בבא בתרא לה ע"א

דף לה - א

דרב אמר: יחלוקו את הקרקע ביניהם, יש אומרים משום שספק הוא מי זכה קודם, ויש אומרים משום שודאי קנו שניהם את הקרקע.

ושמואל אמר: שודא ^[1] דדייני, כלומר: מי שנוטה לב הדיינים לזכותו, ומשום שנראה להם שלו נתכוין בעל השדה להקנות את הקרקע, היות והוא אוהבו או קרובו, הוא זה שיזכה בשדה; וכן כל כיוצא בזה, שנוטה לבם של הדיינים שהוא בעל השדה ולא חבירו. ^[2] ואם כן צריך ביאור: מאי שנא שבדין הספק בארבא אנו פוסקים "כל דאלים גבר", ואילו בספק שבשתי שטרות אנו אומרים לפי שמואל "שודא דדייני"; ולפי שיטה אחת בדעת רב אנו פוסקים שם יחלוקו מספק!?

ומשנינן: התם - גבי שתי שטרות - הרי לעולם ליכא למיקם עלה דמילתא [אי אפשר להגיע לבירור האמיתי של הספק], ולכן נזקק לכך בית הדין ופוסק. ^[3]

אבל הכא - גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי - הרי איכא למיקם עלה דמילתא [קיימת אפשרות שתתברר האמת על ידי עדים], ולכן אין בית דין נזקקים להם לדון דין שסופו לבוא לידי עיוות, לכשיתברר האמת של מי היא השדה; ולפיכך מניחים אותם, ו"כל דאלים גבר" עד שיבואו עדים ויבררו את הדבר. ^[4]

ואכתי תמהינן דמאי שנא - זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, שפוסק בית הדין "כל דאלים גבר" - מהא דתנן: המחליף פרה בחמור, ודין הוא שבמשיכת החמור נקנית הפרה לחבירו, ^[5] ולאחר שמשך את החמור נתברר שילדה הפרה ; וכן המוכר את שפחתו ונתברר שילדה השפחה:

ומתעמתים ביניהם מוכר הפרה או השפחה - והלוקח:

זה - מוכר הפרה או השפחה - אומר: "עד שלא מכרתי, ילדה, וכשמכרתי, לא מכרתי אלא פרה או שפחה ריקנית, והולד שלי הוא".

ואילו זה - בעל החמור שקנה את הפרה, או קונה השפחה - אומר: "משלקחתי - ילדה"; ואין לזה ולא לזה ראיות לטענתו, ואין זה או זה מוחזקים בולד, וכגון שהיא עומדת באגם שאינו רשות של אף אחד משניהם, הרי שמספק יחלוקו המוכר והלוקח את הולד!

ואף כאן גבי "זה אומר של אבותי, וזה אומר של אבותי", כך היה לנו לומר, שמספק יחלקו ביניהם את השדה או את הספינה. ^[6]

ושמואל אמר שודא דדייני. כלומר להיכא שתינטה דעת ב"ד שדעת הלוה מחבב טפי לההוא מלוה יהבי' לפי שמחבבו יותר הקדימו אותו ולוה ממנו ושיעבד לו קודם לזה (שמוטב ליתנו) והא שלו ובתר ב"ד אזלי' והכא אמאי אמרי' כל דאלים גבר:

התם ליכא למיקם עלה דמלתא. משום דהנהו תרי שטרי תרוייהו שוין בממון ובזמן ולא מצי לאחזוקי האי טפי מאידך מש"ה אמר מר יחלוקו ומר אמר שודא דדייני:

אבל הכא איכא למיקם עלה דמלתא. דכל חד מינייהו מצי מייתי היום ומחר עדים דדידיה היא ולאו דחבריה משום הכי לא אמרי' דיחלוקו אלא כל דאלים גבר:

המחליף פרה בחמור. דאורחא דפרה לחלוף ואורחא דשפחה לזבוני:

והא דאמרינן ליכא למיקם עלה דמלתא. מתוך השטר קאמר, וכיון דמתוך השטר ליכא למיקם עלה דמילתא אמר שמואל שודא דדייני שהרי עדים לפניך מעידים ששניהם ביום אחד ואין אומרים יבאו אחרים ויעידו שזה קודם לזה אלא אמרינן כשם שאלו לא דקדקו בשעות כך אלו לא דקדקו כלומר דעידי מסירה גופייהו לא דייקי בשעות ומסתמא בחד יומא אימסר לתרוייהו וכיון דודאי דחד מיניהו הוא שמסר לזה ואח"כ לזה דלא שכיח דמסר לתרוייהו בבת אחת וסהדי לא דייקי בה עבדינן שודא, אבל הכא איכא למיקם עלה דמילתא.
והרב רבי שמואל ז"ל כתב דליכא למיקם עלה דמילתא שאפילו אם יבאו עדים ויעידו שזה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב הלא אין הקדמה לשעות וכו' כדכתבינן בפירושיו וליתא דאליבא דשמואל ודאי דסבר עידי מסירה כרתי יש הקדמה בשעות ומשום הכי הוא אומר שודא עדיפא וכדאוקימנא בגמרא התם כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ועוד קשה דאפילו לרב נמי היאך אפשר לומר שאם כתב ומסר לראשון ואח"כ כתב ומסר לשני לא יקנה ראשון וכן הכותב שטר מתנה ומסר יכול לחזור בו כל אותו היום ואם כתב בו חדש או שנה יכול לחזור בו כל זמנו.
אלא אנן בגמר' הכי קאמרינן, דלמאן דאמר עידי חתימה כרתי אם כתב ומסר בין בו ביום בין ביום אחר כיון דתרוייהו קנו מעידן חתימה עבדינן חלוקה ולא חיישינן לשמא כתב ומסר כי היכי דלא חיישינן לר' אלעזר שמא מסר לשניהם בבת אחת ובכי האי גונא הוא דאמר רב אין הקדמה בשעות ולפיכך חולקין ששניהם שותפין בו.
ופירוש שודא דדייני, למי שירצה הדיין יתננו, וכן מפורש בירושלמי (כתובות י,ד) והדיינין מחליטין אותו לכל מי שירצו והל' אומר שם כך שוחדא לדייני כלומר שהדיינין עושין כל מה שירצו ואם אוהבין זה יותר מזה מפני שהוא עמית בתורה ומצות יתנו לו נמצא שצריך ליתן שחד לדיינין והוא כלשון גוזמא והתם נמי בפרק מי שהיה נשוי אמרינן מה שירצה שליש יעשה דיהבי ליה בי דינא למאן דעמית בתורה ובמצות כדאמרינן בשבועו' עולא חבירנו עמית בתורה ובמצו' הוא נפקא מינ' לשודא דדייני.
ומה שפירש רש"י ז"ל (כתובות כב,ב) שודא דדייני שאומדין אותו למי אוהב יותר והרב רבי שמואל ז"ל תלמידו כתב כדבריו לא דייק דגבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ליכא למימר הכי וא"כ היכי מייתינן הכא דשמואל למידן בה שודא, ובמסכת כתובות (צד,א) כתבתי יותר מזה בס"ד.

ופרקינן: התם ליכא למיקם עלה דמילתא. פירש ר"ש ז"ל, שאפילו אם יבואו עדים ויעידו שזה נכתב ונמסר בבקר וזה נכתב ונמסר בערב, הלא אין הקדמה לשעות. וזה ודאי קשה, דהכא אי מדרב ושמואל מקשינן וכמאן דאוקי פלוגתייהו התם דתרווייהו כרבי אלעזר, ואי נמי מדשמואל בלחוד קא מקשינן, מכל מקום ממאן דסבירא ליה כרבי אלעזר מקשינן, ואלו לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ודאי יש הקדמה בשעות, שאם באו עדים והעידו שלזה נמסר בבקר ולזה בערב, הראשון שקדם קדם וזכה. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דאפילו לרב נמי היאך איפשר לומר שאם כתב ומסר לראשון ואחר כך כתב ומסר לשני לא יקנה הראשון, וכי הכותב שטר מתנה ומסר יכול לחזור בו כל אותו היום, ואם כתב בו חדש או שנה יכול לחזור בו כל זמנו. וזו אינה קושיא כל כך, דאין הכי נמי לרבי מאיר דלא קנה מכח השטר אלא משעה שמוכיח תוך השטר, וזה מתברר בגיטין פרק (בתרא) [ג'] (ד, ב) גבי היו לו שתי נשים ששמותיהן שוין, דלרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי אי אפשר לגרש את האחת מהן אלא אם יכתוב אבות או ישלש, שיודע מתוכו של גטו אי זו המתגרשת, ואף על פי שהעדים החתומין על הגט מעידין שזו היא שגירש ולשם זו נכתב, והטעם כמו שאמרנו, דכיון דלרבי מאיר עידי חתימה בלחוד כרתי הא אין הכל תלוי אלא במה שמוכיח מתוך השטר, כי מה שהעדים מבררין לאחר מיכן מפיהם אינו מתברר מתוך השטר, וכבר הארכתי בגטין בענין זה יותר מזה בסייעתא דשמיא. ומיהו הקושיא הראשונה קושיא.
ועוד קשיא לי, דאם כן אפילו כי מוקמינן התם פלוגתייהו בדרבי מאיר ורבי אלעזר מאי הוי, דהא מכל מקום בין למר בין למר מדינא יחלקו, כיון שאין מסירה לשעות. אלא הכי קאמרינן דלמאן דאמר עדי חתימה כרתי אם כתב (וכת') [וחתם] ואחר כך מסר, כיון דתרווייהו קנו מעידן חתימה עבדינן חלוקה, ולא חיישינן לשמא כתב ומסר לראשון קודם שיכתוב לשני, וכן נמי לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דעבדינן שודא ואמרינן דליכא למיקם עלה דמלתא, היינו נמי משום דתרי עדים החתומים על השטר מעידין לפניך שבשעה אחת נמסרו, ואין חוששין שמא יבאו אחרים ויעידו שבפניהם נמסרו לזה בבקר ולזה בערב, שכשם שעידי החתימה לא דקדקו בדבר כך עדים אחרים של מסירה לא דקדקו, ומסתמא ביום אחד נמסרו לשניהם ואלא מיהו אי איפשר דלא קדמה מסירתו של זה לזה, דאינו מצוי שימסור לשניהם בבת אחת, אלא דסהדי לא דייקי בה, הילכך עבדינן שודא, ואי נמי טעמא, דכיון דהשתא לא מדכרי בפני מי נמסרו, כל שכן דלמחר וליומא אוחרי לא מדכרי, דכל היכא דמרחקא מילתא טפי שכחי ולא מדכרי. אבל בעידי אבות איכא למיקם עלה דמילתא, דאינהו לא ידעי מאן ידע ומאן סהיד, הילכך אף על גב דהשתא לא משכחי, ליומא חורי משכחי. וכדאמרן מעיקרא נ"ל עיקר. דלפי פירוש זה אם כן אף בשני שטרות היוצאין ביום אחד ויוצאין מתחת יד יורשין מאי איכא למימר, מי נימא התם נמי דאיכא למיקם עלה דמילתא.

ופירוש שודא דדייני. אצל מי שירצו הדיינין להטילו מטילין אותו מדעתם ומרצונם, וכדגרסינן בירושלמי שודא דדייני שוחדא לדייני, ולישנא יתירא קאמרינן תנו שוחד לדיין, לומר שכל מה שירצה בו הדיין יעשה. וזהו הפירוש הנכון.
ובענין פלוגתא דרב ושמואל כתבתי בה יותר מזה בכתובות בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צד, ב) בסייעתא דשמיא.

ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרתו בחמור וילדה. יש מפרשים דאשמואל קא פריך. ואין זה שיטת התלמוד, ועוד שאם כן גם בכתובות בפרק מי שהיה נשוי (שם) היה לו להקשות כן אעיקר פלוגתא דרב ושמואל דאיתא התם, ועוד דהא נמי איכא למיקם עלה דמילתא ולא דמיא לדשמואל. אלא אעיקר דינא דרב נחמן דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי קא מהדר לאקשויי, דבין הכא ובין הכא איכא למיקם עלה דמילתא, ואם כן כי היכי דאמרינן הכא יחלקו התם נמי הוה ליה לרב נחמן למימר יחלקו.
ואם תאמר מאי קא מקשה מהא דהמחליף, והא ההיא סמכוס תני לה ופליגי רבנן עליה ואמרו המוציא מחבירו עליו הראיה. י"לּ דהתם הוא דפליגי רבנן עליה דסמכוס, משום דחשבינן ליה לבעל הפרה מוחזק ואידך מוציא ועליו הראיה, הא לאו הכי מודי ליה לסמכוס דיחלקו, ואם כן הכא דליכא חד מנייהו דמוחזק נימא בה דיחלוקו.

המחליף פרה בחמור וילדה או המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה והולד שלי וזה אומר משלקחתי ילדה והולד שלי אם הפרה באגם או השפחה בסמטא יחלקו ויש חולקין בזה לומר שעל הלוקח להביא ראיה וכבר הרחבנו בפירושה ובפסק שלה במקומה בפרק השואל מ"מ לדעת הפוסקים שיחלקו למה אמרו בה יחלקו ולא אמרו לא שודא דדייני כדין שטרות ולא כל דאלים גבר כדין ספינה מפני שזו של שפחה ופרה יש סרך ממון לכל אחד מהם שהפרה והשפחה של שניהם היתה בזה אחר זה וכל אחד טוען פרתי ושפחתי ילדה או שמא בשעת המכר ילדה ואין לברר של מי ואפשר שאין כאן טענת שקרות והרי זה אומר לחברו אי אתה מודה שפחה זו שלי היתה ברשותי ילדה וזה אומר אי אתה מודה שפרה זו לקחתיה ממך ברשותי ילדה אבל ספינה אם של זה היתה לא היתה של זה כלל ואין חלוקתם בזה כדין בשום פנים ונוח לנו שתעמוד ביד האחד מצד התגברותו עד שיתברר הדבר ופרה ושפחה אין לומר בהם שודא דדייני שאין לדיין אומד בדבר זה:

סב. ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדיאני התם ליכא למיקם עלה דמילתא, שאפילו נתברר שזה בשחרית וזה בין הערבים אין הקדמה בשעות אלא בירושלם, ואי משום דאיכא למחזי הי מיניהו קדים במסירת השטר, כיון דזמנ(י)ן ביום אחד מסתמא בההוא יומא הוא (דמסר הוא) [דמסרוהו] ומילתא דלא שכיח היא לברורי בעדים הי מיניהו קדים במסירת השטר, הלכך פסקינן ליה לדינא ביניהו לרב כי טעמיה ולשמואל כי טעמיה, אבל הכא איכא למיקם עלה דמילתא. דמייתי חד מינייהו סהדי דאבהתיה היא ומוקמינן לה בידיה, ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן:

ישמעאל אמר שודא דדייני. על מה שכתבו בתוספות והשתא אתי שפיר דהא שמואל וכו' כתוב בתוספות הרא"ש ז"ל ובלאו הכי נמי קשה הלכתא אהלכתא דרבינו תם פסק הלכתא כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו מדקא מהדר תלמודא לאוקמא מילתא דשמואל כאביי ועוד דאביי בתראה וקיימא לן הלכתא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ואם כתב לזה ומסר לזה זה שמסר לו קנה. ויש לומר דכי אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו הני מילי בשני ימים שניכר מתוך השטר כו' ככתוב בתוספות. עד כאן.

התם ליכא למיקם עלה דמילתא כו'. פירש ר"ש ז"ל שאפילו אם יבואו עדים ויעידו שזה נכתב ונמסר בבקר וזה נכתב ונמסר בערב הלא אין הקדמה לשעות. וזה ודאי קשה דהכא אי מדרב ושמואל מקשינן וכמאן דמוקי פלוגתייהו התם דתרווייהו כרבי אלעזר ואי נמי משמואל בלחוד קא מקשה מכל מקום ממאן דסבירא ליה כרבי אלעזר מקשינן ואלו לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ודאי יש הקדמה לשעות שאם באו עדים והעידו שלזה נמסר בבקר ולזה לערב הראשון שקדם קדם וזכה. ועוד הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאפילו לרב נמי האיך אפשר לומר שאם כתב ומסר לראשון ואחר כך כתב ומסר לשני לא יקנה הראשון וכי הכותב שטר מתנה ומסר יכול לחזור בו כל אותו היום ואם כתב בו חודש או שנה יכול לחזור בו כל זמנו. וזו אינה קושיא כל כך דאין הכי נמי לרבי מאיר דלא קנה מכח השטר אלא משעה שמוכיח מתוך השטר וזה מתברר בגיטין פרק בתרא גבי היו לו שתי נשים ושמותיהן שוים דלרבי מאיר דעידי חתימה כרתי אי אפשר לגרש את אחת מהן אלא יכתוב אבות או ישלש שיודע מתוכו של גט איזו המתגרשת ואף על פי שהעדים החתומים על הגט מעידים שזו היא שגירש ולשם זו נכתב והטעם כמו שאמרנו דכיון דלרבי מאיר עידי חתימה בלחוד כרתי הא אין הכל תלוי אלא במה שמוכיח מתוך השטר כי מה שהעדים מבררים לאחר מכאן מפיהם אינו מתברר מתוך השטר וכבר הארכתי בגיטין בענין זה יותר מזה בסייעתא דשמיא ומיהו הקושיא הראשונה קושיא ועוד קשיא דאם כן אפילו כי מוקמינן עלה פלוגתייהו בדרבי מאיר ורבי אלעזר מאי הוי דהא מכל מקום בין למר ובין למר יחלוקו מדינא כיון שאין מסירה לשעות אלא הכי קאמרינן דלמאן דאמר עידי חתימה כרתי אם כתב וחתם ואחר כך מסר כיון דתרווייהו קנו בעידי חתימה עבדינן חלוקה ולא חיישינן לשמא כתב ומסר לראשון קודם שכתב לשני. וכן נמי לרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דעבדינן שודא ואמרינן דליכא למיקם עלה דמילתא היינו נמי משום דהרי עדים החתומים על השטר המעידים לפניך שבשעה אחת נמסרו ואין חוששים שמא יבואו אחרים ויעידו שבפניהם נמסרו לזה בבקר ולזה בערב דכשם שעידי החתימה לא דקדקו בדבר כך עדים אחרים של מסירה לא דקדקו ומסתמא ביום אחד נמסרו לשניהם ואלא מיהו אי אפשר דלא קדמה מסירתו של זה לזה דאינו מצוי שימסור לשניהם בבת אחת אלא דסהדי לא דייקי בה הילכך עבדינן שודא. ואי נמי טעמא דכיון דהשתא לא מדכרי בפני מי נמסרו כל שכן דלמחר וליומא אוחרא לא מידכרי דכל היכא דמרחקא מילתא טפי שכחי ולא מידכרי אבל בעידי אבות איכא למיקם עלה דמילתא דאי אינהו לא ידעי מאן ידע ומאן סהדי ואף על גב דהשתא לא משכחי ליומא אוחרי משכחי. והראשון נראה לי עיקרו דלפי פירוש זה אם כן אפילו בשני שטרות היוצאים ביום אחד ויוצאים מתחת יד יורשים מאי איכא למימר מי נימא התם דאיכא למיקם עלה דמילתא. הרשב"א ז"ל.

ומאי שנא מהא דתנן המחליף וכו'. יש מפרשים דאדשמואל קא פריך ואין זה שיטת התלמוד וכו' ככתוב ברשב"ם ז"ל. ועוד דהכי נמי איכא למיקם עלה דמילתא ולא דמיא לדשמואל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: וקשיא לי מאי שנא דמקשינן אדרב נחמן מהא דמחליף פרה בחמור וילדה ולא מקשינן מינה אמילתא דשמואל בשני שטרות היוצאים ביום אחד דאמר שודא דדייני ולא אמרינן יחלוקו ואין לחלק ביניהם משום דהתם ליכא למיקם עלה דמילתא והכא איכא למיקם דכיון דדינא בחלוקה אפילו היכא דליכא למיקם עלה דמילתא לא הוה לן למיעבד בה דינא דשודא לשמואל שהרי כשאנו אומרים יחלוקו פוסקים אנו הדין בדבר עצמו ואיך נאמר שודא. ויש לומר דלשמואל ליכא לאקשויי מהא דתנן המחליף פרה בחמור וכו' דהא אסיקנא בפרק מי שהיה נשוי דתנאי היא איכא למאן דאמר דשודא עדיף ואיכא למאן דאמר חלוקה עדיף הילכך הא דקתני הכא יחלוקו סבר לה כמאן דאמר חלוקה עדיף. עד כאן לשונו.

בפרשב"ם בד"ה התם גבי המחליף כו' הלכך יחלוקו ושודא דדייני ליכא למימר הכא כו' עכ"ל דליכא למימר דלשמואל ליכא למיקם אמלתא משא"כ ההוא דמחליף דאיכא למיקם אמלתא דמשום דאיכא למיקם אמלתא לית לן למימר יחלוקו כמו בשל אבותי דלעיל וצ"ל לדברי התוספות שפירשו בהך דשודא דדייני דהיינו למי שירצה ליתן צריך לחלק בע"א וק"ל:

תוס' בד"ה ומ"ש מהא כו' זה כלל גדול בדין הוא לכי הא דהמוכר שור כו' עכ"ל ולהאי לישנא דקאמר זה כלל גדול איצטריך דאפילו ניזק אומר ברי כו' אין ראיה דאיכא למימר דגם זה לדבריהם לדברי חכמים אמר כן אבל הך דהמוכר שור נגחן כו' מלתא דאמרה שמואל בדוכתא אחריתא הוא משמע דאליבא דהלכתא אמרה ודו"ק:

ר"ש בד"ה ומאי שנא כו' יחלוקו והא הכא כו' והד"א:

ר"ש ד"ה ומאי שנא. ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות כו'. ל"ד דאפי' לא נתן המעות קונה במשיכה לחודא ע' שו"ע ר"ס קצ"ח בהג"ה וכ"מ מינה גופא דאל"כ מ"ל במשך ולא נתן דמים:

דרב אמר יחלוקו אין הקושי' מיחלוקו דרב לטעמי' דרב משום ע"ח כרתי וזה לא שייך הכא אלא למ"ד יחלוקו אפי' לר"א דע"מ כרתי מ"מ חלוקה עדיפא ומייתי התם תנאי והכא מייתי פלוגתא דרב ושמואל אבל אין הק' מרב אלא ממאן דס"ל בהא כרב ולא מטעמי' אלא משום דס"ל בכל ספיקא חלוקה עדיפא משודא:

המחליף פרה בחמור וכו' כ' רשב"ם בד"ה התם גבי המחליף וכו' א"נ בשעת חליפין ילדה ואין לברר של מי הוא וכו' עכ"ל. משמע מדבריו דהכא החלוקה אפשר להיות אמת שהרי אפשר שילדה ברגע המשיכה ודין הוא שחולקין בשוה. ולפ"ז אם יבואו לפנינו עדים שעכ"פ ילדה בשעה מבוררת לא ברגע המשיכה אך אינם יודעי' אם קודם או אחר המשיכה אבל עכ"פ זה ברור שלא ילדה ברגע המשיכה וא"כ החלוקה אינה אמת אפשר מוקמי' לה בחזקת מרא קמא לרבנן דסומכוס. ובזה י"ל דברי רמב"ם התמוהי' פ"כ ממכירה הל' יו"ד י"א שנדחק ה"ה וכ"מ ומשנה למלך ולהנ"ל א"ש כשטועני' המוכר והלוקח שמא א"כ י"ל ברגע המשיכה ילדה ואפשר שתהי' החלוקה אמת חולקי'. אבל כשהלוקח טוען ברי שילדה ברשותו אחר משיכתו ואע"ג שהמוכר טוען שמא. והלוקח אינו נאמן מה שטוען ברי שילדה אחר משיכתו מ"מ מה שהוא לחובתו הודאת בע"ד כמאה עדי' דמי שמודה שילדה בשעה מבוררת וא"א לחלוקה שתהי' אמת ומעמידי' אותה בחזקת מרא קמא והממע"ה:

הקדמה בשעות אלא בירושלים כדאמרי' בכתובות גבי ההוא עובדא דאימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא וברמשא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא ואוקמיה ביד רב עוקבא אע''פ שהוא אחרון ומשום האי טעמא אטו בירושלים יתבי דכותבין שעות וכיון שלא פירש לו ראובן לשמעון השעה נמצא שלא זיכהו בכתב זה עד הערב הואיל ולא נתפרש בו שעת שחרית ונמצאו שניהם שוין: יחלוקו. דספיקא הוא וליכא למימר הכא המוציא מחבירו דאין א' מוחזק מחבירו: שודא דדייני. לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר דודאי לההוא גמר ואקני לו יתנו את הקרקע ושמא זכה בעל הקרקע בשלו אבל כשאתה אומר יחלוקו בודאי אחד נטל החצי שלא כדין: שודא. לשון השלכה ירה בים (שמות טו) [מתרגמינן] שדי בימא ולעיל נמי נימא רב נחמן חלוקה או שודא ואמאי אמר כל דאלים גבר: התם. בב' שטרות ליכא למיקם עלה דמילתא היום או למחר שיביא האחד עדים ויטול שהרי השטרות שוין בזמנן ואפילו אם יבאו עדים ויעידו זה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב הלא אין הקדמה בשעות כמו שפירשנו למעלה וליכא למימר שמא זה נמסר תחלה יום או יומים או חדש ואחר כך נמסר השני לשני דמאחר שנכתבו ביום אחד מסתמא גם ביום אחד נמסרו כמו שמוכיח לשון הכתוב בשטר הלכך רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני דהואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי משתדלין ב''ד בדינן ודנין אותו אבל הכא בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ואיכא למיקם עלה דמילתא אם יבאו ויעידו של מי הוא הלכך אין כאן לומר חלוקה ושודא דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו ב''ד הלכך אין ב''ד נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות אלא מניחים אותן וכל דאלים גבר עד שיבאו עדים ויבררו הדבר: ומ''ש. הא דרב נחמן ממחליף פרה בחמור וכיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא דמטלטלין נקנין בתליפין כדתנן בקדושין (דף כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ולכך אין הדבר ידוע הולד של מי הוא שהרי לא ראה עדיין את פרתו אבל במכירה בדמים לא מצי למינקט דאין מעות קונות ויחזרו בהן ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות תו לא מצי מוכר למימר ברשותי ילדה דהא בביתא דלוקח קיימא הלכך נקט חליפין בחמור ופרה ולא דמים ובפ' השואל פריך ונחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומשני דקיימא באגם ומכירה נקט גבי שפחה דעבד נקנה בכסף בלא משיכה ומשנתן מעות נקנית לו השפחה בכ''מ שהיא והלכך אין ידוע ברשות מי ילדה שהרי לא ראה אותה הלוקח בשעת מתן מעות: יחלוקו. והא הכא דאיכא למיקם עלה דמלתא אם יבאו עדים ויעידו ברשות מי ילדה ואפילו הכי לא אמרינן כל דאלים גבר וקשיא לרב נחמן: התם. גבי המחליף פרה בחמור לתרוייהו אית להו דררא דממונא שהפרה והשפחה של שניהם היתה בזה אחר זה וכל אחד ואחד טוען פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי אי נמי בשעת חליפין ילדה ואין לברר של מי הוי הולד הלכך יחלוקו ושודא דדייני ליכא למימר הכא אפי' לשמואל דלא שייך למימר אלא גבי מתנה לשנים שיראו ב''ד למי אוהב יותר דלדידיה גמר ומקני אבל הכא בדרב נחמן שזה אומר של אבותי כו': אי דמר לא דמר. לא היתה הקרקע של אידך מעולם וי''מ האי ומאי שנא מהמחליף כו' דאדשמואל פריך דקאמר שודא והכא חזינן יחלוקו ואינה שיטת הגמרא דהא בכתובות בפרק מי שהיה נשוי איתא עיקר מילתייהו דרב ושמואל ופריך התם פירכי אחריני ומהכא לא פריך כל שכן הכא דלמרמי אדרב נחמן נקט לה הכא למילתייהו:

רב אמר יחלוקו. לההוא לישנא דמפרש בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד. ושם ד''ה לימא) דטעמא דרב משום דסבר כר''מ דאמר עדי חתימה כרתי ולכך יחלוקו אפילו איכא עדי מסירה שנמסר לאחד קודם כיון דמתוך החתימה אין ניכר מי קודם כדמוכח בריש כל הגט (גיטין דף כד:) דתנן כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ודייק הא גדולה מצי מגרש ביה ומוקי לה בעדי מסירה ור''א אבל לר' מאיר אפי' גדולה לא מצי מגרש אע''ג דאיכא עדי מסירה כיון דאין ניכר מתוך עדי החתימה ומיירי במתנה או במכר שקונה בשטר אבל אם קונה בכסף או בחזקה או בחליפין דאין השטר עומד אלא לראיה מודה רב דאמרינן שודא דאין צריך שיהא ניכר מתוך עדי החתימה כיון דאין אלא לראיה לאותו לשון לא פריך מרב הכא דהתם בדין הוא של שניהם כיון דביום אחד נחתמו אלא משמואל פריך ולפר''ת דפי' שודא דדייני מה שירצה הדיין יעשה אתי שפיר דהכא נמי בזה אומר של אבותי שייך שודא דדייני אבל לפ''ה שמפרש שודא למי שנראה לדיין שהיה אוהבו יותר קשה דבזה אומר של אבותי לא שייך שודא ויש לדחוק ולפרש שיתנו הדיינים למי שנראה אמיתי בדברים יותר ועוד דלההוא לישנא דמי שהיה נשוי (כתובות דף צד: ושם) דמוקי פלוגתא דרב ושמואל אליבא דר''א וס''ל לרב דחלוקה עדיפא אתי שפיר דפריך מרב ואותו לשון הוא עיקר כדמוכח התם מברייתא: ושמואל אמר שודא דדייני. היינו כר''א דאמר עדי מסירה כרתי דלר''מ לא הוה אמר שודא ונראה דהא דאמר בפרק מי שהיה נשוי (שם) כתב לאחד ומסר לאחר לזה שמסר לו קנה אע''פ ששטר הא' נכתב קודם ונראה דהיינו דוקא שנכתבו ביום אחד הלכך הקודם במסירה זכה הואיל ואין ניכר מתוך השטר הא' שקדם אבל נכתב בב' ימים לזה שנכתב תחלה קנה שניכר מתוך החתימה שזה נכתב קודם אע''פ שמסר לזה מתחלה קנה דאח''כ כשמסר גם לזה זכה משעת חתימה דה''ק אביי בפ''ק דב''מ (דף יג.) עדיו בחתומיו זכין לו והשתא אתי שפיר דהא שמואל סבר הכא כר''א ובפ''ק דב''מ דחיק גמרא לאוקומי שמואל כאביי ועוד דבפ' זה בורר (סנהדרין דף כח:) גבי ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי משמע דסבר אביי כר' אלעזר דפריך ארב יוסף דקאמר זיל אקנייה בעדי מסירה כר''א ופריך אביי והא מודה ר''א במזויף מתוכו שהוא פסול וזהו דוחק דאליבא דרב יוסף קאמר וליה לא סבירא ליה: שודא דדייני. נראה לר''ת למי שירצה הדיין ליתן ולא כפ''ה שיאמדו דעתו של נותן דהא בסוף פ''ק דגיטין (דף יד: ושם ד''ה וכאן) גבי הולך מנה לפלוני קאמר מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עד. ושם ד''ה שודא) נמי אמר נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד''א כשבעלי דינין עומדים לפניו אבל אין בעלי דינין עומדים לפניו אינו נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפ''ה אכתי ניהדר לאמוד דעתו של נותן ובהדיא בירושלמי אמר לאיזה מהן שירצו ב''ד להחליט מחליטים וא''ת א''כ יתן למי שיתן לו שכר וי''ל דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא ומה שפר''ח דקבלה בידינו דלא אמרינן שודא אלא במקרקעי אין נראה לר''י דהא גבי הולך מנה לפלוני גבי שליח מייתי לה בספ''ק דגיטין (דף יד: ושם) עוד פירש דדוקא דיין מומחה עושה שודא דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמר ליה רב נחמן מר לאו דיינא הוא גביה אימיה דרמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:): ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור כו'. אין להוכיח מכאן דהלכה כסומכוס מדפריך מיניה דעד כאן לא פליגי עליה התם בהשואל (ב''מ דף ק.) אלא משום דאזלינן בתר חזקה דממונא ומוקמינן בחזקת מרה קמא הא לאו הכי מודו דיחלוקו ובהמוכר את הבית (לקמן דף סג. ושם) גבי האומר תנו חלק לפלוני מנכסי וכו' דמייתי מסומכוס ופ''ה דטעמא משום דחלק מספקא ליה אי הוי משהו או פלגא וממון המוטל בספק חולקין א''כ משמע דהלכה כסומכוס ויש לדחות דטעמא לאו משום ספיקא כדפירש הקונטרס אלא משום דחלק הוי רביע ונראה דאין הלכה כסומכוס אע''ג דבכמה מקומות סתם לן תנא כוותיה דהא סבר שמואל כרבנן כדאמרינן בריש הפרה (ב''ק דף מו. ושם) אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' משמע זו ולא ס''ל אף על גב דמוכח בפרק בית כור (לקמן דף קה. ושם) דאיכא זו דס''ל מיהו סתם זו לא ס''ל ועוד דקאמרינן התם (ב''ק דף מו.) אי נמי זה כלל גדול בדין הוא לכי הא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן כו' משמע זה כלל גדול אפי' במוכר שור לחבירו אמרינן דהמוציא מחבירו עליו הראיה כ''ש בפלוגתא דסומכוס ורבנן דסבר שמואל המוציא מחבירו ע''ה וכן בפרק השואל (ב''מ דף קב: ושם ד''ה ובא) קאמר דשמואל מספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון ומתניתין (דף קב: ושם) דקתני באחד ששכר מרחץ בציפורי בי''ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב''ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העבור ומוקי שמואל בבא באמצע החדש אבל בתחלת החדש כולו למשכיר בסוף חדש כולו לשוכר אלמא סבר כרבנן דאזלי בתר חזקה דלסומכוס בכל ענין יחלוקו ורב נחמן סבר נמי כרבנן דקאמר התם דקרקע בחזקת בעליה קיימא ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר ואפילו אפיך מיפך ועל כרחך היינו טעמא דסבר כרבנן ומתניתין דהתם אוקי כסומכוס דלא תקשי ליה מתניתין וכרב נחמן קיימא לן בדיני ובהדיא פסקינן כוותיה בפ' המקבל (ב''מ דף קי.) גבי ההוא שטרא דהוה כתיב ביה. שנים סתמא ואע''ג דקיימא לן כרשב''ג במשנתנו ה''מ בסתמא אבל הכא דפליג רב נחמן לא: