בבא בתרא לט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

ולמחר תבענא ליה לדינא [פלוני גזלן הוא, שהרי אוכל הוא את פירות קרקעי בגזלנות, ולמחר אתבענו לדין] ", הוא דהויא מחאה ^[1]

עוד דנה הגמרא בכמה אופני מחאה שלא בפניו, אם מועילים הם לבטל את חזקתו של המחזיק:

אם אמר המערער דברים אלו, והוסיף: "לא תימרו ליה [אל תספרו זאת למחזיק] ", מאי, האם מחאה כעין זו מחאה היא?

אמר רב זביד: אינה מחאה, דהא קאמר "לא תימרו ליה", ומן הסתם לא יאמרו לו.

רב פפא אמר: מכל מקום מחאה היא, שהרי רק לדידיה אמר דלא תימרו ליה, אבל לאחריני אימרו להו, והרי חברך - חברא אית ליה, וחברא דחברך נמי חברא אית ליה, [לא הזהירם אלא שלא יאמרו למחזיק עצמו, אבל לאחרים תאמרו, ומתוך כך תישמע המחאה למחזיק, שהרי הם יספרו לחבירם, וחבירם יספר לחבירו].

ואם לא אמר להם שלא יאמרו למחזיק, ברם הם עצמם חזרו אצל המערער ואמרו ליה "לא אמרינן ליה למחזיק שמחית בו", והוא לא טרח לחזור ולמחות בפני אחרים, נחלקו רב זביד ורב פפא אם נתבטלה חזקתו של המחזיק מכח המחאה הראשונה: אמר רב זביד: חזקתו של המחזיק חזקה היא, דהא קא אמרו ליה למחזיק: "לא אמרינן ליה", והיה לו למחות עוד בפני אחרים, ואם לא עשה כן, הפסיד! ^[2]

רב פפא אמר: חזקתו נתבטלה מכח המחאה הראשונה, כי לא היה לזה למחות שוב בפני אחרים, משום שמשמעות דבריהם היא:

לדידיה [למחזיק עצמו] לא אמרינן ליה, אבל לאחריני אמרי להו, ואם כן הרי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה, ותגיע המחאה לאזני המחזיק, ואינו צריך למחות שוב.

אם אמר להו המערער לאלה שמיחה בפניהם: "לא תיפוק לכו שותא [אל תוציאו הגה], כלומר: אל תספרו את המחאה לאף אדם":

אמר רב זביד: אין זו מחאה, דהא קאמר: לא תיפוק לכו שותא, ומחאה כזו לעולם לא תגיע לידי המחזיק; ומודה לו רב פפא בזה.

ואם לא אמר להם שלא יספרו, ברם הם עצמם חזרו אצלו ואמרו ליה: לא מפקינן שותא, לא הוצאנו הגה ולא סיפרנו מחאתך לאף אדם; והוא לא טרח למחות עוד בפני אחרים:

אמר רב פפא: לא נתבטלה חזקת המחזיק, דהא קאמרי ליה לא מפקינן שותא, והיה לו למחות בפני אחרים. ^[3]

רב הונא בריה דרב יהושע נחלק על רב פפא ואמר:

אפילו הכי לא היה צריך למחות עוד, ומשום דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש שלא לאומרו, אמר לה ולאו אדעתיה [מי שאינו חייב להמנע מלומר איזה דבר, פעמים שאומרו ואינו זוכר שאמרו], והיות שעל אף דבריהם אפשר שסיפרו את הדבר, שהרי לא הטיל עליהם שלא לספר, שוב לא היה צריך המערער למחות מחאה אחרת, ובטלה חזקת המחזיק.

אמר רבא אמר רב נחמן: ^[4] מחאה שמחה המערער שלא בפניו של מחזיק הויא מחאה לבטל את חזקת המחזיק, ואין צריך המערער לשלוח שליח, שיבוא בפני המחזיק ויודיע לו על מחאת המערער! ^[5] איתיביה רבא לרב נחמן, ממה ששנינו במשנתנו:

אמר רבי יהודה: לא אמרו שלש שנים, אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבא לשנה אחרת -

ואי סלקא דעתך: מחאה שלא בפניו הויא מחאה, למה לי למיתי [לשם מה צריך הוא לבוא ולמחות]!? ליתיב התם אדוכתיה ולימחי [ישב במקומו אשר באספמיא ושם ימחה]!? ^[6]

ומשנינן: התם במשנתנו שאמר רבי יהודה "ויבוא לשנה אחרת", עצה טובה למערער קא משמע לן רבי יהודה, דניתי המערער אצל המחזיק ונשקול ארעא ופירי [כדי שיטול את הקרקע ואת דמי כל הפירות שאכל המחזיק שלא כדין]. ^[7]

ומקשינן: משמע מדקא מותיב ליה [היות והקשה] רבא לרב נחמן על שיטתו ש"מחאה שלא בפניו הויא מחאה", מכלל דרבא לא סבירא ליה כרב נחמן דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, אלא סובר: לא הויא מחאה, ואם כן תיקשי: והאמר רבא לעיל לח ב: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!?

ומשנינן: בתר דשמעה מרב נחמן סברה, אחר ששמע רבא מרב נחמן את שיטתו ואת ישובו על הוכחת רבא שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, קיבל רבא את שיטתו של רב נחמן, שמחאה שלא בפניו הויא מחאה; וזה הוא שאמר לעיל: מחאה שלא בפניו הויא מחאה.

אשכחינהו [מצאם] רבי יוסי ברבי חנינא לתלמידיו דרבי יוחנן, ואמר להו:

מי אמר לכו רבי יוחנן מחאה ^[8] בכמה [האם שמעתם מרבי יוחנן בפני כמה צריך המערער למחות]?

ונחלקו תלמידיו מה אמר רבי יוחנן:

רבי חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן: מחאה בפני שנים.

רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מחאה בפני שלשה.

לימא, האם נאמר, דרבי חייא בר אבא ורבי אבהו בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי? ^[9]

דאמר רבה בר רב הונא: כל מילתא של גנאי דמתאמרא מפי ראובן על שמעון באפי תלתא [הנאמרת בפני שלשה],

הערות

^[1] נתבאר על פי פירושו הראשון של הרשב"ם; ולפי פירוש זה כתב הרשב"ם, שאם לא הוסיף לאמר: "ולמחר תבענא ליה בדינא" אין זו מחאה, אלא הרי זה כמוסר עדות בלבד. עוד הביא הרשב"ם פירוש משמועת רבי יעקב בר יקר, [וכתב על פירוש זה שהוא עיקר]: "פלניא גזלנא הוא", ואפילו הזכיר שהוא גזלן על קרקע זה שהחזיק אינה מחאה, שהרי לא מיחה מחמת עצמו, והרי זה כמי שאמר "פלוני מחזיק בקרקעות של אחרים", ולפוגמו מתכוין, ולא ערער, שהרי אינו מזהיר שהוא שלו; אבל אם פירש "דקאכיל לארעאי בגזלנותא" הרי מיחה מחמת עצמו, והודיע דהקרקע שלו מחזיק בעולה, והויא מחאה, ואף על גב דלא סיים "למחר תבענא ליה בדינא", ופירוש הוא למאי דקאמר "דקאכיל לארעאי בגזלנותא"; וראה ברא"ש [סימן כח] שכתב "נראה הא דקאמר ולמחר נקיטנא ליב בדינא סיומא דמילתא היא, דאורחא דאינשי למימר הכי כשמוחה ומודיע הדבר לרבים לומר להם דברים הנשמעים [וכוונתו לומר] "ואל תתמהו אם הוא כדברי, למה איני תובעו לדין להוציא הקרקע מידו, לכן הוא אומר אין העת נותן עתה שאוכל להוציא מידו, אלא היום או למחר אתבענו לדין, ואוציא מידו, לכן אני מודיע לכם הדבר עתה, שלא יוכל לטעון חזקה", והוא הדין נמי אם לא אמר "למחר תבענאא ליה בדינא" הויא מחאה". והתוספות כתבו, שאינו צריך להוסיף "ולמחר תבענא ליה בדינא", ודקדקו כן מדלא אמרה הגמרא "פלניא גזלנא הוא דנקיט לה לארעאי בגזלנותא" לא הויא מחאה, כשם שאמרה הגמרא בהדיא "פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה", וכן הביא הרא"ש ראיה זו.

^[2] נתבאר על פי לשון הרשב"ם, שכתב "הא קאמרי ליה לא אמרינן ליה, וכיון שלא יאמרו לו היה לו לזה למחות עוד בפני אחרים שיאמרו לו , ואם לא מיחה אחרי כן הפסיד", ומבואר מדברי הרשב"ם, שאילו לא היה שייך שימחה אחר שהודיעוהו, כי אז המחאה היתה מבטלת את החזקה, ואף שיודעים אנו שלא הגיעה המחאה לאזני המחזיק. וראה עוד ברשב"ם לקמן עמוד זה ד"ה מחאה שלא בפניו, שכתב "מחאה שלא בפניו הויא מחאה: ולא בעינן שישלח שלוחו למחות בפניו, אלא מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה, שהרי יכול הדבר לבוא לאזניו, ואפילו לא ידע המחזיק מחאתו של מערער, לא חיישינן, מאחר שמיחה זה כהוגן". וראה עוד ברא"ש בתחילת הפרק סימן א, שכתב: ואם עדי המחאה מעידים שלא אמרו המחאה לשום אדם, אפילו הכי הויא מחאה, דכיון דאמרו חכמים "מחאה שלא בפניו הויא מחאה" וסמכו על זה, דמסתמא יאמרו לאחרים שמיחה פלוני על קרקע שפלוני מחזיק בה, דמילתא דתמיה הוא דאדם מחזיק בקרקע של חבירו, ורגילות לפרסם הדבר, אפילו אם אירע שלא אמרוהו לשום אדם, הויא מחאה כיון שמיחה כמאמר חכמים, ולא הזקיקוהו לילך אצל המחזיק למחות לפניו; וראה שם גם ב"נמוקי יוסף", וב"קהלות יעקב" [הנדמ"ח] סימן יח אות א וב.

^[3] ואם אמר להו "לא תפיק לכו שותא", ואולם העדים מעידים שהם אמרו למחזיק שזה מיחה, ראה בש"ך [קמו ג] שהיות ואמרו לו שהמערער אמר "לא תפיק לכו שותא" לכן אין זה מחאה, ומשמע שאם לא סיפרו לו כן, וסובר המחזיק שזה מיחה מחאה גמורה כדין, כי אז חזקתו אינה חזקה; ואילו דעת ה"קצות החושן" וה"נתיבות המשפט" שם אינה כן.

^[4] כתב הרשב"ם: "ואע"ג דאותביה רבא לרב נחמן [כמבואר בסמוך], שיטת גמרא היא בהרבה מקומות כן; והכי פירושה: כי שמעה רבא מרב נחמן להך מילתא דאמרינן בה "אמר רבא אמר רב נחמן", איתיביה הך תיובתא; ורב אשי שסידר הגמרא הוא דקאמר: "אמר רבא אמר רב נחמן", וגם מפרש הקושיא אחרי כן שהקשהו".

^[5] ביאר הרשב"ם "מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה, שהרי יכול הדבר לבוא לאזניו, ואפילו לא ידע המחזיק מחאתו של מערער לא חיישינן מאחר שמיחה זה כהוגן", וכבר נתבאר בהערה לעיל שכן מוכח גם מדברי הרשב"ם לעיל שאפילו אם לא שמע המחזיק את מחאתו הוי מחאה, וצויין לדברי הרא"ש ה"נמוקי יוסף" וביאור ה"קהלות יעקב". ויש לדקדק בלשון הרשב"ם שכתב "יכול הדבר לבוא לאזניו", וראה עוד בלשון הרשב"ם בהמשך הסוגיא בד"ה ואי סלקא דעתך מחאה שלא בפניו הוי מחאה, שכתב "ואי סלקא דעתך דאין צריך לשלוח שליח ולמחות בפניו בעדים, אלא ימחה במקום שהוא שם, ואם יבוא הדבר לאזניו - יבוא, למה לי:. ", ובאמת נידון זה אם טעם מחאה שלא בפניו דהוי מחאה אם הוא משום ש"יכול" להגיע לאזני המחזיק, או משום ש"מסתמא" יבוא לאזניו, היא מחלוקת בעמוד ב, ראה שם במה דפליגי אם סהדותא בעינן או גלויי מילתא בעינן, ובמה שפירש הרשב"ם שם, ובמה שנתבאר בהערה שם בשם התוספות רי"ד.

^[6] כתב הרשב"ם: איתיביה רבא לרב נחמן וכו': ואי קשיא, אדפריך מסיפא לסיייע מרישא, דהא אוקימנא מחאה שלא בפניו הויא מחאה [פירוש: הרי רב פירש לעיל את טעמם של חכמים שהם סוברים מחאה שלא בפניו הויא מחאה]. איכא למימר דרבא מוקי לה לרישא במילי אוחרי, [כלומר, רבא מפרש את מחלוקתם כפי שמפרש הרשב"ם בהמשך הדברים; וראה מה שכתבו התוספות בישוב קושיא זו]. אלא כדי: טעמא דרבי יהודה לאו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, אלא כדמפרש כדי שיהא וכו', וטעמא דחזקה לדידיה משום דלא שביק איניש דאכלי ארעיה בלא רשותו אפילו שעה אחת ושתיק, אלא לכך האריכו שלש שנים, שפעמים שהמערער רחוק מהלך שנה, ולא יבוא ערעור שלו לאזניו עד שלש שנים; ולאיפלוגי אתנא קמא אתא [רבי יהודה, שהרי לדעת חכמים כשהוא שעת חירום ואין נשמעת המחאה למחזיק על ידי שיירות, כי אז החזקה אינה חזקה, ולכן סוברים הם שאפילו ביהודה וגליל אינה חזקה; ואילו לרבי יהודה אינו כן, אלא] דלא חיישינן לשעת חירום [] שהרי אפילו מאספמיא הוי חזקה], ו [לדעת רבי יהודה] חזקה בפניו מיד הויא חזקה הואיל ולא מיחה מיד, מדתלי טעמא באספמיא כדאמרינן לקמן בפירקין; [ונראה מלשון הרשב"ם, שמחלוקת חכמים ורבי יהודה בשעת חירום, ומחלוקתם בטעם חזקה מחלוקת אחת היא, והא בהא תליא, וצריך ביאור]. ויבא לשנה אחרת: קא סלקא דעתין דרבא: דווקא קאמר רבי יהודה שיבא המערער עצמו וימחה בסוף שלש בפניו של מחזיק, אלמא מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, [לכאורה היה צריך לפרש בכוונתו, שאין הראיה מעצם הדין שאמר רבי יהודה שהוא צריך לבוא ולמחות לפניו, שהרי מאספמיא לכאן הוא שעת חירום ובודאי שאין המחאה נשמעת מאספמיא לכאן, אלא הראיה היא משום שמשמעות דברי רבי יהודה היא שצריך לבוא ולמחות בפניו ממש ולא די שיבוא לאותה מדינה, ומזה הוא דמשמע לרבי יהודה שמחאה שלא בפניו הוי מחאה, אלא שהוא דחוק בלשונו, וגם קשה מהמשך דבריו, וכפי שיבואר], והלכך [לדעת רבא] חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה, ואף על גב דלרבי יהודה [אם כי מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, מכל מקום] הויא חזקה בהכי, לא סבירא ליה [לרבא - בפרט זה] כרבי יהודה, דרבי יהודה מצריכו לילך ולערער [היות ואינו יכול למחות שלא בפניו], ולרבא לא נצריכנו, אלא [אדרבה] מתוך שאינו יכול למחות באספמיא, גם המחזיק לא יכול להחזיק [כי אין לחייב את המערער לבוא ולמחות]. [וכתב המהרש"א בביאור דברי הרשב"ם "נראה פירוש לדבריו, דודאי רבא כרבנן סבירא ליה דהלכה כוותייהו לגבי רבי יהודה, ולא קפריך לרב נחמן, אלא דבהך מילתא דבעי רבי יהודה המחאה בפניו לא פליגי רבנן עליה כמו שכתב רשב"ם לעיל, דלא תסייע ליה מרישא וכו', והשתא לרבנן דאף אם נאמר דהחזקה נשמעת באספמיא, מכל מקום חיישינן לשעת חירום ויהודה וגליל כשעת חירום דמי, וכל שכן מאספמיא להכא דכשעת חירום דמי, ולא נצריכנו לבא לפניו ולמחות, והמחאה שלא בפניו נמי לא הוי מחאה וכו"' - וביאור הדברים בפשוטו הוא, דרבי יהודה חידש לנו שני דברים: א. דמחאה שלא בפניו לא הוי מחאה; ב. דאם הוא שלא בפניו ואינו יכול למחות שם, אין זו סיבה לבטל את החזקה, אלא אדרבה אומרים לו "למה לא באת למחות בפני המחזיק"; והנה בדין השני נחלקו עליו חכמים, שהרי לדעת חכמים אם הוא שעת חירום, מתבטלת החזקה ואין אומרים לו "למה לא באת למחות בפניו" ובזה אכן סובר רבא כחכמים שהלכה כמותם, אבל בפרט ראשון שלרבי יהודה מחאה שלא בפניו אינה מחאה, בזה אין לנו הכרח מדברי חכמים שהם חלוקים עליו, ובזה סובר רבא כמו רבי יהודה]. ואי סלקא דעתך: דאין צריך לשלוח שליח ולמחות בפניו בעדים, אלא ימחה במקום שהוא שם, ואם יבוא הדבר לאזניו - יבוא, למה ליה למיתי עד מקום המחזיק או לשלח שלוחו למחות בפניו, ליתיב אדוכתיה באספמיא ולימחי בפני עדים, שהרי יכולין לבוא ולומר לו בסוף שלש, אם ירצו". [דברי רשב"ם אלו צריכים עיון, כי איך יכול למחות באספמיא, והרי אין השיירות מצויות מאספמיא לכאן מכל שכן דיהודה וגליל, ומשום כך הוא דאינו יכול למחות שלא בפניו, אבל סתם מחאה שלא בפניו יש לומר דבאמת יכול למחות! ? ואין לומר שהראיה היא משום שמלשון רבי יהודה משמע שצריך למחות בפניו ממש, ולא די שיבוא לאותה מדינה, זה אינו, שהרי הרשב"ם כתב בפירוש שהראיה ממה שאינו מוחה באספמיא; וצריך עיון בכל זה].

^[7] ביאר הרשב"ם "עצה טובה קא משמע לן, דנייתי הוא עצמו ונשקול קרקע ופירותיו, שאם לא ימחה במקומו ולא ילך, ויוציא עכשיו מידו הפירות שאכל המחזיק, יוציא ממנו [רק] בטורח, [משום] דקשה גזל הנאכל; ומיהו לאו דוקא מצריך ליה רבי יהודה לבא, אלא הכי קאמר: לא אמרו דצריך שלש שנים, אלא כדי שאם יהיה המערער באספמיא, ומשהחזיק זה [שנה אחת], יצא הקול ויודיעוהו בשנה שניה, וימחה בתחילת שלש, ויוכל הדבר לבוא לאזניו של מחזיק בסוף שנה שלישית; ואז יש הנאה למערער, שאם ירצה הוא עצמו לבוא לסוף שלש ויקח קרקע ופירות מעכשיו בלא דין ודברים".

^[8] בהמשך הסוגיא בהערות יתבאר, אם הנידון הוא על מחאה שלא בפניו, או על מחאה בפניו.

^[9] לפי פירוש זה של הגמרא במחלוקתם, בהכרח שמחלוקתם היא במחאה שלא בפניו.

ולמחר, כלומר, בעתיד תבענא ליה בדינא" [אתבע אותו לדין] — הויא [הריהו] מחאה.

ושואלים: אמר הבעלים כל מה שצריך לומר במחאה כשמוחה, אבל הוסיף ואמר לשומעים: לא תימרו ליה [אל תאמרו לו] למחזיק שמחיתי בו, מאי [מה] הדין? אמר רב זביד: הא קאמר [הרי הוא אומר] "לא תימרו ליה [תאמרו לו] ", ואין המחזיק יודע על המחאה, ובטלה המחאה. רב פפא אמר: כוונתו היא, לדידיה לא תימרו ליה [לו עצמו אל תאמרו], לאחריני אימרו להו [לאחרים אמרו להם]. ובסופו של דבר יוודע הדבר גם לו, שהרי חברך חברא אית ליה, חברא דחברך חברא אית ליה [חברך חבר יש לו, חבר של חברך חבר יש לו].

ועוד מקרה, אמרו ליה [לו] השומעים את המחאה: לא אמרינן ליה [אין אנו אומרים לו] למחזיק את מחאתך, האם צריך למחות בפני אחרים? אמר רב זביד: הא קא אמרו ליה "לא אמרינן ליה" [הרי אמרו לו "אין אנו אומרים לו"] וכאילו לא מחה. רב פפא אמר: כוונתם היתה לדידיה לא אמרינן ליה, לאחריני אמרי להו [לו עצמו אין אנו אומרים לו, לאחרים נאמר להם], חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [חברך חבר יש לו, וחבר של חברך חבר יש לו], ובסוף יוודע הדבר.

ועוד, אמר הבעלים המוחה להו [להם לשומעים]: לא תיפוק לכו שותא [תצא לכם מפיכם אמירה] בענין זה. כלומר, איני רוצה שיוודע הדבר כלל. אמר רב זביד: הא קאמר [הרי הוא אומר] "לא תיפוק לכו שותא [תצא לכם מפיכם אמירה] ", ובמקרה זה גם רב פפא מודה. ועוד, אמרו ליה [לו]: לא מפקינן שותא [אין אנו מוציאים אמירה מפינו] בענין זה. אמר רב פפא: הא קאמרי ליה [הרי אמרו לו] "לא מפקינן שותא [אין אנו מוציאים אמירה] ". רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש [דבר שאינו מוטל עליו על אדם] לשמור בסוד מטעמיו שלו, אמר לה ולאו אדעתיה [אומר אותו בלא דעתו], ששוכח את הבטחתו, ובסופו של דבר יוודע הדבר, למרות שהעדים אמרו שלא יספרו.

א אמר רבא אמר רב נחמן: מחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: שנינו, אמר ר' יהודה: לא אמרו שלש שנים, אלא כדי שיהא בעל הקרקע באספמיא ויחזיק המחזיק בה שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבא לשנה אחרת. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה, למה לי למיתי [למה לו לבוא]? ליתיב התם אדוכתיה ולימחי [שישב שם במקומו ושימחה]! ומשיבים: התם [שם] עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו], דניתי ונשקול ארעא ופירי [שיבוא ויקח את הקרקע ואת הפירות שלו], שאם הוא עצמו לא יבוא, בסוף לא יוכל להוציא את הפירות מן המחזיק.

ומעירים: מדקא מותיב ליה [ממה שמקשה לו] רבא לרב נחמן בענין זה, מכלל הדברים אתה למד דלא סבירא ליה [שאין הוא סבור] שמחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה, והאמר [והרי אמר] רבא עצמו: מחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה! ומשיבים: אין זה קושי, בתר [אחרי] ששמעה את ההלכה הזו מרב נחמן גם הוא סברה (קיבל אותה).

ב מסופר, אשכחינהו [מצא אותם] ר' יוסי בר' חנינא לתלמידיו של ר' יוחנן, אמר להו [להם]: מי [האם] אמר ר' יוחנן מחאה בכמה? בפני כמה אנשים צריך בעל הנכס לומר אותה כדי שתיחשב למחאה? ר' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: מחאה בפני שנים. ר' אבהו אמר בשם ר' יוחנן: מחאה בפני שלשה.

ומציעים: לימא [האם לומר] שבדברי רבה בר רב הונא קא מיפלגי [חלוקים הם], שאמר רבה בר רב הונא: כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא [דבר שנאמר בפני שלושה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and tomorrow, i.e., in the future, I will bring a claim against him in court, it is a valid protest.

If the one lodging a protest also said: Do not tell the possessor of the protest, what is the halakha? Rav Zevid said: It is not a valid protest, because isn’t he saying: Do not tell him? Therefore, word of the protest will not reach the possessor and it is meaningless. Rav Pappa disagreed and said that the owner merely meant: Do not tell him personally, but they, i.e. the witnesses, should tell others. In that case, word of the protest will reach the possessor, since your friend has a friend whom he tells about the protest, and your friend’s friend has a friend whom he tells about the protest; therefore, it is a valid protest.

If the witnesses before whom the owner lodged the protest said to him: We are not going to tell the possessor about your protest, what is the halakha? Rav Zevid said: It is not a valid protest, and he has to lodge a protest before other witnesses, as are they not saying to him: We are not going to tell him about your protest? Rav Pappa disagreed and said that they merely meant: We are not going to tell him personally, but we are going to tell others. In that case, word of the protest will reach the possessor, since your friend has a friend whom he tells about the protest, and your friend’s friend has a friend whom he tells about the protest; therefore, it is a valid protest.

If the one lodging the protest also said to them: A word [shuta] should not emerge from you about this, what is the halakha? Rav Zevid said: It is not a valid protest, as isn’t he saying to them: A word should not emerge from you? Similarly, if the people before whom he protested said to him: We will not have a word emerge from us, Rav Pappa said: It is not a valid protest, as aren’t they saying to him: We will not have a word emerge from us? Rav Huna, the son of Rav Yehoshua, disagreed and said: It is a valid protest, because with regard to any matter that is not actually incumbent on a person to keep secret, it is likely that he will say it to others unawares, and therefore the presumption is that word will reach the possessor.

§ Rava says that Rav Naḥman says: A protest that is lodged not in the presence of the possessor is a valid protest. Rava raised an objection to what Rav Naḥman said from the mishna: Rabbi Yehuda says: The Sages said that establishing the presumption of ownership requires three years only in order that if the owner will be in Spain and another possesses his field for a year, people will go and inform the owner by the end of the next year, and the owner will come back in the following year and take the possessor to court. And if it enters your mind that a protest that is lodged not in his presence is a valid protest, why do I need the owner to come? Let him remain there in his place and protest. The Gemara answers: There, Rabbi Yehuda wishes to teach us good advice, that he should come and collect the land and its produce.

The Gemara asks: From the fact that Rava raised an objection to Rav Naḥman, it may be inferred that he does not hold that a protest that is lodged not in his presence is a valid protest. But doesn’t Rava say: A protest that is lodged not in his presence is a valid protest? The Gemara answers: He held that conclusion only after he heard this halakha from Rav Naḥman.

§ The Gemara relates: Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, encountered the students of Rabbi Yoḥanan and said to them: Did Rabbi Yoḥanan say in the presence of how many people a protest must be lodged? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: A protest must be lodged in the presence of two people. Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: A protest must be lodged in the presence of three people.

The Gemara suggests: Shall we say that they disagree with regard to the halakha of Rabba bar Rav Huna? As Rabba bar Rav Huna says: Any matter that is said in the presence of three people

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרו ליה העדים למערער לא אמרינן ליה לפלוני דמחית. אמר רב זביד הא קאמרו לא אמרינן ליה ולא הויא מחאה. אמר לעדים לא תיפוק לכו שותא כלומר לא תוציאו דבר מפיכם לשום אדם שמחיתי. אמר רב זביד הא קא מזהיר דלא תפיקו שותא ולא הויא מחאה. הא דקא מזהיר המערער הכי לעדים משום דחשב בדעתיה אמחה ואזהיר להו דלא לימרו היום ולמחר אוציא עדי מחאה ואגבה הפירות ותיקון הקרקע. ואי אמרי לא מפקינן שותא. הא אמרי' וכו' ולא הויא מחאה. אמר רב הונא אפי' הכי הויא מחאה משום דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש שאינו מוזהר שלא יאמר אומרה ולאו אדעתיה. אמר ר' יהודה לא אמרו ^א)צ"ל לא אמרו וכו' אלא כדי שיהא באספמיא וכו' משום שמקום וכו'.משום שמקום של ר' יהודה הוא רחוק מאספמיא מהלך שנה להכי משער בהאי גוונא. מכלל דלא ס"ל כרב נחמן והא אמר רבא לעיל הלכתא מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ומשני בתר דשמעה מרב נחמן הא דקא מתרץ מתני' הכי סברה כוותיה דרב נחמן דשלא בפניו הויא מחאה אבל מעיקרא ס"ל דלא הויא מחאה ומש"ה הוה מותיב ליה הכי:

בכמה. בני אדם. כל מלתא של גנאי דמתאמרא באפי תלתא ואזלי הני תלתא ומשתעי לה לאחריני לית בה משום לישנא בישא והא נמי דבר גנאי הוה דקאמר להו פלוני גזלנא הוא ^ב)נראה דצ"ל ואי מתאמרא וכו'. מתאמרא באפי תרי והני תרי אמרי לה לאחרינא אית ביה משום לישנא בישא:

מאן דאמר בפני שנים הויא מחאה לית ליה דרבה בר רב הונא דודאי אם מספרין הני שנים למחזיק דמיחה המערער אין לשון הרע בכך. ומאן דאמר בפני ג' אית ליה דרבה דודאי ג' אין בהם משום לשון הרע אבל שנים אם מיחה בפניהם אין מספרים בשמו משום דלשון הרע הן מספרין:

מאן דאמר בפני שנים הויא מחאה ^א)צ"ל הוי מחאה ס"ל דבפניו דמחזיק עצמו בעינן מחאה ושלא בפניו לא הויא מחאה ולפיכך סגי בשנים אבל אי אמרינן דמחאה שלא בפניו הויא מחאה לא סגי בשנים וכו'. ודאי בפניו דמחזיק עצמו סגי בשנים משום דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ובפניו בעינן מחאה אבל אי אמרינן דמחאה שלא בפניו (לא) הויא מחאה לא סגי בשנים משום דאית בה לישנא בישא ולא משתעו ומאן דאמר בפני ג' צריך למחות קסבר דאפי' מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשום הכי צריך ג' דכל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא הא בתרי אית בה [לישנא בישא]:

ואם איתא ליתיב התם ולימחי. קשיא ליה לרב רבי שמואל ז"ל, אדמקשת ליה מדרבי יהודה סייעיה מדרבנן דאוקימנא על כרחין לעולם דקסבר מחאה שלא בפניו הוי מחאה ואיכא למימר דרב' לא ס"ל הכי וקסבר למידק מדר"י דלא הויא מחאה וכיון שכן מדרבי יהודה נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן ורב יהודה אלא בחזקה בפניו דמר סבר תלת שנין בעינן ומר סבר לאלתר ופליגי נמי בחזקה שלא בפניו במקום חרום דרבנן סברי נהי דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה מ"מ חזקה שלא בפניו הוי חזקה דודאי שמע דמלתא דעבידא לאגלויי היא וכיון חרום שמע החזקה ואיבעי ליה למיתי לפיכך הרויחו לו זמן הכי קא סליק אדעתיה דרבא בהאי תיובתא ורב נחמן א"ל מדר"י ליכא למידק וכיון שכן דרבנן נמי לא קשיא כדאוקימנא לעיל.
ומה שכתב הרב ר' שמואל ז"ל לרבא דכיון דמחאה לאו מחאה היא חזקה נמי לאו חזקה היא ולא סבר ליה כר"י אינו נכון דרבא דאמר כמאן.

הא דמקשה רבא לרב נחמן מדר' יהודה דאמר יבא שנה אמאי ליתיב בדוכתיה ולימחי. איכא למידק, אדמותיב ליה מדר' יהודה נסייעיה מתנא קמא, דקתני היה בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה, הא יהודה ויהודה הויא חזקה, אלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ויש לומר דקא סלקא דעתך דרבא, דטעמא דתנא קמא לאו משום דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, אלא דכל שלא במקום חרום כיהודה וגליל הוה ליה למיתי למות בפניו, ור' יהודה סבר אפילו במקום חרום אי אפשר שלא ילך שום אדם ויודיענו, וכן אי אפשר לש ימצא שיירות לבא עמהם וימחה. ואמר ליה רב נחמן דאפילו ר' יהודה לאו דוקא שיבא קאמר, אלא עצה טוב קמ"ל. וה"ה דהוה מצי למימר דפליגי רבנן עליה דר' יהודה אפילו בהא, ובתרתי פליגי, וכסבריה קמייתא דרב, וכדמשמע נמי מדנקט יהודה וגליל ולא נקט בורח, וכדכתבינן לעיל.

לימא בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי. דמאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא. כלומר, דכל מאן דאמר בפני נים לא ללישנא בישא קאמר ואינו רוצה שיאמרו לו, אלא על דעת שיאמרו לו קאמר, ומאן דאמר ליה נמי משמיה לית בה משום לישנא בישא, ומ"ד בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא, וכל שלא מיחה בפני שלשה אינו אלא משום הוצאת לעז לבזותו בפניהם, ואינו רוצה שיודיעוהו, שאילו רצה בכך בפני שלשה היה מוחה.

מיחה בפני שנים והודיעם שיעמיד את המחזיק בדין אלא שאמר להם שלא יגלו דבר זה למחזיק הרי זו מחאה שהרי לא עכבם שלא לומר כן אלא למחזיק ומ"מ מורשים הם לגלות הדבר לשאר בני אדם ואין הכונה אלא לפרסם הדבר כמו שביארנו וכל שכן אם לא צוה להם כן אלא שהם אמרו כן מעצמם אבל אם צוה להם שלא לגלות דבר זה כלל אין זו מחאה שהרי הוא מעכב שלא לפרסם את הדבר ומ"מ אם לא צוה הוא להם כן אלא שהם אמרו מעצמם שלא יגלו את הדבר הרי זו מחאה מאחר שלא הוזהרו על כך אי אפשר שלא ליזרק מפיהם שלא בכונה והוא שאמרו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה:

זה שביארנו במחאה שהיא בפני שנים ואין מצריכין בה שלש אע"פ שבשלש הדבר מפורסם לשעתו וכמו שאמרו לענין לשון הרע שאדם אומר על חברו שאם אמרו בפני שלשה אין לשון הרע למי שיאמר לחברו פלני אמר דבר זה עליך שמכיון שבעל הלשון אמרו בפני שלשה הרי הוא כמי שאמרו לכל העולם מ"מ לענין מחאה דיו בשנים שאין אנו צריכים לפרסום שבשעתו אלא לעדות שיעידו על זה שמיחה ואע"פ שיש כאן קצת לשון הרע שאומר עליו שגזלן הוא הואיל ועסקי ממון הם ולא לכונת לשון הרע נאמר אלא לענין עדות אינן מוזהרים על כך ואנו אומדין שהדבר מתפרסם מאליו מצד חברך חברא אית ליה אע"פ שאינו מתפרסם לשעתו ומכיון שעקר הדבר אינו אלא לעדות ושמן הסתם אנו אומדין שיגיע הענין לאזניו אפילו נתברר שלא נודע למחזיק כגון שהעידו אילו שלא אמרו דבר זה מעולם אין אנו קפדים בכך ואין המחאה נפגמת בכך שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא עוד אלא שאין זה עדות שאין האחד יודע בחברו אם ספר דבר זה אם לאו:

צו. אמר להו לא תימרו ליה לפלניא כלומר למחזיק, אמר רב זביד הא קאמר לא תימרו ליה. ולא הויא מחאה, דהא לא מטיא למילתא לגבי מחזיק כי היכי דליזדהר בשטריה. רב פפא אמר לדידיה לא תימרו ליה לאחריני אמרו ליה וחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. והויא מחאה. וקיימא לן כרב פפא, דסוגיין כוותיה. ושמעינן מינה דהלכתא כוותיה דרב דאמר אפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין [לומר] לו הויא מחאה:

צז. אמרו ליה לא אמרינן ליה לפלניא. כלומר למחזיק, אמר רב זביד הא קאמרי דלא אמרינן ליה. ולא הויא מחאה. רב פפא אמר לדידיה הוא דלא אמרינן ליה לאחריני אמרינן ליה וחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. הלכך הויא מחאה. וקי"ל כרב פפא דסוגיין כוותיה:

צח. אמר להו לא תיפוק לכו שותא. כלומר אל יצא מפיכם דבר. הא קאמר להו לא תיפוק לכו שותא. ולא מצו אמרי מידי לא למחזיק ולא לאחרינא, הלכך לא הויא מחאה:

צט. אמר[ו] ליה לא פלטא לן שותא. כלומר היכא דלא אזהרינהו מאריה מחיתא דלא תיפוק להו שותא, אלא אינהו הוא דאמרי ליה מדעתא דנפשייהו לא נפקא לן שותא, אמר רב פפא הא קאמרי דלא פלטא לן שותא. ולא הויא מחאה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. והני סהדי נמי כיון דלא רמיא עלייהו דלא תיפוק להו שותא, דהא לא פקדינהו מאריה מחיתא בהכי, אלא אינהו הוא דאמרי הכי מדעתא דנפשייהו ולא רמיא עלייהו לקיומי מימרייהו, עבידי דאמרי לה למחזיק או לאיניש אחרינא ולאו אדעתייהו, הלכך מסתמא נמי הויא מחאה:

ק. אמר רבא אמר רב נחמן מחאה שלא בפניו הויא מחאה איתביה רבא לרב נחמן אמ"ר יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה ויבוא לשנה אחרת ואם איתא דמחאה שלא בפניו הויא מחאה (לימא) [למה] לי דאתי ליתיב אדוכתיה התם באספמיא ולימחי. דבההוא שיעורא דיכיל איהו למיתי יכיל ההוא דשמע במחיתיה למיתי בתוך שלש ולמימר ליה למחזיק, ואדתני ויבוא בשנה אחרת, כי היכי דתני רישא גבי חזקה ילכו ויודיעוהו שנה, ליתני נמי גבי מחאה וימחה ויבואו ויודיעוהו למחזיק לשנה אחרת, אלא מדאצריכוה תנא לבעל הקרקע למיתי ש"מ למחות בפניו הוא צריך. ואפילו תנא קמא לא פליג עליה דרבי יהודה אלא בשעת חירום דכיון דלא מפי למיתי ולמחויי בפניו לא הויא חזקה, ורבי יהודה סבר כיון דמצי למיתי על ידי הדחק הויא חזקה דאיבעי ליה למיתי, אבל מחאה שלא בפניו דכולי עלמא לא הויא מחאה. ופריך התם עצה טובה קמ"ל כי היכי דליתי ולשקול ארעא ופירי. כלומר לעולם אימא לך דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ובדין הוא דהוה ליה למיתני וילך ויודיעו שנה וימחה ויבואו ויודיעוהו למחזיק לשנה אחרת, והאי דקתני ויבוא לשנה אחרת דמשמע מערער גופיה, לאו למחויי בפניו קאמר אלא למתבעיה בדינא קאמר, ועצה טובה קמ"ל כי היכי דליתי ולשקול ארעא ופירי בשנה השלישית מקמי דליכלינהו מחזיק, דקשה גזל הנאכל להחזיר. רבא ורב נחמן לית להו הך סוגיא דלישנא קמא (לעיל בבא בתרא לח,ב) דרב דמוקי פלוגתא דתנא קמא ורבי יהודה במחאה שלא בפניו, אלא לרבא למאי דס"ד מעיקרא לאותביה לרב נחמן קסבר דכולי עלמא לא הויא מחאה, ולרב נחמן דקא משני ליה דכולי עלמא הויא מחאה, וכי פליגי בה בשעת חירום פליגי כדפרישנא במתני' (לעיל סי' ג) וקי"ל כת"ק ואליבא דרב נחמן:

ואמר רבא אמר רב נחמן הלכתא מחאה שלא בפניו הויא מחאה איתביה רבא לרב נחמן אמר רבי יהודה כו'. ואם איתא ליתיב הכא ולימחי. קשיא לי ואפילו לרב נחמן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה הני מילי מיהודה ליהודה אבל מיהודה לגליל לא הויא מחאה לפי שאין המחאה נשמעת משם דכשעת חירום דמי ולהכי אצטריך ליה לרבי יהודה לומר ויבא לשנה אחרת ומאי האי דקא מקשינן ליתיב הכא ולימחי. וכתב ריב"א דהכי קשיא ליה אם איתא דמחאה שלא בפניו הויא מחאה למה הזקיקו לבא בעיר שהמחזיק שם ליבעי ליה שיבא מגליל ליהודה וימחה באותה מדינה ואף על פי שאינו בא בעיר שהמחזיק שם. ולא משמע הכי דלישנא דקא מקשינן ליתיב הכא ולימחי משמע ליתוב בדוכתיה בגליל ולימחיה על החזקה שמחזיק זה ביהודה. ויש להשיב דסבירא ליה לרבא דכיון דקסבר רבי יהודה דחזקה נשמעת מיהודה לגליל על ידי השיירות ההולכות לפרקים הוא הדין שהמחאה נשמעת מגליל ליהודה הילכך אם איתא דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואית ליה להאי לאזדהורי בשטריה אף על פי שלא מיחה בפניו הוה לן למימר דמהניא מחאה אפילו מגליל ליהודה כיון דאית ליה לרבי יהודה שהחזקה נשמעת. ואי קשיא לך אדמותיב ליה מדרבי יהודה ליסייע מתנא קמא. יש לומר דסבירא ליה לרבא כי מדברי רבי יהודה איכא לאותובי לרב נחמן דאיכא למימר הא דמהניא חזקה לתנא קמא ביהודה ויהודה לאו משום דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אלא מפני שהמערער זקוק לבא לעיר שהמחזיק שם ולמחות והא דלא מהניא חזקה ביהודה וגליל אף על פי שהיה יכול לבא שם טעמא דמילתא דקסבר תנא קמא שאין החזקה נשמעת ולמחות וכיון דשמעינן לרבי יהודה בהדיא דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה מדקאמר ויבא מדרבי יהודה נשמע לתנא קמא דלכאורה עיקר מחלקותם אי הויא חזקה ביהודה וגליל כמו ביהודה ויהודה ואין לי לומר דפליגי אפילו ביהודה ויהודה היכא דמיחה שלא בפניו אי מהניא מחאה או לא. על דרך זה פירשה ר"י ז"ל. והסוגיא האחרת אינה על דרך הסוגיא שלמעלה כי לדעת רב שהיה מוכיח מדברי תנא קמא דמחאה שלא בפניו הויא מחאה היה פשוט לנו הדבר שהחזקה נשמעת מיהודה לגליל ולהכי לא מהניא לפי שאין מזקיקים אותו לבוא אם כן ביהודה דמהניא לא מפני שמזקיקים אותו לבוא אלא משום דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ומגליל ליהודה לא הויא מחאה. ונראה לי עוד לדעת רבא דסבירא ליה דלתנא קמא שאין מזקיקים אותו לבא מיהודה לגליל למחות כיון שאין השיירות מצויות אבל מיהודה ליהודה מזקיקים אותו ורבי יהודה סבר אפילו מיהודה לגליל מזקיקים אותו לבא ולמחות. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ליתיב אדוכתיה ולימחי. תימא אדפריך כו' ואומר ר"י דרבא היה טועה ככתוב בתוספות. ורב נחמן דאצטריך לשנויי עצה טובה קמשמע לן לאו משום דסבירא ליה כרבא שהמחאה נשמעת למרחוק כמו החזקה דאם כן לא הוה מצי למהוי טעמא דרב נחמן דאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה מכח משנה שלמה אלא מסברא ואין לומר דמסברא אומר רב נחמן כן אלא ודאי מכח משנתינו אומר כן כמו שאמר רב למעלה טעמא כדפרישית לעיל משום דקים לן דחזקה נשמעת אפילו מיהודה לגליל ואפילו הכי אמרינן מיהודה ליהודה הוי חזקה שהוה ליה למחות במקום שהוא עומד שם אבל מיהודה לגליל אפילו היה מוחה במקום שעומד שם לא היתה המחאה נשמעת וללכת לפניו ולמחות אינו מחויב לטרוח שאם יש לו לטרוח ללכת ולמחות בפניו הוא הדין נמי מיהודה לגליל דמשום חירום אין לו להניח מלילך למחות במחזיק בקרקעו והאי דמשני ליה רב נחמן לרב עצה טובה קמשמע לן ולא משני ליה דלא מצי למיתיב אדוכתיה ולמחות במחזיק בקרקעות ככתוב בתוספות. עד כאן.

וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: איתביה רבא לרב נחמן כו'. עד כאן לא פליגי אלא בחזקה דלאלתר סגיא אבל דכולי עלמא מחאה בפניו בעינן מדתני ויבא לשנה אחרת דצריך הוא שיבא קודם שתצא השנה השלישית וימחה עליו בפניו ואם איתא אמאי תני לה ויבא לשנה אחרת ליתיב התם ולימחי. ופריק לעולם מחאה שלא בפניו הויא מחאה והאי דקתני ויבא לשנה אחרת לאו למימרא דלא סגי ליה למחויי אלא עד שיבא וימחה בפניו אלא עצה טובה קמשמע לן דכי איתא השתא ותבע ליה לארעיה ומפיק לה מיניה שקיל להו לפירא דאית בה השתא ודהוי בה בתר הכי ואי שבק לה למילתא ולא אתי אלא סגי ליה במחאה בעלמא אכיל לה להאי ארעא דיליה וחיישינן דילמא אדהכי והכי מפרטן וכי אתא האי למתבעיה לא משכח ליה מאי דשקיל מיניה בפירי ומשום הכי קתני ויבא לשנה אחרת עצה טובה בעלמא דלא לסמוך אמחאה אלא אתי ושקיל ליה לארעא דיליה ולפירי דהני תרתי שני דאכל לא שכיח לה עד דאכיל שניהם טובא. עד כאן.

בד"ה ויבא לשנה אחרת כו' אלמא מחאה שלא בו' והלכך חזקה כו' ואע"ג דלר"י הויא חזקה כו' ולרבא לא נצריכנו אלא כו' עכ"ל נראה פי' לדבריו דודאי רבא כרבנן ס"ל דהלכה כוותייהו לגבי ר"י ולא קפריך לרב נחמן אלא דבהך מלתא דבעי ר"י המחאה בפניו לא פליגי רבנן עליה כמ"ש רשב"ם לעיל דלא תסייע ליה מרישא כו' והשתא לרבנן דאף אם נאמר דהחזקה נשמעת באספמיא מ"מ חיישינן לשעת חירום ויהודה וגליל כשעת חירום דמי וכ"ש מאספמיא להכא דכשעת חירום דמי ולא נצריכנו לבא לפניו ולמחות והמחאה שלא בפניו נמי לא הוי מחאה ודומיא דהכי אמרינן לעיל לר"י בנכסי בורח דאין מחזיקים כיון דבעי המחאה בפניו והבורח לא יכול לבא לפניו ולמחות ודו"ק:

תוס' בד"ה ליתיב אדוכתיה כו' ליסייעיה מרבנן דמוכחין כו' עכ"ל לפום הך סברא דלסייעיה מרבנן ע"כ דאית לן למימר דהחזקה נשמעת יותר מרחוק מהמחאה כמ"ש התוס' לעיל א"כ יש לתמוה נמי דמאי פריך וליתיב אדוכתיה ולימחיה דאימא דהחזקה נשמעת עד אספמיא ולא המחאה וצריך לבא למדינה שהמחזיק בה ומתוך קושיא זו נמי הוצרך ר"י לפרש בתירוצו דרבא היה טועה גם בדרבי יהודה ודו"ק:

בא"ד ורבנן סברי אפי' מיהודה לגליל אין החזקה כו' עכ"ל ובהא פליגי רבנן ור"י לרבא ולא ניחא ליה דפליגי אי בעי מחאה בפניו או לא דכיון דלר"י בעי בפניו אית לן למימר לרבנן נמי דבעי בפניו ורב נחמן הניח לו לרבא סברתו דלא פליגי אי בעי בפניו או לא אלא דקאמר אדרבא דלר"י נמי לא בעי בפניו ומיהו תלמודא לעיל לרב לא חש להא גבי הא דאין מחזיקין בנכסי בורח דע"כ פליגי רבנן ור"י אי בעי בפניו או לא ודו"ק:

ר"ש בד"ה אמר כו' הכא היכא שהשיבו כו' אחרי כן בעדים אחרים כצ"ל:

בד"ה והא אמר כו' הכי ומשני כו' הד"א:

בד"ה כל מלתא של גנאי הס"ד:

ר"ש ד"ה דמתאמרא באפי ג'. ואמר אביי התם דכל מילתא דעבידא לגלויי כו'. ע"ש דל"א זה הלשון רק מאי קעביד גלויי מילתא בעלמא הוא והוא לכוונה אחרת כדפרש"י שם. גם מה שתמה בהג"ה לקמן דאמאי ל"א דקמיפליגי באביי כו' אינו מובן ואף לפי הבנת הרשב"ם בדבריו:

ואי לא אמר למחר תבענא ליה בדינא ומפיקנא מיניה אלא פלוני גזלן דקאכיל לארעאי בגזלנותא בלבד הרי הוא כנותן פגם בחבירו ולא כמוסר עדות ואינה מחאה כן פר''ח ל''א שמעתי משמועת רבי יעקב בר יקר ועיקר פלניא גזלנא הוא ואפי' הזכיר על קרקע זה שמחזיק לאו מחאה היא שהרי לא מיחה מחמת עצמו והרי הוא כמי שאמר פלוני מחזיק בקרקעות של אחרים ולפוגמו מתכוין ולא לערער שהרי אינו מזכיר שהוא שלו אבל אם פירש דקאכיל לארעאי בגזלנותא הרי מיחה מחמת עצמו והודיע שהקרקע שלו מחזיק בעולה והויא מחאה ואע''ג דלא סיים למחר תבענא ליה בדינא ופירוש הוא למאי דקאמר דקאכיל לארעאי בגזלנותא: אמר. לעדים לא תימרו ליה מחאה זו: אמר רב זביד הא קאמר כו'. ולא הויא מחאה דהא לא אמרו ליה עדים תו: רב פפא אמר. לעולם מחאה הויא דהכי קאמר להו לעדים לדידיה לא תימרו אבל לאחרים תימרו וכיון שיאמרו לאחרים יחזרו אותן אחרים ויאמרו לו דחברך תברא אית ליה כו': אמרו ליה לא אמרינן ליה. לא קאי אהיכא דאמר להו לא תימרו ליה דהא לרב זביד אפי' שתקו לא הויא מחאה וכל שכן הכא היכא שהשיבו כדבריו אלא מילתא באפי נפשיה היא וקאי אהיכא דאמר להו מחאה גמורה וציום לומר לו והם ענוהו לא אמרי' ליה ולא חזר ומיחה אחרי כן בפני עדים אחרים: אמר רב זביד הא קאמרי ליה לא אמרינן ליה. וכיון שלא יאמרו לו היה לו לזה למחות עוד בפני אחרים שיאמרו לו ואם לא מיחה אחרי כן הפסיד: רב פפא אמר. אין צריך למחות עוד בפני אחרים דמחאה מעלייתא היא דהכי קאמרו ליה לדידי' לא אמרינן שלא נלך עד מקומו: לאחריני אמרינן כו'. רב פפא קא דייק לא תימרו ליה לא אמרינן ליה דמשמע לא אמרי' ליה אבל לאחריני אמרי מדלא אמר לא תימרו: לא תיפוק לכו שותא. לא יצא דבר מפיכם דמשמע לא לו ולא לאחרים: שותא. דיבור כמו שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמא (סוכה דף נו:): אמר רב זביד הא קאמר כו'. ואינה מחאה: אמרו ליה לא מפקי' שותא. לא קאי אהיכא דאמר להו לא תפיק לכו שותא דהתם כ''ע לא פליגי דלא הויא מחאה בין אהדרו ליה בין לא אהדרו ליה שום דיבור ומילתא באפי נפשיה הוא וכגון שצוה אותם לאמר לו והם אמרו לא מפקינן שותא אמר רב פפא הכא ודאי מודינא דלא הויא מחאה דהא קאמרי כו' דמשמע לא לו ולא לאחרים: אמר רב הונא בריה דרב יהושע. האי נמי מחאה הויא דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש שאינה מוטלת עליו לברר וגם אינו מפסיד אם אומר אם לא אומרה אמר לה לבני אדם ולאו אדעתיה כלומר אינו נותן אל לבו שקיבל הדבר עליו לכסותו והלכך אינו צריך למחות בפני אחרים שהרי מיחה בפני בני אדם שיכולין לומר לו והלכתא בין אמר הממחה לא תימרו ליה מידי מהני מילי למחזיק ובין אמרו לא מפקינן שותא בכולהו הויא מחאה בר מדאמר להו הממחה דלא תיפוק לכו שותא דלא הויא מחאה וכן פסק ר''ח: ה''ג אמר רבא אמר רב נחמן מחאה כו'. ואע''ג דאותביה רבא לרב נחמן שיטת גמרא היא בהרבה מקומות כן והכי פי' כי שמעה רבא מרב נחמן להך מילתא דאמרינן בה אמר רבא אמר רב נחמן איתיביה הך תיובתא ורב אשי שסידר גמרא הוא דקאמר אמר רבא אמר רב נחמן וגם מפרש הקושיא אחרי כן שהקשהו: מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ולא בעינן שישלח שלוחו למחות בפניו אלא מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה שהרי יכול הדבר לבא לאזניו ואפי' לא ידע המחזיק מחאתו של מערער לא חיישינן מאחר שמיחה זה כהוגן: איתיביה רבא לר''נ אמר רבי יהודה כו'. ואי קשיא אדפריך מסיפא לסייע מרישא דהא אוקימנא מחאה שלא בפניו הויא מחאה איכא למימר דרבא מוקי לה לרישא במילי אוחרי: אלא כדי שיהא כו'. טעמא דרבי יהודה לאו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אלא כדמפרש כדי שיהא כו' וטעמא דחזקה לדידיה משום דלא שביק איניש דאכלי ארעיה בלא רשותו אפי' שעה אחת ושתיק אלא לכך האריכו שלש שנים שפעמים שהמערער רחוק מהלך שנה ולא יבא ערעור שלו לאזניו עד ג' שנים ולאיפלוגי את''ק אתא דלא חיישינן לשעת חירום וחזקה בפניו מיד הויא חזקה הואיל ולא מיחה מיד מדתלי טעמא באספמיא לקמן בפרקין: ויבא לשנה אחרת. קס''ד דרבא דוקא קאמר שיבא המערער עצמו וימחה בסוף ג' בפניו של מחזיק אלמא מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והלכך חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה ואע''ג דלרבי יהודה הויא חזקה בהכי לא סבירא ליה כרבי יהודה דר' יהודה מצריכו לילך ולערער ולרבא לא נצריכנו אלא מתוך שאינו יכול למחות באספמיא גם המחזיק לא יכול להחזיק: ואי ס''ד. דאין צריך לשלוח שליח ולמחות בפניו בעדים אלא ימחה במקום שהוא שם ואם יבא הדבר לאזניו יבא למה ליה למיתי עד מקום המחזיק או לשלח שלוחו למחות בפניו: ליתיב אדוכתיה. באספמיא ולימחי בפני עדים שהרי יכולין לבא ולומר לו בסוף ג' אם ירצו: ומשני עצה טובה קמ''ל. דנייתי הוא עצמו ונשקול קרקע ופירותיו מיד המחזיק שאם ימחה במקומו ולא ילך ויוציא עכשיו מידי הפירות שאכל המחזיק יוציא ממנו בטורח דקשה גזל הנאכל ומיהו לאו דוקא מצריך ליה רבי יהודה לבא אלא הכי קאמר לא אמרו דצריך ג' שנים אלא כדי שאם יהיה המערער באספמיא ומשהחזיק זה יצא הקול ויודיעוהו בשנה שניה וימחה בתחלת שלש ויוכל הדבר לבא לאזניו של מחזיק בסוף שנה שלישית ואז יש הנאה למערער שאם ירצה הוא עצמו לבא בסוף שלש ויקח קרקע ופירות מעכשיו בלא דין ודברים: והא אמר רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה. לעיל פסק רבא הלכתא הכי: ומשני בתר דשמעיה מרב נחמן. ותירץ לו תשובה שהשיבהו פסק רבא הכי: ה''ג מי שמיע לכו מרבי יוחנן מחאה בכמה. בפני כמה בני אדם: כל מילתא. של גנאי: דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. אם יחזרו ויאמרו לזה כך אמר פלוני עליך וטעמא כדמפרש בערכין ביש בערכין מ''ט חברך חברא אית ליה ואמר אביי התם דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לית בה משום לישנא בישא והלכך גבי מחאה נמי מילתא דעבידא לאיגלויי בעינן כדי שיזהר המחזיק בשטרו ולהכי פליגי מ''ד בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא דבעי תלתא דהא אפי' בתרי עבידא לאיגלויי והויא מחאה בפני שנים

רב פפא אמר לדידיה לא תימרון לאחריני תימרון. נראה לר''י דרב פפא אית ליה שפיר דשמואל דאמר לעיל מיחה בפני בני אדם שאין יכולין לומר לו לא הויא מחאה דהתם מיירי בחולה וזקן שלעולם לא ילך למקום שמחזיק שם אבל הכא ילכו למקום המחזיק ויגידו לבני העיר ויאמרו לו והויא מחאה: ליתיב אדוכתיה ולימחי. תימה אדפריך מר' יהודה לסייעיה מרבנן דמוכח לעיל דסברי מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואור''י דרבא היה טועה וס''ד דבכל מקום שהחזקה נשמעת גם המחאה נשמעת וכמו שהחזקה מיהודה לאספמיא ה''נ מחאה ואפילו הכי א''ר יהודה שיבא בפניו וימחה ורבנן סברי אפי' מיהודה לגליל אין החזקה נשמעת לכך לא הוי חזקה אבל מיהודה ליהודה נשמעת והוי חזקה עד שיבא בפניו וימחה ולכ''ע שלא בפניו לא הוי מחאה ורב נחמן דאיצטריך לשנויי עצה טובה קמ''ל ולא שני ליה דלא מצי למיתב אדוכתיה לפי שהמחאה אינה נשמעת אלא באותה מדינה משום דאכתי תקשי ליה אמאי מצריך רבי יהודה לבא לפניו ילך עד המדינה שהמחזיק שם וימחה דמדלא קתני ויבא לשנה אחרת וימחה ויודיעוהו משמע שצריך לבא לפניו כדפרישית: ה''ג מכלל דלא סבירא ליה הא אמר רבא מחאה שלא בפניו. ולא גר' והא אמר רבא אמר ר''נ:

דף לט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד