בבא בתרא נ ע"ב

דף נ - ב

שניהם ישנן בדין "יום או יומים", זה - הראשון - מפני שהוא "תחתיו" שיש לו קנין פירות בו, וזה - הלוקח השני - מפני שהוא "כספו", שהרי גופו קנוי לו.

ומפרשת הגמרא, דמספקא ליה לרבי יוסי: אי קנין פירות כקנין הגוף דמי והראשון הוא שפטור, אי לאו כקנין הגוף דמי והשני הוא פטור, ונמצא שבין אם עמד יום או יומים אצל הראשון ובין אם עמד יום או יומיים אצל השני, הרי זה ספק אם מכהו חייב מיתה, וספק נפשות להקל; ^[1] ולכן שניהם ישנם בדין "יום או יומיים". ^[2]

ורבי אלעזר אומר:

שניהם אינן בדין "יום או יומים", ואם הכוהו זה או זה, ומת אפילו לאחר שנה, הרי הם חייבים מיתה ; זה - השני - לפי שאינו "תחתיו", וזה - הראשון - לפי שאינו "כספו".

ואמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר? כי אמר קרא: "לא יוקם כי כספו הוא", והיה לו לומר: "לא יוקם" לבד, ^[3] אלא ללמד הוא בא: כספו המיוחד לו, וזה אינו מיוחד לא לזה ולא לזה, שזה אין לו קנין הגוף, וזה אין לו קנין פירות.

והיינו מה שביארנו לעיל דאמימר - שאמר: לא האיש ולא האשה יכולים למכור נכסי מלוג - כרבי אלעזר, כי מ"כספו" אנו לומדים אף לענין מכירה, שכל מי שאינו מיוחד לו אינו יכול למכור, כי אין אחד מהם קרוי "בעלים"; ^[4] אבל משנתנו דמבואר בה "הא ראיה, יש", ויכולה האשה למכור לבעלה, היא כחכמים החולקים על רבי אלעזר. ^[5] עוד מקשה הגמרא על מה ששנינו במשנה "ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו": האמנם ^[6] "ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו"!?

והאמר רב: אשת איש צריכה למחות, שאם לא תמחה יש למחזיק חזקה בנכסיה!

והרי במאן, מי הוא המחזיק שהיא צריכה למחות בו, כדי שלא תהא לו חזקה!? אילימא באחר שהחזיק בנכסי מלוג שלה, והאמר רב: אין מחזיקין אחרים בנכסי אשת איש!? ^[7]

אלא לאו בבעל שהחזיק בנכסיה הוא שאמר רב: אשת איש צריכה למחות, הרי מבואר מדבריו שיש לאיש חזקה בנכסי אשתו, שלא כמבואר במשנתנו!? אמר תירץ רבא:

לעולם בבעל הוא שאמר רב "אשת איש צריכה למחות" וכאשר פירש המקשה, ומיהו רב עוסק בכגון שחפר בה הבעל בורות שיחין ומערות, ובאופן זה יש חזקה אפילו לבעל; ואילו משנתנו עוסקת כשאכל הבעל פירות בנכסי אשתו בין בנכסי מלוג ובין בשאר נכסים שלה, ובאופן זה אין לו חזקה! ^[8]

ומקשינן: אם כדבריך שדברי רב הם בכגון שהזיק את השדה בחפירת בורות, תיקשי: והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין, כלומר, אין היזק שלש שנים בשדה חשוב חזקה לומר "לקוחה היא בידי"; ^[9] ואיך נפרש את דברי רב - דמשמע: אם לא מחתה יש לו חזקה - בכגון שהזיק את השדה בחפירת בורות שיחין ומערות!?

ומשנינן: לא כאשר הבנת את דברי רב נחמן, שאין חזקת שלש שנים על ידי נזיקין מועילה לטעון "לקוחה היא בידי", אלא אדרבה אימא: אין דין חזקה לנזקין, כלומר: אין חזקה על ידי נזיקין כשאר חזקה שדינה הוא בשלש שנים, אלא מיד הוי חזקה, כי אין אדם רואה שמזיקין קרקע שלו, ושותק; ואם לא מיחה - הפסיד. ^[10]

אי בעית אימא ליישב: רב נחמן אינו עוסק כלל בחזקה לטעון "לקוחה היא בידי", אלא בהיזק שעושה אדם לחבירו בתוך ביתו, וכך אמר רב נחמן: אין חזקה לאדם להזיק את חבירו ואפילו עשה כן שלש שנים, שהרי וכי לאו איתמר עלה:

רב מרי אמר: בקוטרא [בעשן] ; רב זביד אמר: בריח של בית הכסא!? הרי בהדיא שהנידון הוא לענין המשך ההיזק בביתו של חבירו, ולא לענין לומר "לקוחה היא בידי" מכח היזק שעושה בשדה.

כאן שבה הגמרא ומביאה ישוב אחר על מה שהקשינו לעיל "והאמר רב, אשת איש צריכה למחות", ופירש המקשה את דבריו לענין בעל שהחזיק בנכסיה, ומתוך כך הקשה, על דברי רב שהם סותרים את משנתנו; והכריח את המקשה לפרש את דברי רב בבעל ולא באחר, משום דברי רב עצמו שאמר "אין מחזיקין [אחרים] בנכסי אשת איש" - רב יוסף אמר לתרץ:

לעולם מה דאמר רב "אשת איש צריכה למחות" היינו באחר, ושוב לא קשה ממשנתנו העוסקת בבעל; ודקשיא לך מדברי רב שאמר "אין מחזיקין - אחרים - בנכסי אשת איש", לא תיקשי:

והכא שאמר רב אשת איש צריכה למחות, היינו בכגון שאכלה [אכל את פירות השדה] אדם אחר מקצת חזקה בחיי הבעל, ואכל עוד שלש שנים לאחר מיתת הבעל -

ונאמן הוא בכך: מיגו דאי בעי אמר המחזיק לאשה "אנא זבינתה מינך", שבזה היה נאמן כיון שאכל שלש שנים בפניה לאחר מיתת הבעל, ולפיכך כי אמר לה נמי "את זבינתה ליה [את מכר לבעלך], וזבנה ניהלי [והוא זה שמכר לי] ", מהימן!

ובאופן זה אמר רב "אשת איש צריכה למחות", כלומר, אשת איש שמכר בעלה את הפירות לאחר, צריכה למחות בקונה אם ממשיך הוא לאכול את הפירות לאחר מיתת בעלה. [ועיין ברשב"א וברשב"ם].

גופא, אמר רב: אין מחזיקין אחרים בנכסי מלוג של אשת איש.

וספק נפשות. להקל דמספקא ליה אי כקנין הגוף דמי אי כקנין פירות:

להקל. דלא יוקם (העבד) דהיינו קילותא דתרוייהו ישנן בדין יום או יומים ולא יוקם. ר' אלעזר אומר וכו'. דאינו לא של זה לגמרי ולא של זה לגמרי והכי נמי סבירא ליה לאמימר דשניהן אם מכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום משום דאין לאשה בפירות כלום ולאיש אין בגוף הקרקע כלום אבל אי זביני תרוייהו לעלמא אי נמי היכא דזבנה איהי לדידיה הוו זביניה זביני ולעולם ראיה בעי:

כי כספו הוא כספו המיוחד לו. וזה עבד אינו מיוחד באותן ל' יום לא לזה ולא לזה:

פיס' האמר רב אשת איש צריכה למחות. במי שמחזיק בקרקע שלה אלמא דיש לו חזקה בנכסיה אם לא מיחתה:

במאן. צריכה למחות:

אילימא באחר. שמחזיק בנכסיה:

והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש. אע"ג דאכלה שני חזקה לא הויא חזקה דמגו דיש לה בעל סמכה עליה ולא מיחתה:

וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות. דמזיק לה לארעא דבעל אין לו בנכסי אשתו אלא פירות בלבד ולא לחפור בה כלום הלכך אם חפר בה צריכה למחות ואם לא מיחתה החזיק בהן:

והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין. לומר הרי שימשתי בזה נזק כמה שנים ושלי היא הקרקע ואמאי צריכה למחות:

אימא. הא דאמר רב נחמן הכי אין דין חזקה לניזקין דלאלתר הויא חזקה אם ראה ולא מיחה ולא צריך ג' שנים ומשום הכי צריכה למחות לאלתר בחפר בה:

איבעית אימא הא דאמר רב נחמן אין חזקה לניזקין בקוטרא ובית הכסא. דאפי' שתיק אינש לא מחיל אבל בורות שיחין ומערות אם לא מיחתה והחזיק הבעל הוי חזקה:

ורב יוסף אמר לעולם באחר. ודקשיא לך אין מחזיקין כגון שאכלה מקצת שני חזקה בחיי בעלה כשהיא אשת איש וג' שנים לאחר מיתת הבעל דבתר דמית ליה לא סמכא דעתה על בעלה והיה לה למחות ומיגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה כי אמר לה נמי זבינתה לבעלך וזבנה ניהלי מהימן דהיינו דקאמר רב אשת איש צריכה למחות כלומר אשת איש שהתחיל אחד להחזיק בנכסיה בחיי בעלה ומת בעלה צריכה למחות שוב שלא יחזיק לאחר מיתת בעלה ג' שנים:

והא דאמר ר"נ אין חזקה לנזקין. פירוש המזיק לחברו כגון שעשה היזק בתוך שלו ומזיק לתוך של חברו אין לו חזקה לעולם משום דליכא למימר מדלא מיחה לו ודאי מכר לו שאין אדם עשוי למחות בניזקין משום דעבידי אינשי דלא קפדי ולא מיחו אלא במידי דאית ליה פירא לההוא מחזיק ה"נ אע"פ שחפר בה בורות אמאי יש לו חזקה הרי לא היה לו למחות.

אימא אין דין חזקה לנזקין. דלאלתר היה לו למחות ומדלא מיחה מחל הילכך בניזקין דלא בעי חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה וכאן נמי אמרינן היה לו למחות ומיהו בתוך שלש אמרינן ליה אחזי שטרך שאין חזקתן בלא טענה כלום ואי בעית אימא לעולם אין בהם חזקה ממש קאמרינן ולא משום דלא היה לו לזה למחות אלא משום שיכול לומר לו סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול לקבל שבודאי לא מחל בנזקין אלו ובנזקין גדולים מיירי כגון קוטרא ובית הכסא ופירוש הרב ר' שמואל ז"ל בכאן אינו נכון.

והא דאמרינן מיגו דמצי למימר מינה זבניתה וכו'. יש אומרים אע"ג דקיימא לן (מב,א) שכל היורדין ברשות אין להם חזקה וזה כיורד ברשות שהרי ירד בשעה שאין לו בה חזקה הני מילי לשאר היורדין ברשות או ביורד לנכסי קטן בודאי שלא בתורת מקח ירד אבל זה אפשר שמתחלה לקח ממנה ואע"פ שבחיי הבעל לא היה לו למחות לא מפני שיש לו לזה רשות בה אלא מפני שהיא סומכת על בעלה הילכך מיד כשמת היה למחות וכיון שלא מיחה ודאי מעיקרא זבוני זבנה ניהליה וזה קרוב למה שכתב הרב ר' שמואל ז"ל אלא שהטעם שכתב הוא דכיון שמתחלה לא ירד אלא על מנת שאם ימות הבעל בחייה יסתלק כיון שמת הבעל הרי הוא כיורד עכשו מתחלה לשדה של אשה זו אינו מחוור. אטו משכן לו בית משכן לו שדה לעשר שנים אחר שנשלם זמנו מי הוי נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך, הא ודאי לא.
ומיהו תמה אני אם יכולין זה וזה לתקן השמועה משום דאי שמעתין כפשטה למה לי מגו לוקמה לרב כדאמר לה מינה זבניתה ואכלתה שני חזקה ושמא תאמר אי הכי פשיטא השתא נמי פשיטא דמגו אמרי ועוד דלא פשיטא הא מילתא אלא מיקשא נמי קשיא אמאי מהימן הואיל וירד בה בחיי הבעל ותו מאי אשת איש צריכה למחות. הרי כשהיא אשת איש אינה צריכה למחות ואין מחאתה בחיי הבעל מועיל לה כלום.
אבל נראה לי דהכי פירושא: דהכא הכי קאמר, מיגו דאי טעין ואמר מינך זבניתה לאחר מיתת הבעל ובאותו הזמן ירדתי בה ויביא עידי שלש שנים ולאשה אין לה עדים שירד בה תחלה כי אמר נמי מתחלה ירדת בה נאמן ולפיכך אמר רב שצריכה כל רשת איש לחוש לכך וצריכה למחות וכיון שמיחת' שוב אין לו חזקה לעולם כדין כל היורדין שלא בתורת חזקה ודמיא לקטן והגדיל והוא הדין שאם הזמינה עדים לראות שהוא אוכל קרקע שלה שדי לך בכך אבל זו היא מחאתה ומשום הכי לא אמרינן מגו דיכול למימר מינה זבניתה לאחר מיתה כי אמר נמי מחיים זבניתה מינה מהימן משום דאי מינה זבנה למה ירד בה מחיים והיה צריך לטעון לפירות או שום טענה אחרת ודרויחא ליה ושביחה ליה נקט ואלימא ליה נמי לאשמועינן דאפילו טעין הכי מבטלה במחאה.

אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות. לעולם אין אדם רואה את חבירו מקלקל שדהו ושותק. אלא מדשתקה לו בודאי מכרהו לו, דאין בזה משום עשיית נחת רוח, דאדרבא כל שהוא מקלקל נכסיה נקיש ואתי תיגרא בביתא.

ואקשינן והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין ופרקינן

אימא אין דין חזקה לנזקין. כלומר, שאינן חזקת שלש, אלא לאלתר הויא חזקה, כדאמרן שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו ושותק, ולולא שמכרו לו לא היה שותק לו, ולוקח נמי בוטח בזה שלא יערער עליו מעתה ואינו נזהר בשטרו, וכאידך דרבא דאמר ואי דלית ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב: הילכך בנזיקין דלא בעינן חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה, וכאן נמי אמרינן היה לו למחות, ומיהו בתוך שלש אמרינן ליה אחוי שטרך, שאין חזקתן בלא טענה כלום. עד כאן. וזה בדרך הגאונים ז"ל שאמרו, דכל שאינו מחסרו גוף קרקע אינו צריך טענה. וכבר כתבנו למעלה בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה, דשובך נזק שאינו מחסר קרקע הוא, ואפילו הכי הרי שנינו אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, וטעמא משום דטוענין לו, כדאמרינן עלה בגמרא. ואי טענת סבלנות הויא טענה בשום מקום למה לי לקח ולמה לי טוענין ללוקח, אפילו מוכר החזיק בטענת סבלונות בלבד.

כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתיה ניהליה כלומר קמאי דידי

ואנא זבינתיה מיניה מהימן. ואיכא למידק, כיון דירד בה בחיי הבעל, היאך תעלה לו חזקה לעולם לאחר מיכן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנין לומר אחר כן קניתיו ממך נאמנין, בלבד כשהחזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות, כמו שכתבתי למעלה, הכא נמי ניחא. אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם, דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה, הכא מאי איכא למימר. וראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב, דהכא כשאין עדים לאשה שירד בחיי הבעל, ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל, כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מיכן חזקה לעולם, והיינו דאמרינן אשת איש צריכא למחות, דאלמא בעודה אשת איש צריכא למחות בעדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר [מיכן], ולאו דוקא למחות, אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשו בחיי בעלה, והודעתה לעדים קרי מחאה.
ואינו מחוור בעיני כל הצריך, דכיון דאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש, ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין, כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהן בחיי הבעל, ומאי צריכא למחות דקאמר תו, והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה, וכענין דאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ואם משום עצה טובה, מאי שנא דאשמעינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמעינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חבירו לפירות. ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות, היינו כדי שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה, וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדין ברשות, שירד בשעה שאין להם בו חזקה, אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה, ואע"פ שבחיי הבעל לא היה לה למחות, לא מפני שירד זה ברשות, אלא מפני שהיא סומכת על בעלה, הילכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות, וכיון שלא מיחתה, ודאי מעיקרא זבוני זבינה ניהליה. ולפי פירוש זה, מאי אשת איש צריכא למחות דקאמר, לומר שזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכא היא למחות מיד כשמת הבעל, כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.

זה שביארנו שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו לא סוף דבר שלא נשתמש בהם אלא לאכילת פירות לבד אלא אפילו חפר בה בורות שיחין ומערות או בנה או הרס או עשה כל מה שרצה אין לו בהם חזקה ואינה צריכה למחות וכן אחר שהחזיק בנכסיה אחר שהיא אשת איש אין לו חזקה ואין צריכה למחות שהרי אינה קפידה עכשו בכך שהרי פירות משל בעל הם ומ"מ אם אכלה לאחר מיתת הבעל שלש שנים אע"פ שתחלת חזקתו בחיי הבעל מתוך שהיה יכול לומר את מכרתה לי כשאומר את ובעליך מכרתם לי מעמידין אותה בידו:

כבר ביארנו בפרק שני שהנזקין יש מהם שאין בהם חזקת מחילה לעולם ובכללן עשן וריח בית הכסא ומ"מ רוב הנזקין יש להם חזקת מחילה בסייע עמו או שאמר לו לעשות או אף בראה ושתק אלא שיש מפרשים בראה ושתק בשמגיע לו היזק עכשו או ראוי להגיעו:

יש מפרשים סוגיא זו על צד שיוצא להם מביאורה שזה שאמרו שאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ושאין מחזיקין בנכסי אשת איש דוקא בחזקת גוף הקרקע ובטענה אבל חזקת נזקים יש להם תורת מחילה כגון פתיחת חלונות ומקום כשורי והודרי וכיוצא באלו חוץ מן העשן וריח בית הכסא כשאר בני אדם וחפירת בורות שיחין ומערות שכתבנו שאין לו בהם חזקה דוקא לגוף הקרקע כלומר שאין זה ראיה שגוף הקרקע שלו אבל מ"מ אם באה לסתום את הבורות אינה רשאה ואצל חפירת הבורות מיהא חזקתו חזקה לכל זמן שהם בידו ויש בזו שטה אחרת לגדולי הרבנים שבמקום נזקים יש חזקה אף לגוף הקרקע הואיל ואוכל פירות שלש שנים ומזיק היה לו למחות ויש חולקין בזו ואין לנו מביאור הסוגיא הכרח על אחד משני הפנים אלא שהם מפרשים אין דין חזקה לנזקים שאף במקום שאין החזקה מועילה הנזקים מועילים אם לכל הקרקע ובאכילת שלש אם לחפירת הבורות ולאלתר כל אחד לפי שטתו וכן למדים לפי שיטתם שראובן שמשכן חצר לשמעון ופתח שמעון חלונות ביתו לחצרו של זה שהחזיק אע"פ שהוא ממושכן שהרי קרקע זה כממושכן ביד הבעלים ואעפ"כ חזקת נזקים מועילה בו ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו כתבו בה שלא החזיק הואיל ואין הנזק בגוף הקרקע וכבר כתבנוה בפרק שני:

יש למדים עוד מסוגיא זו שכל נזק שאין ממנו תועלת אצל עושהו ואף בעל הקרקע אינו ניזוק בו עכשו ר"ל שאינו דר בו אין לו חזקה סבור הוא אחר שאין לו תועלת בכך הרי הוא מסירו כל זמן שארצה והם מפרשים חפירת בורות שלא נעשו אלא להיזק ומאיזה צד אתה אומר שאינה צריכה למחות שהרי לא נאמר שאין לו בהם חזקה אלא שאינה קפדה על הנאתו אבל זו ודאי קפידה היא אלא שטעם זה מפקיע חזקתו ואין זו ראיה שאף חפירת בורות ושיחין להנאתו אנו מפרשין אותם:

אלו שמוציאין דינין אלו מסוגיא זו פוסקין שתי הלשונות שבאו בגמ' על ענין אשת איש צריכה למחות והם אחד בבעל ובחפירת בורות ומטעם שאין דין חזקה לנזקים והשני באחר ובמקצת חזקה בחיי הבעל ומאחר שפסקו אף הלשון הראשון ופירשוהו על הפנים שרמזנו ר"ל אם על חזקת גוף הקרקע אם על חזקת חפירת הבורות לבד יצאו להם מכאן דינין אלו ומ"מ יש מן הפוסקים שלא פסקו אלא כלשון אחרון ולא השגיחו בראשון כלל ומ"מ יראה לקיים את שתיהן שאין כאן מחלקת מזו לזו כדי לדונו בדין לישנא בתרא ואע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאוה כבר השלימוה חכמי הדורות:

אשת איש צריכה למחות. בבעל היכא דחפר בה בה בורות שיחין ומערות דאי לאו דזבניה מינה לא הות שבקה ליה למעבד בה בורות שיחין ומערות. ויש לפרש בהא דאמרינן אשת איש צריכא למחות ואוקימנא בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות לאו דצריכה למחויי אי טעין הבעל בגוף הקרקע דזבניה מינה דהא תנן בפרקין אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אלא הא דמצרכינן למחויי דאי בעיא למסתמינהו להני בורות דסתמה להו ולא מצי בעל לאחזוקי בהו כי מחיא ביה דאי לא מחיא ביה השתא לא מציא בתר הכי למסתמינהו משום דאמר לה כבר מחלת לי להני בירות. ובין הני תרי פירושי איכא פלוגתא דאילו לפירושא קמא קיימא עלה חזקה ואפילו בגופא דארעא ואלו לפירושא בתרא לא קיימא עלה חזקה אלא בחפירת בורות שיחין ומערות אבל לגופא דארעא לא קיימא חזקה והדבר צריך עיון:

קצד. והיכא איתמר דרבי אלעזר דתניא המוכר את עבדו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום רבי מאיר אומר [הראשון] יש[נו] בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו שני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי רבי יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ר' יוסי אומר שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי ואי לאו כקנין הגוף דמי וספק נפשות להקל ר' אלעזר אומר שניהן אינן בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו אמר רבא מ"ט דרבי אלעזר אמר קרא כי כספו הוא המיוחד לו. הא מתניתא בעבד כנעני שמל והו(א)טבל לשם עבדות ומכרו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו לרבו ראשון ל' יום, והכהו אחד מהן בשבט ומת לאחר שעמד יום או יומים, דרחמנא אמר (שמות כא,כא) אך אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא, וקא"ר אלעזר דלא שנא ראשון ולא שנא שני אם הכהו בתוך ל' יום הללו אינו בדין יום או יומים, אלא אע"פ שעמד יום או יומים נהרג עליו, דבעינא כספו המיוחד לו וליכא, והיינו דקאמר זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו, כלומר ראשון לפי שאינו כספו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובעינא כספו וליכא, ושני אע"ג דכספו הוא לפי שאינו תחתיו לשמשו בתוך שלשים הללו ובעינא כספו המיוחד לו וליכא. וקיימא לן כר' אלעזר, חדא דהא רבא טרח לפרושיה לטעמיה, ועוד דמסתבר טעמיה:

קצה. והדרינן לאתמוהי אמתני' ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו והא אמר רב ששת אשת איש צריכה למחות במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש אלא לאו בבעל. ואי ס"ד אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אמאי צריכה למחות. אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות. דאם איתא דלא זבינתה נהליה לא הוה שבקא ליה למחפר בה בורות שיחין ומערות, דכי האי גוונא ודאי צריכה למחות, דאי לא מחיא קימא ליה חזקה עילוה. ומקשינן והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין. וכיון דלגופיהו לא הויא חזקה היכי הויא חזקה לגופא דארעא. ופרקינן אימא אין דין חזקה לנזקין. כלומר לעולם אימא לך נזקין נמי אית להו חזקה, ומאי אין חזקה לנזקין, אין דין חזקה לנזקין, דאלו שאר מילי היכא דאתי לאחזוקי בגופא דארעא בעי שלש שנים ובעי טענה, ואלו נזקין מכי אתברר דעבד מילתא דקביעותא ושתיק הויא חזקה.

איבעי תימא לעולם אין חזקה לנזקין, למימרא דלא קיימא להו חזקה כדקא סלקא דעתין מעיקרא, והא איתמר עלה רב מארי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא. אבל שאר נזקין קיימא להו חזקה. וקיימא [לן] כי האי פירוקא דרבא, דהיכא דאכלה בעל שני חזקה וחפר בה בורות שיחין ומערות שלא לצורך השדה צריכה האשה למחות בו, ואם לא מיחת הרי זו חזקה. אלא מיהו דוקא היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן וקנו מיניה דאסתלק ליה מפירי, אבל היכא דלא סליק נפשיה מפירי אע"ג דחפר בה בורות שיחין ומערות נמי לא הויא חזקה, דכיון דאית ליה פירי לית ליה ראיה באכילת הפירות כלל, והוה ליה כמאן דלא אכלינהו לפירי אלא חפר בה בורות שיחין ומערות ותו לא, דלא הויא חזקה לגופא דארעא, וכן הלכתא:

קצו. ושמעינן מינה דאין דין חזקה לנזקין לאצרוכיה תלת שני ולאצרוכיה טענה דאת יהבת לי רשותא למעבדיה להאי ניזקא, אלא מכי עביד מילתא דקביעותא וחזייה ניזק ושתיק הויא חזקה, דעל כרחין הני פירוקי כולהו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאתו ולא פליגי אהדדי, אלא תרוייהו לאוקמי חזקה לנזקין קא אתו, דאם תמצא לומר הא דאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין אנזקין דקיימא להו חזקה קאמרינן אין דין חזקה לנזקין קאמר, ואם תמצא לומר דאין חזקה לנזקין קאמר למימרא דלא קיימא להו חזקה, משכחת לה בקוטרא ובבית הכסא, אבל שאר נזקין אית להו חזקה, ולעולם כדאמרן דלא בעו שלש שנים ולא בעו טענה. והוא הדין לחזקה דתשמישין כגון זיזין וסולמות וחלונות ותקראות, דכולהו חד טעמא נינהו, דלא קאתי לאחזוקי בגופא דארעא אלא לקיומיה ההוא נזקא או האי תשמישא בלחוד הוא דאתי לאחזוקי ולא בעו שלש שנים, מידי דהוה אכשורא דמטללתא דתשמישא בעלמא הוא וקיימא ליה חזקה בתלתין יומין, אי נמי לאלתר היכא דחבריה בטינא (לעיל בבא בתרא ו,ב), לבד מקוטרא ובית הכסא דאפילו בשלש שנים לא קיימא להו חזקה ולא סגיא להו אלא בראיה דעבד ברשות. וכבר ברירנא ליה לדינא דקוטרא ודבית הכסא בפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא כג,א סי' פד) בירור יפה:

קצז. ושמעינן נמי דההיא דקאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש לאו בבעל קאי אלא באחר קאי, מדמקשינן במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש, דאי טעין מינך ומבעליך זבינתה ואכלתה שני חזקה לא מהימן, מ"ט כיון דאית ליה פירא לבעל לא איכפת לה למידע במאן דאכיל להו לפירי. וכן דינא במאן דזבין פירי דארעיה לראובן שלש שנים ואתא שמעון ואכלינהו לפירי דהנך שלש שנים לא קיימא ליה חזקה למחזיק, דכיון דזבנינהו מארי ארעא לפירי לראובן סבר דשמעון ברשותיה דראובן קא נחית. ואשת איש איצטריכא ליה, סד"א כיון דקיימא לן דבעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום איבעי לה למחויי, קמ"ל דלא. ומסתברא דהנ"מ היכא דלא חפר בה המחזיק בורות שיחין ומערות, אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות קיימא ליה חזקה, מידי דהוה אבעל. והאי דלא אוקמה רבא לדרב ששת באחר, רבותא קמ"ל דאפילו בעל כה"ג קיימא ליה חזקה, וכ"ש אחר. ושמעינן מינה דכי אמרינן אין מחזיקין בנכסי אשת איש הנ"מ בחזקה שיש עמה טענה דקאתי לאחזוקי בגופא דארעא, אבל בנזקין ותשמישין מחזיקין, דאם איתא דלא מחלה איבעי ליה למחויי:

קצח. רב יוסף אמר לעולם באחר. כי קאמר רב ששת אשת איש צריכה למחות באחר קאמר, וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל דמיגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה כי אמר לה את זבינתה ניהליה ואנא זבינתה מיניה מהימן. והוא דטעין טענת בריא קמאי דידי זבינתה ניהליה, דאי לאו הכי הויא לה חזקה שאין עמה טענה ולא הויא חזקה. וקי"ל כרב יוסף, חדא דמסתבר טעמיה, ועוד דהא רב יוסף אודי להו לדייני גולה, דמסתבר טעמייהו כדרב יוסף כדבעינן למימר קמן (נא,א), אלמא היכא דאיתרמי מילתא כדרב יוסף מחזיקין בנכסי אשת איש. והא דרב יוסף לא פליגא אדרבא, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכי תימא וכיון דמשום מיגו הוא דמהימנינן ליה ולא סגיא בלא שלש שנים לאחר מיתת הבעל, למה לי דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל, תיסגי ליה בשלש דלאחר מיתת הבעל. אי הוה טעין מינך זבינתה לאחר מיתת הבעל הכי נמי, אלא כיון דטעין דמיניה דבעל הוא דזבן לא קיימא ליה חזקה אלא היכא דאתחיל למיכלה בחיי המוכר דקא טעין דזבן מיניה, דאי לאו הכי הויא לה כחזקה שאין עמה טענה. והא דמיא לההיא דאמרינן בכתובות (יז,ב) גבי אם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו נאמן ואוקימנא התם כגון דאכלה שני חזקה שתים בחיי האב ואחת בחיי הבן כשהוא קטן ומשום דאין מחזיקין בנכסי קטן, ומדאיכפל לאוקומה בדאכלה מקצת חזקה בחיי האב ולא אוקמה בדאכלה כולהו בפני הבן, ש"מ דכי האי גוונא אפילו גבי גדול נמי לא הוי חזקה, דכיון דטעין דזבנה מן האב לא הויא חזקה אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בחיי האב, והכא היינו טעמא דלא הויא חזקה משום דהויא מקצת חזקה בנכסי קטן. וכי תימא אם כן הכא נמי לוקמה כשאכלה שלש שנים ותו לא, מקצתן בחיי הבעל ומקצתן לאחר מיתת הבעל, ליתיה למיגו כלל כדבעינן לברורי לקמן.

ושמעינן מיהא דרב ששת לפום אוקמתיה דרב יוסף דאי מחייא ביה בחיי בעלה, אע"ג דאכלה שני חזקה לאחר מיתת הבעל לא קיימא ליה חזקה. ממאי, מדקאמרינן אשת איש צריכה למחות, ת"ש בעוד שהיא אשת איש, היכי דמי, אי דמחאי לאחר מיתת בעלה בתוך שלש למה לה למחויי בחיי בעלה, אלא לאו דלא מחאי לאחר מיתת בעלה, וקאמר צריכה למחות בעודה אשת איש, מכלל דאי מחיא בחיי בעלה אע"ג דלא מחיא בתר הכי לא הויא חזקה. וטעמא דמילתא, דכיון דלא קיימא ליה חזקה בשלש שנים דלאחר מיתת הבעל לחודייהו כדברירנא טעמא לעיל, ממילא הוו להו הנך מקצת שני חזקה דאכלה בחיי הבעל מכלל מנין שניא דלא קיימא ליה חזקה אלא בגווייהו, וכי מחיא בחדא מינייהו בטלה לה חזקתיה, ואפילו אכלה לאחר מיתת הבעל כמה שנים לא קיימא ליה חזקה, אלא היכא דטעין מינך זבינתה לאחר מיתת הבעל:

קצט. ומדאצטריך לאוקומה כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, ולא אוקמה כגון שאכלה שני חזקה מקצתן בחיי הבעל ומקצתן לאחר מיתת הבעל, ש"מ דכה"ג לא קיימא ליה חזקה, ואע"ג דטעין מינך זבינתה. מאי טעמא, דהנך שני דאכלה בחיי הבעל לא סלקי ליה ממניינא דאין מחזיקין בנכסי אשת איש, וליתיה למיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה דאם כן אכתי איתיה למיגו ואמאי לא אוקמה בהכי:

(נג) פיסקא והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין. פי' שאף על פי שהחזיק אדם בדבר המזיק לחבירו ג' שנים לא הויא חזקה למימר מדשתק מחל. דאנן סהדי שאין אדם מתפייס ומוחל בדבר המזיקו אלא זה שעד עכשיו לא תבעו שמא לא ראה לו שעה לתובעו או מפני עסקי' או ששעתו של זה עומדת לו ומצפה שעה לתובעו בדין:

אימא אין דין חזקה פי' דלא בעי שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה איבעית אימא האי דקאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין בג' שנים קאמר כדקס"ד אבל מיהו לאו בכל ניזקין קאמר אלא בקוטרא ובית הכסא. אבל לעולם בשאר נזקין מהניא חזקה כך נ"ל הפת' ופת' רבינו שמואל זצוק"ל לא נראה לי:

(נד) רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל. פי' והיינו דקאמר אשת איש צריכה למחות אע"פ שהחזיק בעודה אשת איש ובא מכח טענת בעלה אלא שאומר את זבינתה ניהלי' קמאי ואיהו זבנה לי דמיג' דאי בעי אמר לה אנא זבנתה מינך אחר מות בעליך או בחיי בעליך בטובת הנאה והוה נאמן כי אמר לה אנא מבעליך זבנתה אבל מיהו את זבנתה ניהלי' קמאי מהימן. ודוקא אי טעין איהו אבל אנן לא טענינן לי' ואע"ג דטוענין לוקח כיון דאתי מכח בעל דאנן סהדי לפירות אתא לידי' והיכ' מצינן למימר דבזביני אתא לידי' הילכך לא טענינן לי' כדפרישית לעיל בבן ארוס:

הא דאקשינן והא האמר רב נחמן אין חזקה לנזקין משום דהוה סלקא דעתין דעל כל נזקין קאמרי. קשיא לי אטו כל הני דמתניתין חלון וזיזין וסולם הצורי וגידול התרנגולים וכל השנוים במשנה אין בהם חזקה למי שמחזיק עליו והלא יש כאן היזק ראיה ומיעוט תשמישו בחצר והיזק מימיו. ואם נאמר אף על פי שיש היזק לזה יש הנאה לזה לפיכך יש להם חזקה אבל זה הבעל שחפר בשדה אשתו בורות כו' היזק שאין בו תועלת הוא איך אפשר שלא יבא בהם תועלת לכנוס מים או לשום דבר. ואיכא למימר אף על פי שיש בהם תועלת אין התועלת כנגד הנזק לפיכך נקרא זה מזיק ולא נקרא מחזיק. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הר"ן: אין דין חזקה לנזקין. פירוש שאינו כשאר חזקות דבעי שלש שנים אלא לאלתר הויא חזקה שאין אדם מניח לחברו שיהא מזיק שדהו ושותק אלא אם כן מכרה לו ודמיא למאי דאמרינן לעיל ואי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה משום דהוי כהודאה הכא נמי שתיקה זו הויא כהודאה. ויש מי שפירש אין דין חזקה לנזקין כלומר דאף על גב דיורד ברשות אין לו חזקה יורד ברשות ומזיק יש לו חזקה ובעל נמי אף על פי שירד בה ברשות כיון שחפר בה בורות יש לו חזקה. ואיבעית אימא לא תקשי לך דרב נחמן דהא אתמר עלה דבקוטרא ובית הכסא אתמר אבל בנזקין שאדם עושה בקרקע חבירו ודאי יש להן חזקה ולא לאלתר אלא לאחר שלש וכדקסלקא דעתין מעיקרא. ולפי הפירוש האחר שכתבנו הכי קאמר ולא תיקשי מדרב נחמן דבמילתא אחריתא איירי אבל דינא גופיה קושטא הוא שהרי בעל היורד ברשות הוא ואפילו הכי אמרינן שאם חפר בורות יש לו חזקה. נמצא עכשיו שהמחזיק בקרקע חבירו שלש שנים בנזקין כגון שחפר בה בורות שיחין וכו' ולא מיחה יש לו חזקה ואפילו יורד ברשות. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א: אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב הלכך בנזקין דלא בעי חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה וכאן נמי אמרינן היה לו למחות. ומיהו בתוספות גרסי אמרינן ליה אחוי שטרך שאין חזקה בלא טענה כלום עד כאן. וזה כדרך הגאונים ז"ל שאמרו דכל שאין מחסרו גוף קרקע אין צריך טענה וכבר כתבנו בפרק לא יחפור גבי שובך שאין שום חזקה בלא טענה דשובך נזק שאינו מחוסר קרקע הוא ואפילו הכי שנינו אם לקח ואפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל.

רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכל מקצת שני חזקה כו'. והכי קאמר אם החזיקו בנכסי אשת איש אפילו הכי צריכה למחות לאחר מיתת בעלה ואם לא מיחת הויא חזקה ואף על פי שהוא טוען שלקח מיד בעלה אפילו הכי מהימן מגו דאי בעי טעין מינך זבינתא ודמיא לאידך דרב דאמר חזיתיה לדעתיה דחביבי דאי אמר כו' והכא נמי לההיא דמיא שמחזיק בה מכח הבעל ולא דר ביה חד יומא בתורת שלו ואשמועינן נמי דאף על פי דתחלת חזקה בזמן שאין בו תורת חזקה אפילו היה המחזיק שלש שנים בחיי הבעל אפילו הכי בתר בסוף אזלינן שיש בו תורת חזקה ואיבעי ליה למחויי כדמחזיק שני חזקה אחר מיתת בעלה מהו דתימא בתר תחלת חזקה אזלינן ובתחלת חזקה אחזיקינן כיורד בגזלנות ולא דמי לאריס שיש לו חזקה אחר שירד מאריסותו דהא בתחלה הוה מחזקינן ליה ליורד ברשות קמשמע לן דבתר בסוף אזלינן כן נראה לי. מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר אנת זבנתה ניהליה פירוש קמאי דידי זבנתה ניהליה והאי דלא טענינן ליה אנן כדקיימא לן דטוענים ללוקח אף על גב דלא טעין בקמי דידי זבנה המוכר מבעלים ראשונים טעמא דמלתא משום דלא דר ביה בעל חד יומא בתורת שלו וכמו שכתבנו בדין אריס דאתי בטענה דאבוה. עליות.

רב יוסף אמר לעולם באחר כו'. ואיכא דקשיא ליה אטו משכן לו בית משכן לו שדה לעשר שנים והחזיק זה שלש שנים אחר זמנו מי הוי נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך הא ודאי לא כיון שבתחלתו לאו בתורת מקח ירד בה. וניתא ליה דשאני הכא כיון דמה שלא היתה מוחה לא מפני שברשות ירד בה אלא מפני שסומכת על בעלה עכשיו שמת היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זבוני זבנה. וכל זה דוחק. ולולא שהרמב"ן ז"ל כתב בשם הגאונים דכל היורד שלא בתורת מקח בתחלה אין לו חזקה הייתי אומר דשמעינן מהכא דארבעה יש לו חזקה וכדגרסינן נמי ירד מאומנתו יש לו חזקה ומשמע אף במה שהיה מוחזק בעודו אומן ולא החזירו אחר כך וכבר אחד מן המפרשים הוכיח ואמר כן משמועה אחת שבפרק המקבל והרמב"ן דחה בחוזק דבריו וכבר כתבנו שם וריא"ף ז"ל לא אייתי הכא בשמעתין אלא מילתא דרב יוסף ולא מילתא דרבה ונראה משום דסבירא ליה מדרב יוסף דנאדה ממילתא דרבה משום דלא מסתברא ליה כוותיה דאפילו חפר בה הבעל בורות יראה מלמחות ולית ליה חזקה וקיימא לן בכל דוכתא דפליגי רבה ורב יוסף הלכתא כרב יוסף בר משדה ענין ומחצה וכרב נמי קיימא לן ולא כדייני גולה. אבל אפשר לי לומר דרב יוסף לא פליג ארבה ואתא לחדושי דבאחר נמי מתוקמה ועוד דלאו פשיטא דמלתא בחפר בה. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

מגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה כו'. ולא דמי להא דאמרינן אין מחזיקים בנכסי קטן ואפילו הגדיל דהתם הכל יודעים דמכירת קטן לאו כלום היא אבל במכירת הבעל אפשר דתהוי מכירתו מכירה אם האשה מכרה לו קרקע של נכסי מלוג תחלה כדקא טעין איהו השתא על כן אם לא מיחתה אחר מיתת בעלה הפסידה שהרי יש להאמינו בזה משום מגו. רבינו יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר מינך זבינתה כי אמר לה נמי את זבינתה ניהליה כלומר קמאי דידי ואנא זבינתה מיניה מהימן. ואיכא למידק כיון דירד בה בחיי הבעל היאך תעלה לו חוקה לעולם לאחר מכאן. ומיהו לדעת מי שסובר דכל היורדין ברשות נאמנים לומר אחר כך קניתיו ממך ובלבד בשההזיק שלש שנים אחר עבור זמן הרשות כמו שכתבתי למעלה הכא נמי ניחא אלא לדעת מי שסובר בכל היורדין ברשות שאין חזקה עולה להם לעולם דכל הטוען בדבר חדש עליו הראיה הכא מאי איכא למימר. וראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב דהכא בשאין עדים לאשה שירד בה בחיי הבעל ולפיכך צריכה למחות בחיי הבעל כדי שיהו לה עדים שכבר ירד בה בחיי הבעל ולא תעלה לו לאחר מכאן והיינו דאמרינן אשת איש צריכה למחות דאלמא בעודה אשת איש צריכה למחות ולאו דוקא למחות אלא להודיע לעדים ולהראותם שזה אוכל את הקרקע עכשיו בחיי בעלה והודעתה לעדים קרי מחאה. ואינו מחוור בעיני כל הדרך דכיון דאמר רב אין מחזיקים בנכסי אשת איש ממילא ידעינן דאפילו מת הבעל אין מחזיקין כלומר שלא עלתה חזקה למי שהתחיל להחזיק בהו בחיי הבעל ומאי צריכה למחות והוה ליה למימר אין מחזיקין בנכסי אשת איש ואפילו נתאלמנה או נתגרשה וכענין שאמר רב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל דאי משום עצה טובה מאי שנא דאשמועינן גבי יורד ברשות בנכסי אשת איש ולא אשמועינן גבי כל שאר יורדין ברשות גבי משכנתא דסורא ובמוריד את חברו לפירות ועוד שכל מקום שאמרו צריך למחות היינו שלא תעלה לו אכילה זו לחזקה וכאן הוא בהפך שאכילה זו מבטלת חזקתו. ויש מי שתירץ שזה אינו כשאר היורדים ברשות שירדו בשעה שאין להם בו חזקה אבל זה אפשר שמתחלה לקחה ממנה אף על פי שבחיי הבעל לא היה לה למחות לא מפני שיורד ברשות אלא מפני שהיא סומכת על בעלה הלכך מיד כשמת הבעל היה לה למחות וכיון שלא מיחתה ודאי מעיקרא זביני זבנה ניהליה. ולפי פירוש זה מאי אשת איש צריכה למחות לומר שלזה שהחזיק בשדה בחיי הבעל צריכה למחות מיד כשמת הבעל כדי שלא יטעון עליה שהיא מכרה לו כשהיא אשת איש.

בד"ה ר"א אומר כו' ואינו מעוכב אלא גט כו' דאין לו בגופו כלום כו' עכ"ל ר"ל דהעבד אין לו בגופו של עצמו כלום דהרב אין לו בפירות אלא שהגוף עדיין שלו וכ"ה בתוספות ביבמות בפ' אלמנה ע"ש:

ר"ש ד"ה אין מחזיקין בנכסי א"א. ובשאר בנ"א דלא בעל כו' שכן משמע כו' ועוד כו'. ועוד נראה דאי בבעל הל"ל בנכסי אשתו כבמתניתין:

ר"ש ד"ה לעולם בבעל. דלפירות הוא דאשתעבד כו'. ר"ל ולכן אפי' לא כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך מ"מ צריכה למחות וז"פ:

וספק נפשו' להקל. יש לעיין הא כיון דמספקי' לי' א"כ ממילא אין בעל הגוף יכול למוכרו דדילמא קנין הפירות כקנין הגוף דמי ומספיקא מוקמי' בחזקתו הראשונה ואינו נמכר ומעתה כיון שאין לו רשות למוכרו אע"ג דהוא רק מטעם ספיקא מ"מ במה יקרא אדון פירותיו אינם שלו ולמוכרו אינו יכול א"כ אמאי יהי' בדין יום או יומים ועיי' לקמן נ"א ע"ב תוס' ד"ה במתנה וכו' מבואר לר"ת כל שאין ממכרו קיים אינו שלו וא"כ מ"ט יהי' בדין יום או יומים. ואולי משו"ה הוצרך לרשב"ם להוסיף נופך משום והצילו העדה ועדיין צ"ע:

והאמר רב אין מחזיקי' בנכסי א"א עיי' ב"ש סי' פ"ז סק"ד שכ' וק' לפ"ז למה לא מוקי שם א"א צריכה למחות מיירי שסילוק עצמו מירושתו וכו' ודבריו תמוהים דהא לרב קיימי' דס"ל לא מצי לסלק דס"ל הלכה כרשב"ג שם בפ' הכותב. אך מ"מ הקשה שפיר למ"ש ר"ן שם בשם רמב"ן דאעפ"י שאינו יכול לסלק מ"מ יכול לחייב ולשעבד עצמו להחזיר הירושה ליורשי' וכן פסק רמ"א סי' צ"ב סעי' ז' א"כ קשה דילמא מיירי בכי האי גוני אע"כ מוכח כמ"ש רשב"א דהבעל כאפטרופוס בנכסי אשתו ואפי' אין לו שום הנאה וריוח בהם וצ"ל דהך מילתא פשיטא להש"ס מסברא חיצונה שכל בעל כאפטרופיס בנכסי אשתו אך הא לא פשיטא דע"י כך לא צריכה למחות באחר המחזיק ולטעון סמכתי על זה המשגיח על נכסי. אך מדאמר רב אין מחזיקי' בנכסי א"א אפי' נימא דמיירי בבעל שלא סילוק עצמו מירושה מ"מ מוכח כל שיש שם משגיח על הנכסי' ה"ל כקדרי דבי שותפי ואין מחזיקי' אפי' סילוק עצמו גם מהירושה וחייב עצמו להחזיר ליורשי' מ"מ אפטרופיס על נכסי' הוה וקדרה דבי שותפי הוא ולא צריכה למחות כצ"ל לפע"ד:

שחפר בה בורו' שיחי' ומערו'. נראה שהוא שינויי דחיקא מאוד חדא דכל חזקה ומחאה דפירקין בפירו' מיירי ולא בחפירה ואיך סתם רב ואמר צריכה למחו'. ועוד כיון דעכ"פ מקלקל הקרקע אע"ג שאוכל גם הפירות ואין לה מצח למחות באכילת פירות מ"מ כיון שבמשך ימי אכילתו מקלקל הקרקע בחפירת בורות לא החזיק כדמחזקי אינשי ואינה צריכה למחות כמו שהסביר סמ"ע סי' קמ"א סק"ח במתק לשונו ע"ש וכבר נתעורר בזה בט"ז סי' קמ"ט סעי' ט' ויישב בדוחק. ע"כ האי שינויי דרבה שינויי דחיקא הוא. ואלו הוה ס"ל לרבה דינו של ר' יוסף אכלה מקצת בחיי הבעל וכו' בודאי הא יותר נוח לאוקמא כרב יוסף אלא רבה לא ס"ל הא דרב יוסף או משום דקשי' מ"ש מאריס וכמ"ש רשב"ם והאריך רמב"ן. ומשו"ה נדחק. ובזה הבנתי דברי רוב הפוסקי' דלא פסקו הא דרבה משום דרב גופי' אמר מסתברא קאמינא ומפרש סתמא דתלמודא כרב יוסף ודבריהם צע"ג הא התם בהלכתא כדיינו גולה דמחזיקי' בנכסי א"א דמיירי באחר מלשון מחזיקי'. וא"א לאוקמי בשיחין ומערות וע"כ הוה צ"ל מסתברא כרב יוסף ולעולם אימא לך הך מימרא דצריכה למחות בחופר מיירי ותדע דאל"כ תרתי דרב למה לי צריכא למחות והלכתא כדייני גולה אע"כ חדא כרבה וחדא כרב יוסף וא"כ תיקשי אהפוסקי' דלא כרבה אע"כ צ"ל כיון דהך דהלכתא כדייני גולה מוכח סברת ר' יוסף א"כ תו ע"כ א"א לאוקמא דרב כרבה דמה"ת למידחק בסברא הנ"ל ומחדש הך דינא דצריך למחות אלא נימא רב מתכוון לדר' יוסף ולענין הק' תרתי דר' יוסף למה לי די"ל אי הך דצריכא למחות ה"א בליכא עדי' דנחית בחיי בעל ומהימן במגו דלא נחתתי אלא אחר מיתתו וכמ"ש רמב"ן לדינא קמ"ל הא דהלכה כדייני גולה אפי' איכא סהדי שאכל בחיי בעל מ"מ מהימן וכפירשב"ם עיי' היטב בחי' רמב"ן ותבין:

אנא זבינתא מינך כי א"ל נמי אנת זבינתא לי' וכו' וברמב"ם איתא מתרוויהו זבין הלוקח. דש"ס לא בעי למימר הכי משום דאמימר דס"ל כר"א שניהם אינם בדין יום או יומים וס"ל ה"ה שניהם אינם יכולים למכור לעלמא וס"ל להרי"א ן' מיגא"ש מודה אמימר דלבעלה יכולה למכור ודלא כרשב"ם משו"ה קאמר ש"ס אנת זבינתא לי וכו' ולא קאמר מתרוויכו זבינתא דס"ל לרמב"ם כמ"ש רמב"ן דנהי דאמימר מדמה מכירה ליום או יומים אנן לא קיי"ל הכי אלא אע"ג דבדין יום או יומים קיי"ל כר"א מ"מ שניהם יכולי' למכור לעלמא ומיושב בזה ק' ריב"א שבתוס' ד"ה ר"א אומר וכו' ע"ש ומשו"ה כ' רמב"ם משניהם קנה הקרקע וק"ל: