ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות, שיכול למכור מיטלטלים ("נכסים שאין להם אחריות") בכל כמות שהיא אגב הקרקע, אף שהיא מצומצמת ביותר. ולעניינו, שנינו שם שקרקע כלשהו חייבת בביכורים, ולדברי עולא הרי האילן יונק מן הקרקע שמסביב ופטור מביכורים! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחיטי [בחיטים] שמביאים מהן ביכורים, והן אינן צריכות יותר מקרקע כלשהו.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], דקתני [ממה ששנה]: כל שהוא, ומשמע שאפילו בשיעור קטן ביותר, ובוודאי כל אילן צריך שיעור גדול יותר של קרקע. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ועוד מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: אילן שמקצתו בארץ ומקצתו בחוץ לארץ — הרי טבל (פירות שצריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות) וחולין (פירות שפטורים מתרומות ומעשרות) מעורבין זה בזה, שמחלק האילן שגדל בארץ צריך להפריש מעשר, וחלקו הגדל בחוץ לארץ פטור ממעשר, וכיון ששניהם גדלים באילן אחד הרי טבל וחולין מעורבים. אלו דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אותו חלק של העץ הגדל בחיוב, כלומר, בארץ ישראל — חייב, והחלק הגדל בפטור, בחוץ לארץ — פטור.

ומעירים: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: יש ברירה, שאנו מניחים שמה שינק האילן מארץ ישראל מצמיח פירות בצד האילן שנוטה לשם, ולהיפך. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור]: אין ברירה, והכל מעורב.

אבל אם גדל האילן כולו בפטור, כלומר, בחוץ לארץ — דברי הכל פטור, אף שיש לו שורשים שיונקים מארץ ישראל, ואם כן קשה הדבר לעולא!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שמפסיק צונמא [סלע] בין הארץ וחוץ לארץ, ואין האילן יונק מאדמת ארץ ישראל כלל. ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי טעמיה [מה הטעם] של רבי שסבור שטבל וחולין מעורבים זה בזה? ומשיבים: דהדרי ערבי [שחוזרים ומתערבים] בגזע המשותף למעלה מן הקרקע.

ובמאי קא מיפלגי [ובמה הם חלוקים]? — מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: אוירא [האויר] מה שגדל מעל פני הקרקע יחד מבלבל מערב את היניקה שמשני הצדדים. ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לבדו עומד וזה לבדו עומד], אף שהם מחוברים.

ושואלים מצד אחר על דברי עולא: ושש עשרה אמה ותו לא [ולא יותר]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, הרי שהשורשים מגיעים ליותר משש עשרה אמה! אמר אביי: מיזל טובא אזלי [ללכת, הולכים השורשים יותר], אבל אכחושי לא מכחשי [להכחיש את הקרקע אינם מכחישים] אלא עד שש עשרה אמה, טפי לא מכחשי [יותר מזה אינם מכחישים אותה].

ובענין זה מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר, בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה, מהו? אמר ליה [לו]: גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר, ואחד אילן הנוטה לחצר חבירו — מביא ביכורים ממנו וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, שלא יקפידו על דברים אלה.

א משנה אילן שהוא נוטה לשדה חבירו, קוצץ בעל השדה מלא המרדע, כלומר, בגובה של מלמד הבקר (המקל בו מכים ומכוונים את השוורים) על גבי המחרישה במקום שבו הוא חורש, כדי שלא יעכבו אותו ענפי האילנות מלהשתמש בו. ובחרוב ובשקמה שיש להם צל מרובה שמזיק לצמחים — קוצץ כנגד המשקולת, כלומר, חותך בקו ישר מאונך בגבול בין השדות. ואם היה השדה מקום בית השלחין (קרקע מושקית בידי אדם) — הרי קוצץ כל סוגי האילן כנגד המשקולת. אבא שאול אומר: כל אילן סרק קוצץ כנגד המשקולת ואין צריך להקפיד.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אבא שאול ארישא קאי [על ראשה של המשנה הוא עומד, מתייחס] לגבי אילן הנוטה לשדה חבירו, ומתיר לקצוץ כל אילן סרק כנגד המשקולת, ולא רק חרוב ושקמה. או אסיפא קאי [על סופה של המשנה הוא עומד, מתייחס] לגבי בית השלחין דווקא, ומתיר דווקא באילן סרק ולא אילנות אחרים?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: בית השלחין, אבא שאול אומר: כל סוגי האילן קוצץ כנגד המשקולת, מפני שהצל רע לבית השלחין; משמע שבזה אינו חולק, אלא שמע מינה [למד מכאן] כי ארישא קאי [על ראשה של המשנה הוא עומד מתייחס], ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת], דקתני [ששנה]: כל אילן סרק; אי אמרת בשלמא ארישא קאי [נניח אם אתה אומר על ראשה של המשנה הוא עומד, מתייחס], היינו דקתני [זהו ששנה] כל אילן, אלא אי אמרת אסיפא קאי [אם אומר אתה על סופה הוא עומד, מתייחס], אילן סרק מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]? שהרי התנא הראשון מתיר לקצוץ כל אילן שהוא! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שארישא קאי [לראשה הוא עומד, מתייחס], ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ג משנה אילן שהוא נוטה לרשות הרבים — קוצץ את ענפיו עד כדי שיהא גמל עובר מתחת לאילן ורוכבו עליו. ר' יהודה אומר: כדי שיוכל לעבור שם גמל טעון פשתן או חבילי זמורות. ר' שמעון אומר: קוצץ את כל ענפי האילן הנוטים לרשות הרבים כנגד המשקולת שלא יהא נטוי כלל מעל רשות הרבים, מפני הטומאה שמא תהיה טומאת מת ברשות הרבים, ועל ידי האילן המאהיל היא מטמאה שטח גדול.

ד גמרא שואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שבנזקין בתר אומדנא דהשתא אזלינן [אחר האומדן של עכשיו אנו הולכים] ואין אנו דואגים לנזקים שיהיו אחר כך? שהרי במשנתנו נאמר שקוצץ את האילן עד גובהו של הגמל ולא יותר מזה, אף שוודאי יחזרו הענפים ויצמחו.

אמר ריש לקיש: הלכה זו במחלוקת היא שנויה, ושיטת ר' אליעזר היא; דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין עושין חלל תחת רשות הרבים, לא בורות, לא שיחין ולא מערות; ר' אליעזר מתיר לעשות בור אם כיסהו כיסוי חזק בכדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים ולא יקרוס. משמע שאם בזמן שעשה את הבור, יכול הכיסוי לשאת עגלה מלאה אבנים — מותר, ואף שבמשך הזמן הכיסוי הזה עשוי להירקב — אין חוששים לכך.

ר' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת רבנן [חכמים] שאוסרים לעשות חלל בכל מקרה. התם זימנין דמפחית ולאו אדעתיה [שם פעמים שנפחת הכיסוי ולא מדעתו], שאינו שם לב לכך, ויכול לגרום לנזק, אבל הכא קמא קמא קא קייץ ליה [כאן ראשון ראשון שצומח קוצץ אותו], שכיון שהדבר נראה לעין אין לחשוש.

ה שנינו במשנה שאילן שנוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. ר' יהודה אומר: גמל טעון פשתן או חבילי זמורות. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם שיעורא [השיעור] של ר' יהודה נפיש [מרובה יותר], או דלמא [שמא] שיעורא דרבנן נפיש [שיעורם של החכמים מרובה יותר]? מה גבוה יותר: גמל ורוכבו, או גמל טעון פשתן?

ומשיבים: פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש [פשוט ששיעורם של חכמים מרובה], דאי סלקא דעתך שיעורא [שאם יעלה על דעתך לומר כי השיעור] של ר' יהודה נפיש [מרובה יותר], רבנן בשיעורא [חכמים בשיעור] של ר' יהודה היכי עבדי [איך הם עושים]? שהרי מובן כי צריך לעבור שם גמל נושא מטען! ותוהים: אלא מאי [מה] אומר אתה? כי שיעורא דרבנן נפיש [שיעורם של חכמים מרובה יותר]? אם כן ר' יהודה בשיעורא דרבנן מאי עביד [בשיעור של חכמים מה הוא עושה]? הרי פעמים שעובר שם גמל ורוכבו! ומשיבים: אפשר דגחין וחליף תותיה [שהרוכב מתכופף ועובר תחתיו] אם אין הבדל גדול בגובה.

ו שנינו במשנה, שר' שמעון אומר: קוצץ את כל ענפי האילן הנוטים לרשות הרבים כנגד המשקולת, מפני הטומאה. ומביאים כי על כך תנא [שנה החכם]: מפני אהל הטומאה, שיאהיל על טומאה המצויה ברשות הרבים, ויטמא בכך את כל מה שמתחתיו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שזו הכוונה, ולשם מה היה צריך לומר לנו? הלא "מפני הטומאה" תנן [שנינו]!

ומשיבים: אי ממתניתין, הוה אמינא [אם ממשנתנו לבד הייתי אומר] שהחשש הוא דלמא מייתי [שמא יביא] עורב טומאה ויעמוד על ענפי העץ ושדי התם [וישליך שם], ומפני חשש אין מניחים את האילן לצמוח לעבר רשות הרבים, ואולם אם היה זה הטעם הרי סגיא בדחלולי בעלמא [מספיק היה בדחליל בלבד], להבריח את העורבים, על כן קא משמע לן