בבא בתרא ל ע"א

בבא בתרא ל ע"א - Steinsaltz

who said to another: I am hereby selling to you all of the property that I own of the house of bar Sisin. There was a certain parcel of land that was called: Of the house of bar Sisin. The seller said to the buyer: This parcel of land that I own is not actually of the house of bar Sisin, and it is merely called: Of the house of bar Sisin, and it is not included in the sale. They came before Rav Naḥman for judgment, and he established the land in the possession of the buyer. Rava said to Rav Naḥman: Is this the halakha? Isn’t the halakha that the burden of proof rests upon the claimant, and the land should remain in the possession of the seller?

The Gemara continues: There is a difficulty from one statement of Rava to another statement of Rava, and there is also a difficulty from one statement of Rav Naḥman to another statement of Rav Naḥman, as in the first case, where the claimant states that he had been in a distant location, Rav Naḥman ruled in favor of the claimant, and Rava ruled in favor of the possessor; while in the second case, that of the property of bar Sisin, their opinions were reversed.

The Gemara answers: The contradiction between one statement of Rava and another statement of Rava is not difficult, because there, in the case of the property of bar Sisin, the seller had been established as having the land in his property, which is why Rava rules in his favor. But here, in the case where the claimant states that he had been in a distant location, the buyer is established as having the house in his property.

The contradiction between one statement of Rav Naḥman and the other statement of Rav Naḥman is not difficult as well, because there, since the seller said to him: I am hereby selling you all of the property that I own of the house of bar Sisin, and this parcel of land is called: Of the house of bar Sisin, it is incumbent on him to reveal that the parcel under dispute is not of the house of bar Sisin. But here, in the case where the claimant states that he had been in a distant location, it should not be any different from a case where the possessor is holding a document as evidence that he purchased the house. Wouldn’t we then say to him: First ratify your document, and only then be established in the property? In this case as well, since his presumptive ownership is in place of a document, he needs to clarify the matter by means of witnesses.

There was a certain person who said to another: What do you want with this house of mine? The possessor said to him: I purchased it from you and I worked and profited from it for the years necessary for establishing the presumption of ownership. The claimant said to him: I was in the outer marketplaces, and was unaware that you were residing in my house, and therefore did not lodge a protest, so your profiting does not establish the presumption of ownership. The possessor said to him: But I have witnesses that every year you would come here for thirty days and had an opportunity to know that I was residing in your house and to lodge a protest. The claimant said to him: I was occupied with my business in the marketplaces for those thirty days. Rava said: A person is apt to be occupied with business in the marketplace for all of thirty days, and accepted his claim.

There was a certain person who said to another: What do you want with this land of mine? The possessor said to him: I purchased it from so-and-so, who told me that he purchased it from you. The claimant said to him: Don’t you concede

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

דמעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה "כל נכסי דבי בר סיסין מזבנינא לך", כלומר, מוכר אני לך את כל הנכסים שקניתי מאדם ששמו בר סיסין.

הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי "דבי בר סיסין", [היתה שם קרקע אחת, שהיתה נקראת "דבי בר סיסין"]!

אמר ליה המוכר ללוקח: הא לאו דבי בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא "דבי בר סיסין", [קרקע זו לא קניתיה מבר סיסין, ואין זה אלא שם בעלמא שהיא נקראת "דבי בר סיסין"].

אתו המוכר והלוקח לקמיה דרב נחמן לשאול בדינם, ואוקמא רב נחמן לאותה קרקע בידא דלוקח, היות ולא הוכיח המוכר שלא קנאה מבר סיסין.

אמר ליה רבא לרב נחמן:

וכי אטו דינא הכי!? והרי קיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה, והיות והלוקח הוא זה שבא להוציא את הקרקע מן המוכר, עליו מוטלת חובת ההוכחה!?

ואם כן: קשיא דרבא אדרבא, שהרי גבי שכוני גוואי אמר רבא שמספק יש להעמיד את הבית ביד הלוקח, והמוכר הוא המוציא שעליו הראיה, ואילו כאן סובר רבא, שמספק יש להעמיד את הקרקע בידי המוכר, והלוקח הוא המוציא שעליו הראיה!?

וקשיא נמי דרב נחמן אדרב נחמן!? שהרי גבי שכוני גוואי העמיד רב נחמן את הבית בידי המוכר עד שיביא הלוקח ראיה לדבריו; ואילו כאן סובר רב נחמן שמספק יש להעמיד את הקרקע בידי הלוקח!?

ומשנינן: דרבא אדרבא לא קשיא:

התם - גבי בר סיסין - הרי מוכר הוא דקאי בנכסיה [הוא זה שמוחזק בנכסים], ולכן נחשב הלוקח למוציא, ועליו מוטלת חובת ההוכחה.

ואילו הכא - גבי שכוני גוואי - לוקח הוא דקאי בניכסיה, שהרי החזיק בחדרים החיצוניים, ולכן נחשב המוכר למוציא, ועליו מוטלת חובת ההוכחה.

דרב נחמן אדרב נחמן נמי לא קשיא:

התם - גבי בר סיסין - כיון דאמר ליה המוכר שהוא מוכר לו את נכסי "דבי בר סיסין", ואכן מיקריא אף שדה זו "דבי בר סיסין", לכן עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי בר סיסין היא, [על המוכר מוטלת חובת ההוכחה, שאין זה אלא שם בעלמא, ולא היתה מעולם של בר סיסין].

אבל הכא - גבי שכוני גוואי - לא יהא המחזיק אלא כמי דנקיט שטרא [כמי שאוחז שטר מכירה על הקרקע בידו], מי לא אמרינן ליה למחזיק כשהמוכר טוען על השטר שהוא מזוייף "קיים שטרך וקום בניכסי", [וכי אטו אין אנו אומרים לו "קיים שטרך, ורד לנכסים שקנית"]!?

ואף אנחנו נאמר לו "קיים חזקתך, ורד לנכסים שקנית"! ^[1]

מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה שהחזיק בביתו "מאי בעית בהאי ביתא [מה מעשיך בביתי] "!?

אמר ליה המחזיק למערער "מינך זבנתיה, ואכלתיה שני חזקה, [ממך קניתיו, והרי החזקתי בה שלש שנים], ונאמן אני בטענתי"!

אמר ליה המערער למחזיק "אין חזקתך חזקה, כי באותו זמן שהחזקת בשוקי בראי הואי ^[2] [בארץ מרחקים הייתי] ואין השיירות מצויות מכאן לשם שיודיעוני על חזקתך, ולא ידעתי בה, ולכן לא מחיתי"! ^[3] אמר ליה המחזיק למערער "והא אית לי סהדי, דכל שתא הוה אתית תלתין יומי, [והרי עדים יש לי, שבכל שנה - משלשת השנים שדרתי בביתך - היית כאן שלשים יום, ולא מחית בהם], ואף שודאי נודע לך בזמן זה שמחזיק אני בביתך".

אמר ליה המערער למחזיק "אכן הייתי כאן, והייתי גר בבית אחר, ולא ידעתי כלל בחזקתך, כי באותן תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא [באותן שלשים יום טרוד הייתי בעסקי] "! ^[4]

אמר רבא: אכן אין חזקתו חזקה, כי עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקא, [עשוי אדם להיות טרוד שלשים יום בעסקיו].

מעשה בההוא דאמר ליה לחבריה שהחזיק בשדהו פחות משלש שנים ^[5] "מאי בעית בהאי ארעא, [מה מעשיך בקרקעי] "!? אמר ליה המחזיק למערער "מפלניא זבינתה דזבנה מינך, [קניתי את השדה מפלוני, וממנו שמעתי שהוא קנה ממך את השדה] "!

הערות

^[1] ב"אבי עזרי" [טוען ונטען טו י] כתב [בתיקוני לשון רבים]: ביאור הסוגיא הוא כך: זה ודאי שאם יש ספק אם היה מעשה מכירה על זו השדה או לא, או שהיה הספק אם החזיק גם בשדה זו או לא אף שיש עדים שודאי מכר לו, או שבודאי החזיק בחצי שדה זו והספק על החצי השני אם היה מכירה או חזקה גם בחציה השני, כי אז בודאי שהלוקח והמחזיק צריכים להביא ראיה שהיה מעשה מכירה או מעשה חזקה גם בחצי השני. וכן זה ודאי, שאם היתה מכירה ודאית, ובא המוכר בטענת ביטול המכירה, כגון טענת מום או שהיה תנאי על מנת שלא תעשה, הרי שהחיוב לברר מוטל על מי שבא לבטל את המכירה; וכן בחזקה, אם היה ודאי חזקה, כי אז מי שבא לבטל את החזקה עליו הראיה, וכגון אם טען המערער שמיחה צריך הוא להביא ראיה שמיחה, מפני שעל ידי המחאה אין חסרון במעשה החזקה שלו, ולכן המערער הוא זה שצריך להביא את הראיה על המחאה. אבל כאן בשכוני גוואי, שמחד גיסא: אם לא היה עמו בשכוני גוואי, אין צריך המחזיק להוסיף במעשה החזקה, ומאידך גיסא: אם אכן היה עמו בשכוני גוואי, אין זו חזקה כלל ולא מעשה המבטל חזקה, בזה הוא שנחלקו על מי לברר, שרב נחמן סובר בכגון זה שעל המחזיק לברר שיש כאן חזקה, ורבא סובר שבכגון זה על המערער להביא ראיה שהלוקח הוא המוחזק מאחר שהחזקה שלו היא ברורה ואין חסר בחזקה שלו. וזהו שהגמרא מדמה את זה להאי דאמר כל נכסי דבר בר סיסין אני מוכר לך, והמוכר אמר על אחת מהן שזו לאו דבי בר סיסין אלא היא נקראת דבי בר סיסין; שהרי אף שם אין המוכר צריך להוסיף במעשה המכירה שלו, ואף אין הלוקח צריך להוסיף במעשה הקנין שעשה אם השדה היא גם כן של דבי בר סיסין, שהרי מעשה הקנין שעשה הוא מעשה קנין אחד על כל השדות של דבי בר סיסין, ואם שדה זו אינה של דבי בר סיסין אין זה ביטול הקנין על זו אלא שבכלל אין כאן קנין על זה השדה, וסובר שם רב נחמן שהמוכר צריך לברר שזו אינה בכלל, וזה סותר למה שאמר רב נחמן בשכוני גוואי שהיא טענה טובה כיון שלדבריו אין כאן חזקה כל עיקר; וכן רבא סובר גבי האי דבי בר סיסין שהלוקח צריך לברר שזו היא בכלל הקנין, ולמה גבי בשכוני גוואי סובר שאדרבא המערער צריך להוכיח שאין כאן חזקה. ודחי הגמרא: "רבא ארבא לא קשיא, התם מוכר קאי בנכסי הכא לוקח קאי בנכסי", היינו שבטוען ונטען כגון זה תלוי מי הוא שעומד בנכסים ואין זה מדיני ספיקות ששייך להמוחזק, שהרי בקרקע תמיד קיימא בחזקת מרא קמא, אלא כך הוא עיקר הלכה בכגון זה שהמוציא עליו לברר. ומרב נחמן אדרב נחמן לא קשיא, כיון דאמר ליה דבי בר סיסין ואף היא נקראת דבי בא סיסין עליו לברר שאינה של בר סיסין, והיינו שמסתמא גם זו נכללת בהמכירה מה שאין כן בעובדא דשכוני גוואי אין כאן סתמא שלא היה בשכוני גוואי ועל כן המחזיק צריך לברר אכילתו. ובעיקר מה שכתב ב"אבי עזרי" שאם היה עמו בשכוני גוואי הוי חסרון בגוף החזקה ואינו בגדר ביטול החזקה, ראה בהערה לעיל בעמוד ב, שהמהרי"ט למד מדברי הרשב"ם שהוא בגדר מחאה, וראה מה שהובא עוד שם. גם מה שכתב בביאור תירוץ הגמרא על רב נחמן, הנה ראה בעליות דרבינו יונה שהאריך בביאור התירוץ, ואין דברי ה"אבי עזרי" עולים עמו בקנה אחד.

^[2] ראה ברא"ש אם הוא נאמן לטעון כן בלי ראיה, או שהגמרא עוסקת באופן שהיה לו ראיה שהוא היה בשוקי בראי, אבל המערער אינו נאמן לטעון כן.

^[3] א. ביאר הרשב"ם את טענתו, על פי המבואר לקמן במשנה לח א "היה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה", ומתבאר שם בגמרא, שהוא משום שאין השיירות מצויות מיהודה לגליל. והנה הרשב"ם כתב כאן, שטענתו של המחזיק היא "לא ידעתי [שהחזקת], ולכך לא מחיתי", ואילו הרשב"ם לקמן לח א על הגמרא המבארת את המשנה דשם בד"ה לעולם, כתב בטעם הדין שאינה חזקה, שהוא משום שמחאה שלא בפני המחזיק במקום שאין השיירות מצויות, אינה מחאה, "וכיון דלא הויא מחאתו של מערער מחאה, חזקתו של זה נמי לא הוי חזקה, דטעמא דחזקה שלש שנים קונה, משום דמצי טעין ליה מחזיק אמאי לא מחית בתוך שלש, ואילו הכא לא מצי למיטען הכי, דהא לא יכול למחות דהא אינה מחאה", וראה שם בתוספות. ב. פירוש נוסף כתב הרשב"ם, שאינו טוען שהיה בארץ אחרת, אלא באותה מדינה היה, אלא שהיתה שעת מלחמה וחירום בין המקומות. והוסיף עוד "אבל במקום שהשיירות מצויות וליכא חירום, לא וכו', ואי טעין "לא ידעתי שהחזיק איש פלוני בקרקע שלי, ולכך לא מחיתי", אינו נאמן, דכי היכי דאמרינן מחאה שלא בפניו הויא מחאה, [משום] דחברך חברא אית ליה ויאמרו לו למחזיק, כמו כן אמרו לזה שאדם אחד מחזיק בקרקע שלו, הואיל ושיירות מצויות".

^[4] כתב הרשב"ם: וכגון שיש לו בית אחר באותה העיר שהיה מתאכסן שם כל שלשים יום.

^[5] כך מפרש הרשב"ם את הענין, וראה בהערות בעמוד ב.

אמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: כל נכסי דבי [הנכסים של בית] משפחת בר סיסין שיש בידי מזבינא [מוכר אני] לך. הואי ההיא ארעא דהוה מיקרי [היתה לו למוכר גם קרקע אחת שהיתה נקראת] "דבי [של בית] בר סיסין". אמר ליה [לו]: הא לאו דבי [קרקע זו לא של בית] בר סיסין היא, ואיקרויי הוא דמיקריא "דבי [ורק נקראת היא של בית] בר סיסין", ואין היא בכלל מה שהוסכם בינינו. אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן לדין, אוקמא [והעמיד] רב נחמן את הקרקע בידא [ביד] הלוקח (הקונה). אמר ליה [לו] רבא: וכי דינא הכי [הדין כך הוא]? והלא המוציא מחבירו עליו הראיה וצריכה הקרקע להישאר ביד המוכר!

ואם כן קשיא [קשה] מדברי רבא על דברי רבא, שכאן הוא סבור שבעל הקרקע הראשון הוא הנחשב מוחזק, ובמקרה הקודם הוא סבור שהקונה נחשב המוחזק. וכן קשיא [קשה] מדברי רב נחמן על דברי רב נחמן באותו ענין, ולהיפך.

ומתרצים: מדברי רבא על דברי רבא לא קשיא [קשה], התם [שם] ב"נכסי בר סיסין", המוכר קאי בנכסיה [עומד, מוחזק בנכסיו], הכא [כאן] ב"שיכוני גואי", הלוקח קאי בניכסיה [עומד, מוחזק, בנכסיו] ולכן חובת ההוכחה היא על המוכר הבא להוציא ממנו.

וכן מדברי רב נחמן על דברי רב נחמן נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], כיון שאמר ליה [לו] שמוכר לו את כל הנכסים דבי [של בית] בר סיסין, ומיקריא [ונקראת] בפי הכל "דבי [של בית] בר סיסין", ולכן עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי [עליו עצמו מוטל לגלות שלא של בית] בר סיסין היא, אבל הכא [כאן] ב"שכוני גואי", לא יהא הקונה אלא כמי דנקיט שטרא [שמחזיק שטר] — מי לא אמרינן ליה [האם אין אנו אומרים לו]: קיים את שטרך בפני בית דין וקום בניכסי [ואז תעמוד, תחזיק בנכסים]? ואף כאן, כיון שזכותו וחזקתו מחמת השימוש, במקום שטר היא — צריך לברר בעדים שאכן כך היה הדבר.

מסופר: ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מאי בעית בהאי ביתא [מה אתה מבקש, עושה, בבית זה]? כלומר, באיזו רשות אתה מתגורר בו, והרי הוא שלי! אמר ליה [לו]: מינך זבנתיה [ממך קניתיו] ואכלתיה שני חזקה. אמר ליה [לו]: בשוקי בראי הואי [בשווקים חיצוניים הייתי], כלומר, הייתי במקומות הרחוקים ולא ידעתי שאתה יושב בבית. אמר ליה [לו]: והא אית [והרי יש] לי סהדי [עדים] שכל שתא הוה אתית תלתין יומי [שנה היית בא לכאן לשלושים יום] ובכל זאת לא מחית בידי באותם שלושים יום? אמר ליה [לו]: תלתין יומי בשוקאי הוה טרידנא [שלושים יום אלה בשוקי הייתי עסוק] למכור את הסחורות שקניתי במקומות אחרים. אמר רבא: הדין עימו, שכן עביד איניש [עשוי אדם] שכל תלתין יומי טריד בשוקא [שלושים יום יהיה טרוד בשוק] ולא יהיה לו זמן לברר מי משתמש בביתו.

מסופר: ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מאי בעית בהאי ארעא [מה אתה מבקש, עושה, בקרקע זו] שאתה יושב עליה? שלי היא! אמר ליה [לו]: מפלניא זבינתה [מפלוני קניתיה] שאמר לי דזבנה מינך [שקנה אותה ממך]. אמר ליה [לו] בעל הקרקע הראשון: את לאו קא מודית [האם אתה אינך מודה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נכסי דבי בר סיסין. כלומר אותן נכסים שקניתי מבר סיסין שהיה עשיר מזבינא לך:

קשיא דרבא אדרבא. דלעיל סבירא ליה דביד הלוקח הוה ליה לאוקמי. והכא להיכא דרב נחמן אוקמוה ביד לוקח ס"ל דביד מוכר הוה ליה לאוקמיה והוה ליה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה:

קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. דלעיל אוקמא ביד מוכר והכא ביד לוקח:

התם מוכר קאי בנכסיה שמוחזק הוא מההוא קרקע דמקרי בי בר סיסין ומש"ה ^*)נראה דצ"ל הוה ליה ללוקח להביא ראיה ולהוציא מיד מוכר: הכא דלוקח קאי בנכסיה הוי ליה למוכר להביא ראיה: הוי ליה ללוקח להביא ראיה. וס"ל דביד מוכר: הכא הויא ליה למוכר להביא ראיה:

עליה. דמוכר רמיא לגלויי: מי לא אמרינן ליה לבעל שטרא להיכא דנפק עליה מערער קום קיים שטרך וקום בנכסי ה"נ להיכא דאמר מוכר אנא בשכוני גוואי הוינא הוה ליה ללוקח להביא ראיה ולקום בנכסי והא מעשה דבר סיסין ודשכוני גוואי פרשתי היטב בסוף פרק מי שמת:

אנא בשוקי בראי הואי. שהייתי הולך בסחורה במקום שווקים ולא הייתי יכול למחות מפני טרוד סחורתי:

טרוד בשוקיה. ואינו יכול למחות:

הכי גרסינן דא"ל דזבנ' מינך. וזו היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל ואי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן כי ההוא דדר בקשתא בעיליתא וכן פירש הרב רבי שמואל ז"ל.

ופי' ולא קא מודית לי. הודאה גמורה היה מודה לו שהוא של אבותיו אבל מאי דאמר לי' ההוא גברא דדידיה היא לאו הודאה היא דאע"ג דהודאת בעל דין כמא' עדים הכא לא דהא איהו אמר דזבנ' מינך והפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כיון דקא מודה האי דאיהו גופיה ידע באבהתיה היא ואיהו מיניה לא זבנ' הוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכן נראה מדברי רבינו הגדול שהוא מפרשה בשהלה מודה לו שהוא עצמו יודע שהוא למערער זה אבל משום הודאתו של ההוא גבר' דאמר ליה דזבנה מיניה לא דלאו הודאה היא, ולית בה ספקא.
ואע"פ שהרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל מפרש דהכא במאי עסקינן דאיהו לא ידע כלל אלא מפיו של זה המוכר ולא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו אוסרו מידיעתו ומתירו מידיעתו אבל הכא זה שמע מפי המוכר כי של זה היתה מתחלה ובאמת היה ראוי להאמינו דהודאת בעל דין כמאה עדים וכי הדר אמר אנא זבנתה מיניה זה הדבר אצלו בספק ואין לו להאמינו על זכותו א"כ הוה ליה ספקו ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין הדברים הללו אצלי אלא דברי הבאי שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי לפלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתי' בדין מגו שאלו בב"ד אמר כן היו מאמינים אותו עכשיו שאמר לו למה לא יהא נאמן.
והוי יודע שאלו היו כאן עדים דדר ביה ההוא דקמי' אפילו חד יומא אע"פ שלא החזיק בה שני חזקה טוענין לו שהרי הוא לוקח ונאמן לומר מפלוני לקחתי' ואלו היה אותו לוקח ראשון היה יכול לטעון מינך זבניתה השתא נמי טוענין ליה אף על פי שלא החזיק בה שני חזקה שלא הצריכו חכמים לחזקה אלא בשיש עדים למערער שהוא שלו אבל כאן כיון שאין לו עדים אין צריך חזקה ולכשיביא עדים שדר בה חד יומא ההוא דזבן מינה טוענין לו.
והרב רבי שמואל שכתב שאפי' הביא עדים דדר בה חד יומא לא מהני מאחר שלא החזיק בה שלש שנים תמהני עליו דהא טוענין ליורש וללוקח כל מאי דמצי טעין ההוא דקמיה אלא שצריך ראיה דדר בה המוכר או המוריש חד יומא וכדמפרש לקמן בעובד' דקשיתא בעילית' (בבא בתרא מא,ב).
ונראה שדעתו לומר דכי אמרינן טוענין ללוקח בשאין אנו צריכין להכחשה כגון דדר בה קמא ואחזיק בה האי תלת שנין דכי איתיה לקמ' קמן אע"ג דאית ליה להאי סהדי דשלו הוות אפי' הכי מצי למימר זבינתה מינך אבל כי לית ליה חזקה אע"ג דהאי נמי לית ליה סהדי דשלו הות כיון דאודי האי מחזיק לא מצינן למטען ליה כלום דאפי' איתיה לקמן וטעין בבריא מינך זבניתה לא מהימן מכיון דאודי האי והודאתו הודאה דהא לא הוה מהימן אלא משום מגו דיכול למימר לאו דידך הוה והשתא אזל ליה ההו' מיגו, ולא אמרינן מגו דאי בעי איהו שתיק מהמנינן אנן, וסברא זו צריכה לפנים.
ומהדומ' לזה המפקיד אצל חברו בעדים ומת ותבע מפקיד את היורשין והודו שהוא בידם מאביהם דאיכא עדים ולא ראה הוא מי לא טענינן להו אנן מאי דמצי טעין אבוהון חזרתי ולקחתיו ממך דהוא נאמן מגו דהחזרתיו לך ואף על פי שהם מודים בפקדון.
ואף דברי הרב הגדול ז"ל צריכין עיון והוי זהיר בדבריו שמא מתוכן ילמדו שאף אם אמר קמא דידי זבנה צריך שני חזקה ולא היא שהכל מודים בזה שהיה נאמן דהא האי מעשה הכי הוה מדלא קאמר ואכלתה שני חזקה ואעפ"כ פירש רבי' עצמו ז"ל טעמא דלא מהימן משום ספק ודאי הא אמר קמאי זבנה מינך דודאי הוא מהימן לעולם ואין זה צריך לפנים וכשהוזכר שני חזקה בהלכות לא במודה הוזכרו שתחלת דבריו במי שיש לו עדי' לתובע הם.

לא יהא אלא דנקיט שטרא. פירש מורי ז"ל דהכי קאמר, הרי מי שיש בידו שטר מדאורייתא אין צריך לקיימו, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואפילו כן חשו להן חכמים משום זיופא, כל שכן זה שאין לו שטר מכר אלא חזקה בעלמא שיש לחוש ועליו להביא ראיה שהיה עמו במדינה, דאם לא, שמא הערים זה וירד לתוך שדה זו מפני שלא היו הבעלים כאן. עוד פירש הוא ז"ל, דהכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן דתעלה לו חזקה, מפני שזה לא פשע כשלא נזהר בשטרו, דטפי מתלת שנין לא מיזדהר איניש בשטריה, לא יהא אלא דנקט שטרא, דהשתא לא פשע בכלום, דשטרו בידו הוא, ואפילו הכי אמרינן ליה קיים שטרך, דחיישינן לזיופא, כל שכן בחזקה דמכח שטרא קא אתיא.

מעשה דשוקי בראי. נמי בדאית ליה למערער עידי אבות ולמחזיק עידי חזקה, כדאמר ליה ואכלתיה שני חזקה.

אלא דאמר ליה מערער בשוקי בראי הויתי. כלומר במקום חירום.

ואמר ליה מחזיק הא אית לי סהדי דכל שתא ושתא אתית תלתין יומין לשוקא. כלומר והיית עמי עמי בעיר בחדש אחרון של שני חזקה, ואפילו כן ידעת ולא מחיתמר ליה כל תלתין יומין בשוקי הוה טרידנא. פירש הרב אלפסי ז"ל ולא סרתי אל ביתי ולא ידעתי שאתה מחזיק בהן. נראה מדבריו שאלו היה יודע ולא מיחה הפסיד. ויש מפרשים בשוקי הואי טרידנא ולא היה לי פנאי למחות, ואף על פי שהייתי יודע שאתה מחזיק בהן. ואמר רבא דינא קאמר ליה עביד איניש כל תלתין יומין טריד בשוקיה.
ואי קשיא לך והא רבא הוא דאמר לעיל במעשה דשכוני גואי דעל המערער להביא ראיה שהיה בשכוני גואי והכא הימניה למערער דאמר בשוקי בראי הואי. י"ל דהכא אפילו מחזיק מודה לו בכך ודבר ידוע הוא, אלא שבא לו המחזיק מצד אחר, דכל תלתין יומין הוה אתי לשוקא. ואי נמי יש לי לומר, דרבא לא פליג אדרב נחמן, דאותה שעה תלמיד היושב לפניו היה, וכמו שכתבנו, וכיון דשמעה מדרב נחמן רביה סברא.

מעשה דההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא ואמר לי מפלניא זבינתא דאמר לי זבינא מינך. לא היו עדים למערער שהיתה שלו, מדאיצטריך למימר ליה את כי לא מודית דהאי ארעא דידי היא זאת לא זבינתה מנאי. ועוד דהא אידך לא אתי ליה מכח חזקה, דלא אמר ליה ואכלתיה שני חזקה, אלמא לא הוי ליה עידי חזקה, ואלו היו לו עדים למערער, אפילו אי אמר מינך זבינתה לא היה נאמן. אלא ודאי בשאין עדים למערער, וגם למחזיק לא היו לו עדי חזקה, כלומר שלא היו לו עדים דדר ביה קמא חד יומא ואין למחזיק מחמת אחר חזקה אפילו אכלה כמה שנים עד שיביא ראיה דדר ביה קמא חד יומא, וכדאיתא לקמן (בבא בתרא מא, ב) בההוא דדר בקשתא בעליתא דחבריה ארבע שנין ואתא מאריה ביתא ואמר ליה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דרבי חייא ואמר [ליה] אי אית לך סהדי דדר ביה קמא אפילו חד יומא מוקימנא לה בידך. והכא כשהמחזיק מכיר בה שהיתה שלו ומודה לו בכך בפירוש, וכדאמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי היא, ולוקח זה לא היה יודע אם לקחה ממנו זה שמכרה לו, דאלו היה יודע נאמן היה, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולפיכך אמר לו המערער כיון שאתה בריא שהיתה שלי, אף על פי שאמר לך מי שמכרה לך דזבינה מינאי אין לך להאמינו בכך, שהרי אתה ברי דשלי היא ומסופק אתה אם קנאה ממני מי שמכרה לך, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והגע עצמך אלו היתה ביד מי שמכרה לך כלום היה זוכה בה אלא בטענת הכחשה, במגו דאי בעי אמר לא היתה שלך, ואלו היה לי עדים שהיתה שלי לא היה נאמן, אם כן לגבי דידך אין אני צריך לעדים, שכבר אתה יודע שהיתה שלי, ואמר רבא דינא קאמר ליה. על זה הדרך פירשה הרב אלפסי ז"ל והוא הפירוש הנכון.
ומיהו אי אמר ליה קמאי דידי זבנה ממך, נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אי בעי אמר מינך זבינתה, ואי נמי אי אית ליה סהדי דדר ביה קמא חד יומא ואיהו נמי אכלה תלת שנין, היא שלו, דטוענין ללוקח, כההוא מעשה דקשתא דדר בעליתא. וטעמא דמילתא, דהא אלו הוות ארעא בידא דלוקח ראשון, אף על גב דאית ליה למערער עדי אבות, לא הוה מפיק לה מיניה, דעלתה לו חזקה, הילכך האי נמי אף על גב דמודה דדידיה הוות, לא עדיף ממאי דאית ליה סהדי, והילכך טוענין לזה מאי דמצי טעין מי שמכרה לו. ונראה דאפילו ליכא עדים דדר ביה קמא חד יומא, אלא שהלוקח הזה אומר כן שבפניו דר ביה, מוקמינן לה בידיה, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל היכא דדר ביה קמא חד יומא ולא אכלה האי מחזיק תלת שנין, כתב הרב ר' שמואל ז"ל דאפילו הכי מפקינן לה מיניה, וטעמא דמילתא, דבכי האי גוונא נמי אלו היתה ביד מי שמכרה לו לא היה זוכה בה אלא מחמת מגו דהכחשה, דאי בעי אמר לא היתה שלך, ובהא הא קא מודה זה, והודאתו כמאה עדים. וכן נראה כדבריו.
אבל הרמב"ן נ"ר כתב, דבכי הא מוקמינן לה בידא דלוקח, דכל כי הא טוענין ללוקח כל מאי דמצי טעין מי שמכרה לו, כיון דאיתברר דלוקח הוא, דהיינו דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא, דאי לא תימא הכי, מי שהפקיד אצל ראובן כלי בפני עדים, ומת ראובן, והרי הכלי ביד יורשין אבל לא ראה, ואלו היה אביהן קיים היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו, במגו דהכחשה דאי בעי אמר החזרתיו לך, ואלו ראה לא היה נאמן, דהא איכא עדים וראה, מי לא טענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון, ואף על גב דאינהו מודו דכלי תחות ידיהון הוא ולא היה האב נאמן אלא במגו דהכחשה. וגם ראיה זו צריכה ראיה, ומסתברא דאף בזו מוציאין מיד היורשין ונותנין למפקיד, והויא לה כההיא דשב מרגניתא דרבי מיאשא דבפרק הכותב (כתובות פה, ב) וכההיא דאמרינן באיזהו נשך (ב"מ ע, א)והני מילי דהבא פריכא אבל מאני לא, דילמא איניש אחרינא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל ליה, והרמב"ן ז"ל בעצמו כן כתב שם בפרק איזהו נשך ודן את הדין כן.
והרב בעל העיטור ז"ל (דיני מחאה) כתב דרבוותא ז"ל קשיא להו האי מעשה ואפקוה מהלכתא, וכדכתב נמי רב חננאל ז"ל. והביא הוא ז"ל ראיה ממלוה על פה בסהדי ויתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע דטענינן להו ליתמי דפריע ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. ואינה ראיה בעיני, דהתם אלו היה אבוהון קיים היה נאמן לומר פרעתי בלא שום טענת מגו דהכחשה. ופשוט הוא.
עוד הביא ראיה מההוא עובדא דפרק בתרא דכתובות (קט, ב) דההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ושבק אפטרופוס, ומסקנא אי היה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו, וכתב הרב אלפסי ז"ל [ו]הוא דהויא ארעא בידיה, שמע מינה דסבירא ליה אף על גב דלא אכלה שני חזקה, כיון דלא ידיעה ארעא למערער אלא הודאתו שעשאה סימן לאחר, כי אמר לקחתיו ממנו נאמן, משום מגו, דכי היכי דאבוהון מהימן יורש מהימן. וגם זו אינה ראיה כלל לפי דעתי, שיש עליה כמה תשובות, חדא שהיורשין לא היו מודים שהיו יודעין בכך שמכרה האב לו, אלא מפני שעשאה סימן לאחר, ודכותה הכא לא מפקינן ליה מניה דלוקח אלו אמר מפלניא זבינתא דאמר לי דדידך הוות ומינך זבנה, דהכא ודאי הוה אמרינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דלא יהא מה שאמר לזה יותר ממה שטוען כן בפירוש בבית דין, שמאמינין אותו בכך. ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב בהפך מזה ואמר שאין אומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהאוסרו אוסרו מידיעתו והמתירו מתירו מידיעתו. ואין דברי הרב ז"ל מחוורין במקום זה, דלא עדיף מטוען כן בבית דין וכמו שאמרנו.
ועוד תשובה על דברי הרב בעל העיטור ז"ל דההיא הא דר בה אבוהון חד יומא ובידיה הוות, וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל, וכיון שכן טוענין ליורש, ואפילו תמצא לומר דלא אכלה האב ולא אינהו תלת שנין, מכל מקום יורש הוא וטוענין ליורש בכעין זה, ואין לך להביא ראיה משם אלא שאין צריך אכילת שני חזקה, כיון דאיכא עדים דדר ביה קמא חד יומא, ושלא כדברי ר"ש ז"ל אלא כדברי הרמב"ן ז"ל, אבל לאפוקי דברי רבא מהלכתא לא. ועוד דנראה לי דעל כרחין בשאכלוה שני חזקה היא, דהא מכיון שעשאה סימן לאחר ואתו שטר נודע ולא היה בידם של יורשים, ואילו רצו גם הם גם אביהם להחליש בו לא היו יכולים, דשטר שעשאה סימן לאחר בידו של מערער הוא ונודע לבית דין הוא, והילכך כעידי מכירה או עידי הודאה הוא, ואלו היה האב קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו, והוא הדין ליורשין, אלא על כרחנו כשאכלוה שלש שנים היא, ולפיכך טוענין ליורש, שהרי אינן צריכין לטענת הכחשה. וזה נראה לי פשוט.
ומעתה אין אנו צריכין לדחות דברי רבא שנאמרו במקומן בלא מחלוקת. ותמה על עצמך היאך נעשה לרבא טועה בדבר שהכל יודעין, שטוענין ליורש תנינא, ומלוה על פה אפילו לא עבר זמנו לדברי רבא אינה גובה מן היורשין, והיאך שויתיה לרבא טועה ח"ו בדבר שהתינוקות יודעין. ומסתברא שאם היה המוכר כאן קודם שהספיק לוקח זה להודות בבית דין למערער, היה יכול לדון עם המערער ולומר לו אין שלך היתה ולקחתיה ממך, והיה נאמן בכך, דבעל דברים דידיה הוא, וכאותה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה, דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיא, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, דאמר ליה אי מפקא ליה מיניה עליה דידי הדר, ואסקינא אפילו שלא באחריות נמי, דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי ליה תרעומת עלאי, והכא נמי דכותה הוא ולכי זכי בה מוכר בבית דינא תו לא מצי מערער למימר ליה ללוקח זה את מי לא מודית דארעא דידי היא, דהא זכה בה המוכר בבית דין.
ולענין האחריות, כתב רבנו שמואל ז"ל דיכול לוקח זה לחזור על המוכר, שהרי הוציאה מערער מידו בבית דין. אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח, שהוא גרם לעצמו. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל.

מי שאמר לחברו כל נכסים שיש לי שלקחתים מראובן מכורים לך והיה לו שדה שהכל קוראין לו שדה של ראובן ומוכר זה מוחזק בה וכשבא הלוקח לירד לאותו שדה עם שאר הנכסים הוא אומר לו קרקע זו לא של ראובן היתה אלא שכך קורין לה בני אדם ואינן בכלל אותן שקניתי ממנו ודמים מודיעין אין כאן שאין אונאה לקרקעות ואדם עשוי לקנות ביתר מדמיו והילכך אע"פ שהמוכר מוחזק עליו להביא ראיה שלא מראובן לקחה ואם לא הביא זוכה בה הלוקח הואיל ושם זה בפי הכל שמאחר שהוא מודה שכל שדה שהיתה מראובן שלו היא הרי הוא עצמו מוציא את עצמו מן החזקה וכן הדין אם אמר לו שדה ראובן שבידי אני מוכר לך ובא הלוקח לירד לשדה זה הקרוי בשם ראובן ואמר שדה זה לא של ראובן היה אלא זה הפחות היה של ראובן ולקחתיה ממנו ואל זה נתכונתי אע"פ שהביא ראיה שהפחות היה של ראובן הואיל ואינו קרוי כן בפי ההמון עליו להביא ראיה על זה ששמו עליו שלא שלו היה שכל כיוצא בזה היה לו לברר טענתו וכל שלא בירר הולכין אחר השם המונח בפי ההמון וכן כל כיוצא בזה:

מחזיק שערער המערער עליו ואומר לו מאי בעית בהאי ארעא ואמר לו המחזיק יודע אני שלך היתה ושלא לקחתיה ממך אלא מפלני לקחתיה ואמר לי שהוא לקחה ממך ודרתי בה שני חזקה הרי השדה וכל פירותיה חוזרין למערער וחוזר זה ודן עם המוכר ואפילו לא היו לו עדי אבות שמ"מ הוא מודה שהיא שלו ושלא לקחה ממנו ואף אינו טוען בבריא שפלני לקחה הימנו אלא שהוא אמר לו כך ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין כאן דין מתוך ר"ל מתוך שהיה יכול לומר ממך לקחתיה ונאמן כשאמר פלני לקחה ממך יהא נאמן שהרי הוא מאמינו שפלני אמר לו כן אלא שטוען עליו שהוא גזלן ולא נאמר דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשאוסרו בידיעתו ומתירו בידיעתו כגון שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שנמצא מ"מ שהיה יכול לשתוק אבל זה אוסר בידיעתו ומתיר בספקו כלומר שלך היתה בודאי אבל שמא מכרתה לזה ונמצא שאף הוא אינו טוען בבריא שאותו פלוני לקחה מזה ומ"מ יתבאר למטה בכיוצא בזה שאם טען בבריא אני ראיתי שלקחה ממך או אני יודע בבריא שכן הואיל והחזיק שלש זכה בו וכן אם הביא עדים שראו שאותו פלני שהמחזיק בא מכחו דר שם אפילו יום אחד הואיל ויש לזה בה שני חזקה זכה בו אפילו היו למערער עדי אבות שטוענין ללוקח ויש בענין זה פירושים אחרים וגדולי המפרשים לומר שאם דר בו הראשון אפילו יום אחד אע"פ שלא החזיק זה שלש זכה שטוענין ללוקח ולא יראה כן:

לא הוציא זה עדים שאותו פלוני דר שם אלא שלא טען בבריא שאותו פלני לקחה מזה אבל הביא עדים שבשעה שלקחה נמלך עם זה המערער ובפירוש אמר שילך ויקנה אין זה כלום אף הוא אומר נוח לי שתצא מידו ותבא ברשותך מפני שאתה נוח לי והראשון קשה ממך ואע"פ שאמרו שהמערער על השדה ואח"כ מכרה המחזיק וחתם זה המערער בשטר המכר אבד את זכותו שאלו היה לו זכות בה לא היה מעיד על המכר ואף בזו היה לנו לומר הואיל ואמר לו שיקנה אין לו זכות בה אין זה דומה שבזו אין כאן שום מעשה:

כט. ורמי דרבא אדרבא ורמי דרב נחמן אדרב נחמן דההוא דאמר ליה לחבריה נכסי דבי בר סיסין מזביננא לך הואי ההיא ארעא דהוה מיקריא דבי בר סיסין א"ל מוכר ללוקח האי לאו דבי בר סיסין היא ואיקרויי הוא דמיקרייא דבי בר סיסין אתא לקמיה דרב נחמן אוקמה בידא דלוקח א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה קשיא דרבא אדרבא קשיא כו' דר"נ אדרב נחמן נמי לא קשיא התם כיון דכ"ע קרו לה דבי סיסין והוא אמר לאו דבי סיסין היא עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דבי סיסין הכא לא יהא אלא דנקיט שטרא בידיה מי לא אמרינן ליה קיים שטריך וקום בנכסי'. כלומר הכא גבי מעשה דבי דשכוני גואי לא יהא אלא דנקיט לוקח שטרא בידיה מי לא אמרי' ליה קיים שטרך וקום בנכסייך, השתא נמי דאתי מכח חזקה עליה רמיא לברורי כולהו אנפי דצריכי לה לחזקה כי היכי דתהוי חזקה דידיה חזקה מעליאתא, דאי לאו הכי הוה ליה כמאן דנקיט שטרא בידיה ולא יכיל לקיומיה. וקי"ל כרב נחמן בתרויהו. ושמעינן מינה דמאן דאמר ליה לחבריה נכסי דפלניא או ארעא פלניתא מזביננא לך או יהיבנא לך, ואית ליה למוכר ארעא דמיקריא בההוא שמא, וקא טעין דהאי לאו דפלניא היא ואיקרויי הוא דמיקריא הכי, עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו דפלניא היא ולאו ההיא ארעא פלניתא היא:

ל. ושמעינן נמי מינה דמאן דאייתי סהדי דהוה מיקריא האי ארעא גבי כ"ע דידעי לה בשמא דאבוה או בשמא דמאן דאתי האי תובע מחמתיה, ראיה היא לחיוביה לנתבע דנחית לה בתר הכין לאייתויי ראיה במאי דתיקום בידיה, ואי לא מפקינן לה מיניה, דהא הכא דלא הויא ליה להאי לוקח ראיה בהאי ארעא אלא דהוו קרו לה כולי עלמא דבי סיסין, כמאן דאיכא סהדי דהואי דבי סיסין דמי, כדבעינן לברורי קמן:

לא. ושמעינן נמי מינה דמאן דאתי מכח חזקה עליה דידיה רמיא לגלויי כולהו אנפא דקימא בהו חזקה:

לב. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתיה ודרי ביה שני חזקה א"ל אנא בשוקי בראי הואי ולא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי אמר ליה והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומין אמר ליה כל תלתין יומין בשוקאי טרידנא אמר רבא עביד איניש דטריד בשוקיה כל תלתין יומין. והאי מעשה נמי לא מיתוקם אלא בשעת חירום, דאע"ג דהוה אתי כל שתא ושתא (ו)תלתין יומין, איכא למימר דאגב טירדיה דחייש דילמא שהי יתר מדאי ולא יכיל למהדר לדוכתיה לא רמי אדעתיה לשיולי אביתיה, וכל כי האי גוונא לא הויא חזקה עד דמתברר דהוה ידע ביה תובע דהאי מחזיק הוה נחית לביתיה, אי נמי כגון דאיכא סהדי דהוה אתי אדעתא דמידר אי נמי למיסר נכסיה ולא טריד במילתא אחריתי. והני מילי בשעת חירום, אבל שלא בשעת חירום אע"ג דאתברר נמי דלא הוה הדין תובע בהאי מאתא אפילו חד יומא מהנך תלת שני דחזקה הויא חזקה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

(ה) א"ל ולא מודית לי דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתי' כו' רבי' שמואל זצוק"ל פירש ששטר מכירה שלו עודנו בידו. וקשיא לי טובא בהאי פירושא. דמדקאמר ולאו את מודית לי ולא אמר ולאו את ידעת דארעא דידי ש"מ דלא הוי ידע האי מחזיק דארעא דמערער הות אלא משום דא"ל מפלניא זבנתה דאמר לי' דזבנה מינך. טעין האי מערער דאת אודית לי דארעא דידי הוא שהרי אותו פלוני שאתה בא מכחו מודה דדידי היא. וכיון שהמחזיק אינו מכיר בה שהיא של מערער וגם המערער אין לו עדים שהיא שלו למה יפסיד המחזיק בהודאתו של מוכר שמכרה לו א"כ אין לדבר סוף. שכל מי שמוכר שדה לחבירו יעשה קנוניא היום ומחר עם אינש דעלמא ויאמר שדה שמכרתי לפלוני לא שלי היתה אלא של פלוני דזבנה ניהלי או אפילו אם ירצה יאמר שגזלתי' ממנו ויבא פלוני ויוציאנה מיד הלוקח ויחלוק אותה עם המוכר. א"ו כיון שיש שטר ביד הלוקח או לעדים המעידים שמכרה לו המוכר בפניהם כל מה שיאמר המוכר לאחר מיכן כי של פלוני הייתה אינו נאמן ואין אותו פלוני יכול להוציאה מיד הלוקח בהודאתו של מוכר עד שיביא עדים שהיתה שלו. ומפני קושיא זו נראה לי לפרש שאין לזה המחזיק לא שטר ולא עדים. היאך קנאה מההיא פלניא והילכך בין אם לא אכלה שני חזקה בין אם אכלה שני חזקה. מוציאין אותה מידו. דהויא לה חזקה שאין עמה טענה וגם אין לו עדים שעמדה ביד המוכר שמכרה לו יום א' שיטענו ב"ד בעבורו. והילכך אע"פ שאין המערער מבי' עדי' שהי' שלו לוקחה מידו בהודאת פיו. אבל אין לו מעמד לפתרון זה. דאם איתא דאי אית לי' סהדי דההוא פלוני זבני' ניהלי' אינו מפסיד בהודאת פיו. השת' נמי דלית לי' סהדי אלא איהו הוא דקטעין דפלוני זבנה ניהלי' יהא נאמן ע"י מיגו. דאי בעי אמר דידי הוא ואמר מפלניא זבנתה יהא נאמן. אלא לאו ש"מ אע"ג דמייתי סהדי דזבנה ניהלי ומפיק שטרא כיון דאמר דאיהו אמר לי דזבנה מינך מפסידה בהודאתו כדפריש רבי' שמואל. ומאי דקשיא לי דא"כ אין לדבר סוף שכל מוכר יעשה קנוניא על הלוקח ויפסידנו לא קשיא ולא מידי דודאי כשמוכר לו שדהו בסתם ולא אמר שקניתיו מפלוני והלוקח שקונה ממנו סובר כי הוא נחלת אבותיו אם היום ומחר יאמר המוכר כי של פלוני הית' אין משגיחין בו אלא אם יודיענו בעת שמכר לו כי מפלוני קניתיו נאמן הוא והלוקח פשע לעצמו שכיון שאמר לו מפלוני קניתיו יאמר א"כ תן לי השטר האיך מכרו לך ואם יאמר אבדתיו יאמר לו הבא לי עדי חזקה שאם יערער עלי אותו פלוני שאנצל מידו ואם לא עשה לא זה ולא זה איהו הוא דאפסיד אנפשי' ואם יבא אותו פלוני ויערער עליו אע"פ שאין לו עדים. כי הוא שלו לבד שמביא עדים כי אותו שמכרו לו אמר לו שממנו קנא' מוציאה מידו והשתא דלית ליה שהדי כיון שהוא הודה לו לקחה מידו ואע"ג דהאי מערער אלו אשכח להאי ארעא בידא דההו' דזבנה להאי וא"ל מאי בעית בהאי ארעא. וא"ל איהו מינך זבינתי' הוה מהימנינן לי' ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי הוא ולאו דידך כיון דלי' לי' סהדי להאי מערער והוה מוקמינן לי' בידא דהיאך האי מחזיק דאתי מחמתי' וטעין הכי דאיהו אמר לי דזבנה מינך לא מוקמינן לי' בידי' משום דא"ל מערער את הוא דאמרת דאמר לך הכי דילמא לא אמר לך הכי ואפי' אי אמר לך הכי לדידי לא הוי אמר הכי שלא הי' יכול להעיז פניו כנגדי בדבר שהוא יודע שהוא שלי הילכך מהדרינן לה למערער. אבל ודאי אי אתי האי דזבנה ניהלי' ואמר לי' למערער דאנא דזבינתה ניהלי' זבינתה מינך בודאי דמהימן ע"י מיגו ומוקמי' לי' בידא דהאי דמחזיק בה דזבנה מיני' ולא אמר רבא דינא קאמר לי' אלא כד ליתי' להאי מוכר גבן כגון דמית או דאזיל לי' למדינת הים. וזה הפת' אינו נראה לי כלל דודאי אי הוות ארעא בידא דמוכר ואתא האי מערער עילוי' והאי טעין לי' דמינך זבינת' הוה נאמן ע"י מיגו דאי בעי אמר דידי הוא כיון דלית לי' להאי סהדי וא"ל דידך הות וזבנתה מינך אבל כיון, דנפיק מתות' ידי' וקאי ברשות לוקח כיון דדינא לאו עלי' הוי אלא עלי דלוקח לא מהני מיגו דידי' ללוקח ואע"ג דזבנה ניהלי' באחריו' דאי מפסיד לה לוקח לא מצי למיהדר על המוכר משום דא"ל אנא מיניה זבינתי' וזבינתי' ניהלך אם זה טורפה ממך מפני שלא ידעת לטעון מה אעשה לך הו"ל למימר למה לי למימר לך מידי כיון דלית לך מידי כיון דלית לך סהדי דדידך הות אי נמי איבעיא לך למימר מפלניא זבנתיה בלחוד למה לך למימר דזבנה מינך הילכך א"י הלוקח לחזור ולתבוע המוכר וכיון שא"י לחזור ולתובעו אינו מהני במיגו של מוכר ללוקח ורבי' שמואל זצוק"ל כתב שהלוקח יחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכרה לו ואינו נראה לי שאם הוא לא ידע לטעון למה יחזיר לו המוכר מעותיו יאמר לו המוכר אמת ודאי כי ממנו קניתיו אבל עדים אין לי ואת' לא הצרכתני להביא לך עדים כשמכרתי' לך וגם הוא אינו מביא עדים שהיתה שלו שאהי' צריך אני להביא עדים שמכרה לי הילכך מפסיד הלוקח ואין המוכר מחזיר לו כלום:

דרב נחמן אדרב נחמן לא קשיא התם כיון דאמר ליה דבי סיסין ומקריא דבי סיסין זה שהוצרך להאריך ולומר כיון דמקריא דבי סיסין עליה דידיה רמיא לגלויי ולא הספיק לו לקצר ולומר כיון דאמר ליה דבי סיסין כו'. הכי פירושו כיון דאמר ליה דבי סיסין סתם ולא הוציא לו שדה זו מכלל המכר בפירוש הרי הוא בכלל המכר שהרי היה יודע המוכר דמקריא דבי סיסין ויטעון הלוקח שהוא בכלל המכר כיון שלא פירש חוץ משדה פלונית ומדלא פירש הכי היא בכלל המכר דבשלמא אם הוו שם עדים שלא היתה דבי סיסין מצי למימר אעדים סמכי שיודעים שלא היתה דבי סיסין. הכא לא יהא אלא דנקט שטרא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וקום בנכסי. צריכים אנו לפרש מה תשובה הוא משיב על דברי רבא דחשיב ליה להאי מוחזק כיון דאכלה שני חזקה מה שאין כן במאי דנקט שטרא. ויש לומר דהכי קאמר כיון דמן התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין יותר הוא מוחזק במה שירד לשדה זו בשטר זה ממי שהחזיק שלש שנים בלא שטר ואין שם עדים שהיה המערער עמו במדינה ואפילו הכי חשו רבנן לזיופא ואמרינן ליה קיים שטרך אף על פי שכבר ירד לשדה ומוציאים השדה מתחת ידו עד שיקיים את השטר ולא חשבינן ליה מוחזק במה שירד לשדה בשטר זה כדי שיהא על הראשון להביא ראיה לפסול השטר אלא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת הכי נמי אמרינן ליה זיל ברור אכילתך. עוד יש לומר לא יהא אלא דנקט שטרא כלומר מאי טעמא קא בעית למימר שלא יצטרך המחזיק לברר אכילתו משום דכיון דאחזיק שלש שנים אין עליו פשיעה באבדת השטר דטפי מתלת שנין לא מזדהר אינש בשטריה לא יהא אלא דנקט שטרא הלא יש מי ששטר בידו הרי זה נזהר ולא פשע בכלום ואף על פי כן לא קאמרינן כיון דלא פשע יזכה בשדה שמחזיק בו בשטר שבידו אלא אמרינן ליה אף על פי שלא פשעת צריך אתה להביא ראיה ששדה זו שלך הלכך קיים שטרך וקום בנכסך הכי נמי אף על פי שלא פשע צריך להביא ראיה ששדה זו שלו ומה ראיה יביא דמייתי סהדי שהיה זה במדינה דהוה ליה למחות ולא מיחה שזו היא עיקר ראיית החזקה כמו שכתבתי למעלה בענין הא דאמרינן יותר מתלת שנין לא מזדהר הילכך כל זמן שלא הביא ראיה שהיה עמו במדינה לא הויא חזקה כלל שהרי לא הוטלה המחאה על המחזיק אלא אם כן היה עמו במדינה כן נראה בעיני והטעם הזה ברור וחזק ומחזק מה שפירשנו ופסקנו עמו שעל המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה. והא דאמרינן דאית ליה סהדי דכל שתא ושתא אתי לשוקא נראה לי כגון שבא לשוק אחר שהחזיק זה שלש שנים והיה לו למחות שאם בתוך שלש בלבד בא שם הרי עדיין לא היה זקוק למחות ובסוף שלש בשוקי בראי היה במקום שאין ראוי למחות משם על חזקה זו. הר"י בעליות.
פירש רשב"ם ז"ל דהאי עובדא בשיש לו למערער בית אחר בעיר שהיה מתאכסן בו דאי לאו הכי אין לך אדם שמניח ביתו ומתאכסן בבית נכרי עד כאן. וזה נראה לי שהכל תלוי לפי מראית עיני הדיין שאם היה לו אוהב או קרוב בעיר שרגיל להתאכסן עמו ולא לשבת בביתו יחידי לא הפסיד. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
עלה בידינו שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה לפי שסתמן יש חירום ביניהם ואין השיירות מצויות מזו לזו ואין הבעלים הראשונים זקוקים למחות אף על פי שהן יודעים שזה מחזיק בקרקע שלהם לפי שאין מגיד ואין משמיע על המחאה. החזיק שלש בשדה של חברו בגליל טען חברו ואמר אני ביהודה הייתי דר על המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה שהרי אין חזקת שלש שנים מועלת אלא מחמת שיש פשיעה ביד בעל הקרקע שהיה לו למחות ולא מיחה לפיכך כל זמן שלא נתברר לנו בעדים שהיה עמו במדינה אינה מזקה שהרי אין חזקת שלש שנים מועלת אלא מחמת שהיה מוטל עליו למחות. לא היה במדינה כל שלש שנים ויש שם עדים שהיה עמו במדינה אחר שלש שנים וכבר שמע שהחזיק זה שלש שנים היה לו למחות מיד ואם יש עדים שהיה טרוד משבא והיה עמו במדינה או באותה העיר כגון שבא לשוק הרי כל זמן השוק לבו טרוד בסחורתו ועסקיו לפיכך אם טען ואמר בשוק הייתי טרוד ולא נזכרתי למחות נאמן. היה עמו במדינה אחת אלא שהיה בעיר אחת והמחזיק בעיר אחרת וטען ואמר כבר מחיתי בפני עדים באותה העיר אשר גרתי בה אינו נאמן דכיון שהיה עמו במדינה והוזקק למחות עליו להביא ראיה שמיחה. היה עמו בגליל והחזיק שנה או שנתים ויצא משם והלך ליהודה אינה חזקה שלא הוזקק למחות בעבור שהיה עמו בגליל שלא החזיק עדיין שלש שנים ולאחר שהיה ביהודה לא הוזקק למחות כיון שאין מחאה נשמעת משם. ומי שהיו לו שדות הרבה לקוחות בידו מאיש אחד ומכרן לחברו ואמר ליה כל שדות פלוני מכורות לך והיתה שדה אחת שנקראת גם היא על שם המוכר ככל שאר השדות שלקח ממנו כגון שקוראין אותה שדה פלוני וטען המוכר ואמר אף על פי שקורים אותה על שם פלוני לא היתה שלו מעולם ולא מכרתי לך אלא השדות שלקחתי ממנו אם אין עדים שיודעים אינו נאמן שכיון שידע המוכר כי זאת השדה גם היא נקראת על שם האיש ואין הדבר ידוע בעדים אם היתה לקוחה ממנו אם לאו היה לו לפרש בשעת המכר ולומר חוץ משדה פלוני שאף על פי שנקראת על שם פלוני לא לקחתיה ממנו וכיון שלא פירש ומכר לו בסתם חזקה שזו השדה שנקראת גם היא על שם האיש ההוא לקוחה. היתה של אבותיו של מוכר והיתה כל הימים בחזקתו הרי זו אינה מכורה כו'. עליות הר"י ז"ל.

ההוא דאמר ליה לחבריה כו'. אמר ליה מפלניא זבינתה דאמר לי דזבנה מינך אמר ליה מי לא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא מנאי זבינתה אם כן לאו בעל דברים דידי את. על מה שכתוב בתוספות והביאו ראיה מההוא דדר בקשתא בעליתא כו' כתוב בגליון תוספות והא דאמר רב התם וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה סלקא דעתיה דרב דהא דקאמר דזבנה מינך היינו כלומר קמל דידי זבנה מינך ואפילו הכי לא רצה רבי חייא להאמינו במגו דאי בעי אמר מינך זבנתה משום דאם איתא דאותו פלוני זבנה מיניה אי אפשר דאין עדים בדבר ולהכי קאמר וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה כשנותנים לו ריוח לסוף העלה רב על דעתיה וקאמר דחזיתיה לדעתיה דלא המניה משום דלא אמר קמי דידי זבנה אבל אי הוה אמר הכי הוה האמינו במגו דאדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. ועל מה שכתבו עוד התוספות היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלש שנים מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם כו' כתוב שם וזה לשונו: נראה דבדר בה חד יומא יש להסתפק כמו שמסתפק ר"י ז"ל בסוף התוספות אף על גב דמהימן במגו דדר חד יומא בה ונאמן המוכר לומר שקנאה במגו דהוי אמר לא היתה שלך מעולם שמא לא יועיל זה למחזיק כיון דאם המוכר היה רוצה לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח עד כאן.

האי מעשה לאו אכלה שני חזקה דהא לא טעין ואידך נמי לא הוו ליה סהדי דדידיה הואי מדקאמר ליה מי לא קא מודית לי כו'. אלמא צריך הוא להודאתו של זה. עתה הוכרחתי לפרש האיך היתה הודאתו של זה כי נראה מדלא קאמר ליה ואת לא מודית לי וקאמר מי לא קא מודית לי משמע שכבר יצאה מפיו דמי שאומר ולא כבר מודית בדבורך שהיה שלי. ועוד אם היה צריך לשאלה אם יודה אם לאו גם כן היה צריך לתשובתו ולא מצינו שהשיב לו הן אלמא כבר שמע ההודאה מפיו ועתה צריכים אנחנו לברר מהיכן יצאה לו הודאה מפיו של זה. ונאמר כי מאחר שזה אמר מפלוני זבינתה דאמר לי דזבנה מינך כבר נתברר לו מפיו כי של זה היתה ודקאמר ליה דזבנה מיניה אינו נאמן בזה ומשום הכי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואם יתמה המתמיה ואיך לא נאמר בכאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דאמר שלך היתה הוא אמר שלקחה ממך והלכה רווחת היא זו. נשוב ונאמר למתמיה הרפה מעט ואל תבהל ברוחך כי לא נאמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו מידיעתו חוזר ומתירו מידיעתו כגון שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו וכגון אשת איש הייתי וגרושה אני וכל השנוים במסכת כתובות לפי שנאמר אמת אמרו שהרי היו יכולים לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי האחר כי של זה היתה מתחלה ובאמת ראוי היה להאמינו על זה כי הודאת בעל דין נקרא עדים בדבר שהוא חובתו והויא לו הודאה זו ודאי וכי הדר אמר ליה אנא זבינתה מניה זה הדבר אצלו בסשק כי על עדות זכותו אין לו להאמינו על כן אמר ליה מי לא הודית כי שלי היתה שעל זה לך להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתיה אבל אתה חי מפיו וזהו אצלך ספק שאין לך להאמינו על יכותו אם כן הוי ליה גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. והנוטה מזה טועה בדרך האמת והשכל. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ויש לומר שהיתה הודאת המחזיק מכלל מה שבא רעהו וחקרו ואמר ליה ולא קא מודית דארעא דידי היא וכיון שזה ידוע לך ולא נודע לך שלקחם המוכר ממני אלא ששמעתו אומר כן אין לך לסמוך על דבריו בלא עדות ולהניח הודאי ממני הספק ושתק לו המחזיק על טענה זו ושתיקה כהודאה או שהודה אליו בפירוש על כך שיודע הוא שהיתה שלו כבר ועל זה דן רבא דדינא קאמר ליה. עד כאן.
וכתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אבל היכא דדר ביה קמא חד יומא ולא אכלה האי מחזיק תלת שנין כתב הרב רבינו שמואל ז"ל דאפילו הכי מפקינן ליה מיניה וטעמא דמילתא דבכי האי גוונא נמי אלו היתה ביד מי שמכרה לו לא היה זוכה בה אלא מחמת מגו דהכחשה דאי בעי אמר לא היתה שלך ובהא הא קא מודה זה והודאתו כמאה עדים. וכן נראה כדבריו.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבכי הא מוקמי לה בידא דלוקח דכל כי הא טוענים ללוקח כל מאי דמצי טעין שמכרה לו כיון דאתברר דלוקח הוא דהיינו דאיכא סהדי דדר ביה קמא חד יומא דאי לא תימא הכי מי שהפקיד אצל ראובן כלי בפני עדים ומת ראובן והרי הכלי ביד יורשיו אבל לא ראה ואלו היה אביהם קיים היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו במגו דהכחשה דאי בעי אמר החזרתיו לך ואלו ראה לא היה נאמן דהא איכא עדים וראה מי לא טענינן להו מאי דמצי טעין אבוהון ואף על גב דאינהו מודו דכלי תחותי ידייהו הוא ולא היה האב נאמן אלא במגו דהכחשה וגם ראיה זו צריכה ראיה ומסתברא דאף בזו מוציאים מיד היורשין ונותנין למפקיד והויא כההיא דשב מרגניתא דרב מיאשא דפרק הכותב וכן הא דאמרינן באיזהו נשך והני מילי דהבא פריכא אבל מאני לא דילמא איניש אחרינא אפקדינהו גביה ויהיב סימנא ושקיל ליה והרמב"ן ז"ל בעצמו כן כתב שם בפרק איזהו נשך ודן את הדין כן. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דרבוותא ז"ל קשיא להו האי מעשה ואפקוה מהלכתא וכדכתב נמי רבנו חננאל ז"ל והביא הוא ז"ל ראיה ממלוה על מה בסהדי ויתמי לא ידעי אי פריע אי לא פריע דטענינן להו ליתמי דפריע ולא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי. ואינה ראיה בעיני דהתם אלו הוה אבוהון קיים היה נאמן לומר פרעתי בלא שום טענת מגו דהכחשה ופשוט הוא. עוד הביא ראיה מההוא עובדא דפרק בתרא דכתובות דההוא שעשה סימן לאחר שכיב ושבק אפוטרופוס ומסקנא אי אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו וכתב הריא"ף ז"ל והוא דהויא ארעא בידיה שמע מינה דסבירא ליה אף על גב דלא אכלה שני חזקה כיון דלא ידיעא ארעא למערער אלא על ידי הודאתו שעשאה סימן לאחר כי אמר לקחתי ממנו נאמן משום מגו דכי היכי דאבוהון נאמן יורש מהימן. וגם זו אינה ראיה כלל לפי דעתי שיש עליה כמה תשובות חדא שהיורשים לא היו מרדים שהיו יודעים בכך שהאב מכרה לו אלא מפני שעשאה סימן לאחר ודכותה הכא לא מפקינן לה מיניה דלוקח אלו אמר מפלניא זבינתה דאמר לי דדידך הות ומינך זבנה דהכי ודאי הוה אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר דלא יהא מה שאמר לזה יותר ממה שטוען כן בבית דין שמאמינים אותו בכך ואף על פי שהראב"ד ז"ל כתב בהפך מזה אמר שאין אומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהאוסרו אוסרו מידיעתו והמתירו מתירו מידיעתו. ואין דברי הרב ז"ל מחוורים במקום זה דלא עדיף מטוען כן בבית דין וכמו שאמרנו ועוד תשובה על דברי הרב בעל העיטור ז"ל בההיא הא דר בה אבוהון חד יומא ובידיה הות וכמו שכתב הריא"ף ז"ל וכיון שכן טוענים ליורש ואפילו תמצא לומר לא אכלה האב ולא אינהו תלת שנין מכל מקום יורש הוא וטוענים ליורש בכענין זה ואין לך להביא ראיה משם אלא שאין צריך אכילת שני חזקה כיון דאיכא עדים דדר ביה קמא חד יומא ושלא כדברי ר"ש ז"ל אלא כדברי הרמב"ן אבל לאפוקי דברי רבא מהלכתא לא. ועוד נראה לי דעל כרחך כשאכלה שני חזקה היא דהא מכיון שעשאה סימן לאחר ואותו שטר נודע ולא היה בידם של יורשים ואלו רצו גם הם גם אביהם להכחיש לא היו יכולים דשטר שעשאה סימן לאחר בידו של מערער הוא ונודע לבית דין הוא והילכך כעידי מכירה או עידי הודאה הוא ואלו היה האב קיים לא היה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממנו והוא הדין ליורשיו אלא על כרחך בשאכלוהו שלש שנים היא ולפיכך טוענים ליורש שהרי אינם צריכים לטענת הכחשה וזה נראה לי פשוט. ומעתה איו אנו צריכים לדחות דברי רבא שנאמרו במקומן בלא מחלוקת ותמה על עצמך האיך נעשה לרבא טועה בדבר שהכל יודעים דטוענים ליורש תנינא ומלוה על פה אפילו לא עבר זמנו לדברי רבא אינו גובה מן היורשים והאיך שויתיה לרבא טועה חס ושלום בדבר שהתנוקות יודעים ומסתברא שאם היה המוכר כאן קודם שהספיק לוקח זה להודות בבית דין למערער יכול לדון עם המערער ולומר אין שלך היתה ולקחתיה ממך והיה נאמן בכך בעל דברים דידיה הוא וכאותה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת לה מיניה עלאי דידי הדר ואסיקנא אפילו שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה תרעומת עילואי והכי נמי דכותה היא ולכי זכי בה מוכר בבי דינא תו לא מצי מערער למימר ליה ללוקח זה את מי לא מודית דארעא דידי הואי דהא זכה בה המוכר בבית דין.
ולענין האחריות כתב רש"י ז"ל דיכול לוקח זה לחזור על המוכר שהרי הוציאה מערער מידו בבית דין. אבל מורי הרב ז"ל כתב שהפסיד לוקח שהוא גרם לעצמו. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. ראובן שאמר לשמעון מה אתה עושה בתוך הקרקע שלי ואין לו לראובן עדים על קרקע זו שהיא של אבותיו אמר ליה מלוי לקחתיה והוא אמר לי שלקחה ממך אמר ליה ראובן והלא אתה יודע שקרקע זו שלי היתה או של אבותי והודה לו שמעון בזו או שתק זכה ראובן בקרקע שהרי אם היו לראובן עדים על קרקע זו שהיתה של אבותיו אין אחד נאמן לטעון עליה לקוחה היא בידי אלא בשטר או בחזקה גם עכשיו שמודה שמעון שהוא יודע שהיתה של ראובן אין לו להאמין שום אדם עליה לומר שלקחה ממנו אלא בשטר או בחזקה ואין ספק מוציא מידי ודאי. קבל עליו לוי אחריות מכירת זו הקרקע והרי היא יוצאה מתחת יד שמעון בדין מחמת מה שהודה שהוא יודע שהיתה של ראובן מתחלה כמו שביארנו יכול שמעון לטעון ברי לי שלקחתיה ממנו והרי אני נאמן הייתי לומר שלקחתיה ממנו מתוך שהייתי יכול לומר שלא היתה שלו מעולם אלא שהדין נותן שתצא מתחת ידך הואיל שאתה יודע שהיתה של ראובן ואין אתה יודע במקח שלקחתיה ממנו. לא הודה שמעון לראובן שהוא יודע שקרקע זו של אבותיו אלא כך טען ואמר לו לוי מכרה לי ואמר לי שלקחה ממך הואיל ולא ידע שהיתה של ראובן אלא לוי המוכר יש להאמין מן הדין את לוי על מקחו שהפה שאמר ליה שהיתה של ראובן הוא הפה שהתיר ואמר ליה לקחתיה ממנו. החזיק בה שמעון שלש שנים אפילו שהוא יודע שהיתה של ראובן הואיל ולא מיחה ראובן ודר בה לוי המוכר יום אחד זכה בו שמעון. עמד בדין לוי המוכר עם ראובן על קרקע זו קודם שמכרה לשמעון וטען לוי ואמר שלך היתה ולקחתיה ממך והאמינוהו בית דין לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואחר כך מכרה לשמעון אף על פי שהודה שמעון שהוא יודע שהיתה של ראובן ואינו יודע במקחו של לוי בקרקע זו כלום אלא מפי לוי זכה שמעון בקרקע הואיל וזכה בה לוי בבית דין והאמינוהו מתוך שהיה יכול לטעון שלא היתה של ראובן מעולם. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

בד"ה לאו קמודית כו' פרשב"ם דאם כו' א"נ אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד כו' עכ"ל ה"ה בלא עדים [א] אם הוא אומר שהיה המוכר דר בה חד יומא נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתא ואכלתיה שני חזקה אלא דנקט כולה מילתא דומיא דראייתו דהביא מהך דדר בקשתא דא"ל ר' חייא אייתי סהדי דדר ביה אפי' חד יומא וקאמר רב חזיתיה כו' דאי הוה א"ל קמי דידי זבנינה ודו"ק:

בא"ד אי הוה טעין קמי דידי זבני מינך או דר בה חד יומא היה נאמן כו' במגו דאי בעי אמר לא היתה שלך כו' עכ"ל נראה שזה הוא לפי שיטת רשב"א שכתבו התוס' לקמן דבעובדא דידן אי הוה מייתי המחזיק סהדי דדר ביה מוכר חד יומא טענינן ללוקח שהיה המוכר יכול לטעון זבינתה מינך מגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אבל ר"י חולק בזה כנראה מדברי התוס' לקמן כמ"ש במרדכי וכ"כ בהדיא בהגהת אשר"י ואם לא החזיק בה ג' שנים גם המוכר אין לו שטר כו' אפילו באו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד אך אינם יודעים אם לקח אותו אם לאו אינו מועיל לו כלום עכ"ל והוא דעת ר"י וא"כ לפ"ז במכ"ש דאם אין לו עדים אלא שהוא אומר שהמוכר היה דר בו יום א' דאינו מועיל גם שם בהגהת אשר"י כתוב בהדיא דברי התוס' אלו בשם הרשב"א ודו"ק:

ר"ש בד"ה בשוקאי כו' ולא ידעתי שאתה דר בביתי כו' כצ"ל:

וכן עיקר הד"א:

בד"ה אלא מעתה כו' פרותיו הס"ד:

ר"ש ד"ה מי לא א"ל קיים שטרך (בסופו). וכ"פ פי' ר' חנינא כו'. אולי צ"ל חננאל:

תד"ה לאו. וכן ההיא עובדא דמייתי שם איירי כו'. כצ"ל:

מפלניא כו' דאמר לי דזבנה מינך א"ל את לאו קמודית כו' לאו בע"ד דידי את כו'. ע"ש ברשב"ם ותוספות. והנה להפוסקים סימן ע"ב דהא דבעדים חוץ לב"ד משוי ליה ראה דוקא שלא טען בפניהם אבל אי טען מיד שהראה לפני עדים דיש לו עליו כך וכך מהני המגו דחוץ לב"ד ואף דעכשיו בב"ד הוי מיגו למפרע מ"מ הא אז שהראה היה לו מיגו ויש הוכחה שאמר אמת ע"ש א"כ כאן נאמן הלוקח דאמר לי דזבני' מיניה במיגו דלא היה שלך. והמוכר שאמר לו אז דזבני' היה נאמן ג"כ במגו דלא היה שלו דאז לא ידע הלוקח עדיין שאינו שלו לפירשב"ם ותוס' דאין הלוקח יודע רק ע"פ הודאת המוכרה לו דא"ל דזבני' מיני' כנ"ל וא"כ אף לסברת ר"י דלא חשיב מיגו עכשיו דהלוקח יודע שמשקר כו'. מ"מ כיון דאז היה מיגו טוב הוא נאמן. וממילא עתה הוא נאמן במיגו שכך אמר כנ"ל. דבשלמא גבי דר בקשתא כו' דאיכא עידי אבהתא ולא היה נאמן אז כלל המוכר בשעה שמוכרה דלא היה שני חזקה עדיין ורק עכשיו בצירוף אכילת הלוקח ג' שנים צריכין לצרף לטעון ללוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון עכשיו. משא"כ כאן דהיה נאמן אז במגו שפיר נאמן הוא שכך אמר ונאמן במיגו שהיה לו אז כנ"ל. וע"כ הא עובדא להפוסקים הנ"ל. או ביודע לוקח ששל המערער בלי הודאת המוכר דשייך סברת תוספות. אך לא משמע לשון הגמרא כן דלא הוזכר. וצ"ל או דלא דר ביה חד יומא. והיינו שא"י כלל שהיה מוחזק בה המוכר א"כ אין לו מיגו אז שהיה אומר דידי הוא בשעת מכירה דאף אם היה אומר דידי כשאינו מוחזק כלל אינו נאמן רק להיות כל דאלים גבר כיון שאין עידי אבהתא לשום א'. וא"כ צריך לצרף עתה מה שהחזיק בה הלוקח דא"י להוציא בלי עדים והא חזקתו בלי טענה ורק משום טוענין ללוקח וכשלא דר בה חד יומא אין טוענין והוי כהאי דדר בקשתא כו'. דג"כ אז לא היה נאמן במיגו כנ"ל. ומ"מ יש להסתפק די"ל באין שום א' מוחזק בקרקע וא' אמר דידי והב' מינך זבינתי' ואין עידי אבהתא נאמן האי דאמר מינך זבינתיה להיות הדין כל דאלים גבר מיגו שהיה אומר דידי כו' והיה הדין כן כנ"ל. וא"כ כיון שהיה נאמן אז כשמכר להיות כל דאלים גבר הועיל מכירתו וכיון דלוקח מוחזק שוב א"י להוציא ממנו אף בלא טענה כאלו תפס המוכר. ואף דגבי מסותא פ"ק דב"מ אמר דלא מהני הקדישו חד משום כל שא"י להוציאו בדיינים אינה ברשותו ולא קדוש וה"ה מכירה דלא מהני. אך זה דוקא שכבר היה הערעור אז דכל א' אמר דידי לא הוי הקדש כתקפה דלא מהני אבל כאן שלא היה מערער אז. וי"ל באחד אמר דידי ואקדיש ואח"כ בא מערער ואין עדים אין הדין כל דאלים גבר דכל שלא ערער היה ברשותו ושוב תקפה ואינו יכול להוציא. וגם כאן הועיל המכירה אף שלא דר כיון שהיה נאמן להיות כל דאלים גבר אף שיערער. ועדיין לא היה מערער אז והיה חשיב ברשותו ושוב הוי לוקח דטוענין כנ"ל. והגם די"ל דוקא הקדש דחשיב תקפה דאמירה כו' כמסירה כו' משא"כ מכירה דמ"מ הוא לא תקפה. מ"מ י"ל הא סוף מרובה גבי נתנו לבכורות בנו או לבע"ח מהני משיכת הלוקח כמשיכת המוכר להיות חשיב גנב ע"ש. א"כ מהני תפיסת הלוקח בתורת תפיסה אף בלי טענה להיות חשיב תפיסת המוכר שא"י להוציא כיון שהדין כל דאלים גבר. ואף דקי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני ולהרבה פוסקים אף בעשאו שליח א"כ כיון דהדין כל דאלים גבר לא יועיל תפיסת שליח בשבילו. אך ז"א מלבד דבספק אין מוכרח דדוקא שם דודאי חב לאחרים שיש להם ג"כ זכות. משא"כ תפיסה בספק דכשתופס אמרינן שאיננו מגיע כלל לב' ואינו חב למי שמגיע לו. רק אף דלא נחלק כן מ"מ כאן מגו דזכי לנפשיה כו' שע"י תפיסה זו זוכה לעצמו בקרקע כנ"ל. ומהני לחשב כתפיסת המוכר כנ"ל. אך י"ל או להפוסקים דהטעם דכל דאלים גבר שמי ששלו מוסר נפש יותר לתפוס כו'. כמ"ש הרא"ש. וא"כ ע"י שליח לא מהני דמ"מ השליח א"י ואין תפיסתו מועלת אף דשלוחו כמותו מ"מ גם הוא כשלא שייך הטעם אינו מועיל ובאופן זה שתופס ע"י שליח לא שייך הטעם כנ"ל. או דגם לשאר פוסקים מ"מ למ"ש הנ"י ורמב"ן גבי דר בקשתא כו' דבעי דוקא סהדי דדר חד יומא ולא מהימן לוקח במגו שדר וכתבו הטעם דמגו אינו ודאי להאמינו רק הוכחה קצת דמה"ט לא מהני להוציא. ולכך דוקא כשטוען קמי דידי זבני' דאחר המגו ודאי שלו. אבל. להאמין דדר ביה במיגו ואף שאמת שדר זוכה רק משום טוענין ללוקח שא"י להוציא ממנו הוי כב' ספיקות די"ל אף דאית ליה מגו מ"מ משקר ולא דר בו כלל ואף אי דר מ"מ אינו ברור שלו לא מהני וצריך עדים דוקא ע"ש בנ"י. וא"כ לכאורה כאן אף מיגו גמור לא יועיל שנאמן עכשיו ללוקח זה שאמר לו המוכר דזבנה במגו דלא היה שלך. דג"כ ספק ואף אי אמת שאמר לו ג"כ אינו בירור שהמוכר אמר אמת רק דהיה נאמן במיגו שג"כ ספק וי"ל דלא מהני. אך צ"ל דלא דמי להתם דאף דמאמינים במגו עדיין ספק גמור רק שטוענין בשבילו וא"י להוציא לא מצרפין משא"כ כאן דאחר המגו שמאמינים גם הוא היה נאמן במגו דעכ"פ מגו בירור יותר מספק י"ל דמהני. וא"כ זה שפיר במגו גמור. אבל להנ"ל דמה דנאמן במגו כיון דלא דר ביה הוא רק להיות הדין כל דאלים גבר ועי"ז תועיל תפיסת לוקח א"כ הוי כהאי דטוענין בשבילו דלא מהני בצירוף המגו כיון שרק מספק לא נוציא גם אחר המגו כנ"ל ושפיר לא מהני בלא דר ביה כנ"ל. אולם תוספות לא ס"ל הא דנ"י דכתב כאן דגם דר ביה היה נאמן בהא דקשתא כשאומר מיד ע"ש. וא"כ לא שייך הנ"ל וראוי להיות נאמן כנ"ל. וי"ל דס"ל דלא מהני מגו להיות כל דאלים גבר כמ"ש קצת פוסקים לענין קים לי ע"ש:

ועיקר דס"ל דחוץ לב"ד לא מהני מגו וגם בראה אף שטען בפני עדים יש לי כו"כ כו' משוי ראה ומ"מ אינו נאמן אז ובב"ד כבר לית ליה מגו. וכן כאן דבמה שאמר המוכר אז דזבנה מיניה הוי הודאה לחוד שאינו שלו ומה דאמר דזבנה א"נ במגו חוץ לב"ד ועכשיו רק משום שנטעון ללוקח כיון דמוכר היה נאמן במיגו. וע"ז בלא דר ביה ועכשיו אינו מוחזק וצריכין לצירוף מוחזקת דלוקח. ובלא דר אין טוענין רק בדר ד' רשב"א דטוענין עכשיו אף דלוקח יודע ע"פ הודאת המוכר שהיה של מערער מ"מ כמו דהחזרתי טענין אף דלא טענין נאנסה מ"מ כיון דהיה לו מיגו כנ"ל. כן בזה כיון דלמוכר איכא מגו שוב זוכה לוקח. ולכאורה אין טעם לסברא זו דאף דלא טענין נאנסה טענין החזרתי שהיה נאמן במיגו. והא חזקה דשטרך בידי מה בעי מורה שלא החזיר רק באית ליה מיגו יש הוכחה שאומר אמת כנגד החזקה כנ"ל. אבל ליורש שא"י אם היה טוען כלל א"כ מורה החזקה שלא החזיר ולא הי' אביהם טוען כלל. ומה שייך שאם היה טוען היה נאמן במגו אם היה טוען היה ראיה שאומר אמת אבל כל שאין ראיה נשאר החזקה. וכמו שאף שהיה מועיל כשמביא עדים מ"מ כשאינו מביא לא מהני. ותוס' כתבו סברא זו בכמה מקומות. גם פרע מגו דמזויף וכה"ג וקשה כנ"ל. וצ"ל או דמגרע שוב חזקה דשטרא בידי' מה בעי שסמך על המיגו ושוב מהני גם ליתומים כנ"ל או כמו ב' יוסף בן שמעון שירש כו' דאין שיעבוד הגוף שיכול לדחות שוב אף דאינו אמת מ"מ אין שיעבוד נכסים דרק ערבין ביה וכיון שלא היה יכול לגבות בודאי ע"ש בכורות וח"מ סימן מ"ט. א"כ גם בעיסקא שאין המעות בעין דגובה מהיורשים רק בתורת גוביינא דשיעבוד נכסים. או שאר שטר שכתבו תוס' וכיון שהיה יכול לטעון ולהיות נאמן במיגו שוב אין גובה בתורת שיעבוד כו' או אפשר אי שיעבודא ל"ד ורק משום נ"ד בשטר וכתבו תוס' ביורשים החילוק כיון דלא חש לגבי דידיה ולקוחות שוב לא שייך נעילת דלת ע"ש סוף ב"ב א"כ י"ל היכא שהיה נאמן במיגו א"כ לא חש ושוב לא גבי מיורשים כנ"ל. וא"כ זה הכל שייך רק בשיעבוד משא"כ כאן שהספק על גוף הקרקע י"ל שפיר דבחזקת מרא קמא קאי כל שאין בירור להיפוך וכיון שאין ראיה להיפוך לא מהני כלל מה דאם היה טוען היה נאמן במיגו כנ"ל. אך תוס' לא ס"ל כן וי"ל כמו אפי' בחד דאתי מכח ד' דדרכי' גבך הוא אמר בגמרא דמ"מ מה מכר ראשון לב' כל זכות ואמר אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעי דינא בהדיה כיון שלא יהיה לגבות מהם אף דעכשיו ודאי לא היה שלא כדין מ"מ חשיב כדין נגד לוקח ע"ש כתובות ק"ט דקי"ל כרבנן דאי שתקת כי' והיינו מטעם הנ"ל כן טוענין ג"כ מה דהיה נאמן במיגו אף על גוף הדבר כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דלא דמי כלל דהתם א"י להוציא מהם בודאי כדין משא"כ כאן שא"י אם יטעון שקר ויהיה לו ראיה של המגו כלל. ומ"מ סוברים תוס' כיון דמכר לו כל זכות כו' וכיון שזוכה בטענה זו דנאמן במגו ממילא גם טענה זו בכלל. ואנו אומרים דאמת כן. ועוד דגם בזה שייך דלא הי' צריך ליזהר בשטרו דסמך על המיגו:

ור"י דחה דאינו מיגו נגד הלוקח שלא היה מעכבה דיודע ששלו. ונראה עיקר טעמו דדוקא כשהמגו לזכות ללוקח כמו החזרתי מגו דנאנסה דבשניהם פטור היורש משא"כ מגו זו רק שיזכה המוכר לעצמו לא לזכות ללוקח דנגדו טענת שלי אינו מועיל א"כ לא שייך שנטעון ללוקח שתשאר הקרקע בידו משום דהמוכר היה נאמן במיגו הא מוכר לא היה נאמן ג"כ שתהיה דלוקח כנ"ל:

ולכאורה בל"ז הא עתה שהודה לוקח שהלה הודה דהיה של מערער אין עוד מיגו למוכר שאם היה אומר לא היה שלך מעולם עכ"פ מודה שמכורה ללוקח זה והלוקח מודה דמשקר ושל מערער א"כ תועיל הודאת לוקח שתהיה הקרקע דמערער דהודאת בע"ד כמאה עדים ואינו מועיל טענת המוכר נגד הודאת לוקח שהקרקע שלו. וצ"ל דכונתם קודם שהודה מערער בב"ד וכיון דהיה המוכר נאמן טוענין בשביל הלוקח ואם היה שותק היה זוכה. אין הודאתו מגרעת כיון שקודם שהודה בב"ד היה מוכר נאמן וממילא טוענין עבורו ואף שאח"כ מבטל המיגו בהודאתו מה בכך כבר זכי בפני ב"ד קודם שהודה. ולכך הוצרכו לומר רק דכיון שהודה א"כ רואין שיודע ע"פ המוכר דהיה קרקע של מערער ושוב איגלאי מלתא דמיד לא היה מוכר נאמן במיגו דיודע שלא יחזיקנה הלוקח כשיטעון להש"מ. ואף שלא היינו יודעין בלא הודאתו וסבורין דאית ליה מיגו מ"מ איגלאי שלא היה נאמן וגרע מהא דשטרא זייפא לפירשב"ם ע"ש ודוחק קצת:

וי"ל עוד דלא שייך הודאת בע"ד כעדים רק כשמודה זה שהחפץ שלו. אבל כאן לפי הודאות הלוקח שהודה לו שהשדה של מערער והוא טוען עכשיו דשלו א"כ מודה דמכר לו קרקע שאינו שלו וחייב להחזיר דמיו א"כ לפי הודאתו אינו כלל בעל הקרקע רק עד בתורת עדות שיודע שהודה בעליו שהקרקע של מערער ושוב לא שייך שתועיל הודאתו משום הודאת ב"ד דהוי כאומר על קרקע שאינו שלו דאינו של זה רק של זה ושוב מוכר נאמן כיון שדר בה חד יומא ואומר דשלו דבתורת עד א"נ לוקח כמ"ש תוס' ואף דמוכר אומר דשלו הוא וממילא הועיל המכירה וממילא מהני הודאת לוקח. מ"מ אין לחשוב הודאתו שתועיל משום הודאת בע"ד כיון שלפי הודאתו אינו הודאת בע"ד כלל רק לגבי אחרים כנ"ל. וא"כ נראה דשפיר אף שזה המערער יוציא הקרקע מהלוקח. יוכל המוכר לחזור ולהוציא הקרקע מהמערער אי אמרינן מיגו להוציא בקרקע לרוב הפוסקים. כיון דאיכא סהדי דדר ביה חד יומא ברשותיה קאי ומוציאה ממי שמחזיק בה אח"כ ואי הוי אמר דידי היה מוציא כן במינך זבינת במיגו כנ"ל. וגם כשהיה טוען דידי היה מוציאה ולא היה יכול לטעון המערער הלא אתה מודה שמכרת לזה וזה מודה שהודית שהוא שלו כיון שלדברי הלוקח אינו לוקח כלל ותובע מעותיו אין הודאתו מועלת לחוב לאחריני. וא"כ כיון שיזכה במגו כנ"ל א"כ יכול שוב להחזי' ללוקח. ולא שייך חוזר חלילה עד שיעשו פשרה כמו בדו"ד. כיון שהמוכר זוכה ומחזיר ללוקח הוי שוב כהא דחד מכח ד' דאי שתקת כו' כיון דמוכר זוכה ע"פ דין וא"כ אף להפוסקים דל"א מיגו להוציא אף בקרקע א"כ כשיוציא המערער מלוקח לא יוכל מוכר להוציאה ממנו בטענת זבנית מינך במיגו מ"מ עכשיו שעדיין לא הוציא נאמן מוכר כשהיה טוען לגבי עצמו שלא להוציא מיד הלוקח כנ"ל דהוא שלו כיון דדר ואי הוי טעין דידי ג"כ לא היה מוכר מניחו להוציא מיד הלוקח דלא מהני הודאת לוקח כנ"ל. וזה י"ל סברת רשב"א דטענין המגו כיון שהמוכר נאמן. ולכך פליג ר"י רק דרוצה מוכר שהלוקח ישאר בהקרקע ול"ל מגו דכשיטעון דידי עכ"פ יודע שהלוקח יודע שמשקר ולא ירצה לעכב הקרקע כנ"ל. או כמ"ש לעיל דעכ"פ אין זה מגו שתשאר ללוקח וממילא א"א שנטעון בשבילו שיזכה מה"ט כנ"ל. ויש להסתפק לר"י ז"ל אם כשמוציאה מערער אם המוכר יכול להוציאה ממערער כיון דא"ל סהדי דדר בחזקתו קאי ובהודאות לוקח לא איכפת לו כיון דלדבריו אינו שלו אין נאמן שהודית דשלך היה. או דמ"מ אומר מערער דבצירוף הודאות שניכם אני זוכה שאתה מודה שמכרת ללוקח ומהני הודאתו דשלו הוא. מ"מ אינו נראה דסתרי דאם שלך אינו לוקח. ורק אי נימא אודיתא מצד קנין וי"ל:

לכאורה כיון דלוקח מפסיד מעותיו מאחריות שנתן דאיהו דאפסיד אנפשיה שהודה שאמר לי דזבנה מיניה מפלניא דלא היה צריך לומר זה והיה טוענין במגו כנ"ל ועי"ז מוציא ממנו. וכיון שמפסיד מעותיו לכאורה לא יוכל זה להוציא ולהפסידו להפוסקים סימן נ"ח בסטראי דלא מהני תפיסת המלוה כיון שעי"ז יצטרך השליח לשלם משום לתיקוני שדרתיך כו' דג"כ משום פשיעה ומה חילוק בין מפסיד שמשלם או הפסד שכבר נתן. אך ז"א דוקא לתפוס על החוב שהממון דלוה ורוצה לזכות בו ואינו רשאי לגרום היזק. משא"כ קרקע שהוא שלו ממילא וכי לא יהיה רשאי לירד לתוך שלו אף שיהיה הפסד לאחר ופשוט:

הנה נ"י כתב ג"כ סברת תוספות דטוענין ליתמי החזרתי שהיה אביהן נאמן מגו דנאנסה וכה"ג וקשה דהוא כתב כרמב"ן גבי דר בקשתא כו' דבעי עדים דדר חד יומא ואף דא"ל מיגו לא מהני כיון שאחר המיגו ג"כ לא יועיל מטעם ודאי רק דטענין ליה. ומיגו ג"כ אינו בירור לגמרי ע"ש וא"כ ה"ה להיפוך ג"כ דנימא דטענין ליה דבר שהיה נאמן במיגו דג"כ צירף שניהם שנטעון וגם שנטעון אינו בירור רק במיגו כנ"ל. ואפשר לומר כיון דבאמת יש טענת נאנסה ג"כ ופטור רק דלא שכיח לא טענין ושוב מה דטענין החזרתי דלא שייך ב' ספיקות דיש גם להיפוך ספק נאנסה וכמ"ש תוספות פ"ק דכתובות והמדיר ע"ש. וא"כ כאן דאין טענה אחרת כלל דיודע לוקח שהודה שוב לא מהני שנטעון בשבילו מצי זבני' שהיה נאמן במיגו דלא מצרפין. והיה לו לפסוק כר"ש ז"ל דלא כרשב"א וכן פקדון ביורש שיודע שלא החזיר כנ"ל. ויש לחלק קצת בדוחק:

תוס' בא"ד כתב ר"ח ראינו לר' הגאונים דהאי מחזיק ל"ל למיחת לדינא בהדי מרי ארעא אלא האי דזבין ליה מחית בהדיה וא"נ לרשב"א דהא כל זכות כו' ולא יכול לדחותו לאו בעל דברים דידי את ולקמן גבי דר בקשתא דלא מצי אמר ליה לאו בעל דברים כו' אלא אי הוי סהדי דדר ביה חד יומא הוי מוקי בידו כו' ע"ש. ותמוה לע"ד מה ראיה מייתי מהא דדר בקשתא הא ודאי דכשהלוקח זוכה בדין שנשאר שלו איך יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את הא פשיטא דטוענין ללוקח וכיון דדר כו' זוכה ואינו יכול להוציא ממנו. ועיקר דינו של ר"ח ז"ל לע"ד להיפוך דדייק לשון הגמרא דאמר הכא את לא קא מודית כו' זיל לאו בעל דברים כו' ולמה לא אמר שזוכה וכה"ג מה לתלות בלאו בעל דברים כו'. ומזה מוכח דאינו זוכה המערער לגמרי רק נגד הלוקח שאין טוען ברי ונגדו לא מהני המיגו כד' ר"י החולק על רשב"א. ומ"מ דוקא כשאין המוכר כאן ורק לוקח דן עמו שפיר כיון שאין עמו טענה יכול להוציא. אבל כשמוכר כאן וטוען ברי שפיר יכול המוכר לדון עמו דהא קי"ל בכתובות צ"ג דכל מוכר בין באחריות ובין שלא באחריות יכול לדון עם המערער ואינו יכול לומר לו לאו בעל דברים כו'. א"כ כאן המוכר כיון דאית ליה סהדי דדר ביה חד יומא ודאי דברשותיה קאי וכמ"ש לעיל דלא איכפת ליה בהודאת לוקח כיון שלפי דבריו לא קנאו ס"ל. וכ"ש באחריות דנוגע לו. וממילא אף שמודה נאמן במגו וממילא בידו ליתנו ללוקח כנ"ל. וזהו שכתב ר"ח ז"ל דהמחזיק לא ירד לדין כלל עם המערער רק המוכר וממילא יזכה בדין ודוקא כשלוקח דן עמו זוכה המערער. ומדויק לשון הש"ס דזוכה רק עמו משום זיל לאו בעל דברים דידי את. מה שאין כן מוכר שפיר דן עמו וזוכה כנ"ל:

ומיושב ג"כ בזה תמיהת תוס' כתובות שם דמה קמ"ל במה שהמוכר יכול לדון עם המערער הא בל"ז טענינן ללוקח מה דיכול לטעון ע"ש. ולהנ"ל מיושב דשפיר כהך דהכא אם לא היה המוכר יכול לדון עמו לא היה מהני רק משום דמצי דן עמו כנ"ל. מה שאין כן היכא דזוכה לוקח אין הר"ח ז"ל חולק כלל כנ"ל. ואף דנקיט התם בע"ח דראובן יש ג"כ נ"מ כשלוקח יודע והודה שאינו מזויף. אך כה"ג שוב מהני הודאתו דהא הקרקע שלו כנ"ל:

כל נכסי דבי בר סיסין. כלומר כל אותן קרקעות שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין: דמקריא דבי בר סיסין. כך קורין לו ואין ידוע אם קנאה מבי בר סיסין ולפיכך נקראת כך או כך שמה מעולם וירושה היא לו מאבותיו: אוקמה בידא דלוקח. כדמפרש טעמא לקמיה דעליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בר סיסין היא: אמר ליה רבא דינא הכי. להוציאה מספק מתחת יד המוכר שהוא מוחזק: המוציא מחבירו. דהיינו לוקח עליו להביא ראיית זכות ומאחר שאין לו ראיה יפסיד: קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. דלעיל מוקי לה רב נחמן ביד המוכר ורבא ביד הלוקח והכא איפכא: דרבא אדרבא לא קשיא. דבכל דוכתי מוקי לה ביד המוחזק והתם מוכר כו': כיון. דכולי עלמא קרו ליה דבי בר סיסין ונראין הדברים שלפיכך נקראת כן שקנאה מבי בר סיסין והוא אמר לאו מבר סיסין לקחתיה עליה דידיה רמיא לגלויי ולהביא ראיה דלאו מבר סיסין לקחה ואם יביא עדים דאיקרויי הוא דמיקריא הכי ולא מהני שדות שלקח מבר סיסין היא מוקמינן לה בידיה דהא פשיטא לן דהאי דאמר ליה נכסי דבי בר סיסין מזבנינא לך הכי קאמר ניכסי שקניתי ממנו ולא נכסי שלא קניתי ממנו אף על פי שנקראין כן כך נראית השיטה: מי לא אמרינן ליה קיים שטרך. אחרי שהמוכר רוצה לפסלו והחזקה של שלש השנים במקום השטר היא באה ומאחר שהמוכר מערער על החזקה שאינה חזקה צריך זה להביא עדים שחזקתו גמורה שלא דר זה עמו ובהני תרי עובדי סבירא לן כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדינא וכן פוסקין פירושי ר' חנינא איש רומי: מאי בעית בהאי ביתא. שהכל יודעין ששלי היה: א''ל אנא בשוקי בראי הואי. בארץ מרחקים מקום שאין השיירות מצויות ולא ידעתי ולכך לא מחיתי ותנן בפרקין היה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה באותה מלכות דהוו שיירות מצויות א''נ איכא לאוקמה בשעת חירום ואפילו באותה מדינה כדלקמן בהאי פירקין וכן פירשוה הגאונים כפי' ר''ח אבל במקום שהשיירות מצויות וליכא חירום לא מצי טעין הכי דקי''ל בפירקין (דף לח:) מחזיקין בנכסי בורח דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואי טעין לא ידעתי שהחזיק איש פלוני בקרקע שלי ולכך לא מחיתי אינו נאמן דכי היכי דאמרינן מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ויאמרו לו למחזיק כמו כן אמרו לזה שאדם אחד מחזיק בקרקע שלו הואיל ושיירות מצויות וכן הלכה: בשוקאי הוה טרידנא. למכור סחורתי ולקנות אחרת ולא ידעתי שאתה דר בביתי וכגון שיש לו בית אחר באותה העיר שהיה מתאכסן שם כל ל' יום ויש מפרשים בשוקאי הוה טרידנא ולא היה לי פנאי למחות אע''פ שידעתי ואינו נראה בעיני:

לאו קמודית דהא ארעא דידי הוא. פי' רבינו שמואל דאם מוחזק זה שלש שנים וטוען מפלניא זבנתיה דזבנה מינך קמי דידי דנאמן במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה אי נמי אם יש לו עדים שהחזיק בה המוכר יום אחד והביא ראיה מההיא דדר בקשתא בעיליתא דלקמן וכדבריו כן הוא היכא דיש עדים למערער שהקרקע שלו היתה אבל בעובדא דהכא משמע שלא היה למערער עדים מדקאמר לאו קא מודית כו' אי הוה טעין קמי דידי זבנה מינך או דר בה חד יומא היה נאמן אף על פי שלא החזיק שלש שנים מיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם אבל ודאי השתא דאמר מפלניא זבינתה דזבנה מינך והודה שהיתה שלו תו לא מצי למיטען קמי דידי זבנה מינך או קמי דידי דר בה חד יומא מיגו דאי בעי אמר בתחלה לא היתה שלך מעולם דמיגו למפרע לא אמרינן כדמוכח לקמן (דף מא:) גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שנין ואמר מפלניא זבינתיה דזבנה מינך אתא לקמיה דר' חייא אמר ליה אייתי סהדי דדר ביה אפילו חד יומא ואוקמי' לה בידך משמע דאי אית ליה סהדי אין נאמן לומר קמי דידי דר בה חד יומא במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתיה כיון שכבר הודה דלאו מיניה זבנה לית ליה תו מיגו ואין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מתוך שהיה יכול לשקר בתחילה קודם שהודה דלא הוה מסיק אדעתיה שהיה זקוק לטענה זו והא דקאמר התם רב וחזיתיה לדעתיה דחביבי דאי הוה א''ל קמי דידי זבנה מינך הוה מהימן ליה במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה לא קאמר שהיה עדיין נאמן בטענה זו אלא כלומר אי הוה טעין מעיקרא קודם שהודה וה''ה דאי הוה טעין מעיקרא קמי דידי דר בה חד יומא דהוה מהימן ועוד ראיה מסוף דזה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה אמרה ידענא ליה בהאי שטרא דפריע הוא כו' ולא הימנה רב נחמן א''ל רבא והא אי בעיא קלתיה כיון דאתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרי' אלמא אע''ג דקודם שראינוהו בידה היתה נאמנת לומר דפרוע הוא במיגו דאי בעיא קלתי' השתא דאתחזק בבי דינא פי' שראינוהו בידה לא מהימנה דאין כאן עוד מיגו שעל כרחך צריכה עכשיו טענה זו שהיא אומרת אם רוצה לפטור את הלוה ובקונט' פי' שם אתחזק שהיה השטר מקוים ואין נראה לר''י דמה מועיל דמ''מ אי בעיא קלתיה ועוד ראיה דתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף לח:) מנה לי בידך אמר לו הן למחר א''ל תנהו לי נתתיו לך פטור ופריך מינה (שם מא.) למ''ד המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דפטור מיגו דאי בעי אמר אתמול לא היו דברים מעולם אלא ודאי כי האי גוונא לא אמרינן מיגו ומה שפ''ה בפ' בתרא דכתובות (דף קט: ושם) גבי עשאה סימן לאחר דאם טען ואמר חזרתי ולקחתיה ממנו לאחר שעשיתיה סימן בשמו נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה ממנו אין לו זכות אלא על פיו של זה שעשאה סימן לו והרי חזר ואמר לקחתיה ממך אין נראה לר''י דבכי האי גוונא לא אמרי' מיגו כדפרישית דע''י מה שהיה יכול לטעון תחילה אינו נאמן עכשיו אלא נראה לר''י דהתם נמי חזר ואכלה שני חזקה אחר שעשאה סימן וכי תימא אי אכלה שני חזקה פשיטא ומאי קמ''ל ר' יוחנן דנאמן מתני' היא דחזקה שיש עמה טענה הרי זו חזקה וי''ל דס''ד דלא מהימן כיון שערער עליו קודם שאכלה שניחזקה לומר שהיא שלו לא עביד איניש דליזבנה בתר הכי קמ''ל וכן ההוא עובדא דמייתי בתר הכי איירי בשאכלה שני חזקה ובעובדא דידן אי הוה מייתי המחזיק סהדי דדר ביה חד יומא נראה לרשב''א דהוה לאוקומי לארעא בידיה אע''ג דליכא מיגו מ''מ טענינן ללוקח מאחר שהיה המוכר נאמן לומר זבינתה מינך במיגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם ואף על גב דהאי לוקח ידע שהיתה שלו והוי כחד סהדא מכל מקום הוי מיגו כדמשמע לקמן (דף לג:) גבי נסכא דר' אבא אי לא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע היה נאמן לומר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי והיה מכחיש את העד והכא לא הוי מחויב שבועה דאין נשבעין על הקרקעות וכה''ג מצינו בסוף המוכר (לקמן דף ע.) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דאע''ג דלא טענינן ליתמי נאנסו אפ''ה טענינן ליה החזרתיו לך כיון שאביהם היה נאמן בטענה זו במיגו דאי בעי אמר נאנסו ואור''י דלא דמי לההיא דהמוכר את הבית דהכא אם היה רוצה המוכר לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח שהרי יודע היה שהיתה שלו כתב ר''ח ראינו לרבותינו הגאונים ז''ל דהאי מחזיק לית ליה למיחת לדינא בהדי מריה דארעא אלא האי דזבין ליה מחית בהדיה ואין נראה לרשב''א דהא כל זכות שתבא לידו מכר ראשון לשני ולא יוכל לדחות ולומר לו לאו בעל דברים דידי את ולקמן אשכחן בהדיא גבי ההוא דדר בקשתא בעיליתא דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא אי הוה משכח סהדי דדר ביה ההוא גברא חד יומא הוה מוקי לה ר' חייא בידיה:

בבא בתרא ל ע"א