דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - א

גמרא:

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו שנלכדה בבגדו יושב ומשמרו עד שתחשך ואינו צריך לשחרר אותה. כיון שאינו אלא שומר.

מתיב רב נחמן בר יצחק: תנן במתניתין: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור.

ודייקינן: מאי לאו "פטור" היינו פטור אבל אסור הרי שלכתחילה אסור גם כשאינו אלא שומר?

ומשנינן: לא! אלא פטור ומותר.

הכי נמי מסתברא דמותר לכתחילה מדקתני סיפא דמתניתין "למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו".

מכלל: דפטור ומותר! שהרי כל אדם עושה כן.

שמע מינה!

איכא דאמרי: אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא דמותר לכתחילה בנכנסה לו צפור תחת כנפיו. דתנן: אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור.

מאי לאו: פטור ומותר.

ודחינן: לא! אלא פטור אבל אסור. [1]

ומקשינן על הדחיה: הא מדקתני סיפא "הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו". מכלל דפטור ומותר?

שמע מינה דפטור ומותר!

אמר שמואל: כל פטורי דשבת בכל מקום שנאמר במסכת שבת "פטור", היינו פטור אבל אסור, לבר חוץ מהני תלת דפטור ומותר.

חדא: הא דמתניתין בישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו ועמד הראשון והלך לו, דהשני פטור ומותר.

וממאי דפטור ומותר?

דקתני סיפא: למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו.

ואידך הא דתנן: המפיס מורסא פותח מכה שיש בה מוגלא אם כונתו לעשות לה פה שמתכוין ליפותה ותישאר פתוחה חייב משום בונה פתח או משום מתקן, דמה לי מתקן כלי מה לי מתקן מכה. ואם כונתו רק להוציא את הליחה ולהקל על צערו ולא איכפת ליה שתחזור ותסתם מיד פטור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את הפתח, ואף מותר לכתחילה דבמקום צער לא גזרו רבנן.

וממאי דפטור ומותר?

דתנן לקמן בריש פרק כל הכלים: נוטל אדם ... מחט של יד מחט קטנה שתופרין בה בגדים ליטול בה את הקוץ שנתחב בבשרו, שאעפ"י שהמחט היא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלה "לצורך גופו".

והרי בנטילתו את הקוץ הוא עושה פתח למכה, ומ"מ כיון שאינו מתכוין לעשיית פתח והרי הוא מקום צער, התירו אף לכתחילה, וה"ה במפיס מורסא.

ואידך הא דתנן: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו כלומר שלכך הוא צדו פטור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אין לו צורך בנחש. ואם הוא צד את הנחש כדי להשתמש בו לרפואה חייב משום צידה.

וממאי דפטור ומותר במתעסק בו שלא ישכנו? [במקום שאין סכנה אלא חשש היזק הגוף].

דתנן: כופין קערה של חרס על הנר בשבת בשביל שלא תאחוז האש בקורה של התקרה, ובלבד שלא יכבה הנר ע"י כן. ועל צואה של קטן כדי שלא יתלכלך בה התינוק [והחידוש בשני אלו, שמותר לטלטל דבר לצורך דבר שאינו ניטל בשבת]. ועל עקרב שלא תישך.

הרי שאעפ"י שהעקרב ניצוד ע"י כפיית הקערה מ"מ כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר אף לכתחילה כדי למנוע היזק. [2]

הדרן עלך פרק האורג

הערות

[1] הקשה הרשב"א, איך אפשר לומר כן שיהא השני אסור, דאטו אילו צד אחד ובא השני ונטלו ממנו יש איסור בדבר. ותירץ, דהאיסור הוא מדרבנן. לפי שבישיבת השני נראה כאילו הוא צדו עכשיו, וגזרינן אטו צד לכתחילה.

[2] כתב הקרבן נתנאל, דגמרא דידן פליגא אגמרא דברכות לג א שמחלקת בין נחש לעקרב לענין נחש כרוך על עקבו, שבנחש לא יפסיק בתפילה ואילו בעקרב מפסיק. כי מה היא הראיה מעקרב לנחש, דלמא דוקא בעקרב פטור ומותר לפי שסכנתו מרובה, אבל נחש שאין כל כך סכנה פטור ואסור. והרש"ש מיישב, דהא הכא מיירי שאין חשש סכנה מהעקרב, כי במקום סכנה לא היה פליג ריב"ז בסיפא, ולא היה אומר דחוששני לו מחטאת, אלא איירי שהיה רק חשש היזק, ובזה אין חילוק בין נחש לעקרב.

פרק ארבע עשרה - שמונה שרצים

מתניתין:

שמנה שרצים האמורים בתורה בפרשת שמיני לגבי דין טומאה - הצדן, והחובל בהן בשבת, חייב, משום שרק לשרצים אלו יש עור, ולכן הוא חייב עליהן משום צידה, כי הדרך לצודן בשביל עורותיהן, והוי "יש במינו ניצוד" אבל שאר שרצים אין צורך בהם, ולכן אין חייב על צידתן.

וכן לענין חבלה נמי הוא חייב, כשחבל בהן עד שנצרר הדם מתחת לעור, אעפ"י שעדיין לא יצא, דכיון שיש להם עור הרי סוף הדם לצאת אלא שהעור מעכבו עתה מלצאת. ונטילת הדם היינו נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם - הוא הנפש. והוי תולדה דשוחט.

[פירוש אחר - ע"י החבלה נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע]. [3]

ושאר שקצים ורמשים - החובל בהן פטור עד שיצא הדם. אבל בנצרר הדם לבד פטור, משום דסוף הדם לחזור. דאילו היה סופו לצאת, היה יוצא מיד, שהרי אין להן עור שיעכב את הדם מלצאת. [ולפירוש השני, פטור הואיל ואין להן עור שיצטבע [4]].

הצדן, לצורך - חייב, שלא לצורך - פטור! שהואיל ואין להן עור אין הדרך לצודן והוו "אין במינן ניצוד", [5] וצידתן נחשבת כמלאכה שאינה צריכה לגופה. [6] חיה ועוף שברשותו של אדם, הצדן פטור, שהרי ניצודין ועומדין הן. והחובל בהן חייב, היות שיש להן עור.

גמרא:

מדקתני שמונה שרצים "החובל בהן חייב", מכלל, דשמנה שרצים אלו אית להו עור.

והוינן בה: מאן תנא סבר כן?

אמר שמואל: רבי יוחנן בן נורי היא!

דתנן במסכת חולין: רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות, ונפקא מינה לענין טומאה, שהעור שלהן אין דינו כבשר השרץ, שמטמא בכעדשה, אלא הוא טהור.

ואילו חכמים פליגי שם בארבע שרצים מתוך השמנה, והם: האנקה והכח והלטאה והחמט, וסוברים שעורותיהן כבשרן, ומטמאין. הרי שלדעתם, לארבעה אלו אין להן עור.

רבה בר בר הונא אמר רב: אפילו תימא מתניתין רבנן היא. כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", ודרשינן מה"א דה"טמאים" - לרבות שעורותיהן מטמאין כבשרן [והריבוי לא נאמר אלא רק ביחס לארבעה שרצים, עיין רש"י].

אבל לענין שבת, אפילו רבנן מודו שהעורשל כל שמונה השרצים נחשב לעור ביחס לחבלה או לצביעה.

ומקשינן: וכי לענין שבת לא פליגי רבנן על רבי יוחנן בן נורי דארבעה שרצים אין עורן חשוב עור?

והתניא: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה, או החובל בהן, חייב, דברי רבי יוחנן בן נורי.

הערות

[3] וברמב"ם פ"ח הל"ז כתב דחובל חייב משום מפרק, ומפרק הוא תולדה דדש. וכתב בקהלות יעקב ל"ט שמקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא לעיל עה א, דסובר רבי יהודה שהפוצע חלזון חייב משום דש, וחכמים לא חלקו עליו אלא משום שסוברים דאין דישה אלא בגידולי קרקע, אבל בהא מודו שהוצאת דם מבע"ח יש בה משום דישה. ולכן סובר הרמב"ם דרק חלזון הגדל בים אינו נחשב לגידולי קרקע, אבל בע"ח שביבשה, כיון שהוא ניזון מגידו"ק נחשב לגידו"ק. וכן הוא במ"מ שם [ועיין תוד"ה מפרק לעיל עג, ב]. ובתשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם [הובא בראש ספר שביתת השבת] כתב בשיטת הרמב"ם שאמנם דישה אינה אלא בגידו"ק [וכל בע"ח בכלל זה] אבל מפרק שהוא תולדה דדש ישנו גם שלא בגידו"ק. ועיי"ש עוד שביאר לשיטה זו למה תלוי הדבר ביש לו עור, והרי אפילו באין לו עור יוצא הדם ממקום שהיה טמון, ויתחייב משום מפרק. והרע"א [במשניות] הקשה לרמב"ם, למה כתב דהשוחט חייב משום נטילת נשמה ולמה לא יתחייב נמי משום מפרק. ועיין בתפא"י [בועז] שם, ובשביתת השבת סוף ח"א, ובקהלו"י סי' ל"ח מה שתירצו בזה.

[4] הראשונים הקשו על פירוש זה מהמבואר בברייתא בחולין מו ב, כי גם בשאר שרצים חייב משום חובל אם יצא הדם, ואם הטעם משום צובע למה חייב שהרי אין להם עור שיצטבע. ובמ"מ פ"ח ה"ט כתב דלדיעה זו אמנם פטור אף ביצא הדם, והברייתא הנ"ל היא דלא כהלכתא.

[5] והתוס' בד"ה שלא לצורך, חולקים על רש"י שאין הטעם משום "אין במינו ניצוד". דהא למאן דפטר באין במינו ניצוד פוטר אפילו כשצדן לצורך, אלא הטעם רק משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[6] תוס' בד"ה הצדן, מבארים למה הוצרך התנא להשמיענו דוקא כאן שרק לצורך חייב, והרי לרבי שמעון בכל מלאכות שבת אינו חייב אלא כשהוא לצורך? שבא להשמיענו כי רק בשאר שקצים ורמשים צריך שיתכוין בפירוש שהוא צדן לצורך, אבל בשמנה שרצים אפילו בסתמא הם ניצודין לצורך עורן. ועוד כתבו דמהאי טעמא נשנה דין צידה ביחד עם חובל משום דגם בצידה תלוי החיוב בעור. והר"ן כתב דשמנה שרצים אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך היא. משא"כ בשאר שרצים, שדרכן להזיק, פעמים שאדם צדן שלא לצורך, אלא רק כדי שלא יזיקו. הילכך בעי למיתני בהו שרק לצורך חייב. והוא הדין בשמנה שרצים, אם יצודן שלא לצורך, נמי פטור.

א גמרא אמר ר' אבא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו (שולי בגדו) בשבת, ואינה יכולה לצאת — יושב ומשמרו עד שתחשך, ולאחר צאת השבת יכול לקחת את הציפור. מתיב [מקשה] על כך רב נחמן בר יצחק ממה ששנינו במשנתנו: ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. מאי לאו [האם לא] נפרש כאן, כמו בכל מסכת שבת שהכוונה היא שהוא אכן פטור אבל מלכתחילה אסור לו לעשות כן, ונמצא שמכל מקום יש איסור בדבר, וכיצד אמר רב שיושב ומשמר את הצפור לכתחילה? ודוחים: לא, אלא הכוונה במשנה היא פטור ומותר. ומוסיפים: הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא [כך גם כן מסתבר לומר, ממה ששנינו בסוף]: למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שניצוד מבעוד יום שמור בתוכו, ומכלל הדברים אתה למד ומבין שהוא פטור ומותר, ממש כנעילת דלת הבית! ומסכמים: שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

איכא דאמרי [יש שאומרים] מעין הדברים הללו בסגנון אחר, שאמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] סיוע לדברי רב, ממה שנאמר במשנתנו: אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור, ומאי לאו [האם לא] הכוונה היא שפטור ומותר? ודוחים: לא, פטור אבל אסור. ואמר רב נחמן: דבר זה בלתי אפשרי, הא מדקתני סיפא [הרי ממה שלמדנו בסוף] הא למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל הדברים אתה למד שהכוונה היא פטור ומותר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ב ובענין זה אמר שמואל: כל פטורי [הפטורים, לשון "פטור"] האמורים בהלכות שבת, הכוונה היא שפטור אבל אסור, לבר מהני תלת [חוץ משלושה אלה] שהכוונה היא שפטור ומותר: חדא הא [אחת זו, בענין צבי], וממאי [וממה] אנו מסיקים שפטור ומותר? — דקתני סיפא [שכן שנינו בסוף] למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. ואידך [והדוגמא האחרת] של פטור ומותר — מה שאמרו: המפיס מורסא (הפותח פצע שיש בו מוגלה) בשבת, אם עשה כן כדי לעשות לה למורסה פה (פתח) קבוע — חייב, ואם להוציא ממנה לחה — פטור. וממאי [וממה אנו יודעים] שפטור ומותר? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מחט של יד (קטנה המיועדת לתפירת בגדים) — מטלטלים אותה בשבת כדי ליטול בה את הקוץ, והרי שנטילת קוץ מותרת לכתחילה בשבת, עד שמותר אף לטלטל כלי לצורך זה. ואידך [ומקרה אחר] מה שאמרו: הצד נחש בשבת, אם היה מתעסק בו שלא ישכנו ואגב כך צד אותו — פטור, ואם צד אותו על מנת להשתמש בו לרפואה — חייב, וממאי [וממה אנו מוכיחים] שפטור ומותר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: כופין לכתחילה קערה על הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה, וכן כופים קערה על צואה של קטן שלא להתלכלך בה, ועל עקרב לשמור אותו שלא תישך, והוא הדין אם כן בנחש.

א משנה שמנה שרצים האמורים בתורה ("וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכוח והלטאה והחמט והתנשמת". ויקרא יא, כט–ל), הצדן והחובל בהן בשבת — חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן — פטור. ואף אלה, הצדן לצורך — חייב, ושלא לצורך — פטור. חיה ועוף שברשותו שהם ביתיים ונשמעים לו, הצדן — פטור, ואולם החובל בהן — חייב.

ב גמרא שואלים: מדקתני [ממה ששנינו] "החובל בהן חייב" מכלל הדברים אתה למד דאית להו [שיש להם] עור, שאין חיוב בחובל אלא כשיש עור על גבי הבשר, ודם המכה היוצא מן העורקים מצטבר מתחת לעור. מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר שמואל: שיטת ר' יוחנן בן נורי היא, דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים האמורים בתורה יש להן עורות, ואף שבשרם מטמא, עורם אינו כבשרם ואינו מטמא, וחכמים אומרים שאחדים מהם עורם כבשרם ומטמא כמוהו. רבה בר רב הונא אמר בשם רב: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנתנו כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים עליו חכמים] על ר' יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב [שכן נאמר] לאחר רשימת השרצים: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), ומן הריבוי "הטמאים" למדו חכמים לרבות שרצים שבפסוק השני שעורותיהן מטמאים כבשרן, אבל לענין שבת — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שיש להם עור נפרד מן הבשר.

ומקשים: ולענין שבת לא פליגי [אינם חלוקים]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה, החובל בהן — חייב, אלו דברי ר' יוחנן בן נורי, וחכמים אומרים: אין עור אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: Rabbi Abba said that Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: If a bird flew under the flaps of one’s clothing on Shabbat and cannot get out, he may sit and secure it until dark and then take it. Rav Naḥman bar Yitzḥak raised an objection based on that which we learned in the mishna: If the first person sat in the doorway and filled it, and a second person came and sat next to him, the first person is liable and the second is exempt, even if the first person stood and went. What, does this not mean here, as it does throughout tractate Shabbat, that he is exempt after the fact, but it is prohibited to do so ab initio? How then could Rav say one may sit and secure the bird ab initio? The Gemara rejects this: No, the statement in the mishna means that he is exempt and it is permitted ab initio. The Gemara adds: So too, it is reasonable to explain the mishna that way from the fact that it was taught in the latter clause of the mishna: To what is this second person’s action similar? To one who locks his house to secure it, and it turns out a deer that was trapped before Shabbat is also secured inside it. By inference, he is exempt and it is permitted, just like one who locks the door to his house. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that it is so.

Some say a slightly different version. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We too learned support for Rav’s statement in the mishna: Even if the first person stood and went, the first person is liable and the second is exempt. What, does this not mean that he is exempt, and it is permitted? The Gemara rejects this: No, he is exempt and it is prohibited. Rav Naḥman said: That is impossible, from the fact that it is taught in the latter clause of the mishna: To what is this second person’s action similar? To one who locks his house to secure it and it turns out a deer that was trapped before Shabbat is also secured inside it. By inference, he is exempt and it is permitted, just like one who locks the door to his house. The Gemara concludes: Indeed, learn from it that it is so.

