שהמפקיד אצל חבירו בעדים — אינו צריך להחזיר לו בעדים, ומשום כך יכול לטעון שהחזיר? לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] כך אלא המפקיד אצל חבירו בעדים, צריך להחזיר לו בעדים, ולכן אינו יכול לטעון שהחזיר אם אין לו עדים על כך.

מיתיבי [מקשה] אביי ממה ששנינו בברייתא: ראה עבדו ביד אומן או טליתו ביד כובס, ואומר לו: מה טיבו אצלך? ואומר לו המחזיק "אתה מכרתו לי", או "אתה נתתו לי במתנה" — לא אמר כלום, וחייב להחזיר לו, שהרי כפי ששנינו אין לאומן חזקה. אבל אם אמר האומן "בפני אמרת לו לאדם אחר למוכרו וליתנו לו (לי) במתנה" — דבריו קיימין.

ולפני הצגת הקושיה, מבררים את הברייתא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה ההתחלה שהאומן אינו נאמן, ומה שונה הסוף] שיהא האומן נאמן?

אמר רבה: סיפא [בסוף] מדובר ביוצא (נמצא) העבד או הטלית מתחת ידי אחר ולא מתחת יד האומן, וקאמר ליה [ואומר לו] האחר: בפני אמרת לו לאומן למוכרו או ליתנו לי במתנה, והטעם שנאמן בדבריו, אף שמודה שלקח מן האומן: מיגו דאי בעי אמר ליה [מתוך שאם היה רוצה היה יכול לומר לו] "מינך זבנתיה" [ממך במישרין קניתי אותו], ונאמן היה בדבר, שהרי איננו אומן. כי אמר ליה נמי [כאשר אומר לו גם כן] "בפני אמרת לו למוכרו" — דבריו קיימין, ומהימן [ונאמן].

ולעצם השאלה: קתני מיהת רישא [שונה הוא על כל פנים בראש הברייתא]: ראה עבדו ביד אומן או טליתו ביד כובס, רק אז אין האומן נאמן, ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם שיש] עדים שמסר לו את העבד לאימון או את הטלית לכיבוס, למה לי ראה? ניתי [שיביא] עדים שמסר לו לשם כך ונשקול [ויקח] את שלו! אלא לאו דליכא [האם לא מדובר שאין] עדים, וכי ראה מיהא תפיס ליה [וכאשר רואה על כל פנים הוא תופס אותו]! ומכאן משמע שלא כדברי רבה שהדבר תלוי במסירה בעדים, אלא די בכך שרואה ממש את חפציו בידי האומן.

ודחה רבה: לא, לעולם מדובר דאיכא [שיש] עדים על מסירת החפץ, אלא שיש לכך עוד תנאי נוסף: והוא דראה [שרואה] עכשיו את החפץ בידו.

הקשה לו אביי: והא את [והרי אתה עצמך] הוא שאמרת: המפקיד אצל חבירו בעדים, צריך לפורעו (להחזיר לו) בעדים, ולדבריך אם מסר לו בעדים, די במה שאין לו עדים שהחזיר לו! אמר ליה [לו]: הדרי [חזרתי] בי מסברה זו, אבל עדיין אני מחזיק בדעתי שמדובר במשנתנו דוקא במוסר לאומן בעדים, ואם אין עדים על כך — יש לאומן חזקה.

מתיב [מקשה] רבא לסיועי [לסייע] לרבה ממה ששנו בברייתא: הנותן טליתו לאומן לתיקון, אומן אומר: שתים (שני דינרים) קצצת (קצבת) לי כשכר, והלה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת. כל זמן שהטלית ביד אומן — על בעל הבית להביא ראיה. ואם נתנה לו האומן, יש לחלק: אם תובעו בזמנו, כלומר, ביום שהשיב לו את הטלית — נשבע האומן ונוטל. אם עבר זמנו ובא ותובע שכרו לאחר הזמן — המוציא מחבירו עליו הראיה.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם שיש] עדים בזמן שנמסרה הטלית לאומן, ליחזי [שיראו] את העדים מאי קאמרי [מה הם אומרים], שמן הסתם גם הם שמעו כמה קצב לו בשכרו.