא למד ואיכא מד"ת לא קנה ושמעתין ודאי הכי פירושא לקנות את שתיהן ואת המצר דמחזיק ביה מהו מי אמרינן כיון שחלק לו רשות ושם לעצמו בנכסי הגר לא קנה, ולא אפשיט'.

הכי גריס הרב רבי שמואל ז"ל לקנות אותו ואת החיצון קנה את שתיהן. ופירש משום דחיצון משועבד לפנימי ויש לו דרך עליו ומשום הכי קנה תרוייהו לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה.
אבל בנוסחי הגאונים ובהלכות רבינו הגדול ז"ל גרסי לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה כי ההיא דלעיל וצריכא להוציא מדברי הרב רבי שמואל ז"ל אי נמי שלא תאמר שניהם קונין זה בזה מפני טעם זה ומיהו לא ידענא להך גירסא אמאי נקט האי לישנא דהוה ליה למימר החזיק באחד מהם וכו' כדאמרינן לעיל.

[הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר]. פירוש ואע"ג דרפק ביה פורתה לאושין לא הויא למיקני בהא חזקה אלא בבנין לא קני. ולאוקמה כגון דלא עבד מעש' בגוף קרקע.
ולי נראה שאפילו דעתו לקנות בחפירת האושין לא קנה שאין חפירת הקרקע קונה אלא בשדה שהוא עשוי להרישה והוא שבחה אבל בבנין אין השבח בחפירה אלא בבנין ולא דמיא להא (דתנן דף נ"ז א') עשה מקום לזבלו עמוק שלש דאתמר עלה דבנכסי הגר קנה דהתם חפירה גופה בנין היא שחפירה עומדת לעולם כן והזבל משתמר בחובו ומתאסף בה אבל חפירת אושן אין בה הנאה בעצמה אלא עשוי למלאת הוא ולהנות בבנין וכל שכן אם בא אחר והחזיק בחזקת אחרת שהאחרון קנה ורבותא קא משמע לן דאפילו בדלתות קנה סלקא דעתך אמינא לא גרע בנין דראשון מהאי בנין קא משמע לן כיון שעדיין פרוץ הוא ליגמרי ועיילי בה ברוח' אע"פ שבנה כוחלים אין זו שמירת בתים ראשון לא קנה אחרון שגד' כראוי לבית קנה.

הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה מאי טעמא קמא ליבני בעלמא הוא דקא מהפך. נראין לי דברי רב יוסף הלוי ז"ל שפירשה בשלא חפר הראשון יסודות, שאילו חפר יסודות, חפירת הקרקע ליסודות כנר את השדה, שמתקנו לזריעה, ואף על פי שלא זרעה קנה, והכא נמי כל שחפר יסודות הרי עשה מעשה של תיקון בגופו של קרקע. ולא אמרו כאן אלא בבונה על הקרקע, שלא תקן כלום בגוף הקרקע, וגם לא גמר את הבנין, שהרי עדיין פרוצין הן, וזה שבא והעמיד דלתות גמר את התיקון. ומיהו אם הראשון עשה בהן מקום גמור ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולין קנה כדתנן במתניתין (לקמן בבא בתרא נז, א) אבל עשה לבהמתו מחיצה גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכירים ועושה מקום לזבלו גבוה שלשה או עמוק שלשה קנה, ואומר עולא עלה בגמרא דבכי הא בנכסי הגר קנה.

המציע מצעות בנכסי הגר קנה. כלומר, שהציע מצעות עליהן ושכב או ישב עליהן, קנה, לפי שנהנה גופו מגוף הקרקע, ואינו דומה לאכילת פירות שאינה חזקה, דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיו. והא דאנהר לן רב ששת עינין ממתניתין, היינו מדקתני הגביהו לרבו קנאו, שגוף האדון נהנה מגוף העבד. ואני תמה, אם כן מאי טעמא נקט הציע מצעות, אפילו יושב על הקרקע או ששכב עליו בלא מצעות, וכדאמרינן בקדושין (כו, א) בחזקה מנא לן דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה, ואיפשר דכל ששכב על גבי קרקע אין זה דרך הנאה ובכי הא לא קנה. ויש מי שפירש הציע מצעות שייפה את הקרקע בהצעת מצעות, קנה, והרי זה כסיוד וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שתקנו ומיפהו. ואנהר להו עינין מדתנינן שכן הלבישו, כלומר האדון הלביש את העבד. אלא שגם זה צריך לי עיון, שלא אמרו סיוד וכיור אלא במיפה גוף הקרקע, אבל במציע מצעות אינו מיפה ומתקן כלל בגוף הקרקע.

היה דעתו על שתי השדות ועל המצר או שהחזיק במצר על דעת שתיהן הרי זה ספק ואם בא אחר והחזיק בה לקנותו פירשו גדולי המחברים שזכה האחרון ומ"מ יראה שהמחזיק בה תחלה לתשמיש הרי הוא נתבע והמוציא ממנו יביא ראיה ודבר זה פירשוהו כל הגאונים בנכסי הגר כמו שכתבנו אבל בקניית שדות חברו כבר אמרו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהם קנה כלן ואע"פ שלא נאמר כן אלא בכנגד טענותיו במקום שאין צריך מעות מיהא כגון נתן לו עשר שדות בעשר מדינות בחזקה של אחת מהן קנה כלן מה בין אלו לנכסי הגר שבאלו דעת אחרת מקנה אותן וכונת המקנה להקנותו את הכל אבל נכסי הגר שאין כאן דעת אחרת מקנה אותם לא קנה בהם אלא מה שהחזיק וכן שני בתים זו לפנים מזו בנכסי הגר החזיק באחד על דעת חזקת שניהם לא קנה אלא זה שהחזיק בו ואם החזיק בו על דעת שיקנה חברו לא קנה כלום ויש גורסין בה שאם החזיק בפנימי על דעת שתיהן הואיל ויש לפנימי דרך על החיצון קנה שתיהן:

מי שבנה פלטרין בנכסי הגר הואיל ולא עשה כלום בגוף הקרקע ואף בנינו אינו מועיל כלום עד שיעמיד דלתות לא קנה ואם בא אחר והעמיד דלתות קנה זה השני ומ"מ יש אומרים דוקא בשבנה בלא יסוד אבל אם בנה בתוך היסוד הואיל וחפר בגוף הקרקע קנה ומ"מ יראה שאם מצא היסודות חפורים ובנה לא קנה מצא פלטרין בנויים ותקן או ייפה בהם מעט ובלבד שיקרא יפוי או תקון קנה כיצד סד את הכותל בסיד או שייפהו אם עשה זה בשיעור אמה על אמה וכנגד הפתח קנה ולמטה יתבאר שאם צר צורת איזה בעל חיים בכותל של נכסי הגר קנה ואין צריך כנגד הפתח ולא אמה על אמה שמא תשאל היאך אפשר שבבנין כל הכותל לא קנאו ובסיוד וכיור קנאו תדע שאין נכסי הגר נקנים אא"כ עשה מעשה בגוף הקרקע או מעשה המועיל לגוף הקרקע וכשהניח הגר קרקע בלא כותלים ובא זה ובנה כותלים ולא העמיד דלתות הרי אין כאן מעשה בגוף הקרקע ולא מעשה המועיל לגוף הקרקע שהרי אינו ראוי למה שהוא מכוין בבנינו אבל כשמצא פלטרין בנויים הרי אף כותלים אלו בכלל נכסי הגר וכך שעושה מעשה בכותלים אלו הרי הוא עושה בגוף הנכסים שהניח הגר ולפיכך קנה אע"פ שאין כאן תקון אלא יפוי והשבעת עין אפילו לא עשה אלא שהציע שם מצעות על דעת יפוי ועל דעת קניה קנה:

עבד כנעני הרי הוא כקרקע לענין קניה ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה ומה היא חזקה שבו שיתחיל להשתמש בו כדרך שאדם משתמש בעבד נעל לו מנעלו התיר לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו ורחצו סכו גררו הלבישו הנעילו הגביהו קנאו וכל שכן אם הגביהו רבו לו שקנאו אלא שהגבהת רב לעבד הוא קנין הגבהה והגבהת עבד לרב הוא קנין חזקה וכן יש בו שאר מיני חזקות שהוא נקנה בהן כמו שיתבאר במסכת קדושין ולמדת מ"מ שהמלבישו קנאו ומכאן יצא להצעת מצעות בנכסי הגר שקנה שהצעת מצע והלבשה דומים הם זה לזה כללו של דבר כל שאדם מתקן או מיפה או מועיל בגוף קרקע בנכסי הגר קנה וכל שעבד מתקן או מיפה או מועיל לרבו במעשה נקנה ויש מפרשים בהצעת מצע שבנכסי הגר ששכב או ישב בהם ומסתייעים בחזקה זו ממקרא שיצא דין חזקה משם והוא ושבו בעריכם אשר תפסתם במה שתפשתם בישיבה:

ליבני בעלמא הוא דאפיך. נקוט האי כללא בידך דבנכסי הגר לא קני עד דעביד עובדא בגופא דארעא אדעתא דארעא כגון חפירה וכיוצא בה אבל הבונה פלטרין גדולים לא עשה כלום בגופא דארעא אבל ודאי אילו היה לנכסי הגר קרקע שיש בו בנין כגון חצר וכיוצא בה אע"פ שלא עשה מעשה בגוף הקרקע כיון שעשה מעשה בכותלים קנה דכיון שהניחן הגר לאותן כותלים בעין בקרקע נעשו גם הכותלים מכלל נכסי הגר וכאילו החזיק בגוף הקרקע דמי והיינו דאמר רב נחמן (נוסחתנו רבי אלעזר) המוצא פלטרין גדולים בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנה. וא"ת אי הכי זה שהעמיד בהו דלתות אמאי קנה והרי לא עשה מעשה בגוף הקרקע היינו טעמא דקנה דמכיון שבנה פלטרין אלו בנכסי הגר נעשו כפלטרין מכלל נכסי הגר שהרי הא יצאו מרשותן בשעה שבנאן בנכסי הגר וממילא נעשו מכלל נכסי הגר ולפיכך כשבא זה האחר והעמיד בהן דלתות קנה ועוד שהרי הדלתות משמרות הן לאותו קרקע ונעשה בהן חצר המשתמרת וכיון דמקני בקרקע קנה אותו:

רכ. וא"ר אסי אמר רבי יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה החזיק בה לקנות את חברתה אף אותה לא קנה. ש"מ דלא מהניא חזקה אלא לההוא מידי דמחזיק ביה, והוא דמיכוון למקנייה לההוא מידעם גופיה. ודוקא בנכסי הגר, אבל במכר או במתנה אם החזיק בה לקנות אותה ואת חברתה קנה את שתיהן, דאמר שמואל (לקמן בבא בתרא סז,א) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן דאמרינן סדנא דארעא חד הוא. וטעמא מאי, דעת אחרת מקנה אותן שאני. ואם החזיק באחת מהן לקנות את חברתה, אפילו גבי מכר ומתנה אף אותה לא קני:

רכא. בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו מי אמרינן סדנא דארעא חד הוא והרי שתיהן עם המצר כשדה אחת, או דילמא הא לחודא קיימא והא לחודא קיימא. ולא קנה אלא אותה שהחזיק בה. ועלתה בתיקו, הילכך לא קנה אלא אותה שהחזיק:

רכב. בעי רבי אלעזר החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו מי אמרינן מצר אפסירא דארעא הוא וקני תרווייהו או דילמא הא לחודא קיימא והא לחודא קיימא ולא קנה אלא את המצר לבדו, בזמן שנתכוון לקנותו בכללן. ועלתה בתיקו, הלכך לא קנה אלא את המצר בלבד:

רכג. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנה לקנות אותו ואת הפנימי חיצון שהחזיק בו קנה פנימי לא קנה. החזיק בחיצון לקנות את הפנימי אף חיצון לא קנה החזיק בפנימי לקנותו קנה לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה ואם לקנות את החיצון לבדו אף פנימי לא קנה. אע"פ שהחזיק בו, לפי שלא נתכוון לקנותו, ואין צריך לומר חיצון שהרי לא החזיק בו, וכן כל כיוצא בזה. וצריכי, דאי אשמועינן פנימי דלא מיקני בחזקה דחיצון, משום דלית ליה לחיצון דרך עילויה, ואשתכח דפנימי הוא דאית ליה זכותא בחיצון וחיצון לית ליה זכותא בפנימי, אבל חיצון דאית ליה לפנימי דרך עילויה ליקני בחזקה דפנימי, קמ"ל דכיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי לא קני. ואי אשמועינן חיצון דלא מיקני בחזקה דפנימי משום דלית ליה זכותא בפנימי, אבל פנימי דאית ליה זכותא בחיצון ליקני בחזקה דחיצון דכבית שער דפנימי דמי, קמ"ל דלא.

ודוקא במחזיק בנכסי הגר, אבל במכר או במתנה אם החזיק באחד מהן לקנות את שניהן קנה, דהא אמר רבא אמר רב נחמן (לקמן בבא בתרא סז,א) מכר לו חילסית ומצולה החזיק בחילסית קנה מצולה במצולה קנה חילסית, פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, הכי השתא התם סדנא דארעא חד הוא אבל הכא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד אימא לא קמ"ל, דשמעת מינה דאע"ג דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד קנה, וכל שכן גבי [שני] בתים זה לפנים מזה דכולא חדא תשמישתא היא. אבל ודאי אם החזיק באחד מהן לקנות את חבירו אפילו במכר נמי אף אותו לא קנה:

רכד. ושמעינן מהני שמעתתא דשתי שדות ושני בתים, דגבי חזקה בנכסי הגר כוונה לקנות בעינן. ממאי, מדקאמרינן גבי שדות החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לגבי בתים נמי קאמרינן החזיק בא' מהן לקנותו קנאו, והוא הדין בנכסי חבירו כדבעינן לברורי. מיהו מסתברא דאפילו בנכסי הגר לאו כוונה מפורשת בעינן, אלא כל היכא דידע דהפקירא הוא וקא עביד ביה מעשה דקיימא ביה בעלמא חזקה, מסתמא מתכוין לקנות הוא. וכי אצטריך בהני שמעתתא כוונה לקנות לאפוקי היכא דלא ידע דהפקרא הוא, כגון העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן או של ישראל חבירו הן, אי נמי כסבור שהגר קיים או שיש לו יורשין דלא קני, כי ההיא דגרסינן ביבמות בפרק רבן גמליאל אומר (נב,ב) החולץ ליבמתו וחזר וקידשה רבי אומר אם קדשה לשם אישות צריכה ממנו גט לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט וחכמים אומרים בין שקידשה לשום אישות בין שקידשה לשום יבמות צריכה הימנו גט, ואמרינן עלה מ"ט דרבי אמר רב יוסף עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני, אמר ליה אביי מי דמי התם לא קא מיכווין למקני הכא קא מכוין למקני הא לא דמי אלא לעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר הן דקני. והשתא נחזי אנן, מדנקיט רב יוסף וכסבור שלו הן דלא קני, מכלל דאי ידע דגר נינהו אע"ג דליכא כוונה מפורשת לקנות, דומיא דסבור שלו הן דליכא כוונה לקנות כלל, קני, דכיון דידע דהפקירא הוא מסתמא מתכוין לקנות הוא, כדמסיק בה אביי גבי כסבור של גר אחר הן, דאביי כי מיירי גבי סבר של גר אחר הן דומיא דקא סבור שלו הן דאיירי בה רב יוסף היא, דאיירי דליכא כוונה מפורשת כלל. דיקא נמי מדנקט בתרויהי לעודר בנכסי הגר, דאפילו אביי דאיירי בדידע דהפקירא הוא לא דייק למימר למחזיק דמשמע נמי דמיכוון לאחזוקי אלא לעודר דמשמע מסתמא, דשמעת מינה דסתם עודר במאי דידע ביה דהפקירא הוא מתכוין לקנות הוא. וממילא שמעת מינה בהדיא דכל היכא דלא ידע דהפקירא הוא אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דהפקירא [הוא] לא קני. וגרסינן נמי בפרק מי שמת (בבא בתרא קמב,א) גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר, החזירו את הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה. וסברינן למידק מינה דעובר אית ליה זכיה, ואסקה רבא שאני התם דרפויי הוה מרפיא בידיהו מעיקרא, דמעיקרא נמי בחזקת ספק הוה אי יש לו בן או שאשתו מעוברת ואי לא, ולאו אדעתא דהפקר ודאי אחזיק.

וכי תימא מי מצית אמרת דהאי החזיק לקנות דקאמרינן בהני שמעתתא לאו בכוונה מפורשת קאי, הא מדתרי בבי דסופא במפרש רישא נמי במפרש. דקאמרינן בסופא לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה, לקנות את חברתה אף אותה לא קנה, ואי בסתם מנא ידעינן דלקנות חברתה קא מכוין, אלא לאו במפרש, ומדסיפא במפרש רישא נמי במפרש. לעולם רישא לאו במפרש דוקא, אלא רישא משכחת לה בין בסתם בין במפרש, סיפא לא משכחת לה אלא במפרש. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב) רישא משכחת לה בין בשמת בין שעמד סופא לא משכחת לה אלא בשעמד, דשמעת מינה דהיכא דמיתוקם רישא בתרי אנפי, אע"ג דלא מיתוקם סיפא אלא בחד מינייהו, לאו בתרי טעמי קא מוקמינן אלא בחד טעמא קא מוקמינן, ואף זו כיוצא בה.

ולא תימא הני מילי בנכסי הגר, אלא אפילו בנכסי חבירו נמי הכין דינא, דאי ידע דבמידי דאית ליה זכיה בגויה לאחזוקי ביה קא עביד קני בפניו כי דיניה ושלא בפניו כי דיניה ולא בעינן כוונה מפורשת, דכיון דבנכסי הגר קני כ"ש בנכסי חבירו דאיכא דעת אחרת מקנה אותן. ואי לא ידע דבמידי דאית ליה זכיה לאחזוקי ביה קא עביד לא קני. תדע דהא קידושי אשה אפילו ביבמתו נמי כנכסי חבירו דמי דלא תפסי בהו קידושי אלא מדעתא דתרווייהו, וקא מדמינן לה למחזיק בנכסי הגר דבעי כוונה לקנות, דשמעת מינה דלהא מילתא כהדדי נינהו, והוא הדין בנכסי חבירו, דחד טעמא נינהו כדברירנא.

הדין הוא סברא דילן. וחזינא ליה לגאון ז"ל דכתב בספר מקח וממכר מילי דמשמע לן מינייהו דהוה סבירא ליה דשלא בפניו כיון דצריך למימר ליה לך חזק וקנה מסתמא כי מחזיק אדעתא דמקנה קא מחזיק, דשליחותיה דמקנה דאמר ליה לך חזק וקנה קא עביד, אבל בפניו כיון דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, כוונה מפורשת לקנות בעינן. ומשמע דהוה סבירא ליה דבפניו דלא צריך למימר ליה לך חזק וקנה דומיא דשלא בפניו בעינן, דמוכחא מילתא דאדעתא דמקנא קא עביד דהא אמר ליה לך חזק וקנה. והיכא דאחזיק בפניו בעידנא דקביל עליה מקנה מקמי דסליקו מענינא לענינא לא ידעינן טעמיה, דמסתמא אדעתא דמקנא קא עביד. ואיכא למימר דכי קאמר גאון ז"ל היכא דאחזיק בפניו לאחר זמן, דאיכא למיחש דילמא הדר ביה חד מינייהו ביני ביני, ומאי דעבדי השתא לאו אדעתא דמקנה עבד, אלא אי תשמישא הוא לאהנויי נפשיה בההוא מעשה לפי שעה עבד, ואי מידי דאהני בארעא הוא למהוי כיורד לתוך שדה חבירו או לתוך ביתו והשביחן שלא ברשות הוא דעבד, ומקנה נמי כי שתיק ליה אדעתא דהכי שתיק ליה. ואפילו בהא נמי לא ידעינן מנא ליה, דהא סוגיא דגמרא כל בפניו פסיקא ליה דלא צריך למימר ליה לך חזקה וקנה. ואיכא למימר דלקידושין מדמינן לה, היכא דהיה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה קידושיה ולא פירש, דקיימא לן דאי כל זמן שעוסקין באותו ענין מקודשת, דאדעתא דהכי יהיב לה, ואי לבתר דסליקו מענינא לענינא קידושי ספק הוו, דאיכא למיחש דאדעתא דמידי אחרינא יהיב לה, ואף הא נמי דכוותא. ומספיקא לא הויא חזקה:

רכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה בתרא מ"ט קמא ליבני בעלמא הוא דאפיך. מסתברא לן דהא שמעתא לא מיתוקמא אלא כגון דהוו הני ליבני גופייהו מנכסי הגר עצמן. דיקא נמי דנקט לישנא דליבני בעלמא הוא דאפיך, כלומר דליבני גופייהו אע"ג דאגבינהו כיון דלאו אדעתא דמקננהו בעלמא אגבהינו אלא להפוכי בהן אדעתא דבנינא קא מכוין לא קני להו והוו להו כשאר נכסי הגר. וארעא נמי לא קני לה בהאי בנינא, דכיון דלא העמיד להן דלתות לא אהני בארעא ולא מידי, דהא מעיקרא הוו עיילי לה והשתא נמי עיילי, ולא מינטרא אלא מחמת דלתות דאוקי בתרא, ואמטול הכי קנה בתרא. אבל היכא דהני ליבני דבנה בהו קמא להני פלטרין לא הוו מנכסי הגר אלא מדנפשיה הוו, אי נמי הוו מנכסי הגר ואיכוון בשעת הגבהה למקנינהו קננהו. מיהו ארעא לא מר קנה ולא מר קנה, קמא לא קנה דאכתי לא אהני בארעא ולא מידי, בתרא נמי לא קנה דלא יהא אלא כיורד לתוך שדה חבירו ובנאה שלא ברשות, דאיכא למימר דאדעתא דמשקל דמי ממרה הוא דנחית דגמר ואקני ליה בנינא אדעתא דהכי, הא קיימא לן בפרק השואל (ב"מ קא,א) דאי אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו, וכל שכן בנכסי הגר דליכא למימר דגמר ואקני לשום בר נש אלא אדעתא דנפשיה קא בני, ונהי דלא קני לה לגופא דארעא בהכי מיהו ליבני דידיה במ(ה)אי פקעי מיניה, אלא ודאי ש"מ דאי אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו, וכיון דמצי קמא למשקל עציו ואבניו אשתכח דלא אהנו דלתות דבתרא ולא מידי. הילכך אי קדים קמא ומסליק להו לדלתות דבתרא ואוקי להו דלתות מדידיה קנה קמא, ואי לא דינא הוא דשקיל קמא ליבני דידיה ושקיל בתרא דלתות דידיה וארעא הויא לה הפקר כדמעיקרא, מאן דקדים ומחזיק בה כדחזי זכי בה. והוא הדין בנכסי חבירו כי האי גוונא, דכיון דמדינא שקיל קמא ליבני דידיה לא מר קנה ולא מר קנה וקיימא לה ארעא בחזקת מרה קמא. ושמעינן מינה דהאי גדר גדר והשלימו לעשרה דקא אמרינן (לעיל ע"א) דהויא חזקה, דוקא בדקא מינטרא ארעא בהכין, אבל היכא דלא מינטרא בהכין, כגון דאיכא פירצה מאידך גיסא, לא הוי חזקה:

רכו. אמר רב דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר המוצא פלטרין גדולים בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כייר בהן כיור אחד קנה וכמה אמר רב יוסף אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח. ומסתברא דגבי חזקה דסיוד או כיור אע"ג דאין להן דלתות נמי אי נמי דאית בהו פירצה קנה, דכי בעינן עד דעביד מידי דמינטרא ביה ארעא, הני מילי גבי חזקה דגדר וכיוצא בה, דכיון דלנטורה לארעא הוא דמיכוון לא קני אלא היכא דאהנו מעשיו לההיא מילתא דעבד, אבל גבי חזקה דסיוד וכיור דלנוי בעלמא הוא דמיכוון כיון דאהנו מעשיו לההיא מילתא דאיכוון, אע"ג דאכתי לא מינטרא ארעא הויא חזקה. תדע דהא גבי פירצה דקיימא לן דהויא חזקה, כי אהני לארווחי במעלוי דארעא הוא דאהני, אבל בנטורא מעוטי מעיט, וכיון דאהני להו מילתא דאיכוון הויא חזקה, וכן כל כיוצא בזה. ומדקפיד אשיעורא למהוי אמה וכנגד הפתח ש"מ לכל ביתא וביתא הכי בעי, דומיא דאין מסידין ואין מכיירין דסוף פרקין (לקמן בבא בתרא ס,ב), דמדשוו שיעורי להדדי בין בדוכתא בין בשיעורא ש"מ חד דינא נינהו, דכי היכי דלגבי שיור לא הוי שיורא דהאי ביתא שיורא להך ביתא, גבי חזקה נמי לא הוי סיוד וכיור דחד חזקה להאיך. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא שמעתא דשני בתים זה לפנים מזה דלא קני חד מינייהו בחזקה דאידך, אלא לאו שמע מינה כדפרשינן:

רכז. אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת ואנהר לן עיינין ממתניתא דתניא גבי חזקה דעבדים כיצד בחזקה נעל לו מנעלו התיר לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו והגביהו קנאו א"ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. מאי קאמר הכי קאמר הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו לו [לא קנאו] א"ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. אשתכח השתא דכולה מתניתא לבר מהגבהה דאיירי בה רבי שמעון בתשמישא דעביד ליה עבדא לרב הוא דמיירי. והכי קתני, כיצד בחזקה, נעל לו העבד לרב מנעלו, כלומר שקשר לו רצועות מנעלו, דאי בנעילת כל המנעל היינו סופא דקתני הנעילו, אלא מסתברא דרישא מיירי בקשירת רצועות. דיקא נמי מדתני לה בהדי התיר לו מנעלו דמיירי בהתרת רצועות ותו לא, וסופא דקתני הנעילו גבי הלבישו דמיירי ביציאתו מבית המרחץ.

דוקייה דרב ששת מהיכא, אילימא מדקתני הלבישו, הא לא דמו להדדי, דאלו ברייתא כשהלבישו העבד הנקנה את קונהו ואילו רב ששת כשהלביש הקונה את הקרקע הנקנה. וכי תימא דילמא ברייתא נמי בהלבישו הרב לעבד היא, לא ס"ד, חדא דהא כולה ברייתא בתשמישא דעביד ליה עבדא לרב היא דומיא דהגביהו לרבו, לבר מהגבהה דאיירי בה רבי שמעון. ועוד דומיא דהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, דתשמישא דעביד ליה עבדא לרב הוא. ועוד דמעשה דמנימין עבדיה דרב יהודה הנדואה בפ' האשה נקנית (קידושין כב,ב) הכי הוה. וכי תימא הכא במאי עסקינן בשהציע מצעות והסב עליהן דומיא דהלבישו העבד לרב. שתי תשובות בדבר, חדא דרב ששת לא קאמר(ה) והסב עליהן, ולא קא קפיד אלא אהצעת מצעות ותו לא. ועוד אפילו הסב עליהן לא דמי להלבישו העבד לרב, דאלו גבי הלבישו אהני עבדא לאלבושיה לרב, ואילו גבי המציע מצעות בנכסי הגר לא אהני קרקע הגר בהצעת המצעות תחת המחזיק, אלא המחזיק בא ומסב או שוכב עליהן וקרקע הזמנה בעלמא קא עבדא. אלא דוקייא דרב ששת מהכא, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, דאלמא כיון דאטעניה בכליו ואזמנינהו ניהליה לצורך תשמישו בבית המרחץ קנה, הכא נמי כיון דאטעניה לקרקע הגר במצעותיו והזמינן שם לשכיבה שהרי הציען שם, נמצא שהזמנתן לשכב עליהן על ידי הקרקע היא באה, שאי אפשר להצעת המצעות אלא בקרקע, ולפיכך קנה. ודוקא הציע שהיא סוף הזמנתן לשכיבה, דומיא דהולכת כליו לבית המרחץ שהיא סוף הזמנתן לתשמיש, אבל (ל)הניחן שם ולא הציען לא קנה שאין זו סוף הזמנתן לשכיבה:

החזיק במצר לקנות את שתיהן. כלומר לקנות את שתי השדות שמכאן ומכאן אפילו אם תמצא לומר החזיק בשדה לא קנה את המצר משום דהכי נמי אשכחן בבבא מציעא אם מצא בהמה של הפקר באפסר ומשך את הבהמה בשערה בהמה קנה אפסר לא קנה אבל אם החזיק במצר אימא דקנה שתיהן דאפסרא דתרווייהו הוא דאשכחן דאי אחזיק באפסר שלה ומשכה קנה גם הבהמה ובית פגיה ומה שאוחז בידו או דילמא לא אמרינן שיהא המצר כאפסר לשתיהן אלא לחד ולא קני אלא לחד וכיון דלא ידעינן אם בא חברו והחזיק חזקה באחד מהם שני קנה ראשון לא קנה ואם בא שלישי והחזיק חזקה גמורה בשניהם שלישי קנה ולא ראשון לפי שהשלישי הוא ודאי והראשון ספק לפי שאינו יודע איזה מהם קנה ויש לפרש או דילמא לא אמרינן שיהא המצר כאפסר אפילו לחד משום דלא דמי לאפסר של בהמה דהתם אגדו בידו והכא לאו אגדו בידו הוא. רבינו יהונתן ז"ל.
המוצא פלטרין בנויין ואין חסר כלום ואין לו לחדש בבית שתהא במקום חזקה ותהנה בה לדור שם ובא אחר וסייד הוא טוח בסיד ציורין מחוקין על הקיר. רבינו יהונתן ז"ל.

הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר כו'. נקוט האי כללא בידך דבנכסי הגר לא קני אלא עד דעביד עובדא בגופה דארעא אדעתא דארעא ואפילו צורה אבל אי לא עביד עובדא בגופה לא קני ומשום הכי אמר רב נחמן הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר כו' משום דהאי נכסי הגר קרקע היה בלא כתלים הילכך אלו עשה מעשה בגוף הקרקע כגון חפירה היה קונה אותו בכך עכשיו שלא עשה בגוף הקרקע כלום אף על פי שבנה בו פלטרין לא קנה שהרי גוף הקרקע שהניח הגר לא עשה בו כלום אבל ודאי אלו היה נכסי הגר קרקע שיש בו בנין כגון חצר וכיוצא בה אף על פי שלא עשה מעשה בגוף הקרקע כיון שעשה מעשה בכתלים קנה שכיון שהניח הגר לאותם כתלים בנוים בקרקע נעשו גם הכתלים מכלל נכסי הגר וכאלו ההזיק בגוף הקרקע דמי והיינו דאמר רב נחמן המוצא פלטרין וכו'. ואם תשאל אי הכי זה שהעמיד דלתות אמאי קנה והרי לא עשה מעשה בגוף הקרקע. היינו טעמא דקנה דמכיון שבנה הראשון פלטרין אלו בנכסי הגר נעשו הפלטרין מכלל נכסי הגר שהרי הן עצמן יצאו מרשותו משעה שבנאן בנכסי הגר וממילא נעשו מכלל נכסי הגר לפיכך כשבא זה האחר והעמיד בהם דלתות קנה. ועוד שהרי אותם דלתות משמרות הם לאותו קרקע ונעשה בהם חצר המשתמרת וכיון דאהנו מעשיו בקרקע קנה אותו בכך. הא דאמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת כו' ואנהרינהו לעיינין ממתניתא פירוש מדקתני בברייתא כיצד בחזקה כו' עד הרחיצו והלבישו כלומר הלבישו הרב לעבד שהוא דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: כללא בנכסי הגר שצריך תיקון הקרקע או אפילו יפוי כגון סיוד וכיור או הצעת מצעות ולגבי קנין עבדים נמי יפוי הויא חזקה דאמרינן הרחיצו סכו גרדו הויא חזקה. מיהו התם בעינן שהעבד מיפה לרבו ובנכסי הגר בעינן הוא מיפה הנכסים או שיתקן בהם תקון מועיל אבל אכילת פירות מהם אינה חזקה ואני תמה מאין הוציאו זה ההפרש בין נכסי הגר לשאר הנכסים כי הוא בהפך ויש לומר כי בנכסי הגר הם הפקר והיוצא מהם הפקר ואם זכה ביוצא בהם לא זכה בהם אבל כשתיקן בהם תקון מועיל כבר זכה בגופן והמחזיק בנכסי חברו בהפך כי בעל הנכסים מקפיד על היוצא מהם אם יאכל אותו אחר ואינו מקפיד על מי שמשביח נכסיו ואינו אוכל אותם. עד כאן לשונו.
המציע מצעות בנכסי הגר קנה כלומר שהציע מצעות עליהן ושכב או ישב עליהן קנה לפי שנהנה גופו מגוף הקרקע ואינו דומה לאכילת פירות שאינה חזקה דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיו והא דאנהר לן רב ששת עיינין ממתניתא היינו מדקתני הגביהו לרבו קנאו שגוף האדון נהנה מגוף העבד. ואני תמה אם כן מאי שנא נקט הציע מצעות אפילו יושב על הקרקע או ששכב עליו בלא מצעות וכדאמרינן בקידושין בחזקה מנא לן דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה. ואפשר דכל ששכב על גבי קרקע אין זה דרך הנאה ובכי הא לא קנה. ויש מי שפירש הציע מצעות שיפה את הקרקע בהצעות מצעות קנה והרי זה כסיוד וכיור וצר צורה שקונה בנכסי הגר לפי שמתקנו ומיפהו ואנהר לן עיינין מדתנינן סכו הלבישו כלומר האדון הלביש את העבד אלא שגם זה צריך לעיין שלא אמרו סיוד וכיור אלא במיפה גוף הקרקע אבל במציע מצעות אינו מיפה ומתקן כלל בגוף הקרקע. הרשב"א ז"ל.

אבל בשיטה לא נודע שם מחברה כתוב וזה לשונה: המציע מצעות כו'. פירש רשב"ם ז"ל ושכב בהם כיון שנהנה מגוף הקרקע. ולא מחוור לי שאם כן עיקר מילתא ליתא בגמרא. אלא מסתברא לי הציע מצעות בלבד מפני שמיפה הנכסים דומיא דסיוד וכיור ומה שלמדו בגמרא זה מעבד המייפה לרבו הכי קאמר כמו שעבד דאורחא דמילתא שהוא מיפה לרבו ולא רבו לו קנה בו היפוי שהוא אורחא דמילתא הכי נמי בקרקע אורחא דמילתא הוא שהרב יפה הקרקע ולא הקרקע לאדון שאינו בעלי חיים קנה בו היפוי שהוא אורחא דמילתא. עוד מסתברא לי דבנכסי הגר לאו דוקא דהוא הדין בנכסי חברו והאי דנקט נכסי הגר לומר דלחזקה שהוא קנין מהני אבל לחזקת שלש שנים שהוא לראיה בנכסי חברו לא מהני ואכילת כל הפירות בעינן. ויש אומרים דוקא נכסי הגר נקט אבל בנכסי חברו לא גמר ומקנה ומוציאן מרשותו דוקא בקנין חשוב ואינו נכון בעיני. עד כאן לשונו.
ומדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו לעיל נראה דבהצעת מצעות בלחוד קנה ככתוב בשיטה הנזכרת. גליון.

בד"ה (והאי דאר"י) [מהו] כו' ואמרי' בקדושין תדע אלו מכר לו כו' א"ד האי לחודיה כו' כדאמרינן נמי בקדושין מי דמי התם אגדו כו' עכ"ל מיהו ע"כ דלא דמי ממש לדהתם דהתם אי' שדות בי' מדינות קאמר הכי בדרך דיחוי אבל הכא בהחזיק במיצר סלקא בתיקו והיינו דבי' שדות דכולהו חד סדנא הוא וה"ל שפיר אגדו בידו משא"כ הכא במיצר (דאין המיצר) בכלל שדה ולא הוה כ"כ אגדו בידו וק"ל:

תוס' בד"ה המציע כו' דהגבהה חשובה בעינן עכ"ל ובאשר"י דתשמיש חשוב בעינן ומצאתי מוגה חזקה במקום הגבהה אבל מלשון רשב"ם בד"ה הגביה העבד כו' נראה שפיר דהמציע כו' מטעם הגבהה הוא ע"ש:

ר"ש בד"ה או דלמא כו' כצ"ל:

בד"ה והחזיק במיצר כו' פורתא הס"ד:

בד"ה המוצא פלטרין כו' צ"ל קודם ד"ה גדולים לא גרסינן ונ"ב בפירוש מדוייק שייך הא אחר המוצא פלטרים בנויים ודו"ק:

גמרא וכמה אר"י אמה. נראה דצ"ל (או דר"ל) על אמה וכדלקמן בס"פ וכ"נ מלשון הסמ"ע סק"כ וכ"א:

שם א"ר עמרם האי מילתא א"ל ר"ש כו'. כעין זה (יבמות ל"ה. נ"ח) סוטה (ו'):

ר"ש ד"ה אותה קנה. כדאמר ריב"ח לקמן בשמעתין המצר כו'. לפנינו שם איתא רב אסי אריו"ח. (וכ"ה בדבריו לקמן נ"ו בד"ה וקבעי) ושם משמע מדבריו דגם הכא גריס ריב"ח:

ר"ש ד"ה מהו. ואמרי' בקדושין תדע דאילו מסר לו עשר בהמות כו'. כ"ה שם. וע"כ שם במתנה נמי דאילו במכר דוקא ובנתן דמי כולן א"כ מאי ראיה משם לנכסי הגר דקיימינן בהו הכא לפי מה שחלק לעיל. אבל אי מיירי במתנה ניחא דמשמע מלשונו לעיל דמתנה שוה לנכסי גר וכמש"כ התוס' הכא ודלא כמ"ש בקדושין שם בשם הר"ח ובב"ק י"ב ד"ה ל"ל. אך לפ"ז ק"ק שם אמילתא דשמואל תדע כו' דע"כ התם עדיף טפי דאפי' במתנה מהני:

ר"ש ד"ה והציע מצעות. ושכב שם כו'. וברמב"ם משמע דאף בלא שכיבה קנה וע"ש בהה"מ בשם מג"ש ונדחק שם הלח"מ לפ"ד בהראיה מעבד. ול"נ דהראיה היא דשמוש מקרי הנאה חשובה למקני ביה העבד ולכן ממילא אם התקין הקרקע לשימושו מהני כמו נרה שתקנה לעשות פרי לאכול ממנה:

ר"ש ד"ה והנעילו. היינו נעל כו' ואגב כו'. ול"נ דנעל ליה דרישא היינו שקשר לו רצועות המנעל והוא נגד התיר כו' דר"ל התרת הקשר וכמו נעל דבדלת לפי' התוס' לעיל. ובקדושין וכן ברי"ף כאן ל"ג נעל לו ברישא:

גמ' הגביה רבו לו כו'. נ"ב משמע אפי' הוא קטן:

אותה קנה חברתה לא קנה עיי' מס' קידושי' כ"ו ע"ב הק' תוס' מאי אולמא דחזקה מכסף דהא יהיב דמי כולן ותי' דנ"מ במתנה דס"ל הואיל ודעת אחרת מקנה קנה כולן ודוקא במחזיק בנכסי הגר לא קנה חברתה ואמנם תוס' בשמעתין ד"ה אותה קנה וכו' דכ' להדי' והכא בנכסי הגר או במתנה וכו' ס"ל גם במתנה לא קנה כולן צ"ל כמ"ש תוס' שם בשם מהר"ש מאייברא דמיירו שקנה במלוה בלא כסף ממש וס"ל הקונה במלוה לא קנה בלא חזקה ודלא כהרמב"ם דס"ל קונין במלוה ולרמב"ם צ"ל כתי' א' של תוס' שם דבמתנה קנה כולן וכ"כ מ"ו בס' המקנה בקידושי' שם. ומרשב"ם בשמעתין משמע במתנה הוה כנכסי הגר דוקא ביהיב זוזי דה"ל שיעבוד על הקרקעו' ולא במתנה. ולקמן ס"ז ע"ב כ' רשב"ם וא"ת כיון דבנתן דמי כולן מיירי שמואל מה לנו לחזקה והלא קרקע נקנה בכסף ותי' במקום שכותבי' השטר ע"ש. מבואר מדבריו דלא מיירי ביש לו עליו מלוה אלא בכסף מקני' לי' וא"כ ק' קו' תוס' דקידושין הנ"ל ועיי' חי' רמב"ן דשמעתין:

אף אותה לא קנה כ' רשב"ם דלא נתכווין להחזיק בה ואין אדם קונה שלא מדעתו עכ"ל ועמ"ש תוס' לקמן ד"ה אדעתא דציבי. ולכאורה צ"ע משלהי מס' ב"מ גבי שומרי ספיחי' בשביעי' דמשמע דקונים בהבטה בהפקר אפי' אין דעתם לקנות וכבר הרגיש בזה בשיטה מקובצת שם ויישב בדוחק. ומ"מ דעת הראב"ד אי איכא דעת אחרת מקנה קונה שפיר אפי' אין דעתו לקנות רק שלא יהי' דעתו שלא לקנות וכבר כתבתי מזה לעיל מ"א ע"א גבי רב ענן שקל בידקי בארעי' ע"ש: