בבא בתרא מ ע"א

דף מ - א

ואין צריך לומר להם "כתובו" שטר מחאה, אלא אף על פי שלא ציוה אותם, הרי הם כותבים שטר בו הם מעידים שזה מחה בפניהם, כדי שיהיה לו לעדות בפני בית דין שאכן מחה. ^[1] ב. מי שאונסים אותו למכור או לתת דבר שאינו חפץ למוכרו ולתתו במתנה, הרי זה מוסר מודעא בפני עדים ואומר "דעו לכם, שמכירה זו או מתנה זו של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני, שלא ברצון נפשי אעשה, כי הוא אונסני ומכריחני בעל כרחי, ולא יהא ממש באותו שטר שאעשה, והיום או למחר אתבע את הקונה או המקבל לדין, ואגרע את כח שטר המכירה או המתנה שיהא בידו על ידי מודעא זו שאני מוסר בפניכם" - ^[2]

ומודעא זו בפני שנים עדים היא נאמרת, ואין צריך לומר להם "כתובו", אלא מעצמם כותבים הם שטר על מודעא זו, ומוסרים בידו. ^[3]

ג. הודאה שמודה אדם לחובתו בפני שנים, ^[4] וצריך לומר להם "כתובו", ואם לא ציוה אותם לכתוב, לא יכתבו מעצמם שטר על ההודאה שהודה בפניהם. ^[5] ד. קנין סודר שנעשה לקיים כל דבר הקנאה, נעשה בפני שנים, ^[6] ואינו צריך לומר להם "כתובו". ^[7] ה. וקיום שטרות בשלשה, מי שיש לו שטר על חבירו, וחושש הוא שמא לכשיבוא לתבוע בשטר זה יטען הלוה שמזוייף הוא, ויצטרך לקיים את השטר על ידי העדים החתומים בו שיעידו על אמיתות חתימתם, ורואה הוא שעדיו יוצאים למדינת הים, ולא יוכל למוצאם כשיזדקק להם; הרי זה מביא את העדים קודם שיסעו, והם מעידים על אמיתות חתימתם בפני שלשה דיינים, והדיינים חותמים בתחתית השטר שהשטר נתקיים בפניהם [והוא נקרא: "הנפק" או "אשרתא דדייני"]. ^[8]

וסימן יהא בידך לאמור לעיל: ממה"ק ^[9] [מחאה, מודעא, הודאה, קנין וקיום]:

אמר רבא: אי קשיא לי איזה דין מכלל דינים אלו שאמר רב נחמן, הא - קנין בפני שנים ואינו צריך לומר כתובו - הוא דקשיא לי!

האי כתיבה שכותבים העדים על הקנין - שהוא חובתו של מקנה - היכי דמי, כלומר: ממה נפשך יקשה?

אי כ"מעשה בית דין" דמי, ומשום שהם דומים לדיינים שמוציאים ממון מזה ונותנים לזה, ^[10] ומטעם זה אמר רב נחמן שאין צריך לומר להם "כתובו" אף על פי שכתיבת הקנין היא חובתו של המקנה וליפות זכותו של קונה, ומשום שכל מעשה בית דין נכתב על ידם, שכח בית דין יפה והפקירן הפקר לכתוב כל הנעשה בפניהם -

אם כן ליבעי תלתא [יהיה צריך שלשה כשאר בית דין]!?

ואי לא כ"מעשה בית דין" דמי, ולכן די בשני עדים, אם כן אמאי אינו צריך לומר להם "כתובו", והרי הקנין חוב הוא לו!?

בתר דבעי רבא הדר פשטא, כלומר: אחר שנתקשה בדבר נתיישבו לו דברי רב נחמן:

לעולם לאו כמעשה בית דין דמי, ולכן אין צריך שיהיה בפני שלשה, והכא טעמא מאי דאינו צריך לומר להם "כתובו", משום דסתם קנין לכתיבה עומד, כלומר: סתם קנין מסכים המקנה שיכתבוהו. ^[11]

כאן שבה הגמרא לדין מודעא: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו:

לא כתבינן מודעא, אלא אמאן דלא ציית דינא, [אין כותבים מודעא אלא כשהאונס הוא אדם שאינו שומע לדין תורה], אבל אם אותו אדם שעליו מספר המוכר שהוא אנסו, הוא אדם השומע לבית הדין, אין לכתוב מודעא, ומשום שאומרים אנו לו "אינך אנוס! כי אם אנוס אתה, למה אינך תובעו לבית דין".

ואילו אביי ורבא דאמרי תרוייהו:

כותבים מודעא אפילו עלי ועליך שאנו אנשים הנשמעים לדין תורה; כי פעמים שבית הדין אינו מצוי לתובעו לדין.

הודה בפני שנים. ואמר אני מחויב מנה לפלוני. זה אין כותבין אלא אם כן אמר להו כתובו משום דחוב הוא לו: תפש קנין משום דבר בעולם בפני שנים אין צריך לומר להם כתובו ומפרש לקמן:

קיום שטרות. צריכים להעיד שנים בפני ג' בית דין על חתימת עדים:

הא קשיא לי. [הא] דאמר רב נחמן בקנין אי כמעשה בית דין דמי דמה בית דין אין נמלכין וכותבין אף קנין נמי אין צריך לימלך בו העדים אם כן ליבעי ג' דומיא דב"ד ואי לאו מעשה בית דין אלא כהודאה דמי אמאי אין צריך וכו':

דסתם קנין לכתיבה עומד. דאין לאחר קנין כלום:

אלא אמאן דלא ציית דינא. אבל אי גברא דציית הוא לא כתבי' עליה:

וראיתי לרבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה שפירש בהא דאמרינן הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. דהודאה בפנ' עד אחד לאו הודאה היא כלל ואפילו אומר לו אתה עדי דמילי דכדי נינהו הואיל ואי כפר לא מחייב ממונא אפומיה הלכך משטה הוא בו ואי אודי לא מחייב בהודאתו ואי כפר לא משתבע והא דאמרינן הודאה אחר הודאה מצטרפין איכא לפרושה כגון שכל אחד אומר בפני ובפני אחר הודה לו ולא נראה לי שמצאתי בירושלמי במסכת סנהדרין אההיא דתנן הוא אמר לי איש פלוני אמר לי לא אמר כלום ואמרו בירושלמי אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותו עדות כגון שאמר לו אתה עדי ובמודעא נמי משכחת לה כגון דקא מודה ליה האי לוקח דמסר מוכר מודעא לעד אחד דמודעיה מודעא ויש לבעל דין לחלוק ולומר כיון דסבר האי מוכר למחר לא מצינא למתבעי' בדינא גמר ומבטיל למודעיה.

קנין בפני שנים. כתבו רבינו חננאל ז"ל ורבינו הגדול נ"ל במסכת קדושין פרק האומר (סה,ב) דהוא הדין בלא עדים כלל דלא אברי סהדי אלא לשקרי ואי מודה הוי קנין וכן עיקר דהא דאמרינן קנין בפני שנים הכי קאמר אע"ג שלא קנה מידו אלא בפני שנים כותבין ואין צריך לומר כתובו.
ומסתייע נמי מהא דאמרינן בבבא מציעא (מו,א) ולקנינה ניהליה אגב סודר ולפרוק דליכא סודר וכו' ואקשינן איכפל תנא בגברא ערטילאי. דלא אית ליה כלום. ואמאי לימא כגון דליכא סהדי אלא ש"מ אע"ג דליכא סהדי מהני קנין סודר ומאן דדחי משום דסתם גורן אנשים הרבה יש בו לא צהיר דמכל מקום לא הוה לאוקומה בגברא ערטילאי וניח' טפי לאוקומה בדליכא אינשי אי נמי איכא אלא שהן קרובין או עבדים וזה דרך הגורן.

ואי לאו כמעשה ב"ד דמי אמאי אין צריך לומר כתובו. פי' משום דקיימא לן מעשה ב"ד כמאן דכתיב דמי וטריך ממשעבדי ומ"מ יכיל למימר פרעתי ואפילו קבעו ליה בי דינא זמן דעביד איניש דפרע בגו זמניה דב"ד וכדאמרינן פרק שנים אוחזין בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרעיה אבל מקמי דנפק מב"ד אמר להו כתובו לי זכות' כותבין לו זכותו ואע"פ שהלה עומד וצווח ואם כתבו לא הוה ליה כמלוה בשטר והטוען אחר מעשה ב"ד אין שומעין לו וכן נמי בגברא דלא צאית דינא כותבין ונותנין לו ואינו נאמן לומר פרעתי כדמוכח התם בפ"ק דבבא מציעא וכמו שכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו ואמרינן נמי בפרק גט פשוט למ"ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ומוקים ההיא מתני' כגון דקיימי בי דינא אפומ' דביב' דאלמ' גוב' מן היורשין ומן הלקוחות ואם בא מלוה לכתו' כותבין ונותנין לו ואינו יכול לומר לא בעינא דמשויתו ליה עלאי מלוה בשטר שהדין נותן שיכתבו לו.

לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא. יש אומרין דבמודע' דגיטא ומתנתא פליגי וקסבר רב יוסף אע"פ שמאמינים אותו וכותבין על פיו אע"פ שאין יודעין האונס משום דגלויי מלתא בעלמא הוא דאי לא אניס למה ליה למיהב מתנתא ומיכתב גיטא וממסר מודעא אפילו הכי אי האי גברא צאית דינא אמרינן ליה אי איתא דאניסת כדקאמרת תא קום עליה בדינא מדלא קיימת עליה בדינא לאו מינם אניסת ואביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלאי ועלך דכיון דלגלויי מלתא היא משום הך טענה לית לך למימר דלאו קושטא קאמרי דזמנין דלא מתרמי ליה ולא מכנפי בי דינא.
ואחרים פירשו הא דרבה ורב יוסף בין בגיטא ומתנתא בין בזביני ודידעינן אונסיה ואפילו הכי כיון דלא קאי בהדי' דינא א"ל זיל לבי דינא והוה ליה כמאן דיכיל לאשתמוטי מאותו האונס לעולם דמודעיה לאו מודעא דלאו אונס הוא כדאמרינן בגיטין כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אחולי אחיל ואביי ורבא דאמרי תרייהו כיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא צאית לדינא ואי בעי לא צאית אונס הוא, ולשון זה נ"ל.
ומיהו בגיטין ומתנתא דידעינן דאנס ליה ליכא למימר דמנפשייהו נמי מבטלן במוכחא מלתא בעלמא ולא פליגי רב יוסף עליה אלא בכל מסירה דמודעא הוא בגיטא ומתנה בדלא ידעינן ובזביני אפילו ידעינן בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא שפירשנו הך מימרא דאביי ורבא אפשר לאוקמינהו בדגיטא ומתנתא ולפי' לא אקשינן עלה הא דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני.

אמר רבא אמר רב נחמן מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו (מחאה) [הודאה] בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. פירוש, שאף על פי שכל שטר שאין המחוייב בדבר מכתיבו אינו שטר, ודומיא דספר המקנה שאומר שאין כותבין שטר ללוקח אלא אם כן אמר מוכר לעדים כתובו, אפילו כן אלו כותבין למי שמוחה, לפי שהקרקע שלו הוא ועומד בחזקתו כל שלא יביא הדר בו ראיה, ובשלו לתועלתו כותבין ואף על פי שלא אמר להן כתובו, וכן במודעא, ותרתי קא משמע לן רב נחמן, חדא הא, ועוד דהלכה כמאן דאמר בפני שנים, דדי בסהדותא ולא בעינן גלוי מילתא, כלומר מחאה מפורסמת לכל בשעתו.

הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. פירוש, משום דניחא ליה דלא תהוי בשטר, כדי שיוכל לומר פרעתי או החזרתי, ועוד שלא ישתעבדו נכסיו לטרוף מן הלקוחות, ואי נמי פעמים שיכתבו לו שלא מדעתו וכשיפרע הוא לא ידע לבקש שיחזיר לו שטרו, ויחזור ויגבה בו, ודוקא בהודאת מטלטלין, אבל בהודאת קרקע אין צריך לומר כתובו, דמאי איכפת ליה, וכדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב).
והא דאמרינן הודאה בפני שנים לאו למימר דבעינן שנים ממש הא בפני אחד לא, דהא קיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר דלא בעינן שיראו שניהם כאחד, אלא אפילו הודאה אחר הודאה מצטרפין. אלא משום דאמרינן דמחאה ומודעה כל שאמר בפני שנים אין צריך לומר כתובו, אמר דבהודאה אף על פי שהודה בפני שנים צריך לומר כתובו, והוא הדין להודאה בפני אחד שהמעשה מתקיים, ואפילו בפני שלשה או ארבעה צריך לומר כתובו. ועוד דמשום דפעמים שאם הודה בפני שלשה אין צריך לומר כתובו, אמר דבשנים לעולם צריך לומר כתובו. ושלשה היכי דמי, כגון דכנפינהו אינהו אי נמי דאמר להו הוו עלי דייני, וכדאיתא בפרק זה בורר (שם).
וכולה מילתא דרבא משמיה דרב נחמן הכא מילי מילי קתני. מודעה ומחאה אינן צריכין לבית דין, אלא בפני שנים, ואין צריך לומר כתובו, דלתועלת בעל הקרקע כותבין, ויש לו דין שטר כספר המקנה. והודאה בפני שנים לעולם צריך לומר כתובו, מה שאין כן בשלשה, דפעמים שאין צריך לומר כתובו, וכדאמרן. מה שאין כן בהלואות ומתנות ומכירות, דאפילו מכר ונתן ולוה בפני שלשה ואפילו כנפינהו איהו, כלן עדים הן, וצריך לומר כתובו. ובקיום שטרות לעולם בפני שלשה ולא בשנים ואפילו אמר להם כתובו, דבית דין בעינן, הא שנים הוו להו עדים מפי עדים. וקנין בפני שנים נמי לאו למימרא שלא יהא מתקיים אלא בשנים, דאפילו בינו לבין חברו מתקיים, וכל שהוא מודה לו שהקנה לו בקנין ואינו חב לאחרים קנה, דלא איברו סהדי אלא לשקרי, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל ור"ח ז"ל בקדושין פרק האומר (סה, ב) וראיה יש מהא דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מו, א) וליקנייה אגב סודרא דלית ליה וליקנייה אגב קרקע דלית ליה, ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום, ואם איתא לימא כגון דליכא סהדי כשרין לזה ולזה והא מילתא שייכא טובא בגורן ולא איצטריך לדחוקה כולי האי, אלא ודאי כל שקנה ואפילו בינו לבינו מתקיים, ובפני שנים דקאמר, הכי קאמר, כל שקנו בפני שנים אף על פי שאין כאן בית דין אלימא מילתא דקנין ואין צריך לומר כתובו, ואסיק משום דסתם קנין לכתיבה הוא עומד.
והראב"ד ז"ל כתב משמיה דגאון ז"ל אין קנין מתקיים אלא בשנים, ואפילו בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי, והוא ז"ל הוסיף ואמר דפעמים מתקיים אפילו בלא עדים ופעמים בעינן שנים, כיצד אם שלף נעלו ונתן לרעהו, שהוא קנין המפורש בכתוב, מהנה אפילו בינו לבין חברו. אבל בקנין סודר, אי ליכא תרי מחזי להו כחוכא. ואין זה מחוור ודברי ר"ח והרב אלפסי ז"ל עיקר.

הא דאמרי רבה ורב יוסף לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא. במודעה דזביני קאמרינן, דאילו בגיטא ובמתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא, ואפילו ידעינן באונסיה ולא מסר מודעה מתנתו וגטו בטלין, וכדאמרינן לקמן בעובדא דההיא אתתא דאמרה אי כתבת לי כולהו ניכסיך הוינא לך, אלא איהו בזביני קאמרי, וטעמא דידהו דכל דאפשר לסלוקי אונסיה בבי דינא ולא אזיל, אנן סהדי דגמר ומקנה, [ו]דמיא לההיא דאמרינן בגיטין פרק הנזקין (גיטין נח, ב) אין אנפיראות בבבל, דכיון דאיכא בי דוואר ולא אזיל קביל קמייהו אחולי אחיל, והילכך אפילו מסר מודעה וידעינן באונסיה לא כתבינן ליה, דאמרינן ליה אי אניס לך זיל לבי דינא, דהא צאית דינא. ואביי ורבא אמרי אפילו עלי ועלך, דדילמא לא אפשר ליה השתא למיזל ולמידן בהדיה קמי בי דינא, והילכך אי מסר מודעה וידעינן באונסיה כתבינן. והא דלא אקשינן הכא ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני, כדאקשינן בסמוך, היינו משום דלא מפרש' מימרייהו השתא במאי, אי דוקא בגיטא ומתנתא ואי נמי אפילו בזביני.

אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתוב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעה היא. מדקא אמרינן לאו מודעה היא ולא קאמרי' לא כתבינן מודעא אלא במאן דידעינן ביה באונסיה, שמעינן מינה דסבירא להו לנהרדעי דאף על גב דלא ידעינן כתבינן סתם פלוני מסר מודעה בפנינו שפלוני אנסו בכך וכך למכור, דזמנין דאנסין באנפי סהדי וליתנייהו קמן השתא, הילכך נכתוב ליה דמסר מודעה ולכי משכח סהדי דידעין באונסיה מבטל להו לזביני. והאי דקאמר לאו מודעה היא, לאו למימרא דלאו מודעה היא כלל, אלא דלאו מודעה היא לבטולי זבינא בלא סהדי דאונסא קאמר, ולעולם כותבין אף על פי שאין מכירין. ואיצטריכי נהרדעי למימר הכין, דלא תימא כל דנפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה סתמא דמילתא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן ידעי באונסו, וכדאמרינן (לקמן קנ"ה א) חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול, אלא מימר אמרינן האי ניתן ליכתב סתם אף על פי שאין מכירין, ולפיכך אין מבטלין עד שיביא ראיה. ואפשר דאפילו למאי דאמרינן מודה רבא היכא דאניס, מיכתב נמי כתבינן, כנהרדעי, דלא פליג רבא עלייהו כלל, דאי לא תימא הכין, אף אנו נאמר דלכי נפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה מודעה היא, דחזקה על העדים שלא כתבו עד שלא הכירו, וכמו שכתבנו, כנ"ל.

שנים אלו שמיחה זה בפניהם אע"פ שלא אמר להם שיכתובו כותבין לו ונסח השטר יודעים אנו עדים וכו' שבא פלני לפנינו ואמר לנו דעו שפלני מחזיק בקרקע פלני והוא שלי והוא אינו מחזיק אלא לסבה זו והריני מזמינכם לעדות שמחיתי בפניכם ושדעתי להזמינו לדין אלא שאיני יכול עכשו מפני סבה פלנית ואנו דקדקנו בדבריו כהוגן וכראוי וכתקון חכמים וכתבנו וחתמנו שטר מחאה זה ביום פלוני וכתבנו וחתמנו וכתבנו בידו להיות וכו' ואם רצה למחות בפני שלשה אע"פ שאין צריך לכך הדבר נאה ומתקבל:

כשם שביארנו במחאה שהיא בפני שנים ושאין צריך לומר להם כתובו הואיל וזכות הוא לו כך המודעא נעשית בפני שנים ואין צריך לומר כתובו וענין המודעא שהיה לו קרקע או מיטלטל נאה ובא חברו והשתדל עמו למכרו לו ולא רצה וחברו זה רוצה לאנסו על כך אם על ידי גוים אם על ידי אנסים אם על ידי הפחדות והבהלות שבידו לעשותן אם שיש בידו ממון והוא כופרו לו אא"כ ימכור לו דבר זה או שכפתו או נגשו או איזו סבה אפילו סבת ממון שזה מוכרח ליתן או למכור מפני סבה זו שעליה זה בא עליו בעקיפין והדבר ידוע שכל שמכר אע"פ שבאונס מכר ולקח דמי המכר שממכרו ממכר בין בקרקעות בין במטלטלין הואיל ואמר מ"מ רוצה אני כמו שאמרו אגב אנסיה גמר ומקנה ומ"מ אם הוא מוסר מודעא קודם כתיבת השטר המודעא מבטלת המכר וכיצד הוא עושה הולך בפני שנים ואומר להם היו יודעים שפלני אונס אותי למכור או ליתן לו קרקע פלוני או חפץ פלוני או למחול לו תביעה זו שיש לי עליו ומזכיר לפניהם את אנסו אם שהוא אונסו בגופו או שכובש את ממונו עד שיעשה לו כך או שאונסו על ידי גוים או אנסים או תקיפים ואומר להם שיראו באותו אונס ושידעו שעל פי אותו האונס הוא מוכר או נותן או מוחל ושהיום או מחר כשיעבור האונס ויחזיר לו את שלו או ימותו האנסים או כל צד שיעבור האונס יעמידנו בדין עליו הרי המכר או המעשה בטל ומוציאין אותה מידו אפילו החזיק בה כמה והלה מחזיר את הדמים אם קבל הימנו דמים כגון במכר ודבר זה הוא אומר עליו עכשו שנעשה בפני שנים ואין צריך שלשה ושאין צריך לומר להם כתובו אלא כותבין לו אע"פ שלא נצטוו על כך שבודאי זו היא כונתו וזכות היא לו ואין המודעא צריכה קנין אלא שלדעתי צריכה הזמנת אותם השנים שהוא מוסרה בפניהם לא נסתלקה אלא שאינה צריכה קנין ושאין צריך לומר כתובו ואם הוא אומר הדברים באקראי ואחרים שומעים לפי תמם אין זה קרוי מודעא שאין מודעא אלא הודעה דרך כוון למזומנים לה ומ"מ אם לא מסר מודעא זו אלא לאחר שנעשה השטר אין מודעה מבטלת המעשה שהרי מ"מ נגמר המעשה בשעת כתיבת השטר אע"פ שהיה אנוס גאוני הראשונים שאלו היאך כותבין מודעא על הפחדה והבהלה לבד והלא באותן שכופין להוציא אמרו שבהכאה כופין אותם ובדברים לא יוסר עבד כמו שאמרוה במסכת כתבות תדע שהפחדת בית דין אינה כלום שאין דרכן לעשות שלא כהוגן והוצרכה למעשה ממש אבל בזו דיו בהפחדה בלבד:

אף הודאה בפני שנים אלא שצריך לומר להם כתובו וענין הודאה היא על שלשה פנים אם שהודה בפני שנים על ידי תביעת המלוה אם שהודה מפי עצמו בפני שנים דרך שיחה אם שהודה בפני שנים דרך הודאה כמוסר דברים וכל שהודה על ידי תביעת המלוה אפילו הודה דרך הודאה יכול לחזור ולומר משטה הייתי בך אע"פ ששמעו עדים בשעה שהודה עד שיאמר המודה לעדים אתם עדי או שיאמר להם המלוה כן והמודה שותק הודה מפי עצמו דרך שיחה כגון שהיו קורין אותו מגולגל והוא אומר וכי מה נתחייבתי אלא לפלני ופלני או שהיו אומרים עליו שהיה בעל פרוטה והוא אומר אלו היתה לי פרוטה כבר פרעתיה לפלני ופלני שאני חייב להם כך וכך או שאמר כן ברבים כדרך מי שרוצה להראות שהוא מגולגל אין זה כלום ויכול לחזור ולומר לא אמרתי אלא דרך שחוק או שלא להשביע את עצמי וכיוצא בזה הודה מעצמו לפני שנים שהוא חייב לו דרך הודאה וכמוסר דברים כגון שאמר להם בצנעה דעו שאני חייב מנה לפלני הרי זה משלם על פיהם ואין יכול לומר משטה הייתי בין שהיה התובע לשם בין שלא היה וכן אינו נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה התובע לשם נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי בשבועת היסת ואין הדברים נראין ומ"מ הודאה זו שאנו עסוקים בה בסוגיא זו היא זו שהזכרנו שהודה בפני שנים מפי עצמו דרך הודאה או שהודה על ידי תביעת המלוה ואמר אתם עדי ואמר שהודאתו מועלת ומ"מ צריך לומר כתובו ואם לא אמר להם כתובו לא יכתבו אלא יתבע ויברר דבריו בעדותם של אלו מפני שכתיבה זו חוב היא לו שאם הודה רוצה הוא שיהא חובו על פה לא שיהא בשטר שכל זמן שהוא בעל פה יכול לטעון פרעתי וכשהוא בשטר אינו נאמן לומר פרעתי ומתוך כך יראה לי שאם טעו וכתבו ומודים שלא נצטוו לכתוב וטען זה פרעתי שנאמן שהכתיבה כמאן דליתה ואין כאן משום משים עצמו רשע שהרי טועים הם בכך על הדרך שכתבנו במס' ראש השנה ומ"מ יתבאר בסנהדרין שכל שיצא שטר הודאה ולא היה כתוב בו שנצטוו לכתוב ולחתום הרי הוא כשר חזקה שאלו לא אמר להם לכתוב ולחתום לא כתבו וחתמו ויש אומרים מכאן שאפילו העידו שלא נצטוו בכך אין נאמנין וכן יתבאר שם שלא נאמר דבר זה אלא במטלטלין אבל בקרקע אם הודה בפני שנים אע"פ שלא אמר להם כתובו וחתומו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה וכן כותבין ונותנין אע"פ שלא קנו מידו אבל במטלטלין אין כותבין אא"כ נצטוו ולא עוד אלא שגדולי המחברים כתבו שצריכין להמלך בו אלא שלא יראה כן:

הודאה זו שהזכרנו יש אומרים שאפילו אמר להם כתובו וחתומו צריך קנין לשעבד לו קרקעותיו שאם לא יקנו מידו על מה ישתעבדו לו הקרקעות ואע"פ שהוא מודה מ"מ לא ראו עדים ההלואה ואין זה כשטרי הלואות דעלמא שאע"פ שאין בהם קנין נשתעבדו נכסי המלוה ללוה שהרי באלו כבר ראו העדים נתינת המעות והרי זה כערב בשעת מתן מעות שאינו צריך קנין וא"כ אין לפרש בכאן צריך לומר כתובו שאם יכתובו הוה ליה שטר גמור ושמא אינו רוצה לעשותה שטר גמור שהרי לדבריהם אף בכתיבה אינו שטר גמור לטרוף לקוחות אלא שנפרשה לענין פרעתי שאע"פ שבהוציא כתב ידו שהוא חייב לו נאמן בפרעתי בשטר הכתוב על ידי עדים מיהא אינו נאמן בפרעתי אע"פ שאין שם קנין וכמו שפירשנוה ויש חולקין בדעת זו לומר שדינה כשטרי הלואות לענין שאפילו לא קנו מידו נשתעבדו נכסיו בהודאתו לטרוף לקוחות אלא שאין אומרים בהם אחריות טעות סופר הוא שלא נאמר אחריות טעות סופר אלא שמכיון שדקדק המלוה כל כך שלא האמינו אלא בשטר ודאי דעתו היה על האחריות אלא שהושמט מלכתוב אבל זה שמתחלה האמינו והוא הוא שמצוה לכתוב הן מעצמו הן על ידי תביעתו אין אומרים בה אחריות טעות סופר הוא הא אם הוזכר בה אחריות נשתעבדו הנכסים וטורף בה לקוחות וקצת חכמי ההר הראשונים הכריעו שכל שאמר כתובו נשתעבדו הנכסים אף בלא קנין ואין זה כערב שלא בשעת מתן מעות שבזו אין הערב כיד הלוה להשתעבד למלוה אא"כ הלוהו על אמונתו אבל נכסיו של אדם בידו הם ומשתעבדים בהודאתו מכתיבתו ואילך ואין צורך למתן מעות וכן הכריעו שהאחריות בה טעות סופר הואיל ושעבודא דאוריתא או שהעמידוה אדאוריתא ולא עוד אלא שלא הוצרך לומר טעות סופר בשטרי הודאות והלואות הואיל ונשתעבדו מן התורה אלא לשטרי מקח וממכר שלא היה ראוי לומר בהם אחריות אלא בתנאי וקבלה אלמלא שאנו אומרים שדעתם היה לכתבו אע"פ שלא הזכירוהו והסופר השמיטו מלכתוב כמו שביארנו בראשון של מציעא הודאה שבפני שלשה והם בית דין יש בה צדדין שבית דין כותבין לזה שטר הודאה ויש צדדין שאין כותבין לו ודבר זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל בפני שלשה שאינן בית דין הרי הם כשנים:

הקנין שאדם קונה בסודר על איזו הקנאה נעשה בפני שנים שאין זה אלא עדות בעלמא ואין צריך לומר כתובו ואע"פ שחובה היא לו מפני שסתם קנין לכתיבה עומד שמאחר שממהר להקנותו ואינו מדחהו במטלטלין עד שילך וימשוך ובקרקע עד שילך ויחזיק מתכוין הוא להקנותו מיד ודעתו לכתוב ואין צריכין להמתין את צוויו בכך והוא שאמרו במסכת כתבות נ"ה א' קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה קנין זה שאמרנו שהם כותבין אף בלא צווי הלוה או המשעבד יש אומרים דוקא בסתמא הא אם קודם שנכתב השטר עמד וצווח שלא לכתוב אין כותבין אלא שיגמר הדבר בעל פה ויש להקשות בה ממה שאמרו במסכתא זו קע"ב א' אמר להו רבא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואם כדבריהם היאך כותבין מאותו היום הא מכיון שיכול לחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר אין ראוי לגבות בה ממשעבדי אלא מכתיבת השטר ואילך ונמצא מוקדם ומ"מ הם מפרשים אותה שמועה בשטר מתנה או מכר שנתפרש בו שאין שם אחריות ואין פסידא ללקוחות בהקדמתו ושמא תאמר עדין יש כאן מקום פסידא כגון שהקנין באחד בתשרי והכתיבה באחד במרחשון ומכר בנתים שדה ללוי וטרפוה ללוי ואם לא כתבו השטר מיום הקנין היה לוי חוזר וטורף אותה של שמעון וכן הדין אחר שלא נכתב השטר הואיל ובעל הקרקע יכול לחזור יראה שאין זה כלום שקנין זה שבאחד בתשרי אע"פ שלא נכתב חשוב הוא שלא לטרפה ממנו לקוחות הבאות אחריו אבל אינו חשוב לטרוף הוא מן הבאים אחריו הואיל ואין כאן קול ומ"מ עיקר הדברים שאפילו עמד וצוח שלא לכתוב כותבין ואין שומעין לו מאחר שלכתיבה עומד הרי הוא כמי שנכתב:

קיום שטרות אינו אלא בשלשה שהרי דין גמור הוא ולא עדות ואין דין אלא בשלשה ואין צריך לומר כתובו אלא כל שבא לפניהם לקיים שטרו וקיימוה כותבין לו שכל שבבית דין עומד ליכתב הוא וענין קיום שטרות שאדם צריך בו לכתיבה הוא כגון שיש לו שטר על חברו וחושש שמא ילכו עדיו למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חובו יטעון הלוה שהוא מזוייף ומתירא שמא לא ימצא באותו זמן מי שיקיים לו חתימותיו ובא לבית דין ומביא העדים עצמם או אחרים המכירים חתימתם לפני בית דין והם כותבין בסוף השטר במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא ומדאתו פלני ופלני ואסהידו וכו' ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים וזהו הנקרא הנפק או אישרתא דדייני וכבר ביארנו עניניו בארוכה במסכת כתבות הא אם קבל עליו בשטר זה בבית דין והלה טוען שמזוייף הוא אין צריך כתיבה אלא מקיים בפניהם וגומרין את דינו:

זה שביארנו במחאה ומודעא והודאה שהן בפני שנים לא מפחד כפירה הוא אלא שאף אם יודה בכך אינו כלום ואין המעשה מתקיים אלא בשנים ואפילו למי שמודה לו שאם מפחד כפירה אף כל דבר שבעולם צריך שנים אלא שבאלו אפילו הודה אינו כלום ר"ל שאין מחאתו באחד כלום אפילו הודה לו חברו שידע במחאתו וכן במודעא וכן הודאה אינו כלום שלא יוכל לטעון עדין משטה הייתי מעתה הואיל והקנין שנאוהו עם אלו או זה יש לומר בו שכל שקנה מחברו בעד אחד או בלא עדים אף אם חברו מודה לו אינו כלום וכן כתבו הגאונים ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שאינו צריך לעדים מאחר שהודה ולא איברו סהדי אלא לשקרי ולא אמרו כאן בפני שנים אלא שלא יוכל לחזור בו וגדולי המפרשים מכריעין שכל שהחפץ שקנו בו ביד הקונה שהוא קנין האמור בתורה ר"ל שלף איש נעלו ונתן לרעהו קנה בלא עדים אבל כל שעדין הוא ביד המקנה כגון שקנו בסודר אינו כלום אלא בעדים שמאחר שהוא מחזירו אצלו אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק וכבר כתבנו מזה במסכת קדושין ובפרק הזהב:

מודעא זו שכבר ביארנו ענינה לא סוף דבר שכותבין אותה למי שהמפחיד או אונס רשע או אנס ואלם ואינו נשמע לדין אלא אף בשהאונס או המבהיל אדם הנשמע לדין והיה לנו לומר היאך אנו כותבין לך מודעא אף לכשנכיר את האונס והוא אדם הנשמע לדין אלא לך לבית דין והוי קובל עליו אעפ"כ כותבין לו מודעא מפני שפעמים שהדבר שזה מפחידו או בא עליו בעקיפין צריך לו עכשו ואין לו בית דין מזומן כל כך ועוד שהרי כמה דברים רשאי להפחידו בו שאין כח בבית דין להצילו מידו של זה הגע עצמך שיש בידו ממון והלה מפחידו בדרישתו לומר לא היו דברים מעולם או אע"פ שנתברר לנו אותו ענין ולא יוכל לומר לא היו דברים מעולם אם בא לבית דין יאמר פרעתי וכן כיוצא בזה:

לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא אבל אמאן דציית דינא כיון דלא אניס לא כתבינן דהאי מודעא לאו מודעא היא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפילו עלי ועליך. איכא מאן דאמר דהא דאביי ורבא במודעי דמתנות הוא דלא בעינן בה אונסא דהא לא שקיל בה זוזי אלא גלויי מילתא בעלמא הוא דבעינן דלא ניחא ליה למיתן ההיא מתנה אבל במודעא דזביני דקא שקיל זוזי לא הויא מודעא אלא עד דמברר אונסיה כדאמרינן לקמן אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנה גלויי מילתא בעלמא הוא ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני. ומודעא בלא אונסא קאמר אבל היכא דאניס כי מעשה דפרדיסא (בסמוך) כתבינן ואנן לא חזינן להאי פירושא חדא דמודעא דמתנה ליכא מאן דאמר דבעיא אונסא דמדקא מתמהינן לקמן ואמרינן מודעא דמאי אי דגיטא ומתנה גלויי מילתא הוא מיכלל דמילתא ברירא הוא וליכא דפליג עלה ואם כן היכי קאמרי רבה ורב יוסף דלא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא ועוד אי אמודעי דמתנה קאי האי דינא איכא ביניהו דלא שמעת להו דקאמרי אלא אמאן דלא ציית דינא הלכך האי פירושא לא דייק והכין פירושיה לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא ציית דינא כגון דתבע ליה ראובן לשמעון בדין ואמר ליה הב לי כך וכך דאית לי בידך ואמר ליה האיך לא היו דברים מעולם דלית ליה עליה אלא שבועה דרב נחמן ואצטריך למעבד עמיה פשרה ומקמי דלעבדה עמיה מסר עליה מודעא ועלה קאמרי רבה ורב יוסף דההיא מודעא לאו כלום היא משום דהא ציית דינא ואביי ורבא פליגי עלייהו וקאמרי אע"ג דציית לדינא כיון דכפר ביה אין לך אונס גדול מזה והלכתא כוותייהו:

קד. אמר רבא אמר רב נחמן מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו מודעא בפני שנים וא"צ לומר כתובו. מה בין מחאה למודעא, מחאה לשעבר מודעא לעתיד. מה לשון מחאה, כאדם שממחה בחבירו ומערער עליו על שאוכל את שדהו או שנוטל את שלו או שהוא מזיקו, מודעא שמודיע לעדים שאינו מתכוין להקנות. כללא דמילתא, כל היכא דההוא מילתא דמסר קמי סהדי לזכותא דנפשיה היא אין צריך לומר כתובו, דאנן סהדי דמינח ניחא ליה:

קה. הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו קיום שטרות בשלשה. מאי הודאה בפני שנים, הודאה מתקיימת בפני שנים. וצריך המודה לומר כתובו, דכל לחיובי נפשיה צריך לומר כתובו עד דמגלי אדעתיה דניחא ליה כדמיברר גבי קנין. ומאי קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, אילימא דאי קנו מיניה בינו לבין עצמו אע"ג דמודי ליה לא משתעבד, לא איברו סהדי אלא לשקרי, ועוד הא קיימא לן הודאת בעל דין כמאה עדים. ועוד הא מתניתא דהיה עומד בגורן ואין בידו מעות דקא מקשינן מינה בפרק הזהב (ב"מ מו,א) אי ס"ד מטבע נקנה בחליפין נקנינהו ליה אגב סהדי ולא פרקינן דליכא סהדי, אלמא אע"ג דליכא סהדי נמי משתעבד, אלא הא קמ"ל דקנין מתקיים בפני שנים, ואע"ג דאין חייב מודה, ואין צ"ל כתובו.

אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי האי קנין אי כמעשה בית דין דמי ליבעי שלשה אי לאו כמעשה בית דין דמי אמאי א"צ לומר כתובו הדר אמר רבא לעולם לאו כמעשה בית דין דמי והיינו טעמא דאינו צריך לומר כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד:

קו. ושמעינן מהאי קושיא דרבא דכל מעשה בית דין לא מיקיים בפחות משלשה, ודלא כשמואל דאמר (סנהדרין ה,ב) שנים שדנו דיניהן דין, דהא הכא בדאיעבד קאי וקא קשיא לן ליבעי שלשה:

קז. וש"מ דכל מעשה ב"ד א"צ לומר כתובו, ואי אודי בבי דינא כתבי סהדי ויהבינן ליה לתובע בלא דעתיה דנתבע. והוא דקבעי דוכתא ואזמנוה לדינא כדמיברר בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כט,ב), וכן כל כיוצא בזה. ממאי, מדקא מקשינן אי לאו כמעשה בית דין דמי אמאי א"צ לומר כתובו, דמשמע דאי הוה סבירא לן דכמעשה ב"ד דמי הוה ניחא לן דא"צ לומר כתובו. וש"מ דכל מידי דלאו מעשה בית דין היכא דאתי לחיובי נפשיה צריך לומר כתובו לבר מקנין:

קח. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו לא כתבינן מודעא אלא אמאן דלא צאית דינא. ומשכחת לה במודעא דפשרה, דסבירא להו לאביי ורב יוסף דכי ציית דינא לא כתבינן, דהוה ליה כמודעא דזביני היכא דלא ידעי ביה סהדי דאניס. אביי ורבא קאמרי תרויהו אפילו עלי ועליך. דאע"ג דציית דינא כיון דיכיל למכפריה ולאשתבועי ליה בשיקרא אין לך אונס גדול מזה. וקי"ל כאביי ורבא דבתראי אינון. ודוקא במודעא דפשרה, וכ"ש במודעא דגט או במתנה וכיוצא בהן לדברי הכל, אבל במודע' דזביני לא, כדבעינן למימר קמן (ע"ב):

(כג) הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו. כתב הנה ר' שמואל זצוק"ל. אפי' הוציא המלוה ללוה כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואינו נאמן לומר פרעתי. ונראין לי דבריו. אבל ר' יצחק מפאס זצוק"ל כתב בשלהי מסכתין כיון דכמלוה ע"פ דמיא אי טעין ואמר פרעתי נאמן. ואינו נראה לי דנהי דלא גביא ממשעבדי. משום דלית לה קלא אבל לא שני משטרא מעליא דחתימת ידו כמאה עדים דמיא וכי היכי דבשטר דאיכא סהדי לא מהימן לומר פרעתי הם ה"נ בכתב ידו:

(כד) קנין בפני שנים. כ' רבי יצחק זצוק"ל דאין קנין סודר מתקיים בלא שני עדים. ואפי' שניהם מודים. והרבה בזה דברים שנראו לי הכל הבל. דלא נקט קנין בפני שנים אלא מפני שצריך לומר ואצ"ל כתובו. שאם אומר לעדים כתבו לי הקנין שראיתם אע"פ שלא אמר כתובו כותבין לו שמא יכפור לו היום ומחר. והעדים לא ימצאו שילכו למדינת הים או ימותו. אבל ההודאה אע"פ שהודה לו בפני עדים וירא שמא יכפור לו אין כותבין לו עד שיאמר להן כתובו. אבל אם הן מודים בין בהודאה בין בקנין מה אנו צריכים לעדים. לא איברו סהדי אלא לשקרא. עיין בתשובות ל':

מחאה בפני שני עדים ואין צריך לומר כתובו. תימה מאי קא משמע לן פשיטא כיון דזכותו דוא זכין לאדם שלא בפניו. וליכא למימר דהכי קאמר דאפילו לא אמר כתובו מחאה מעלייתא הוא דאם כן דומיא דהכי צריכים אנו לפרש הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו והא ליתא דבכמה דוכתי בתלמוד איכא הודאה אפילו לא אמר כתובו ובפרק זה בורר נמי אמרינן דצריך לומר אתם עדי אבל כתובו משמע דאין צריך. ואיכא למימר דאשמועינן דאף על פי שנכתב שלא מדעת המערער והמחזיק מועיל השטר לראיה שמסברא היה לנו לומר שאפילו יאמר לו המערער כתובו לא תהא כתיבתם עומדת לראיה שאין חשוב שטר אלא עדות שנכתבה מדעת מי שהיא חובתו כו' ככתוב בתוספות כדאמרינן בגטין פרק מי שאחזו אלם אינו יכול להגיד מתוך הכתב דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובפרק ב' דכתובות כו' ככתוב בתוספות. ומכל זה נראה שלא היה ראוי לכתוב המחאה לעמוד לראיה אלא מדעת המחזיק אפילו יאמר המערער כתבו אלא תקנת חכמים היא כו' ככתוב בתוספות וסלקא דעתך אמינא אף על פי שתקנת חכמים היא שתועיל המחאה בלא דעת המחזיק מכל מקום צריך דעת המערער אף על גב דאנן סהדי דניחא ליה שיכתבו מכל מקום דעת חד מנייהו בעינן קמשמע לן דמועיל לראיה אף על פי שנכתב שלא מדעת שניהם. מיהו הוא גופא מספקא לן אם כתבו העדים עדותם וכתבו בתוכו שמדעתם נכתב כדי שיהא מלוה בשטר אם ראוי להוציא בבית דין. ומפי רבינו תם שמעתי שנוהגים לשלוח העדים כו' ככתוב בתוספות. ואם כן הוא יש תימה במאי דקאמר הכא שאין צריך לומר כתובו ואין לומר דמעיקרא לא אצטריך אלא לאשמועינן דמחאה בפני שנים ואגב הני אחריני מסיים בה הכי דבשלמא גבי מחאה אצטריך למימר לאפוקי ממאן דאמר בפני שלשה אלא מודעה למאי אצטריך. ויש לומר כו' ככתוב בתוספות. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל.

הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. פירוש משום דניחא ליה דלא תהוי בשטר כדי שיוכל לומר פרעתי או החזרתי. ועוד שלא ישתעבדו נכסיו לטרוף מן הלקוחות. ואי נמי פעמים שיכתבו שלא מדעתו וכשיפרע הוא לא ידע לבקש שיחזיר לו שטרו ויחזור ויגבה בו. ודוקא בהודאת מטלטלים אבל בהודאת קרקע אין צריך לומר כתובו דמאי איכפת ליה וכדאיתא בפרק זה בורר. והא דאמרינן הודאה בפני שנים לאו למימרא דבעינן שנים ממש הא בפני אחד לא דהא קיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר דלא בעינן שיראו שניהם כאחד אלא אפילו הודאה אחר הודאה מצטרפים אלא משום דאמרינן דמחאה ומודעה כל שאמר בפני שנים אין צריך לומר כתובו והוא הדין להודאה בפני אחד שהמעשה מתקיים ואפילו היה בפני שלשה או ארבעה צריך לומר כתובו ועוד משום דפעמים שאם הודה בפני שלשה אין צריך לומר כתובו אמר דבשנים צריך לומר כתובו ושלשה היכי דמי כגון דכתבינהו אינהו אי נמי דאמר להו הוו עלי דייני וכדאיתא בפרק זה בורר וכולה מלתא דרבא משמיה דרב נחמן הכא מילי מילי קתני. מודעה ומחאה אינם צריכים בית דין אלא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו דלמעלת בעל הקרקע כותבים ויש לו דין שטר בספר המקנה והודאה בפני שנים לעולם צריך לומר כתובו מה שאין כן בשלשה דפעמים שאין צריך לומר כתובו וכדאמרן מה שאין כן בהלואות ומתנות ומכירות דאפילו מכר ונתן ולוה בפני שלשה ואפילו כתבינהו אינהו כולם עדים הם וצריך לומר כתובו ובקיום שטרות לעולם בפני שלשה ולא בשנים ואפילו אמר להם כתובו דבית דין בעינן הא שנים הוו להם עדים מפי עדים. הרשב"א ז"ל.

קנין בפני שנים. על מה שכתבו בתוספות ועוד בפרק קמא דסנהדרין כו' כתוב בתוספות הרא"ש ואין נראה ראיה משום דאפשר שהקנה בפני שנים לקיים מה שיאמר היחיד מכל מקום נראה לי דאפילו ראיה אינו צריך דמאי שנא קנין חליפין ממשיכה מסירה הגבהה וחזקה דמועלת ביחיד. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר אברהם לכאורה הא דאמרינן להו בפני שנים לאו מפחד כפירה הוא אלא שאין מתקיים המעשה אלא בשנים ואפילו הוא מודה לו שאם מפחד כפירה הוא גם כל המעשה שיעשה אדם עם חברו מתנות ומכירות ומחילות וחלופי חפץ בחפץ והלואות כולם צריכות שנים ויש מהם צריכות כתיבה ויש אינם צריכות ומהימנו את אלו אבל נראה כי שאר הדברים מתקיימים בהודאת שניהם ואלו אין מתקיימים אלא בעדים ולפיכך הוצרך לומר קיום שטרות לומר שאין מתקיים אלא בשלשה מעתה קנין אין מתקיים אלא בעדים וכן כתב גאון ז"ל. אלא שה"ר יצחק ז"ל חולק בדבר ואני מוסיף על דברי הגאון ז"ל כי על תפיסת הסודר בלבד נאמר מפני שאין בו שום משא ומתן ושלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא אבל בקנין האמור במקרא שלף נעלו ונתן לרעהו אין צריך לעדות אלא מה שיודה לו. כן נראה לי. עכ"ל.

קיום שטרות בשלשה. שאין שנים יכולים לקבל עדות כו'. ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין כו' הני מילי בדבר שיש בו משא ומתן דמוכחא מלתא דדינא קא עבדי אבל בקיום שטרות דסהדותא בעלמא הוא דקא מסהדי לא מחזי דדייני נינהו בפחות משלשה ומחזי דעד מפי עד והיכא דהן עצמן מכירים חתימת ידי העדים ואין צריכים לקבל עדות מאחרים אפילו הכי בעינן תלתא חדא דלא פלוג רבנן בקיום שטרות ועוד דאי ליכא אלא תרי לא מהניא סהדותייהו דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף על גב דבשטר שהוא זכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים לו מפיהם ולא מפי כתבם כגון שטר מכר ומחאה ומודעה הני מילי במעשה הנעשה בפני העדים כדי שיתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעיד בשטר דגמרינן לה מספר המקנה אבל עדות שהן יודעים מעצמם כגון שמכירים חתימת ידי העדים או שראו באחד שהלוה את חברו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שום קיום דבר בפני עדים בכהאי גוונא ודאי לא נתנה עדות ליכתב דלא דמיא לספר המקנה. כן נראה בעיני. ואם תאמר אלא מעתה אם הזמינום בשעת שחתמו עידי השטר שהיו יודעים ומכירים חתימתם ויעידו עליה הכי נמי דמצי למכתב סהדותייהו ואף על פי שאין שם שלשה. לא היא שהרי לא היה קיום דבר על ידיהם כשהוזמנו שם אלא עיקר קיום הדבר על ידי העדים החתומים היה. עליות הר"י ז"ל.

על מה שכתבו בתוספות והא דאמרינן בפרק ב' דכתובות כו'. לא ששמואל סובר דקיום שטרות בשנים כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל ואומר רבינו תם דלא גרסינן כשמואל סבירא להו דמשמע דאין הלכה כן ואדרבה קיימא לן כשמואל דקאי רב נחמן כותיה בסנהדרין. ונראה שיש לקיים גירסת הספרים והכי קאמר ודלמא רבנן דבי רב אשי בקיום שטרות כשמואל סבירי להו בעלמא. עד כאן.
עלה בידינו בענין הקנין קנה מידו בין בקרקע בין במטלטלים בקנין סודר בינו לבין עצמו או שחייב עצמו במנה בקנין בינו לבין עצמו הרי זה קנין גמור כיון שהוא מודה בקנין זה אינו יכול לחזור בו שלא הוצרכו העדים אלא כדי שלא יוכל לכפור בדבר. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו לא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא אבל אי ציית דינא אף על גב דאנוס לא כתבינן והאי מודעה לאו מודעה היא. אביי ורבא דאמרי תרווייהו אפילו עלי ועלך. איכא מאן דאמר דהא אביי ורבא במודעה דמתנות הוא דלא בעינן אונסא דהא לא שקיל ליה זוזי כי היכי דנבעי ביה אונסא אלא גלוי מלתא בעלמא הוא דבעינן דלא ניחא ליה למיתב ההיא מתנה אבל במודעה דזביני דקא שקיל זוזי לא הויא מודעה אלא עד דמברר לאונסיה כדאמרינן לקמן אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב ביה אנן ידענא ביה באונסיה דפלניא לאו מודעה. מודעה דמאי אי דגיטא ומתנה גלויי מלתא בעלמא הוא ואי דזביני הוא והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני. ומשני מודעה בלא אונסא הוא קאמר אבל היכא דאניס כמעשה דההוא פרדיסא כתבינן. ואנן לא חזי לן האי פירושא חדא דמודעה דגט ומתנה ליכא מאן דבעי אונסא מדקא מתמהינן לקמן ואמרינן מודעה דמאי אי דגיטא ומתנות גלוי מלתא בעלמא הוא מכלל דמלתא דברירא הוא וליכא דפליג עלה ואם כן היכי קאמר רבה ורב יוסף דלא כתבינן מודעה אלא אמאן דלא ציית דינא. ונראה לי דהכי פירושו כגון דתבע ליה ראובן לשמעון בדין ואמר ליה הב לי כך וכך דאית לי בידך ואמר ליה היאך לא היו דברים מעולם דליתא עליה אלא שבועה דר"נ ואצטריך למעבד עמיה פשרה ומקמי דליעבד עמיה מסר עליה מודעה ועלה קאמרי רבה ורב יוסף דהאי מודעה לאו כלום הוא משום דהא ציית דינא ואביי ורבא פליגי דאף על גב דציית דינא כיון דכפר לה אין לך אונס גדול מזה והלכתא כותייהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמרי נהרדעי כו'. מדקאמרינן לאו מודעה היא ולא אמרינן לא כתבינן מודעה כו' ככתוב בנמוקי יוסף ובמגיד משנה. ואפשר דאפילו למאי דאמרי מודה רבא היכא דאנוס מיכתב נמי כתבינן כנהרדעי דלא פליג רבא עלייהו כלל. דאי לא תימא הכי אף אנו נאמר דכי נפקא מודעה אף על גב דלא כתיב בה ידעינן באונסיה מודעה היא דחזקה על העדים שלא כתבו עד שלא הכירו וכמו שכתבנו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

בד"ה ואצ"ל כו' זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר בו' והא דאמרינן בריש אע"פ כו' עכ"ל וכן בהך דזכו בשדה זו לפלוני וכתבו כו' בזכו בשדה זו לפלוני לחוד בלא אמר וכתבו נמי כותבין אלא משום חוזר בשטר נקט וכתבו דאפי' אמר וכתבו חזר בשטר וק"ל:

בד"ה אמאן דלא ציית כו' מ"מ הוה ליה למפרך ולשנויי כדפריך בסמוך כו' עכ"ל פי' דה"ל לשנויא דקושטא הוא דרבה ורב יוסף לית להו דרבא אבל שנויא דבסמוך כההיא מעשה דפרדיסא לא ה"מ לשנויי הכא כמ"ש התוס' דאפילו ציית דינא פשיטא דכתבינן וק"ל:

תוס' בד"ה וא"צ כו' כדאמרינן לקמן בפרק המוכר את הספינה זכו כו' כצ"ל:

ר"ש ד"ה הודאה בפני ב' (בסופו). אפילו הוציא כו' כת"י כו' וא"נ לומר פרעתי. הרי"ף והרא"ש בסוף מכלתין חולקין בזה וס"ל דנאמן לומר פרעתי ועיין בנ"י לקמן בפ' המוכר אה"ב (דף קצ"ב) על הא דשטר כיס היוצא על היתומים:

תד"ה קנין (בסופו). ועוד כו' פשרה ביחיד אע"ג כו'. ראיה זאת תמוה וכבר דחוה בעצמם בסנהדרין שם:

ואצ"ל כתובו הקשו תוס' הא הוה מפיהם. עיי' סוף דברי תוס' ובנומוק"י שהעדי' כותבי' בלשון שטר העדנו עליו פלוני. וזה שיטת ר"י בתוס' דכתובו' שם ועיי' ש"ע ח"מ סי' ס"א סעי' יו"ד ולאותה שיטה לא צריכי' רצון המתחייב והוה עדות דאורייתא. אלא שצל"ע מש"ס גיטין ע' ע"א דא"כ לתחייב אלם קרבן שבועה דהומ"ל העדנו עליו פלוני בכך וכך ולא בעי רצון המתחייב ולא ראוי להשדה וצ"ע. ואולי י"ל כיון דהגדה ראשונה שהגיד אינו יודע לך עדות לא הי' מפיהם שהרי אלם הוא אלא מפי כתב ואותו כתב א"א לכתוב בלשון שטר העדנו עליו שאינינו יודע לו עדות זה א"א נמצא אין לאותה הגדה דין עדות ויכול שוב לחזור ולהגיד בהיפוך וכל זמן שיכול לחזור ולהגיד לא מתחייב בקרבן שבועה וצ"ע בר"ן פ' שבועת העדות ע"ש דף ש"א ע"א בדפוס זולצבאך הודאה בפני ב' מ"ש רשב"ם דהמלוה את חברו בעדי' א"צ לפורעו בעדי' לשון זה צ"ע דהא בהודאה קיימי' ולכ"ע א"צ לפורעו בעדי' כמבואר שם:

סתם קנין לכתיבה עומד פי' ויש בו קצת כח מעב"ד שאצ"ל כתובו. וקצת כסהדותא בעלמא שהרי יכול למחות בו ולחזור שלא יכתוב שטר כמ"ש תוס' ד"ה ואין וכו':

אפי' עלי ועליך עיי' היטב שיטת רמב"ן בחי' ובמלחמו' דרבה ור' יוסף מיירי במוסר מודעא ונהרדעי מיירי בלי מסירת מודעא ובהא אמר רבא אין כותבי' מודעא אזביני בלי מסירה ולק"מ ק' תוס' ד"ה אמאן דלא ציית דינא וכו' ע"ש ולדבריו פי' מודעא לשון שבירה וביטול כמו ויודע בהם אנשי סוכ' ולא לשון ידיעה ע"ש בפנים ולקמן אי"ה דף מ"ח יבואר אם יעזרנו ה':

מודעא בפני ב' ואין צריך לומר כתובו. בתוספות תמהו כיון דזכותו פשיטא דאצ"ל כתובו. ותי' אינו מספיק דאם כתב שציוה לא מחזי כשיקרא והא גם אי מחזי כשיקרא סבירא ליה לרבי נחמן דכשר דאמר בהכותב ליתא כו' מדר"נ. גם עיקר חסר ולא הוזכר דכתבו שציוה כלל:

ולע"ד י"ל דרבי נחמן לטעמיה דאמר מודעא היו דברינו אין נאמנין ואמר לקמן מ"ח דמודה בשטר מודעא דאתי שטרא ומרעא ליה לשטרא ופירשב"ם דכיון דקדים חתים אשטר מודעא ע"ש. אבל שיחתמו אחר כך לא מהני דלא עדיף מנחקרה עתה בב"ד דלא מהימני לרבי נחמן עיין שם. ואם כן היה נראה דכשלא ציוה לעידי מודעא לכתוב לו קודם המכר. אינו יכול לכתוב וממילא לא מהני אחר כך. והוא למה שכתב רמב"ן דמודעא בפני ב' י"ל דוקא דבפני א' אמרינן דכיון דידע דלא יהיה נאמן גמר ומקני בשעת מכר ומבטל למודעא עיין שם. וממילא לרבי נחמן דאין נאמנים אחר כך אם כן כשלא ציוה לכתוב ואינו יודע אם כתבו והוא מוכר אחר כך בפני עדים הנ"ל וחתומים על השטר שייך גם כן כמו בעד אחד כנ"ל. דכיון שיודע שלא יהי' נאמנים אחר כך לומר שמסר מודעא קודם שוב גמר ומקני ומבטל למודעא כנ"ל. אם כן אף דבאמת כתב קודם המכר לא מהני כלל ושוב אין רשאין ליתן לו שטר מודעא הקודמת דשלא כדין הוא שיראה מודעא הקודמת מה שבאמת לא מהני כנ"ל. וקמשמע לן דא"צ לומר להם כתבו כמו בקנין דמסתמא מסר מודעא בפניהם שיכתבו. וי"ל שפיר אחר כך שמכר בפניהם סמך על זה דמסתמא כבר כתבו אף שלא ציוה ויועיל לבטל המכר כנ"ל. ומדויק הסמיכות בפני ב' כנ"ל ומ"מ אצ"ל כתבו כנ"ל:

או דסלקא דעתך דהדין דאין כותבין מעצמם דאין זכין כו' במקום שחב לאחרים וכאן אם יהיה הדין דאין כותבין סתמא גמר ומקני כשמוכר אחר כך ויהיה דלוקח כדין. וקמשמע לן דלא דעל כל פנים אנוס הוא ואמרינן דרשאין לכתוב ושוב יכול לסמוך ע"ז שכתבו כנ"ל: