שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו, ומסבירים את טעמו: מספקא ליה אי [ומסופק לו אם] קנין פירות כקנין הגוף דמי [נחשב] אי לאו [אם לא] כקנין הגוף דמי [נחשב], וספק נפשות להקל, שמשום שיש ספק בדבר ניצל המכה מדין מיתה.

ר' אלעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו.

ואמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר? — אמר קרא [הכתוב]: "לא יקם כי כספו הוא" (שמות כא, כא), יש כאן הדגשה, לומר: כספו המיוחד לו, אבל אם אינו מיוחד לו מפני שיש לאחר זכות בו — אין בו דין של יום או יומיים. והוא המקור לדברי אמימר שבעל ואשה אינם יכולים למכור בנכסי מלוג, הבעל — משום שאינם שלו, והאשה — משום שזכות השימוש בידי הבעל.

א שנינו במשנה שלא לאיש חזקה בנכסי אשתו. ושואלים: והאמר [והרי אמר] רב: אשת איש צריכה למחות, ונברר, במאן [במי] מדובר כאן שצריכה למחות? אילימא [אם תאמר] באחר אדם זר שהחזיק בנכסיה, והאמר [והרי אמר] רב: אין מחזיקין, כלומר, אין דין חזקה בנכסי אשת איש לפי שבהיותה נשואה היא סומכת על בעלה שיטפל בענייני הרכוש. אלא לאו [האם אין] הכוונה שצריכה למחות בבעל, ומכאן נלמד שלפעמים יכול הבעל (אם יש בידו טענה) להחזיק בנכסי אשתו לאחר שלוש שנים, אם אינה מוחה, והרי זה בניגוד לדברי המשנה!

אמר רבא: לעולם תאמר שרב אמר את דבריו בבעל שצריכה האשה למחות בו. וכגון שחפר בה הבעל בורות, שיחין ומערות שלא רק אכל מפירות השדה, שבכך לבד אין ליצור חזקה לבעל בנכסי אשתו, אלא גם עשה שינויים ונזקים בגוף הקרקע, שמעשיו מוכיחים שנוהג בשדה זה כבשלו, ואם לא מחתה — יש לו חזקה.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אין חזקה לנזקין! ואנו מבינים שאדם העושה דבר שיש בו נזק לשדה חבירו — אין בכך דין חזקה, ואפילו לאחר זמן מרובה יכול למחות בו ולסלק אותו משדהו. ואף כאן, הבעל הוא בגדר מזיק בשדה, ואין לו חזקה על ידי כך!

ומשיבים: אימא [אמור] והבן את הדברים באופן זה: אין דין חזקה לנזקין, שהגורם נזק לחבירו אינו צריך להמתין שלוש שנים, אלא כיון שלא מחו בו —

יש לו חזקה מיד. ולפי זה הבעל החופר בור בנכסי אשתו, ולא מחתה, קנה מיד. אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: לאו איתמר עלה [האם לא כך נאמר עליה] על ההלכה שאין חזקה לנזקים: רב מרי אמר שהלכה זו אמורה בקוטרא [בעשן] שבזה אין חזקה לעולם, רב זביד אמר: בבית הכסא, שמפני ריחו הרע אין בו חזקה. אבל בדברים אחרים הגורמים נזקים, כגון חפירת בורות שיחין ומערות — יש חזקה, ובמקרה שכזה אמר רב שצריכה אשה למחות בבעלה, ואם לא כן — החזיק בנכסיה.

רב יוסף אמר: לעולם הכוונה בדברי רב היא שאשה צריכה למחות באחר, וכגון שאכלה המחזיק מקצת זמן חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, שבמקרה זה צריכה האשה למחות, שאם לא כן — תהא לאחר חזקה. וכיצד תועיל החזקה? מיגו דאי בעי אמר ליה [מתוך שאם היה רוצה היה אומר לה]: אנא זבינתה מינך [אני קניתי את השדה ממך] לאחר מות הבעל, והרי החזקתי בו שלוש שנים, כי אמר ליה נמי [כאשר אומר לה גם כן]: את זבינתה ליה [את מכרת אותה לו, לבעל] וזבנה ניהלי [והוא מכר לי] — מהימן [נאמן] על כך. ומשום כך צריכה למחות בו לאחר מיתת בעלה, כדי שלא יוכל לטעון כך.

גופא [לגופו] של הדבר, אמר רב: אין מחזיקין בנכסי אשת איש.