With regard to this issue Shmuel said: With regard to all exempt rulings in the halakhot of Shabbat, although one who performs the action is exempt by Torah law, his action is prohibited by rabbinic law, with the exception of these three for which he is exempt and it is permitted to perform the action.
One is this case of the deer. And from what source do we conclude that one is exempt and it is permitted? From the fact that it was taught in the latter clause of the mishna: To what is this second person’s action similar? To one who locks his house to secure it and it turns out a deer that was trapped before Shabbat is also secured inside.
And another example where he is exempt and it is permitted is: One who drains an abscess containing pus on Shabbat, if he did so to create a permanent opening in it, he is liable. However, if he did so to drain fluid from it, he is exempt. And from what source do we conclude that one is exempt and it is permitted? As we learned in a mishna: A hand needle used for sewing clothes may be moved on Shabbat to remove a thorn. Apparently, removing a thorn on Shabbat is permitted ab initio to the extent that one is even permitted to move a needle for that purpose.
And another case is: One who traps a snake on Shabbat, if he deals with it so that it will not bite him and in doing so traps it, he is exempt. However, if he traps it for medicinal purposes, he is liable. And from what source do we conclude that one is exempt and it is permitted? As we learned in a mishna: One may overturn a bowl on top of a lamp ab initio on Shabbat so that the fire will not take hold in the ceiling beam; and similarly, one may overturn a bowl on top of a child’s feces so that he will not touch it and dirty himself, and on top of a scorpion so it will not bite, and the ruling is the same with regard to a snake.

MISHNA: With regard to any of the eight creeping animals mentioned in the Torah, one who traps them or wounds them on Shabbat is liable. The Torah states: “The following shall be impure for you among the creeping animals that swarm upon the earth: The weasel, and the mouse, and the dab lizard of every variety; and the gecko, and the land-crocodile, and the lizard, and the skink, and the chameleon” (Leviticus 11:29–30). With regard to other abominations and crawling things, one who wounds them is exempt. One who traps them for a specific need is liable; one who traps them for no specific need is exempt. With regard to animals or birds that are in his possession, i.e., an animal that is domesticated and under someone’s control, one who traps them is exempt; and, however, one who wounds them is liable.

GEMARA: The Gemara asks: From the fact that it is taught in the mishna: One who wounds them is liable, by inference they have skins. One is liable for inflicting a wound only when there is skin covering the flesh and the blood pools beneath it. Who is the tanna who teaches this? Shmuel said: It is Rabbi Yoḥanan ben Nuri, as we learned in a mishna that Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: The eight creeping animals that are listed in the Torah have skins. Their flesh transmits impurity, but their skin does not transmit impurity. The Rabbis say that both the skin and the flesh of some creeping animals transmit impurity. Rabba bar Rav Huna said that Rav said: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, the Rabbis disagree with Rabbi Yoḥanan ben Nuri only with regard to the matter of impurity, as it is written after the Torah lists the creeping animals: “Those are for you the impure among the creeping animals, whoever touches them when they are dead shall become impure until evening” (Leviticus 11:31). The Rabbis derive from the extraneous term: “Those are for you the impure,” to include the fact that the skins of the creatures in the second verse transmit impurity just as their flesh does. However, with regard to the halakhot of Shabbat, even the Rabbis concede that their skin is distinct from their flesh.

The Gemara asks: And, with regard to Shabbat, they do not disagree? Wasn’t the following taught in a baraita? One who traps one of the eight creeping animals mentioned in the Torah or one who wounds them is liable; this is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. And the Rabbis say: The term skin is utilized only

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במסכת יום טוב בפרק אין צדין (ביצה דף כד) גרסי היכי דמי מחוסר צידה אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל כגון דאמרי הבא מצודה ונצודנו ולא יעלה על דעתך שמה שאמרו שם רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר דוחה מה שאמרנו כן אלא השני דברים מעיקר אחד הם והואי כי מה שעומד בביבר והוא עדיין מחוסר צידה פטור מן החטא' כשהוא שוגג כי מלאכת הצידה לא נגמרה ואם בעומדו בתוך נשלמה בו הצידה ואינו מחוסר צידה חייב חטאת לפי שעשה מלאכה גמורה ועל זה העיקר שפירשנו נמצא כל מה שהוא עומד והוא מחוסר צידה אסור ליקח ממנו ביום טוב כי לא נגמרה בו הצידה ולכך הוא בשבת פטור לפי שלא עשה מלאכה שהרי מחוסר צידה עדיין ומי שלוקח ממנו ביום טוב עובר על מה שכתוב (במדבר כח) כל מלאכת עבודה לא תעשו מפני שאי אפשר ליקח מה שיש בתוך הביבר אלא בעשיית צידה ולכן אמרו אסור ואם היה אותו ביבר אינו מחוסר צידה מי שרדף אחרי ציד עד שהגיעו לתוכו בשבת חייב כי עשה מלאכה ומה שהוא עומד בתוכו ביום טוב כבר נגמרה בו הצידה ומותר ליטול ולאכול ממנו לפי שמה שהוא לוקח כבר ניצוד ונגמרה בו מלאכה ולא עשה ביום טוב מלאכת עבודה ולפיכך אמרו בי"ט ושאינו מחוסר צידה מותר ואמרו בתוספתא דשבת (פרק יג) הצד יוני עלייה ויוני שובך וציפורים שקיננו בטפיחין או בבירה וכל שמחוסר צידה חייב לפי שעשה מלאכה האווזין והתרנגולין ויוני הרדסיות וכל דבר שאין מחוסר צידה פטור מפני שלקח ממה שנגמרה בו הצידה ולא עשה ביום השבת מלאכה ולפיכך הוא פטור כמו שפירשנו נתבאר לך עכשיו כי השני דברים שוין וכי דבר שחייב עליו בשבת מפני שנגמרה מלאכתו מותר לקחת ממנו ביום טוב ובדבר שפטור עליו בשבת מפני שלא נגמרה מלאכתו אסור ליטול ממנו ביום טוב שהרי מחוסר עשייה והרי עשה עבודה ביום טוב וכמו כן עוד התוספתא שוה למשנה ועיקר זה כי צד בשבת לביבר שאינו מחוסר צידה חייב והצד ממנו פטור והצד בשבת לביבר המחוסר צידה פטור והצד ממנו חייב ודברי המשנה הן אמורין בהצד לביבר ודברי התוספתא הן בהצד ממנו ואין ביניהן חלוקה בדין ושמור דבר זה שביארתי לך:

סליק פרק האורג.

פי"ד שמונה שרצים.

וחכמים אומרים לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים.

הרי זו אינה צידה ופטור וחכ"א אפי' טרדו לגינה או לחצר או לביבר וכלאו שם הרי זו צידה וחייב ורמינן מתניתין אהדדי תנא (בביצה דף כג) אבל צדין חיה מן הביברין בי"ט כי חיה שהיא בביבר זו (צידה בביבר) צידתה. וכשנוטלה מן הביבר אינו חשוב כצידה ותניא ביברין של חיה [ושל עופות] אין צדין מהן ביום טוב שמעינן מינה כי חיה שבביבר לאו כצודה דמיא ועכשיו הוא צד אותה ואוקימנא למתני' כחכמים דאמרי הצד חיה לביבר חייב ומשום הכי צדין אותה ביום טוב וברייתא כר' יהודה אלא עופות אעופות קשיא דמתניתין שריא למיצד עוף מן הביברין וברייתא אוסרת וכי תימא כי שריא מתניתין מביבר מקורה וברייתא כי אסרה מביבר שאינו מקורה והא בית דמקורה הוא ור' יהודה ורבנן מודו כי הכולא צפור בתוכו בשבת אינו חייב דלא דמו לצד ולאו הוא צד אלא בזמן שצדו למגדל וכל מאן דפטר על זה בשבת אסיר למיצד מיניה בי"ט וכל מאן דמחייב עליה בשבת שרי למיצד מיניה בי"ט וכ"ע על צפור למגדל מחייב בשבת על צפור לבית לא מחייב והכין קשיא היכי שריא מתני' עוף מן הביבר בי"ט ובשבת פטור עליה או היכי אפטר בשבת ובי"ט אוסר אמר רבה בר הונא הכא בצפור דרור עסקינן כו' פי' כי קתני בשבת הצד צפור לבית פטור בצפור דרור ואפי' כד מיבחשה לא חבשה נפשה בצידה לפי שאינה מקבלת מרות אבל צפור אחרת דלא רגילה בבית מאלתר שיסגו' עליה בית מקורה מקבלת מרות וכצודה דמיא וחייב עליה בשבת וכיון שחייב עליה בשבת שרי לצודה בי"ט. השתא דאתית להכי לענין עוף ואוקימתה זו ששנויה בשבת בביבר שאינו מקורה והשנויה בי"ט בביבר מקורה ונקטינן מהדדי חיה אחיה [נמי כי אקשי] לן ואוקימתיה חדא לר' יהודה וחדא לרבנן לא צריכין להכין אלא מתני' דקתני צדין חיה מן הביברין בביבר קטן וברייתא דתני אין צדין בביבר גדול היכי דמי ביבר גדול [היכי] דמי ביבר קטן ופירשנו בה ג' פירושי וכולן קיימין ואתו הדין פירוקא קרוב לדר' שמעון בן גמליאל דאמר לא כל הביברין שוין אלא כל ביבר המחוסר צידה וצריך למיצדיה בתר הכין פטור עליו בשבת ואסור לצוד ממנו ביו"ט וכל ביבר שאינו מחוסר צידה חייב עליו בשבת וצדין ממנו בי"ט והלכתא כר' שמעון בן גמליאל. ומפורש בי"ט היכי דמי מחוסר צידה ואסיקנא שבאות לכלובן ולא בעיין לרבויי פי' רְבַּיֵי שאורב להן בדרך שהצייד אורב לצודו כדכתיב יארוב במסתר גו' ידכה ישוח ומצפיר להן מיכן ומיכן והכין הצד צבי פתי סומא וישן חייב משום רבויי חיגר או זקן או חולה מחמת אוצנא פטור דלא בעי רבויי חגבין גזין והן ממיני דבורים צירעין ויתושין כל שבמינו ניצוד הצדן בשבת חייב וכל שאין במינו ניצוד הצדן בשבת פטור וחגבים ודאי יש במינו ניצד בשעת הטל אין יכולות לפרוח שאין בהן כח ואין צריכין צידה אלא ניטלת ביד ובשעת השרב אם מלקחות ובאות כמים הנשפכין או כדבר (הירוי) שהן באות כמו נופלות למקום אחד ואין בהן כח לילך לכאן ולכאן פטור עליהן כאלעזר בן מהבאי ואם מפורחות הן לדעתן חייב:

מתני'. ח' שרצים כו' הצדן והחובל בהן חייב. כבר מפורש בתוס' מאי חובל שנצרר הדם ולא יצא לפיכך ח' שרצים שיש להן עורות חייב שאין החבורה חוזרת אלא שהעור מעכב את הדם שלא יצא אבל שאר שקצים ורמשים פטור בנצרר הדם לפי שלא נעקר לגמרי ועתיד הוא לחזור שאלמלא נעקר לגמרי היה יוצא לחוץ שאין כאן עור המעכבו ואיסור חבלה הוא משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש. אבל רש"י ז"ל שפי' משום צובע לא מחוור טעמי' דבפ' אלו טרפות מוכח דיצא הדם לחוץ אפי' בשאר שקצים ורמשי' חייב ושם פי' שאם נצרר הדם אע"פ שלא יצא משום (דהדרא) [דלא הדרא] ברי'. אבל בירושל' פ' כלל גדול מצאתי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועורות אלים מאדמים הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדים אודם (בטפה) [בשפה] חייב והמוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ע"כ ומיהו לא ידענא צובע במאי ניחא ליה בשקצים ורמשים וכן במילה למאי מבעי ליה צבע וכן מציצה דאמרי' בפ' ר"א דחילול שבת ואינו צובע כלום אלא נטילת נשמה יש בה. אלא כל חבורה משום נטילת נשמה הוא ובמקום שהוא רוצה בצביעתה איכא נמי משום צובע כשוחט גופיה דאית בה תרתי כדאי' בפ' כלל גדול. וק"ל פוצע חלזון ומוציא דמו ליחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום אע"ג דניחא לי' דלא לימות ממש וליכא לפרושי דפציעת חלזון אינו מוציא דם אלא נצרר הוא ופטור דאין לו עור שאם אינו מוציא דם האיך הוא בכלל דישה לר"י:

והצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור. פרש"י ז"ל דאין במינו נצוד והיא מלאכה שא"צ לגופה ור"ש הוא כדמוקי לה בגמ' ואין אני יודע מה הוא שח שאם אין במינו ניצוד אפי' לצורך פטור אלא משמע דח' שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתך לצורך הוא אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק ופעמים אדם צדן שלא לצורך כלומר כדי שלא יזיקו ומ"ה תני פלוגת' בסיפא וה"ה לרישא:

אף אנן נמי תנינא אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור מאי לאו פטור ומותר לא פטור אבל אסור. תמיהא לי והיאך אפשר לומר כן שיהא השני אסור, אטו אלו צד הראשון ובא שני ונטלו אחר שניצוד מה איסור יש בדבר. ועוד תמיהא לי מאי קאמר ר' אבא נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה, דאלמא דוקא יושב ומשמר אבל נוטל לא, ואמאי אפילו ליטול למה לא כיון שכבר ניצוד. ויש לומר דמדאורייתא ודאי מותר, אלא שאסור לטלטל משום טלטול דמוקצה, ומכל מקום אתא לאשמועינן דיושב ומשמר ולא גזרינן אטו צד לכתחילה, ומהאי טעמא נמי הוא דהוה מצי למימר השתא דשני פטור אבל אסור לישב שם אחר עמידת הראשון מפני שנראה כאילו הוא צדו עכשיו וגזרינן אטו צד לכתחילה.

תוספתא (פי"ג ה"ו): ישב אחד על הפתח ובא אחר וצדו מבפנים, היושב על הפתח חייב והצדו פטור, הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. פירוש: כאילו יש צבי ניצוד בתוך הבית והבית סגור, ובא זה ונועל עוד בפניו במנעול, אף על פי שגורם שמירה על שמירתו מותר, ולא אמרינן הרי זה כצדו שאלולי לא נעל הוא במנעול שמא היו דלתות נפתחות וצבי נמלט, כך שני זה אחר שישב הראשון, ואי נמי כשהיה שם צבי קשור ובא זה ונעל שאף על פי שנעל הצבי אין אומרים לזה שיפתח ביתו כדי שיצא הצבי, לפי שבשעה שנעל בהיתר נעל לשמור מה שבתוכו, ואפילו נתכוון לשמור הצבי שגם הוא מכלל חפצי ביתו הוא ונועל לשמרו לכתחילה.

תוספתא (שם): ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו, אע"פ שמתכוון לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידת צבי למחשבה, אין לך שהוא חייב אלא המתכוון לצוד, אבל קדמה צידה למחשבה פטור. ואפשר דפטור דקתני הכא פטור אבל אסור הוא, כיון שעל ידי מעשיו הוא ניצוד ולא היה נצוד מתחילה, והיינו דקא תני במתניתין לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו וכו', והכא קתני ונמצא צבי בתוכו. ויש לומר דפטור ומותר קאמר, לומר שאינו צריך לפתוח כיון שלא נתכוון לצידה ונמצא ניצוד בתוכו בלא מתכוון ואינו מוסיף עכשיו בצידתו למה יפתח ומאי דהוה הוה, דכיון דלא עביד איסורא דאורייתא בצידתו בתחילתו הרי הוא מותר בסופו.
ובירושלמי (דפרקין ה"ו) נראה שהתירו לנעול לכתחילה ביתו לשמור ביתו וצבי שבתוכו, דכיון שהוא צורך ביתו אע"פ שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר, ובלבד שלא יתכוון לשמור את הצבי בלבד, דהכי גרסינן בירושלמי בפרקין דהכא: ר' יוסא בר' בון בשם ר' חונא היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול כדרכו בעדו ובעד הצבי מותר, ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר, ר' יוסי בר' בון בשם ר' חונא היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר. ולפי זה הא דאמרינן ונתכוון לנעול בעדו, לא בעדו בלבד קאמר, אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר, ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אע"פ שמתכוון שיהא הצבי ניצוד בתוכו (ע"כ).

מתני': הצדן והחובל בהן חייב. פירוש: החובל בהן עד שנצרר הדם, דכיון שיש להם עור הוא מעכב את הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא, וכיון שכן אין חבורה חוזרת וחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, אבל שאר שרצים ורמשים אילו נעקר הדם ממקומו לגמרי עד שתהא חבורה אף הוא היה יוצא בחוץ כיון שאין להם עור שיעכבנו, אבל אילו יצא לחוץ אף בשאר שקצים היה חייב ומשום נטילת נשמה. אבל רש"י ז"ל פירש, דאיסור החבלה משום צובע, ולדבריו פטור של שאר שקצים, משום שאין להם עור שיצטבע בדם. ואינו מחוור, לפי שבפרק אלו טריפות (חולין מו, ב) אמרינן בהדיא דאף שאר שקצים ורמשים אם יצא מהן דם חייב, ומפרש נמי טעמא דשאר שקצים משום דלא הדרא בריא ומשום נטילת נשמה, ועוד מה צורך בצביעת עורן, וכאותה שאמרו בפרק כלל גדול (שבת עה, א) שוחט מפני מאי מחייב, רב אמר משום צובע, אמר רב מלתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלה, צובע מאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמה דליחזו אינשי וליזבנו מיניה, ואם כן הכא מאי ניחא ליה.
אלא מיהו בירושלמי בפרק כלל גדול (ה"ב) משמע כדברי רש"י ז"ל, דגרסינן התם מה צביעה היתה במשכן, שהיו משרבטין בבהמה ועורות אלים מאדמים, אמר ר' אסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע, המאדים אודם בשפה חייב, והמוציא את הדם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ואולי אם הוא צריך לצבוע אותו מקום לשום ענין קאמר שהוא חייב אף משום צובע, ולהתחייב שתים משום צובע ומשום נטילת נשמה, וכדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע.

והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור. פירש רש"י ז"ל: שלא לצורך לפי שאין במינן ניצוד. ואינו מחוור, דאם כן אפילו לצורך נמי פטור. אלא משמע דשמונה שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתן היא לצורך, אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך, כלומר שלא יזיקו ומשום הכי תני פלוגתא בסיפא, והוא הדין לרישא. הרמב"ן ז"ל.

חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. ירושלמי (ה"א): לא אמר אלא שברשות, הא אינו ברשות אדם חייב, אמר ר' יוסי הדא אמרה שור שמרד הצדו בשבת חייב.

מי שנכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך ומותר לכתחלה כל פטור האמור במסכתא זו פירושו פטור אבל אסור חוץ משלשה והם צידת צבי כמו שכתבנו וצידת נחש ושאר המזיקין שאפי' לא היה צד סכנה בנשיכתם כל שמתכוין שלא ישכוהו מותר לצודם ר"ל שיהא כופה עליהם קערה או מקיף עליהם או קושרן וכן מפיס מורסא שאם לעשות לה פה לרפואה אסור שהרי הוא מתקן המכה והרי הוא כתקון כלי שעושה לה פה להכניס האויר לתוכה שלא תחזור לסורה וזה הוא צרך גופו שקפיד הוא על אותו הפתח שיעמוד פתוח אבל אם לא נתכון אלא להוציא ליחה שיש שם עכשיו ועוקצתו ואינו חושש אם תחזור ליסתם מותר וכבר ביארנו ענינם בפרק ראשון וכן מחט של יד נטלת לכתחילה ליטול בה את הקוץ שהוא מצערו וזהו תקון המורסא שהרי אינו חושש אחר שתצא אם יחזור הנקב ויסתם:

כופין לכתחילה את הקערה של חרס על הנר שלא תאחוז בקורה אע"פ שאפשר שתכבה לסיבה זו וכן על צואה של קטן שלא יוחלקו בה רגליו ויכשל וכן על עקרב שלא ישוך אפי' במקום שאין סכנה בנשיכתו כמו שביארנו:

דברים אלו כלם יתבארו בפרק שרצים שכלם לדעת ר' שמעון הם שנויות שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ולמדנו מהם שהלכה כר' שמעון כמו שביארנו בפרק שני ומ"מ יש טורחים להעמידם אף לר' יהודה וסוגית פרק שרצים סוגיא בעלמא הוא וכן יראה מדברי גדולי המחברים שפסקו כר' יהודה ופסקו באלו שפטור ומותר על הדרך שביארנום בפ' ראשון וכן ראיה שהרי שמואל הוא בעל שמועה זו של פטורים אלו שהם בדין פטור ומותר והוא בעצמו נאמר עליו בפרק שלישי שסובר כר' יהודה ואע"פ שיש טורחים לתרץ שלא אמר שמואל שמועת פטור ומותר אלא לדעת הסובר כר' שמעון שנויא דחיקא היא ואין לסמוך עליו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק ארבעה עשר בעזר הצור:

שמנה שרצים וכו' זה הפרק הכונה בו להשלים מה שכבר הותחל לבאר למעלה מעניני מלאכת הצידה ולהתחיל בו בביאור החלק השני שבמסכתא זו במלאכות האסורות מדברי סופרים ובפרט במה שנאסר מחמת שנראות כמלאכה לצרך חול ובמה שנאסר מחמת סרך רפואה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להשלים ביאור עניני מלאכת הצידה והשני בקצת מלאכות נאסרו מדברי סופרים מחמת שנראית כמלאכה הנעשית לצרך חול והשלישי בקצת מלאכות נאסרו מדברי סופרים מחמת סרך רפואה:

והמשנה הראשונה שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהם חייב ורמשים החובל בהם פטור הצדן לצרך חייב ושלא לצורך פטור חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהם חייב אמר הר"ם פי' דע כי החובל והעושה חבורה אינו חייב אלא בשני תנאים האחד שיעשה חבורה בנפש חיה שיש לה עור ויצא ממנו דם או שיהיה הדם צרור תחת העור כמו שיארע מהכאת האבן וכיוצא בו והתנאי השני הוא שיתכוין באותה חבורה שיהנה באותו דם או באותו בשר לרפואה או להאכילה לבהמה אבל אם לא נתכוון אלא להיזק הבהמה או לצערה הרי הוא מקלקל וכבר קדם להם העקר באמרם כל המקלקלין פטורין וזהו ענין אמרם החובל בצריך לכלבו והבעיר בצריך לאפרו אז יהיה חייב והשורף דבר מן הדברים ומתכוין לאפרו הוא מבעיר המנוי בכלל אבות מלאכות והחובל ונתכוון למה שזכרנו הוא תולדת לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו ואמר בכאן כי אלו השמנה מינים הנזכרים בתורה לענין הטומאה והם החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת הם כלם בעלי עור ולפיכך החובל בהם כמו שהתנינו יהיה חייב וזולתם מן השרצים והרמשים אין להם עור ולפיכך החובל בהם פטור לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו וכמו כן ההורגן פטור אלא הנולד מהם מזכר ונקבה וכבר נתברר במלאכת הרפואות כי העור כשנחבל לא ישוב כמו שהיה לעולם ולפיכך הוא חייב על כל מה שיש לו עור:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר שמנה שרצים האמורים בתורה והם החלד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחמט והצב והלטאה הצדן חייב שכלם מחוסרי צידה הם והחובל בהם חייב מפני שיש להם עור לענין שבת להיות חבורה שלהם נקראת חבורה שעורן קשה ליקרא עור כבהמה וחיה ועוף אבל שאר שקצים ורמשים אין להם עור שיהא קרוי עור לענין זה ולפיכך החובל בהם פטור ולענין צידה אין חלוק ביניהם לשמנה שרצים ולא הפליג ביניהם אלא לענין חבלה והצדן לצורך כגון לצורך רפואה חייב הואיל ומחוסרי צידה הם ושלא לצורך פטור מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף בשמנה שרצים כן ומשנתנו כר' שמעון ומ"מ גדולי המחברים פסקו כשיטתם בכלם שבין לצורך בין שלא לצורך כגון לשחק בהם חייב שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה ומ"מ חיה ועוף שברשותו שאין מחוסרים צידה הצדן פטור והחובל בהן חייב וצריך שתדע שחבלה הנזכרת במשנה זו לחייב בשמנה שרצים ולפטור בשאר שרצים הוא שנצרר הדם ולא יצא שמתוך קושי העור הדם נשאר נצרר במקומו והרי הדם נעקר לגמרי אלא שהעור מעכבו והרי היא חבורה שאינה חוזרת ואע"פ שלא יצא חבורה היא אבל שאר שרצים ושקצים ורמשים מתוך רכות העור אלו היה הדם נעקר לגמרי לא היה הדם עומד נצרר אלא יוצא היה שאין כאן עור שיעכבנו אלא שלא נעקר הדם לגמרי ואין כאן חבלה ומתוך כך כל שלא יצא הדם פטור הא מ"מ אם יצא הדם אף באלו חייב שמאחר שאם הרגן חייב מה לי קטלא כלה מה לי קטלא פלגא שאיסור חבלה משום נטילת נשמה הוא וכל הוצאת דם נטילת נשמה הוא כמו שיתבאר בגמרא וכן הלכה ושמא תאמר לר' יוחנן שפירש חובל חייב בצריך לכלבו נצרר הדם מה תקון יש בו כבר ביארנו למעלה שכך המנהג להכותם כדי שיצא הדם והרי נעשית מקצת כונתו והוא כשם משמעון שהוא חייב וגדולי הרבנים פירשו בחובל שנצרר הדם שחיובו משום צובע ואין נראה כן אלא משום נטילת נשמה שבאותו מקום ומ"מ בתלמוד המערב שבפרק כלל גדול נראה לכאורה כדבריהם והוא שאמרו שם מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועושים עורות אלים מאדמים א"ר יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדים אודם בשפה חייב המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום אלא שיש מפרשו שכל שרוצה בצביעתו חייב אף משום צובע:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חובל אינו בכלל אבות מלאכות וחיובו יראה שהוא משום שוחט וכן הסכימו רוב מפרשים שהרי קצת נטילת נשמה הוא וכן יראה ממ"ש מה לי קטלה כלה וכו' ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהיא תולדה של מפרק והוא תמה:

זה שביארנו במשנה בחיה ועוף שברשותו שהצדן פטור מ"מ לכתחילה אסור כדין כל פטורי דשבת ומכאן יש שמתמיהין היאך צדין אותן לכתחלה ביום טוב והרי היה אפשר מבערב ופירשו שמאחר שבשבת פטור ביום טוב ולצורך אוכל נפש מותר לכתחילה ואף בחצר גדולה שלא הצריכו לקטן אלא בביבר ומ"מ כתבו בנמוקי קצת רבנים שאם יצאו תרנגוליו בחוץ בשבת אסור להשיבם בבית דרך צידה אלא קורא להם ואם יבאו יבאו או עומד בפניהם שלא ירחיקו ללכת אבל בחצרו מותר ויש אומרים שלא נאמרה משנה זו אלא בעוף וחיה המדבריים שגדלו ברשותו אבל תרנגולים ואווזים ושאר הבייתיים אף מרה"ר לבית מותר:

שמנה שרצים כבר ביארנו במסכת חולין פ' העור והרוטב שבארבעה מהם והם האנקה והכח והחומט והלטאה אין להם עור חלוק בפני עצמו אלא עורותיהן כבשרן לטמא בכעדשה אבל החלד והעכבר והצב והתנשמת עורן חלוק מבשרן ואינו מטמא ולמדת שאין הלכה כר' יהודה שאמר הלטאה כחולדה כמו שביארנו שם:

בד"ה וממאי דפטור כו' דאתיא כר"ש א"ש דמיירי אפילו ודאי כו' עכ"ל והוא הדין דאתיא נמי כר"י ואפילו ודאי חביל למאי דמסיק דמשום מקלקל שרי אלא דנקטו ר"ש דקיימינן הכא אליביה לאתויי דפטור ומותר במפיס מורסא ולמאי דס"ד מעיקרא היינו דלא ידע למשרי משום מקלקל לר"י אלא משום דהוי דבר שאינו מתכוין וא"כ ע"כ איירי באינו ודאי חביל דא"כ הוה פסיק רישיה וחייב חטאת לר"ש וכתבו התוס' דאפילו לפום אותה סברא דאינו ודאי חביל מייתי הכא שפיר מיניה למפיס מורסא למשרי משום צערא דגופה דמדברי ר"י נשמע לר"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר שמואל כו' תימה לר"י כו' דלמא כו' עור של עגל כו' עכ"ל אע"ג דלקמן לר"י דמוקמינן הברייתא כוותיה דלית להו עור גם לענין שבת ולא תקשי מעור של עגל הרך דאיכא לפלוגי מכל מקום לשמואל קשיא להו טפי מנליה דאיכא לפלוגי ואימא דרבנן מודו לענין שבת כיון דלא מצינו דפליגי עלה דר"י וק"ל:

בד"ה ע"כ לא פליגי וכו' ופי' בקונטרס התם כו' ואיכא למימר כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא דחו פי' הקונטרס דהתם דאי רבנן לא דרשי הטמאים כלל וטעמייהו משום גישת' לחוד אמאי מוקי לקמן הברייתא טפי כר"י מהנהו רבנן ודו"ק:

ידאגו כו'. ר"ל ידאגו ובעו לאפושי ברחמי טפי נגד מה"ד ששלנו בהן וכה"ג אמרי' במס' מ"ק במשפחה שמת לה מת וק"ל:

רש"י בד"ה תחת כנפיו כו' שננעל בפניו מאליו כצ"ל:

גמרא הצד נחש כו' וממאי דפטור ומותר דתנן כו' ועל עקרב שלא תישך. לכאורה קשה מהא דבברכות (לג) מחלקינן בין נחש לעקרב (ועמש"כ לקמן קכא ב בס"ד) ובכאן י"ל דע"כ הא דעקרב אינו ביש חשש סכנה. דא"כ כל איסורי דאורייתא שרי ואיך יאמר על זה ריב"ז חוששני לו מחטאת (שם):

במשנה והחובל בהן חייב. עפירש"י. והרמב"ם מפרש דחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. ושאר שקו"ר דפטור דעתו ז"ל אף שיצא הדם לחוץ כמ"ש הה"מ בפ"ח ה"ט. והקשה בתור"ע מהא דלעיל (עה) דפליגי ר"י ורבנן בפוצע חלזון אי חייב משום מפרק ומפרש רבא דפליגי באם יש דישה שלא בגד"ק. הא כיון דאין לו עור לא שייך בו מפרק ע"ש. והנה בפיה"מ באר הרמב"ם הטעם לפי שהוא מתחדש וחוזר לקדמותו ובחלזון פליגי אפילו בפצעו מת דאפילו רבא לא אמר שם אלא אפי' תימא שפצעו חי ור"ל דבפצעו חי נמי מיירי ובמת לא יחזור עוד לקדמותו לכן הוצרך רבא לחדש עוד טעם דס"ל לרבנן דאין דישה אלא בג"ק. ור"י באמת ס"ל דאפילו בחי דחוזר לקדמותו. מ"מ כשיצא לחוץ חייב וברייתא דחולין שהביאו שם הה"מ וכ"מ דמחייבת בשאר שקו"ר ביצא הדם אתיא כר"י. ולה"כ אלא כסתם מתניתין דלא חלקה בין יצא לל"י ונכון בס"ד:

תוספות ד"ה הצדן. אבל בשמונה שרצים כו' סתמיהו ניצודין לצורך עורן. ובר"ן כ' מפני שהן אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך היא כו'. וק"ל דהא גם מהם יש שמזיקין את השדות ואת האילנות וכדתנן בפ"ק דמו"ק צדין את האישות (והם תנשמת) ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כו' ועכברין סורן רע הוריות (יג) ורשיעי נינהו כו' לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון כו' (תוס' בב"מ מ' בשם הירושלמי):

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הֲוֵי הַיּוֹם. נראה לי בס"ד, קא משמע לן שבשמים הולכין אחר יום ולילה שבגן עדן התחתון, שהוא תחת קו המשוה, שהלילה הוא י"ב שעות, והיום הוא י"ב שעות תמיד בקיץ ובחורף, אין הפרש.
ומה שאמר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת, יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה נראה לי בס"ד, ארבעה חלוקות אלו שהם של שלש שלש המה כנגד ד' אותיות שם 'אדני' במילואם, אשר כל אות במילוו הוא שלשה אותיות.
ושלשה שעות ראשונות כנגד אות 'אלף' דשם אדני לכך עוסק בהם בתורה, ובגמרא איתא (עבודה זרה ג:) שמלמד בהם תורה לאותם שמתו קטנים, וזהו 'אלף' לשון 'אַלּוּף'ר כמו 'אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' (איוב לג, לג), אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד).
ושלשה שניות כנגד 'דלת' דשם 'אדני' ולכן בהם 'דָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם' והיינו 'דֶּלֶת' הוא 'דין' ולכן מקום המשפט נקרא שַׁעַר שהוא דֶּלֶת, כמו שנאמר 'וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵין יְבָמִי' (דברים כה, ז)
ושלשה שעות שאחריהם 'זָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ' והם כנגד אות יו"ד דשם 'אדני' והיינו על פי מה שאמר רז"ל בפסוק 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן' (תהלים קמה, טז), אל תקרי 'ידיך' אלא 'יודיך' (הקדמת תיקוני הזוהר ח, ב)
ושלשה שעות אחרונים יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עִם לְוִיָּתָן, הם כנגד אות נו"ן דשם 'אדני' כי נו"ן רוצה לומר דג, ולויתן הוא מין דג. ודע כי מה שאמר 'יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עִם לְוִיָּתָן' לשון מליצה הוא זה על מיתוק הדין בחסד וברחמים, וכבר כתבתי בס"ד בזה במקום אחר.

גמרא, וממאי דפטור, [דתנן גבי הצד נחש אם מתעסק בו שלא ישכנו הוא פטור] ומותר דתנן כופין קערה על הנר וכו' ועל עקרב שלא תישך.
קשה לי הא אמרינן בברכות, הי' עומד בתפילה, ונחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, הרי דעקרב הזיקו יותר קרוב לודאי מהיזק נחש, וא"כ דלמא בעקרב דוקא התירו מלאכה שאין צריך לגופו, ולא בנחש:

שמנה שרצים פרק יד

במשנה שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב. ופירש"י שני פירושים הפירוש האחד דחייב משום תולדה דשוחט והיינו משום נטילת נשמה ולפירוש השני משום צובע וכתבו התוספות דלשון משום נטילת נשמה עיקר כדפרישית בפרק כלל גדול דף ע"ה. ולכאורה המעיין שם יראה שלא הביאו שם ראיה לדחות טעמא דצובע אלא שכתבו שם ליישב ולפרש הטעם דנטילת נשמה דשייך נמי בנצרר הדם אע"פ שלא יצא כיון דיש להם עור סופו לצאת אלא שהעור מעכב אבל לא כתבו שם דלטעמא דצובע לא אתי שפיר הא דנצרר הדם ואדרבא לכאורה משמע דלישנא דצובע א"ש טפי דנצבע העור ע"י כך אע"פ שלא יצא וכמ"ש להדיא בחידושי הרשב"א בשמעתין בשם הירושלמי אלא באמת נראה דעיקר כוונת התוס' בפרק כלל גדול דלא משמע להו לפרש טעמא דחובל משום צובע והיינו מסוגיא דפרק אלו טריפות דף מ"ו ע"ב דמייתי הש"ס ברייתא בשאר שקצים ורמשים אינו חייב עד שיצא מהם הדם ומסיק הש"ס שם משום דהדרא בריא אלמא דטעמא דחובל משום נטילת נשמה ואתי שפיר כמ"ש שם התוס' דדוקא לענין נצרר הדם שייך לחלק בין שמונה שרצים לאינך כיון דביש להן עור תליא מלתא מה שא"כ אם נאמר דטעמא דחובל משום צובע לחוד א"כ בשאר שקצים ורמשים דע"כ אין להם עור מדפטרינן בנצרר הדם ולא יצא א"כ מה"ט גופא יש לפטור בהני אף אם יצא הדם כן נראה בכוונת התוס' וכמ"ש להדיא הרשב"א והר"ן ז"ל אלא דאפ"ה אין בזה סתירה גמורה דאיכא למימר נמי איפכא דודאי היכא שיצא הדם אליבא דכ"ע שייך בהו חיוב דנטילת נשמה ומשום הכי חייב אף בשאר שקצים ורמשים מה שא"כ בנצרר ולא יצא לא משמע ללישנא בתרא דשייך בכה"ג כלל טעמא דנטילת נשמה מש"ה הוצרכו לפרש משום צובע דשייך בנצרר ולא יצא אלא דאכתי קשיא קצת סוגיא דפרק אלו טריפות דתליא טעמא בהדר בריא ולענין צובע לא שייך שפיר מילתא דהדר בריא ויש ליישב בדוחק. לכך נראה יותר דאפשר דהאי לישנא דצובע לא משמע ליה כלל טעמא דנטילת נשמה כדמשמע לעיל פרק כלל גדול גבי חלזון והתוספות הוצרכו לידחק שם דדם חלזון מיפקד פקיד שהוא קצת כדברי נביאות ועוד דלפ"ז נצטרך לומר דמתניתין דהכא דפוטר בשאר שקצים ורמשים היינו דוקא בנצרר הדם ולא יצא הא ביצא חייב וסתמא לשון המשנה ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי אלא דיש עוד טעם אחר בחובל דחייב משום מפרק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ו מהלכות שבת ע"ש אלא דהרב המגיד ושאר מפרשים הקשו עליו דהא מפרק גופא לא מחייב להרמב"ם ז"ל אלא משום תולדה דדש וא"כ הא מסקינן לעיל פרק כלל גדול דהלכה כרבנן דחלזון דלא מחייב משום דישה משום דאין דישה אלא בגדולי קרקע ויישבה הרב המגיד ז"ל דדוקא בחלזון שגדל במים לא מיקרי גדולי קרקע ע"ש נמצא דלפי זה מצינו למימר דלישנא בתרא שכתב כר"י דשייך משום צובע ס"ל בהא כהרמב"ם ז"ל דשייך בחובל משום מפרק אלא דאפ"ה פטור בשאר שקצים ורמשים אף ביצא הדם משום דאין דישה אלא בגדולי קרקע משא"כ ברייתא דפ' אלו טריפות דמחייב אף בשאר שקצים ורמשים כשיצא מהם דם מצי סבר כרבי יהודא דמחייב משום דישה אף במה שאינו גידולי קרקע כנ"ל נכון:

בתוס' בד"ה הצדן לצורך חייב וא"ת מ"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי וכו' ואור"י דלהכי תני וכו' אבל בח' שרצים דרישא סתמא ניצודין לצורך עורן וכו' עד סוף הדיבור. ואף שאיני כדאי להשיג על דברי תוספות מכל מקום ללמוד אני צריך דלכאורה נראה דוחק לומר דכל הני שעורן קשה לענין שבת וטומאה יהא העור שלהם סתמייהו ראוי לשום מלאכה וכל השרצים שבעולם קים להו לרבנן שאין ראוי לשום דבר ועוד דהא דבר הנראה לעינים הוא ולפי זה במאי קמיפלגי ר"י בן נורי ורבנן לענין שבת וטומאה ליחזי אנן אם עורן רגיל לעשות מהן מלאכה או לא ולכאורה אין עולה על הדעת דסתם צידת עכבר וכיוצא בו יהא בשביל העורות ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות דעיקר מלתא דמתניתין היינו לאשמעינן דהלכה כר"ש במלאכה שא"צ לגופה דנהי דאשכחן דפליגי לעיל פרק המצניע לענין הוצאת המת ובפרק במה מדליקין לענין מכבה את הנר אפ"ה הוי ליה מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם והיינו דתני לה הני ובאמת לשיטת התוס' ורוב הפוסקים קיי"ל בהא הלכה כר"ש במלאכה שאצ"ל ובהא דנקיט לה בצידה טפי מבשאר מלאכות היינו לרבותא דלא מיבעיא בשאר מלאכות שעיקר המלאכה כשצריך לגופה היינו באותו גוף עצמו כגון בנר כבוי לצורך פחמין ובהוצאת חפצים ובחופר גומא מש"ה שייך שפיר לפטור מסברא במלאכה שא"צ לגופה דלא מיקרי מלאכת מחשבת כיון שאין מחשבתם לאותו החפץ שנעשית בהן המלאכה משא"כ במלאכת הצידה דאף כשצריך לדבר הניצוד אפ"ה אין עיקר המלאכה נעשית כלל בגוף דבר הניצוד אלא בפריסת המצודה שעיקר המלאכה וא"כ סד"א דבכה"ג מיקרי שפיר מלאכה שצריך לגופה דנהי שאין צריך לדבר הניצוד אפ"ה צריך לעשות פריסת המצודה לגמרי כמו בפריסת המצודה לצורך דבר הניצוד והו"ל מלאכת מחשבת מש"ה קמ"ל דאפ"ה פוטר בה ר"ש משום דלא דמי למלאכת המשכן שהיו צריכין לגמרי לדבר הניצוד והיינו כמ"ש התוספות לעיל דף צ"ד וכה"ג יש לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל שם וכן נ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן:

בד"ה שלא לצורך. עיין בספר מגיני שלמה למ"ז ז"ל:

בגמרא רבה בר רב הונא אמר רב וכו' ע"כ לא פליגי אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן אבל לענין שבת וכו'. מכאן קשיא לי על מה שפרש"י בפ' העור והרוטב דף קכ"ב דאע"ג דהטמאים איצטריך לרוטבן וצירן וקיפה שלהם אפ"ה ילפינן נמי לעורן דשקולין הן והי מינייהו מפקת ע"ש וא"כ לא הוי דחי הכא שפיר דאי ס"ד דרבנן מודו לענין שבת דיש להן עור ולא הוי כבשר א"כ תו לית לן למימר דשקולין הם וטפי אית לן למימר דכי היכי דלענין שבת מחייב ה"ה לענין טומאה דטהור כמו עור נבילה והך ריבויא דהטמאין היינו לצירן ורוטבן לחוד. מיהו יש ליישב כיון דכתיב הטמאים לרבות וכתיב נמי אלה למעט א"כ ע"כ אתא לענין טומאה דשייך לחלק בהו משא"כ לענין צירן ורוטבן לא שייך לחלק בין הנך להנך כמ"ש שם התוספות ולפ"ז הכא נמי סמיך אמיעוטא דאלה וכ"ש לרב גופא דדריש למינהו ומה שהוצרך רש"י ז"ל שם לפרש דשקולין הם היינו לאידך גיסא דלא תקשי דלמא ריבויא דהטמאי' לא אתא אלא לרבויי עורן ואכתי צירן ורוטבן מניין וע"ז כתב שפיר דשקולין הן דכיון דמרבינן מיהת שום עור לטומאה כ"ש דאתא לרבויי צירן ורוטבן בכולהו כן נ"ל נכון מיהו בתוס' שם דף קכ"ו ע"ב בד"ה בנבלתה כתבו דטובא הטמאים כתיבי ע"ש וא"כ א"ש טפי ודו"ק :

גמ' תחת כנפיו. תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו: יושב ומשמרו. כן ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר: לנועל את ביתו. דכל אדם עושין כן: המפיס. מבקע מורסא קויטור''א : אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח: חייב. משום בונה פתח או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי: ואם להוציא לחה. של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד: פטור. ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא: ומחט של יד. ניטלת בשבת: ליטול בה את הקוץ. והיינו דומיא דלחה דמצער ליה ואינו חושש אם יסתם מיד וקאמר ניטלת לכתחילה מחט של יד היא מחט שתופרין בה בגדים ומשום דקתני בהדה ושל שק לפתוח בה את הדלת קרי לה להאי מחט של יד: קערה. של חרס: כופין. לכתחילה ולא שיכבה את הנר ואשמעינן דכלי ניטל להצלת דבר שאינו ניטל בשבת: על עקרב שלא תשוך. ואע''ג דממילא מתציד: מתני' שמנה שרצים. החולד והעכבר וגו' (ויקרא יא): הצדן. חייב שבמינו ניצוד: והחובל בהן חייב. דיש להן עור כדמפרש בגמרא והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט. לוי''ה. ל''א כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע: ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעת ונחשים ועקרבים: החובל בהן פטור. דאין להם עור: שלא לצורך פטור. דאין במינו ניצוד והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון היא כדמוקי לה בגמ': חיה ועוף שברשותו. פטור אם צדן שהרי ניצודין ועומדין: והחובל בהן חייב. דיש להן עור: גמ' שמונה שרצים יש להן עורות. ופליג אדרבנן דאמרי בהעור והרוטב האנקה הכח והלטאה והחומט עורותיהן מטמאין בכעדשה כבשרן אלמא הני ארבעה לית להו עור: אלה הטמאים. בתר והאנקה והכח כתיב ודרשינן ה' יתירה דהטמאים לרבות שעורותיהן כבשרן וכתיב אלה למעוטי הנך דקרא קמא החולד והעכבר והצב: אפילו רבנן מודו. דיש להן עור:

וממאי דפטור ומותר דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ. למאי דמסיק בריש פ' הנחנקין (סנכדר. ן דף פה.) דאתיא כר''ש אתי שפיר דמיירי אפילו ודאי חביל ומשום שאינה צריכה לגופה שרי אבל לפי מאי דפריך התם והא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל לא פשיט הכא מיניה שפיר דבמפיס מורסא דודאי עושה פתח שמא יהא אסור ואומר ר''י דאפילו למאי דס''ד התם פשיט שפיר דמסתבר דככולי עלמא אתיא אפילו כר' יהודה וכיון דרבי יהודה דאסר בעלמא דבר שאין מתכוין אפילו אינו פסיק רישיה שרי הכא משום צערא דגופא לר''ש נמי במפיס מורסא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שרי לכתחילה מהאי טעמא: מתני' שמנה שרצים החובל בהן חייב. לשון שפי' הקונטר' משום נטילת נשמה עיקר כדפי' בפרק כלל גדול (לעיל דף עה.): הצדן לצורך חייב. וא''ת מ''ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך חייב בכל חיובי דשבת נמי לא מחייב ר''ש אלא לצורך ואומר ר''י דלהכי תנא ליה הכא לאשמעינן דבשאר שקצים ורמשים שאין להן עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמיה לאו לצורך קיימי אבל בשמונה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן להכי תני צדן בהדי חובל דמחייב נמי משום עור: שלא לצורך פטור. פירש רש''י דאין במינו ניצוד. ואינו נראה דהא מאן דפטר אין במינו ניצוד פוטר אפילו לצורך אלא יש לפרש דאפילו במינו ניצוד פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור''ת מחקו מן הפירושים: אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דאמר שמונה שרצים יש להם עור. תימה לר''י דע''כ לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן אלא לענין טומאה אבל בשבת דילמא מודו ליה דהא עור של עגל הרך הוי כבשר לענין טומאה והחובל בו בשבת חייב וכן עור של עוף מסתמא הוי כבשר שרך הוא ותנן חיה ועוף שברשותו החובל בהן חייב וי''ל דעור של עגל הרך ושל עוף אע''ג דחשיב עור הוי כבשר לענין טומאה משום דרכיכין וראוין לאכילה אבל עור ח' שרצים סבר שמואל דטעמא דרבנן דחשיבי ליה כבשר משום דאזלי בתר גישתא כדמפרש בהעור והרוטב (חילין דף קכב:) ולא משום רכיכות דלא רכיך כולי האי וכיון דלית להו ממשות עור החובל בהן פטור כמו בשאר שקצים ורמשים: ע''כ לא פליגי רבנן אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים. וא''ת והא מסקינן בפ' העור והרוטב (שם) דבגישתא קמיפלגי ופי' בקונט' התם דרבנן לא דרשי הטמאים ואיכא למימר דרב דהכא לטעמיה דתני התם תנשמת ולא אזיל בתר גישתא ומיהו בלאו הכי א''א לומר התם כדפי' הקונטרס דאמאי איצטריך למימר התם רב תנא הוא ופליג והא ע''כ ברייתא דדריש הטמאים קיימא כרב ע''כ נראה דרבנן דמתני' דהתם נמי אית להו דרשה דהטמאים אבל לית להו למינהו הפסיק הענין וכתב הטמאים לרבות ואלה למעט ומוקמינן ריבויא אהנהו ארבע דלית להו גישתא האנקה והכח והלטאה והחומט ורב מרבה כל הנהו דכתיב בתר למינהו וגם תנשמת בכלל וקצת קשה דאמרינן לקמן מאן ת''ק רבי יהודה דאזיל בתר גישתא והא רבנן נמי אזלו בתר גישתא ואפילו הכי דרשי הטמאים וה''נ נימא לרבי יהודה וא''כ נמי נימא עד כאן לא פליג רבי יהודה אלא לענין טומאה דכתיב הטמאים אבל לענין שבת מודה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד