במקרה שהכריחוהו למכור שדה סתם, והוא החליט מדעת עצמו למכור שדה מסויים, שבאופן זה יש להניח שגמר בדעתו לקיים את המכירה. אבל במקרה שהכריחוהו למכור "שדה זו" — לא, שאונס היה, שלא היתה מעורבת בכך כלל החלטה שלו.

וב"שדה זו" נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שאין זה מכר, אלא באופן שלא ארצי זוזי [נתן לידו כסף ממש], אבל ארצי זוזי [נתן לידו כסף] — לא, והמכר קיים.

ולא אמרן [אמרנו] שהמכר בטל ב"שדה זו" אלא במקום שלא הוה לאישתמוטי [היתה לו למוכר אפשרות להשתמט] מן המכירה. אבל אם הוה ליה לאישתמוטי [היתה לו אפשרות להשתמט] ולא עשה כן — לא, והמכר קיים.

ומסכמים: והלכתא בכולהו [והלכה בכולם] בכל האופנים דהוו זביניה זביני [שמכירתו מכירה], ואפילו ב"שדה זו", דהא [שהרי] אשה שאדם מקדש כ"שדה זו" דמיא [היא נחשבת], ובכל זאת אמר אמימר: תליוה וקדיש [מי שתלו, כפו אותו, וקידש אשה] (רמב"ם) — קדושיו קדושין.

מר בר רב אשי אמר: באשה שקידש אותה אדם שלא מרצונה, ודאי קדושין לא הוו [אין הם חלים], ומדוע? — כיון שהוא עשה שלא כהוגן והכריחה באונס להתקדש לו, לפיכך חכמים עשו עמו שלא כהוגן (שלא לפי עיקר הדין) ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה [והפקיעו חכמים את קידושיה ממנו].

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: כיצד יכולים חכמים להפקיע קידושין? תינח דקדיש בכספא [נניח במקרה שמקדש בכסף] אפשר לומר שחכמים החרימו, הפקירו את הכסף הזה, וכאילו לא קידש כלל. אבל אם קדיש [מקדש] בביאה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד יכולים חכמים לבטל את המעשה הזה? אמר ליה [לו]: שויוה רבנן [עשו חכמים] את בעילתו כבעילת זנות, ובעילת זנות אינה קונה לקידושין.

א מסופר: איש אחד ששמו טאבי תלא [תלה] איש אחר שנקרא פאפי אכינרא וזבין [על עץ כינר ומכר לו] שדה, חתם רבה בר בר חנה גם אמודעא [על המודעה] שכתב פאפי שהוא מוכר באונס, וגם אאשקלתא [על שטר מכר] של אותו שדה לטאבי. אמר רב הונא: מאן דחתים אמודעא [מי שחתם על המודעה] — שפיר חתים [יפה חתם], ומאן דחתים אאשקלתא [ומי שחתם על שטר המכר] — שפיר חתים [יפה חתם].

על דברים אלה תוהים: מה נפשך [רצונך] לומר? אי מודעא [אם מודעה] זו יש לה תוקף — לא אשקלתא [אין כאן שטר מכר], ואי אשקלתא לא מודעא [ואם קיים שטר מכר אין משמעות למודעה] וכיצד אפשר לומר ששניהם טובים? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אי לאו מודעא, מאן דחתים אאשקלתא [אם לא היתה מודעה קודם, מי שחתם על שטר המכר] — שפיר חתים [יפה חתם], שמכירה זו יש לה תוקף. ורב הונא הולך בענין זה לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רב הונא: תליוהו וזבין — זביניה זביני [תלוהו ומכר —

מכירתו מכירה]. ומקשים: איני [כן הוא]? שיכול העד החותם על השטר להעיד (על ידי המודעה) ששטר זה אינו אמיתי? והאמר [והרי אמר] רב נחמן: העדים שאמרו "אמנה היו דברינו" כלומר, אמת שחתמנו על השטר, אבל יודעים אנו ששטר זה היה שטר אמנה בלבד. ועניינו, שלא היתה שם הלוואה ממש, אלא הסכימו הצדדים לכותבו מראש, ולהשתמש בו משעה שתיעשה ההלוואה בפועל —