מאי טעמא עבדת הכי [מה טעם עשית כך], שהרגת את הזכרים בלבד? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט), כלומר, את זכר עמלק, ועמלק מזרע אדום הוא. אמר ליה [לו]: והא אנן [והרי אנחנו] "זכר" קרינן [קראנו]! אמר ליה [לו]: אנא [אני, לי] "זכר" אקריון [הקריאו לי]. אזל שייליה לרביה [הלך יואב ושאל את רבו] שלימד אותו מקרא, אמר ליה [לו]: היאך אקריתן [איך הקרית לנו]? אמר ליה [לו]: "זכר" שהוא קרא כראוי, אלא שלא שם לב שתלמידו אינו קורא כראוי.

שקל ספסירא למיקטליה [נטל יואב חרב להרוג אותו], אמר ליה [לו] המלמד: אמאי [מדוע] אתה בא להורגני? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "ארור עשה מלאכת ה' רמיה" (ירמיהו מח, י), שלימדת שלא כראוי. אמר ליה [לו] המלמד: שבקיה לההוא גברא דליקום [הנח לאותו אדם שיעמוד] ב"ארור" זה, ודי בעונש זה ואין צורך להרוג אותי! אמר ליה [לו], כתיב [נאמר] גם: "וארור מנע חרבו מדם" (ירמיהו מח, י)! איכא דאמרי [יש שאומרים]: קטליה [הרגו], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: לא קטליה [הרגו]. ומכל מקום למדים ממקרה זה ששגיאה שלומדים בילדות נשארת למשך כל החיים.

ואמר רבא: מקרי ינוקא [מלמד תינוקות], שתלא [שותל עצים מקצועי], טבחא [שוחט], ואומנא [ומקיז דם], וסופר מתא [וסופר העיר] — כולן כמותרין ועומדין נינהו [הם]. לומר שאין צורך להתרות בהם שיעשו מלאכתם כראוי, אלא הרי זה כאילו התרו בהם, ואם עשו דבר שלא כראוי — מותר לסלק אותם מיד מתפקידם. כללא דמילתא [כללו של דבר]: ביחס לכל פסידא [הפסד] שלא הדר [חוזר] — מותרה ועומד הוא.

א אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא [בן מבוי אחד שהעמיד ריחיים במבוי], ומתפרנס על ידי הבאים לטחון בריחיים שלו, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה [ובא בן המבוי חבירו ומעמיד אצלו לידו] ריחיים — דינא [דין] הוא שמעכב עילויה [עליו] הראשון אם רוצה בכך. דאמר ליה [שאומר לו]: קא פסקת ליה לחיותי [אתה פוסק את חיותי פרנסתי], שהרי אתה לוקח את לקוחותי.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לשיטתו מה ששנינו: מרחיקים מצודת הדג מן הדג, כלומר, ממצודה אחרת כמלא ריצת הדג, כלומר, מרחק שממנו מגיעים דגים לאותו מקום. ושאלו: וכמה מרחק זה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה ומשמע מכאן שצריך להרחיק ממקום שקבע בו חבירו את עבודתו. ומשיבים: מכאן אין הוכחה, אפשר לומר כי שאני [שונים] דגים, דיהבי סייארא [שנותנים סיור], שאחד מהם הולך לפני האחרים, ומורה להם לאן לבוא, ומשום כך כשהם נתקלים במלכודת אחת, שוב לא יבואו לשניה.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: לימא [האם נאמר] על רב הונא דאמר [שהוא אומר] כדעת ר' יהודה; דתנן [ששנינו במשנה], ר' יהודה אומר: לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שמרגילן בכך לבוא אצלו, וחכמים מתירין? משמע שר' יהודה סבור שכל סוג של תחרות אסור, והוא הדין לריחיים.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כשיטת רבנן [חכמים], עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלוקים חכמים עליו], על ר' יהודה התם [שם] אלא דאמר ליה [שיכול לומר לו] החנווני לחבירו: שנינו נמצאים כאן ברשות, אנא קמפלגינא אמגוזי, את פלוג שיוסקי [אני מחלק אגוזים, אתה חלק שקדים], אבל הכא [כאן] בבן מבוי שהעמיד גם הוא ריחיים במבוי, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים], דאמר ליה [שאומר לו]: קא פסקת ליה לחיותי [אתה פוסק את חיותי, פרנסתי], שכל הצריך — אצלי בא לטחון.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו, ומרחץ בצד מרחצו של חבירו, ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי!

ומשיבים: ענין זה כולו תנאי [מחלוקת תנאים] היא; דתניא [ששנויה ברייתא]: כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן באותו מבוי לא חייט ולא בורסקי, ולא מלמד תינוקות, ולא אחד מבני בעלי אומניות, כלומר, הם יכולים לקבוע ביניהם שאינם רוצים שיהיה בן אומנות ממקום אחר באותו מבוי, ואולם לשכנו אינו כופיהו, שמי שכבר שוכן שם באותו מבוי אינו יכול לכפותו שלא יעסוק באיזה מקצוע. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לשכנו כופיהו. ונמצא שרב הונא סבור כרבן שמעון בן גמליאל.

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פשיטא [פשוט] לי דבר זה, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב [בן עיר אחת על בן עיר אחרת יכול לעכב] שלא יבוא לעיר לעסוק באותה אומנות, ואי [ואם] הוא שייך בכרגא דהכא [במס הגולגולת של כאן], שמשלם מיסיו לאותה עיר — לא מצי מעכב [אינו יכול לעכב], משום שגם ההוא נחשב כאחד מבני העיר. בר מבואה אבר מבואה דנפשיה [בן מבוי על בן מבוי שלו] — לא מצי מעכב [אינו יכול לעכב] מלעסוק באומנות מסויימת באותו מבוי, וכדברי חכמים בברייתא (ולא כדעת רב הונא לעיל).

בעי [שאל] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: בר מבואה אבר מבואה אחרינא, מאי [בן מבוי על בן מבוי אחר, מה דינו]? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה. אמר רב יוסף: ומודי [ומודה] רב הונא שאמר שיכול בן מבוי לעכב על חבירו להעמיד גם הוא ריחיים שם, במקרי דרדקי דלא מצי מעכב [במלמד תינוקות שאינו יכול לעכב], שאמר מר [החכם]: עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר.

ושואלים: וניחוש דילמא אתי לאיתרשולי [ונחשוש שמא יבואו להתרשל] על ידי כך! ומשיבים, אמר ליה [לו]: