דשפוכאי [שופכי היין] מן החביות השופכים את היין לנאדות, ישראל נינהו [הם], ולכן יש לתלות שהיין הוא של ישראל. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] דווקא ברברבי [בנאדות גדולים], אבל אם היו זוטרי [קטנים], אימור [אמור] שמעוברי דרכים שרובם גויים נפול [נפלו], ואסורים. ואי איכא רברבי בהדייהו [ואם היו נאדות גדולים איתם], אימור [אמור]: שמא באברורי הוה מנחי [היו מונחים כמאזנים] את משא החמור, ונפלו יחד.

א משנה מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה שענפיהם מרובים — חמשים אמה. אבא שאול אומר: כל אילן סרק מרחיקים חמשים אמה. ואם העיר קדמה ונטע אחרי כן את האילן סמוך מדי לעיר — קוצץ אחד מבני העיר את האילן, ואינו נותן לבעל האילן דמים, דמי האילן שקצץ. ואם אילן קדם והעיר אחר כך גדלה והתקרבה אליו — קוצץ את האילן ונותן לבעליו דמים. ספק זה קדם וספק זה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים.

ב גמרא שואלים: מאי טעמא [מה טעם] מרחיקים את האילן מן העיר? אמר עולא: משום נויי העיר, שאין זה נוי לעיר שחומותיה אינן גלויות אלא מכוסות בענפי אילנות. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מטעם אחר, ששנינו במסכת ערכין שאין עושין שדה של העיר מגרש (תחום פנוי שמסביב לעיר), ולא עושים מגרש שדה אלא יש להם מקום ושיעור קבוע (ראה במדבר פרק לה). ואם כן, כיון שנטע עצים במגרש העיר הרי הוא עושה את מגרש העיר שדה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לדעת ר' אלעזר שאמר: עושין שדה מגרש ומגרש שדה, אבל הכא [כאן] בקירוב מקום כל כך משום נויי העיר לא עבדינן [עושים].

ומוסיפים: ולרבנן נמי דאמרי [ולחכמים גם כן שאומרים] שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, אפשר לומר כי הני מילי [דברים אלה אמורים] בזרעים, שאין זורעים זרעים במגרש העיר שייעשה כשדה, אבל אילנות עבדינן [עושים אנו], נוטעים במגרש, והכא [וכאן] משום נויי העיר לא, אין עושים.

ומנא תימרא דשאני [ומנין אתה אומר ששונה הדין] בין זרעין לאילנות? דתניא [שכן שנינו בברייתא] בהלכות שבת: היה קרפף (חצר אחורית) ששטחו יותר מבית סאתים שהוקף לשם דירה, שהגדר נעשתה כדי שידורו אנשים במקום, הרי כיון שיש לקרפף מחיצות — דינו כרשות היחיד, ומותר לטלטל בתוכו.

אבל אם נזרע רובו של הקרפף — הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בו, לפי שאז יש לו דין כרמלית, ואולם אם ניטע רובו — הרי הוא כחצר ומותר. משמע שנטיעת עצים בחצר אינה נחשבת כאלו עשו את המקום שדה, כפי שהוא בזריעה.

ג שנינו במשנה: ואם העיר קדמה — קוצץ אחד מבני העיר את האילן ואינו נותן לבעליו כל דמים וכו'. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] הדין גבי [אצל] בור, דקתני [ששנה בו] שאם נטע אילן סמוך לבורו של חבירו והבור קדם — קוצץ את האילן ונותן בעל הבור עבורו דמים, ומאי שנא הכא דקתני [ומה שונה כאן ששנה]: קוצץ ואינו נותן דמים?

אמר רב כהנא: לפי הפתגם העממי, קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא [קדירה של שותפים אינה חמה ואינה קרה]. כלומר, דבר שאינו שייך לאדם אחד, אלא לכמה אנשים — אין איש משגיח בו. ואף כאן, כיון שמדובר פה בדבר הנוגע לבני העיר בכללם, אין ממי לגבות את הכסף לשלם עבור העץ.

ושואלים: ומאי קושיא [ומה הקושיה מעיקרה]? דלמא שאני הזיקא [שמא שונה היזק] של רבים מהזיקא [מהיזק] של יחיד, שהמזיק את הרבים אינו מקבל כל פיצוי, מה שאין כן בבור של יחיד!

אלא אי איתמר [אם נאמרו דבריו] של רב כהנא – אסיפא איתמר [על הסוף של המשנה נאמרו]: אם האילן קדם — קוצץ ונותן דמים, ועל כך יש לשאול: ולימא להו [ושיאמר להם] בעל האילן לבני העיר: הבו [תנו] לי ברישא דמי [בתחילה כסף] והדר איקוץ [ואחר כך אקצוץ]! על כך אמר רב כהנא: קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא [קדירה של שותפים אינה חמה ואינה קרה]. שאין הרבים גובים ומשלמים מיד כמו היחיד, ונמצא זמן רב עובר עד שייקצץ האילן.

ד שנינו במשנה: ספק זה קדם וספק זה קדם — קוצץ ואינו נותן דמים. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] דין זה מדין אילן סמוך לבור שאמרת במשנה להלן, שבמקרה של ספק לא יקוץ?

ומשיבים: התם [שם] שבמקרה של ודאי לאו למיקץ קאי [לא לקציצה עומד האילן], כי אם קדם האילן לבור אין בעל הבור רשאי לקצצו — ספיקו נמי [גם כן] לא אמרינן ליה [אין אנו אומרים לו]: קוץ [קצוץ], הכא [כאן], שבמקרה של ודאי למיקץ קאי [לקציצה האילן עומד] גם אם קדם לעיר, אלא שיש ספק אם צריך לשלם את הכסף לבעלים — משום כך ספיקו נמי [גם כן] אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: קוץ [קצוץ]. ואי [ואם] משום דמי [הכסף] שתובע עבור האילן, אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: אייתי [הבא] ראיה שאילנך קדם ושקול [וקח] את הכסף. וכיון שאין בידו ראיה — אין נוטל דמים.

ה משנה מרחיקין את הגורן הקבוע מן העיר חמשים אמה, כדי שהמוץ שזורים בגורן לא יזיק לבני העיר. ועוד: לא יעשה אדם גורן קבוע אפילו בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה שטח שלו לכל רוח (צד), ומרחיק את הגורן מנטיעותיו של חבירו, ומנירו (שדה חרוש), בכדי שלא יזיק.

ו גמרא ושואלים: מאי שנא רישא [מה שונה הדין בראש המשנה] שניתן שיעור הרחקה מסויים לגורן, ומאי שנא סיפא [ומה שונה בסוף המשנה] שלא ניתן שיעור להרחקה, אלא אמרו בדרך כלל "בכדי שלא יזיק"? אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף באנו] לגורן שאינו קבוע שגם אותו צריך להרחיק משל חבירו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הוא גורן שאינו קבוע? אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל שאינו זורה ברחת (כלי המיוחד לזרייה), אלא באופן אחר, ואין המוץ הולך רחוק כל כך. זה היה הסבר אחד לסתירה.

רב אשי אמר: "בכדי שלא יזיק" אינו שיעור של מרחק, אלא נימוק, ובלשון מה טעם קאמר [הוא אומר]: מאי טעמא [מה הטעם] שמרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה? — כדי שלא יזיק.

מיתיבי [מקשים] על אביי ממה ששנינו בברייתא: מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה; וכשם שמרחיקין אותו מן העיר חמשים אמה, כך מרחיקין אותו מדלועיו של חבירו ומקשואיו ומנטיעותיו ומנירו של חבירו חמשים אמה, כדי שלא יזיק; ומעתה: בשלמא [נניח] לרב אשי ניחא [נוח הדבר], שהרי כך הסביר את לשון המשנה, שאין הבדל שיעור בין ראשה וסופה, ולדבריו, אף מן הניר ומן הנטיעות מרחיק חמישים אמה. אלא לאביי קשיא [קשה]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה הדבר] ואין הלשון מדוייקת.

לגופה של אותה ברייתא שואלים: בשלמא [נניח] שאמרנו שצריך להרחיק ממקשואיו ומדלועיו, וזה משום דאזיל אבקא ואתי בליביה [שהולך האבק של הגורן ובא וחודר בתוך ליבו] של הפרח ומצוי ליה [ומייבש אותו], אלא מנירו אמאי [מדוע] צריך להרחיק? אמר ר' אבא בר זבדא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבא בר זוטרא: מפני