והם סברו כי כיון דאודי [שהודה] — אודי [הודה] ועל ידי הודאתו בטלו טענותיו שמתחילה, ועליו להחזיר את הפירות.

א ועוד מקרה בשניים שהתווכחו על קרקע, זה אומר "של אבותי הקרקע וירשתיה מהם "וזה אומר "של אבותי ושלי היא ", האי אייתי סהדי דאבהתיה [זה הביא עדים שהקרקע של אבותיו] הוא, והאי אייתי סהדי [וזה הביא עדים] שאכל אותה שני חזקה,

אמר רב חסדא: זה שהביא עדים שהחזיק הקרקע, מה לו לשקר בטענה שהיא של אבותיו? שכן אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: מינך זבינתה [ממך קניתיה] ואכלתיה שני חזקה. ומעירים: אביי ורבא לא סבירא להו הא [סבורים הם כפסק זה] של רב חסדא, כי לדעתם את השיקול של "מה לי לשקר" במקום שיש עדים לא אמרינן [אין אנו אומרים] והרי יש לשני עדים שהקרקע של אבותיו היתה.

ועוד מקרה, ההוא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: מאי בעית בהאי ארעא [מה רצונך, מעשיך בקרקע זו]? שלי היא! אמר ליה [לו]: מינך זבני [ממך קניתי אותה] ואכלתיה כבר שני חזקה, וצריך היה להוכיח את חזקתו, אזל אייתי סהדי [הלך אותו אדם והביא עדים] שאכלה תרתי שני [שתי שנים], ולא מצא עדים על השנה השלישית. אמר רב נחמן: במקרה כזה, כיון שלא אומתה טענתו, הדרא ארעא והדרי פירי [חוזרת הקרקע לבעליה וחוזרים גם הפירות] שאכל במשך הזמן הזה.

אמר רב זביד: אם טען ואמר "לפירות ירדתי" שאותו אדם טוען ואומר שקנה את פירותיה של קרקע זו, בלא לקנות את השדה, הרי במקרה זה היה נאמן. לאו מי אמר [האם לא אמר] רב יהודה: האי מאן דנקיט מגלא ותובליא [מי שמחזיק בידו מגל וחבל], ואמר [ואומר]: איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי [אלך ואגדור, אקטוף, את פירות הדקל של פלוני שמכר אותו לי] — מהימן [נאמן] שהדקל שלו. אלמא [מכאן] שלא חציף איניש דגזר דיקלא דלאו דיליה [שאין אדם מתחצף שגודר דקל שאינו שלו], הכא נמי לא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה [כאן גם כן אין אדם חצוף לאכול פירות שאינם שלו].

ומקשים: אי הכי, ארעא נמי [אם כך, שאין חושדים שהוא משקר, הקרקע גם כן] תישאר ברשותו! ומשיבים: ארעא, אמרינן ליה [לגבי הקרקע אומרים אנו לו]: אחוי [הראה] את שטרך להוכיח שקנית. ומקשים: אי הכי, פירי נמי [אם כך, לגבי פירות גם כן] שיביא שטר מכירה שהיתה לו זכות לפירות הללו! ומשיבים: שטרא לפירי לא עבדי אינשי [שטר לפירות בלבד אין אנשים עושים] ויכול לטעון שהיה ביניהם הסכם בעל פה למכירת הפירות.

ועוד מקרה, ההוא דאמר לחבריה [אדם אחד שאמר לחבירו]: מאי בעית בהאי ארעא [מה רצונך, מעשיך בקרקע זו שהיא שלי]? אמר ליה [לו]: מינך זבנית [ממך קניתי] את הקרקע ואכלתיה שני חזקה. אייתי חד סהדא דאכלה תלת שני [הביא עד אחד שאכל אותה שלוש שנים], סבור רבנן קמיה [סבורים היו החכמים שישבו לפני] אביי למימר [לומר]: היינו נסכא [זהו העיקרון של חתיכת הכסף] של ר' אבא. ומהו אותו ענין?

דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה [אדם אחד שחטף גוש כסף מחבירו]. אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר' אמי. הוה יתיב [והיה יושב] ר' אבא קמיה [לפניו]. אייתי חד סהדא דמיחטף חטפא מיניה [הביא בעל גוש הכסף עד אחד שאכן הלה חטף ממנו]. אמר ליה [לו] החוטף: אין, חטפי ודידי חטפי [כן, חטפתי ואולם את שלי חטפתי], ועל כך אמר ר' אמי: