כדשלח [כפי ששלח] רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר המצויים בידיו של אדם אחר, ואמר אותו אדם "לקוחין הן בידי", כלומר, קניתי אותם — אינו נאמן עליהם. ואם כן, אין טוענים ליתומים טענה שאביהם לא היה נאמן לטעון! ואומרים: אכן קשיא [קשה הדבר].

אמר רב חסדא: לא שנו, כלומר, לא אמר רב בענין האחים, שצריך האח להביא ראיה ששלו הם הנכסים הרשומים בשטרות על שמו, אלא שאין חלוקין בעיסתן כלומר, שהם שותפים בכל ואף אוכלים יחד, אבל אם חלוקים הם בעיסתן — אימור [אמור] מעיסתו קימץ ועל ידי כך קיבץ לו רכוש משל עצמו.

ובהלכה זו שאמרנו שצריך להביא ראיה, שואלים: ראיה במאי [במה]? רבה אמר: ראיה בעדים שהכסף שקנה בו נכס הכתוב בשטר, או שהלווהו לאחר, היה משלו, רב ששת אמר: ראיה בקיום השטר שבית דין אישרו את תוקף השטר הרשום על שמו.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הא [הרי] רב והא [והרי] שמואל, הא [הרי] רבה והא [והרי] רב ששת, שחלוקים בבעיות אלה, מר כמאן סבירא ליה [אדוני כמי הוא סבור]? מה דעתך בענין זה? אמר ליה [לו]: אנא מתניתא ידענא [אני ברייתא אני יודע] ועליה אני סומך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד מן האחין שהיה נותן ונושא בתוך הבית, והיו אונות (שטרות מכר) ושטרות יוצאין על שמו, ואמר: שלי הן, שנפלו לי מבית אבי אמא — עליו להביא ראיה שהם שלו.

וכן האשה האלמנה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית בענייני הבית, והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה, ואמרה: שלי הן, שנפלו לי בירושה מבית אבי אבא או מבית אבי אמא — עליה להביא ראיה. ואם כן הרי זה כשיטת רב.

כיון שהובאה ברייתא זו מבררים את האמור בה: מאי [מה] "וכן"? מדוע צריך להוסיף גם הלכה זו, והרי לכאורה הוא הוא הדין? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: אשה כיון דשביחא [שמשובח] לה בעיניה מילתא [הדבר] דאמרי קא טרחא קמי יתמי [שאומרים שהיא טורחת לפני היתומים] ועושה עבורם — לא גזלה מיתמי [אינה גוזלת מהיתומים] ויש לסמוך עליה אם טוענת שהרכוש הרשום על שמה הוא שלה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין סומכים על כך, ואף היא צריכה להביא ראיה ששלה הוא.

א שנינו במשנה: במה דברים אמורים? — במחזיק, אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו וכו', אם גדר ופרץ כלשהו הרי זו חזקה. ושואלים: אטו [וכי] כל הני דאמרינן [אלה שאמרנו] קודם, שהחזיקו בשדה שלוש שנים לאו [לא] בני חזקה נינהו [הם]? וכי הם אינם יכולים לקנות קרקע בדרך זו?

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה], כך יש להבינה: במה דברים אמורים? — בחזקה שיש עמה טענה, כלומר, שבאה כנגד ערעור על הבעלות, כגון מוכר אומר "לא מכרתי" ולוקח אומר "לקחתי", ואז החזקה של שלוש שנים היא הוכחה.

אבל חזקה שאין עמה טענה, כגון נותן מתנה, והאחין שחלקו, והמחזיק בנכסי הגר, דלמקני בעלמא [של שם קנין בלבד] הוא, שעל ידי מעשה החזקה נקנה החפץ למקבל, ולא לשם הוכחה על בעלות, אם נעל או גדר או פרץ כל שהוא — הרי זו חזקה.

תני [שנה] רב הושעיא בברייתא של מסכת קדושין ששנויה דבי [בבית מדרשו] של לוי: נעל, גדר, פרץ כל שהוא, אם עשה זאת בפניו של המוכר — הרי זו חזקה. ותוהים: בפניו — אין [כן], שלא בפניו — לא? הרי מעשה חזקה עשה! אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר]: אם עשה זאת בפניו — לא צריך הבעלים למימר ליה [לומר לו] "לך חזק וקני" [החזק וקנה]. שכיון שעושה בפניו ומדעתו, הרי אין צורך שיאמר לו במפורש שיעשה חזקה לשם קנין.