שבת קד ע"א

דף קד - א

דוקא פתוח ועשאו סתום כשר, משום  דעילויי קא מעלי ליה, שהסתום חשוב יותר מהפתוח.

דאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין, ועל כרחך הכונה למ"ם וסמ"ך סתומים שבהם היה נס, לפי שהכתב היה חקוק על הלוחות מעבר לעבר ונמצא שהיה חלל מסביב לאותיות מם סופית ולסמך, מבלי שיהיו מחוברות ללוחות.

הרי שבלוחות היו אותיות סתומות ואילו אותיות פתוחות עדיין לא היו בהן, לפי שעדיין לא התחדשה כתיבתן, וכדמפרש ואזיל.

אלא סתום ועשאו פתוח דין הוא שיפסל, שהרי גרועי קא מגרע ליה. דאמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: אותיות מנצפ"ך ^[1] [שהם האותיות הכפולות שיש בהם פתוחות וסתומות] - צופים אמרום, נביאי הדורות חידשום, והיינו האותיות הפתוחות, שהרי הסתומות היו כבר בלוחות. ^[2]

ואכתי תקשי לרב חסדא שלא מצינו תנא האומר דסתום ועשאו פתוח כשר?

ומתרצינן: ותיסברא שלא נאמרו אותיות פתוחות בסיני?!

והכתיב "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה". ^[3] ודרשינן: שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ודבר זה כולל צורת כתיבת האותיות שבספר תורה תפילין ומזוזות.

אלא, על כרחך, מיהוה הואי היו שניהם מסיני, אלא לא הוה ידען, הי איזה מהן באמצע תיבה, הי איזה מהן בסוף תיבה. ואתו צופים, תקנינהו שהפתוחות תהיינה באמצע, והסתומות בסוף.

וכיון ששניהם באותה דרגה של חשיבות יש לומר כדמעיקרא, דמדפתוח ועשאו סתום כשר אליבא דרבי יהודה בן בתירא, סתום ועשאו פתוח נמי כשר. ורב חסדא סבר כי האי תנא.

ואכתי תיקשי, האיך תיקנו צופים את מקומן של האותיות הפתוחות והסתומות? הא אמרינן "אלה המצוות" שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה?

ומתרצינן: אלא, מעיקרא נמסר בסיני גם מיקומן של האותיות הפתוחות והסתומות. ושכחום, וחזרו הצופים ויסדום.

גופא: אמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין.

ואמר רב חסדא: כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ. שמעבר השני נראו האותיות הפוכות, וגם התיבות הפוכות, כגון "נבוב" היה נקרא מבחוץ "בובן". "בהר" - "רהב". "סרו" "ורס" [לא היו תיבות כאלו בלוחות, אלא לדוגמא בעלמא נקט], ואין בזה כל חידוש, אלא אתא להשמיענו כדלעיל, שהכתב היה מעבר לעבר, ולפיכך היה נס במ"ם וסמ"ך. [ומרש"י בחומש שמות לב טו משמע שהיה נס שהאותיות נקראו בצד השני בצורה ישרה. וצ"ע. ועיין חי' אגדות מהרש"א כאן].

אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: אתו דרדקי תינוקות של בית רבן האידנא עתה לבי מדרשא, ואמרו מילי, דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו: ^[4]

אל"ף בי"ת נוטריקון: אלף בינה למוד תורה.

גימ"ל דל"ת - גמול דלים.

והסבירו אותם דרדקי: מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת? מדוע רגל הגימ"ל נוטה לצד הדל"ת שלפניה ולא לצד הבי"ת שאחריה?

שכן דרכו של גומל חסדים, לרוץ אחר דלים.

ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל, שרגל הדל"ת נוטה מעט לאחור?

דלימציה ליה נפשיה, שהעני ימציא עצמו אל הנותן ולא יטריחנו לרוץ אחריו.

ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל? מדוע פני הדל"ת מסובבים מהגימ"ל? דליתן ליה בצינעה, כי היכי דלא ליכסיף שלא יתבייש העני מיניה. ^[5] ה"א ו"ו - זה שמו של הקב"ה ["והו" הוא משמותיו של הקב"ה, כמבואר בסוכה מה א "אני והו הושיעא נא"].

ז"יין ח"ת ט"ת יו"ד כ"ף למ"ד - ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעוה"ב.

מ"ם פתוחה מ"ם סתומה - מאמר פתוח מאמר סתום. יש דברים שניתן רשות לדורשים ויש דברים שמצוה לסותמן, כגון מעשה מרכבה.

נו"ן כפופה נו"ן פשוטה - נאמן כפוף. אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו. נאמן פשוט, שסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא.

סמ"ך  "יין - סמוך עניים.

לישנא אחרינא - סימנים עשה בתורה וקנה אותה. עשה סימנים על סדר המימרות של התנאים או האמוראים כדי שלא ישכחו [כפי המובא בש"ס בכמה מקומות סימנים לפני מימרות רצופות בענין אחד].

פ"א כפופה פ"א פשוטה - פה פתוח, כשאין חכמי הדור מרביצים תורה אזי עליך מוטל לשנות לתלמידים תורה.

פה סתום כשהגדולים מרביצים תורה אחוז במדת הענוה ואל תטול שררה ללמד לאח רים.

צד"י כפופה וצד"י פשוטה - צדיק כפוף צדיק פשוט.

והוינן בה: היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, שכבר הוזכר לעיל?

ומתרצינן: הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו!

מכאן, שנתנה התורה במנוד ראש, ברתת וענוה יתירה.

קו"ף - קדוש. [הכונה להקב"ה].

רי"ש - רשע.

מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש פני הרי"ש מסובבים מהקו"ף [הגמרא נקטה בהיפוך משום לישנא מעליא כלפי הקב"ה]?

אמר הקב"ה: אין אני יכול להסתכל ברשע!

ומאי טעמא מהדרה תגיה דקו"ף לגבי רי"ש? מדוע התג שעל ראש הקו"ף נוטה כלפי הרי"ש?

אמר הקב"ה: אם חוזר בו - אני קושר לו כתר כמותי. דהיינו, הכתר [התג שעל הקו"ף] מיועד עבורו, אם יחזור בתשובה. ^[6]

ומאי טעמא כרעיה דקו"ף תלויה? רגל הקו"ף תלויה באויר ואינה דבוקה לגג הקו"ף? דאי הדר ביה הרשע, אם ירצה לחזור בתשובה - ליעייל וליעול בהך, דרך הפתח העליון הזה, שבין הרגל השמאלית של הקו"ף, ומקבלין אותו בחזרה, שפתח זה נוצר עבורו.

ופרכינן: מדוע יש צורך בפתח העליון, והרי יש לקו"ף גם פתח תחתון, בחלל שבין רגלו הימנית לרגלו השמאלית. ואם כן, וליעול, שיקיף הרשע הבא לחזור בתשובה את הקו"ף, ויכנס בהך הפתח התחתון שבו הוא יצא, ומדוע נוצר עבורו פתח מיוחד כדי לחזור בו?!

ומשנינן: יצירת פתח מיוחד זה לחוזר בתשובה מסייע ליה לריש לקיש.

דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב בספר משלי: "אם ללצים - הוא יליץ, ולענוים - יתן חן". לומר לך: הבא ליטמא, הוא יליץ מעצמו, ופותחין לו ^[7] פתח שיצא ויכנס בו לטומאה, שלא מונעים ממנו אך גם לא מסייעים בידו.

אבל הבא ליטהר - מסייעים אותו, שמכינים לו פתח מיוחד, כמו כאן, שהורחקה רגל הקוף השמאלית מגגה, כדי ליצור פתח מידי וסמוך לרשע [הנרמז באות קוף] החוזר, שלא יצטרך להקיף ולהכנס מתחת לקו"ף אלא מיד שיחזור לאחריו יהיה מוכן לו פתח לחזור בו.

והיינו "ולענוים יתן חן" שאם נמשך למדה טובה ינתן לו חן מהשמים לסייעו.

שי"ן - שקר.

תי"ו - אמת.

מאי טעמא? שקר מקרבן מיליה, שלשת אותיותיו קרובות בסדר האל"ף בית, ואילו אמת מרחקא מיליה, שזו בתחילת האל"ף בי"ת, וזו באמצע, וזו בסוף?

כי שיקרא שכיח כמו שאותיותיו שכיחות זו אצל זו. ואילו קושטא האמת לא שכיח, כמו שאותיותיו מרוחקות זו מזו בסדר האלף בית.

ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, שכל אחת מאותיותיו עומדת על רגל אחת בלבד, ואילו אמת מלבן לבוניה, כמין לבינה תחת אותיותיה, שמושבן טוב, שהאל"ף והתי"ו עומדות על שתי רגלים, והמ"ם מושבה רחב?

משום דקושטא קאי, האמת עומדת ומתקיימת, ואילו שיקרא לא קאי.

א"ת ב"ש [מכאן ואילך דרשינן את האותיות של האלף בית לפי סדר א"ת ב"ש, שתחילה דורשים את האות הראשונה מהאל"ף בי"ת והאות האחרונה, ולאחר מכן דנים את האות השניה מתחילה ומסוף, וכן הלאה].

אמר הקב"ה:

א"ת - אותי תעב הרשע, וכי אתאוה לו?

ב"ש - בי לא חשק, וכי שמי יחול עליו?

ג"ר - גופו טימא, וכי ארחם עליו?

ד"ק - דלתותי נעל, וכי קרניו לא אגדע?

עד כאן היא מדת רשעים. אבל, מדת צדיקים -

א"ת ב"ש - אם אתה בוש מלחטוא, תזכה ל:

ג"ר ד"ק. אם אתה עושה כן, שאתה בוש להיות חוטא - גור בדוק, תהיה נפשך תהא צרורה תחת כסאי, ותחת דוק השמים.

וכן תזכה לה"ץ ו"ף - חציצה הוי בינך לחרון אף. ^[8]

וכן ז"ע ח"ס ט"ן - ואין אתה מזדעזע מן השטן.

י"ם כ"ל - אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה: לים - כל! הגיהנם קרוי ים לפי שרוב האנשים הולכים לגיהנם, והוא אומר להקב"ה: לים שלי תן את כל העולם.

אמר הקב"ה: אח"ס בט"ע גי"ף [סדר האל"ף בי"ת בדילוג שבעה אותיות זה מזה] - אני חס עליהם על ישראל מפני שבעטו בגיף [ניאוף בלשון ארמית].

דכ"ץ - דכים הם, כנים הם, צדיקים הם.

הל"ק - אי לך, גיהנם, חלק בהן.

ומרז"ן ש"ת - ואמר גיהנם לפניו: רבונו של עולם, מרי זניני! [האדון הזן את העולם]:

תן לי מזרעו של שת, בין עכו"ם בין ישראל [שכל העולם מזרעו של שת הם].

אמר לו הקב"ה: א"ל ב"ם ג"ן ד"ס [אות הראשונה מאל"ף בית והאמצעית].

א"ל ב"ם - אל יהא לך חלק בם, בישראל. אלא: ג"ן ד"ס - להיכן הוליכן - לגן הדס, גן עדן.

ה"ע ו"ף - אמר גיהנם לפני הקב"ה: רבונו של עולם! עיף אנכי ברעב [ה"ע ו"ף - הנני עיף ברעב].

אמר לו הקב"ה: ז"ץ ח"ק - הללו זרעו של יצחק.

ט"ר י"ש כ"ת - טר. שמור והמתן. כי יש לי כיתות כיתות של עובדי כוכבים - שאני נותן לך.

פי"ב הבונה כמה יבנה.

אמרו ליה לר' יהושע בן לוי אתו דרדקי לבי מדרשא ואמרו מילי דאפי' בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו בתחלת בראשית דר' אושעיא אמרו מעשה היה ביום סגריר ולא נכנסו חכמים לבית הוועד והיו שם תינוקות אמרו באו ונעשה כצופים כו' ויש אומרים ר"א ור' יהושע ור"ע היו קראו עליהן גם במעלליו יתנכר נער ומשכחת לה בגמ' דבני מערבא בפ' מגילה נקראת (הל' ט):

ומוקים לה לכולהו כר' יוסי. א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ונח מנחור שהן שתי אותיות מב' שמות. פי' ב' אותיות מב' שמות כגון שם משמעון שי"ן מ"ם והן ב' אותיות וב' שמות כדאמרן שי"ן מ"ם נח מנחור נו"ן חי"ת ודן כיוצא בהן אבל ב' אותיות שהן שם אחד כגון גג שזה וזה גימ"ל והן ב' אותיו' בשם אחד. כיוצא בו דד הה חח סס רר שש תת ולישנא דרבנן טט צץ אלו ב' אותיות שהן שם אחד שהן דד הה חח הא הא חית חית וכיוצא בהן. ואקשינן וכי ר' יהודה הכותב ב' אותיות והן ב' שמות כדאמרן הוא דמחייב אבל ב' אותיות והן שם אחד לא מחייב והתניא ועשה אחת יכול שאינו חייב עד שיכתוב את כל השם ת"ל מאחת אפי' מקצת (מאחת) אי מאחת ואפי' מקצתה יכול אפילו לא כתב מן התיבה אלא אות אחת יהא חייב ת"ל אחת הא כיצד אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול שי"ן מ"ם משמעון ושמואל ונח מנחור ודן מדניאל ר' יהודה אומר אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן שם אחד כגון שש רר גג חח הה הנה ת"ק שנה סתם שם משמעון ונח מנחור וכולהו ש"מ דכיוצא באלו ב' אותיות שהן ב' שמות הוא דמחייב ת"ק אבל ב' אותיות שהן שם אחד לא ופליג ר' יהודה עליה בהדיא וקתני כי הכותב ב' אותיות והן שם אחד חייב. קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ופרקי' הוא דקתני ר' יהודה במתני' כי הכותב ב' אותיות מב' שמות הוא שהוא חייב כגון שם משמעון וכיוצא בו דידיה הוא. כלומר סברא דידיה שמעה ממאן דליתיה רביה וסברא ולא תנא לה משמיה לפום דפליג על רביה והא דקתני כי חייב אפילו כותב ב' אותיות משם אחד כגון שש תת משם רבן גמליאל רביה שנאה. ואקשינן נמי אליבא דר' שמעון דתני סתם עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת. והלא תנא [קמא] לא חייב אות אחת ולא חוט אחד בבגד ולא בית אחד בנפה והלא שם משמעון ונח מנחור כיוצא בהן מתקיימת וכן בבגד וכן בנפה. ונמצא דברי ר' שמעון כת"ק. מה בא ר' שמעון לאשמעינן וכי תימא ב' אותיות שהן שם אחד איכא בינייהו דת"ק לא מחייב ור' שמעון מחייב אי הכי היינו ר' יהודה דהוא נמי ת"ק דר"ש ומחייב כי האי גוונא ולתרווייהו (תני) [קרי] להו ת"ק וכי תימא אין הכי נמי מיהו ר' יהודה אינו מחייב אלא בב' אותיות שהן מלה ידועה כגון שש שהוא מלשון ששה ותת שהוא מלשון נתינה ושש שהוא מלשון ששון.

אבל אל"ף אל"ף או בי"ת שאין מהן מלה [בלתי] ידועה כלל אם נתכוין לכתוב אאזרך וכתב א"א ר' יהודה לא מחייב בהני כיון דלא משכחת מינייהו שם ולא מלה ידועה ור"ש אמר לך כיון דאיכא בכתיבא כה"ג בגלטורי ומתקיימין כשאר כתיבה (שהיא) מלאכה מתקיימת אני קורא בה וחייב. פי' גלטורי קמיעין שכותבין בהן אותיות כגון אא יי וכיוצא בהן. ואקשינן תוב וכי ר' יהודה בה מיקל ור' שמעון מחמיר והוא מחייב והא שמעינן ליה לר' שמעון דמקיל בכי האי גוונא דתניא והקודח ר' שמעון אומר עד שיקדח את כולו כו' הנה ר' שמעון מיקל ולא מחייב אלא במאן דעביד כולה מלאכה וכן אינו מחייב אלא עד שיכתוב את כל השם. ואיך אתה אומר כי מחייב ר"ש א"א דאאזרך ודחינן לה הכי וכי מצית אמרת דלא מחייב ר"ש אלא עד שיכתוב את כל השם כולו והתניא ר"ש אומר ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל השם כולו ת"ל מאחת כו'. והנה אפילו לא כתב אלא מקצת השם חייב ומתרצינן להא מתניתא הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כולו שנתכוון לכותבו או אפילו נתכוון לכתוב איגרת אינו חייב עד שיכתוב כל מה שנתכוון לו ת"ל מאחת. אפילו מקצת מן האגרת או מקצת מן הפסוק חייב ולעולם מלה שלימה הא דר' יוסי דאמר משום רושם פשוטה היא ומקום שנתכוון לרשום ולא לכתוב חייב ואפילו אינו דבר ידועה ברשימה במה בין בימינו בין בשמאלו חייב:
ירושלמי (ה"ג) א"ר אמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לעצים אלא [אי זהו] קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון לעולם וכן בדרום לפיכך היו רושמין עליהן שלא יחלפו. דבי רב הושעיא ודבי בר פזי הוו עיילין שאלין בשלמא דנשיא בכל יום והוו [אילין] דבי רב הושעיא עיילין ונפקין כו' תרתין זרעין [הוון] בצפורי בולבטיא ופגניא והוון בולבטיא עללין ונפקין ושאלין בשלמא דנשיא בכל יום עללין קודמוהי ונפקין קודמוי והוון פגניא עללין ונפקין בתריהון אזלין פגניא וזכין באורייתא ואתי למיעל קודמוי דבולבטיא אשתאלת לרבנן על ר' יוחנן ודרשה בי מדרשא (תניא) [דבי בנייה] אפילו ממזר ת"ח וכהן גדול ע"ה ממזר ת"ח קודם.

הא דאמרי' מנצפ"ך צופים אמרום. פי' צופים ר"א ור' יהושע שהם חזרו ויסדום ולפיכך אמרו מנצפ"ך ולא כמנפ"ץ כסדר כתיבתן לסי' הצופים כלומר מן צפך כלו' אלו אותיות שקבלן ישראל מן צופיך:
ובירו' דמגלה מהו מנצפך ר' ירמי' בשם ר"ש בר' יצחק מה שתקנו לך הצופים מה ענין צופים מעשה הי' ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד נכנסו תינוקות אמרין נעביד בית ועדה שלא יתבטל אמרין מהו דכתיב מ"ם נו"ן פ"ף צ"ץ כ"ך ממאמר למאמר מנאמן לנאמן מפה אל פה מצדיק לצדיק מכף לכף מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה סימנו אותן חכמים ועמדו כולן בני אדם גדולים בתורה אמרו ר"א ור"י מנהון הוין. ומוחלפת שיטה זו מההוא דמס' מגילה דהכא משמע סתמא דעל הפתוחות אמרו ושם משמע דעל הסתומות אמרו אלא קאי הכא ומקשי קאי התם ומקשי כדפירש"י ז"ל:

מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. מכאן שצריך לחבר ראש הקו האחרון עם הגג כגון זה: ועכשיו הם עומדות בנס, אבל אילו היה מרחיק ואפילו קצת הקו מן הגג כזה: לא היתה עומדת בנס.

אלא סתום ועשאו פתוח גרועי גרעה דאמר מר מנצפ"ך צופים אמרום. מהכא משמע דמנצפ"ך היו האותיות הפתוחות והפשוטות, ובריש פרק קמא דמגילה (ג, א) משמע בהפך שהן הסתומות והכפופות. וכבר פירש כאן ושם רש"י ז"ל, דקאי הכא וקא מקשה, וקאי התם וקא מקשה, ושיטת התלמוד היא בכמה מקומות. ויש לפרש דהתם על דרך ממה נפשך קא מקשה, כלומר אי מנצפך סתומות נינהו קשיא דלאו צופים אמרום שבלוחות היו דאמר חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדות, ואי פשוטות קשיא מהא שאין נביא רשאי לחדש דבר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא.

מאי טעמא כרעא דקו"ף תליא. מכאן שצריך להרחיק הרגל מן הגג כזה: ולא דבוק כזה:

ומאי טעמא שקר אחדא כרעא קאי. מכאן שצריך לעשות סוף השי"ן חד כזה: ולא רחב כזה

בסוגיא זו אמרו מאי טעמא כרעיה דקוף תליא ר"ל שאינה מחוברת עם גוף האות ולמדת שצורת הקוף הוא שלא יתחבר רגל שלה עם גוף האות עד שמכאן הסכימו קצת רבנים לפסול ספר תורה בכך ומטעם דבוקה ואין נראה לי כן שמעולם לא הוזכר פסול דבוקה אלא בדבוק אות באות עד שלא תהא האות מוקפת גויל מארבע רוחותיה אבל בדבוק של עצמה לא נפסלה ואין האות בעצמה פוסלת אלא כשנפסלה צורתה לגמרי עד שדומה לאות אחרת אע"פ שבראוי לכתבה כן שא"כ אף מה שאמר בסוגיא זו מאי טעמא הדר תאגיה דקוף לגבי ריש והוא כמין זיין שעושין בסופו של גג אלו לא עשאה אתה פוסל ספר תורה ונמצאת מרבה פסול בספרים ולא עוד אלא שצורות האותיות משתנות קצתם בדבוק ובתליה ובשאר צורות ממקום למקום מצרפת לספרד וכן משאר מקומות וא"כ על כל פנים אתה פוסל בזה מה שאתה מכשיר בזה אלא דברים אלו לא לפסול נאמרו כלל אלא ליסוד כתיבה ואף מקצת חכמי דורנו חזקו טעם זה ממה שאמרו בשלישי של מנחות אמר רב אשי חזינא להו להני ספרי דוקאני דחטרו לה לגגה דחית ר"ל שעושין לה תג בגגה כמין חוטר כגון זו וז ותלו לה לכרעה דה"א ר"ל שלא תהא דבוקה עם הגג והרי שדבוק רגל הה"א עם גגה אינו פוסל שא"כ לא היה מיחס פירודה לספרי דוקאני ר"ל שמדקדקים לעשות כתב מיושר וכן אתה למד מענינו וענינה כענין מה שאמר עליהם דחטרו לה לחית שאין במניעתה שום פסול והדברים ברורים ושמא תאמר והרי בה"א נפסדה צורתה ודומה לחית וכבר פסלוה בבריתא זו שאמרו תגנז יראה לי שזו של מנחות בשעשה גג הה"א רחב עד שהבריח נכנס בפנים מעוקץ הגג כגון זו ח שאין דבוקה מפקיע שלא תדמה לה"א אבל כל שאין עוקץ גג הה"א יוצא לחוץ ודבוקה עושה אותה לגמרי כצורת חית ודאי ופסולה:

בד"ה גרועי קא כו' ועוד אי ר"ח בר אבא בסתומה איירי תקשה נמי כו' עכ"ל. ר"ל דהתם לא אסיק אדעתיה מעיקרא לאפלוגי בין סתומות ובין פתוחות ומקשה מהא דאין נביא רשאי לחדש כו' ומקשה ועוד לפי הסברא דבסתומות איירי הא דר"ח בר אבא תקשה נמי הא דרב חסדא אלא ע"כ בפתוחות איירי הא דר"ח בר אבא ולא תקשו הא דרב חסדא אלא הך דאין נביא רשאי לחדש כו' והשתא מסקנת סוגיא דהתם כי הכא ומה שיש לגמגם שם בדברי התוס' ע"ש בחדושנו באורך ודו"ק:

מנצפ"ך צופים אמרום כו'. מה שיש לדקדק בזה עיין בתוספות הכא ובריש פ"ק דמגילה ובחידושי הלכות:

אלה המצות כו'. האי קרא אלה המצות והמשפטים וגו' בסוף ספר במדבר כתיב ולפי ענינו לא אצטריך האי קרא התם אלא למעט אתא שאין לחוש רק על המצות ומשפטים שנאמרו בד' ספרי החומש וספר אלה הדברים אינו בא לחדש אלא שהוא משנה תורה ודו"ק:

מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס כו'. מדכתיב משני עבריהם משמע ליה שהיה חקוק מעבר צד זה עד עבר צד השני וכפירש"י בחומש מב' עבריהם היו האותיות נקראות ומעשה נסים היה עכ"ל ע"ש:

מבפנים ומבחוץ כו'. יש לדקדק בזה מאי קמ"ל דהיא היא דקאמר מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס כו' כפירש"י שהיה החקק נוקב כל הלוחות וא"כ ודאי דנקרא גם מבחוץ וי"ל משום דלא תימא דמבחוץ היה נקרא ג"כ נבוב בהר סרו אלא דמבפנים נקרא מצד ימין לצד שמאל כמו כתב העבריים ומבחוץ נקרא מצד שמאל לצד ימין בהיפוך אותיות ואשמעינן רב חסדא דאינו כן אלא דמבחוץ נמי היה נקרא מצד ימין לצד שמאל בהיפוך האותיות והיינו נבוב בובן בהר רהב סרו ורס דאיכא שום כוונה ודרש בקריאת התיבה בהיפך כדלקמן באותיות הא"ב דדרש בהיפך א"ת ב"ש כו' וכן לקמן בס"פ אנכי למפרע יהיבה כתיבה נאמנין אמריה ודוק:

אתו דרדקי כו'. עיין פירש"י ויש בו כמה דחוקים ואין להאריך בהם אבל המאמר אומר דרשני ונראה כמ"ש כבר בכמה מקומות כי אותיות התורה הן הן שמותיו של הקב"ה ולכך נקראו אותיות כמ"ש מקדש ניתן בין שתי אותיות וכך היתה כתובה לפניו באש שחורה כו' ויש בהן סודות בצורות הכתיבה ובקריאה. ואמר דאפי' בימי יהושע כו' ע"פ מ"ש לעיל דמנצפ"ך צופים אמרום דשכחום וחזרו כו' דהיינו דשכחום אחרי מות משה בימי יהושע כדאמרינן נמי במס' תמורה דג' מאות הלכות נשתכחו בימי יהושע וא"כ הני דרדקי שמצאו לדרוש בכל הכפולים הרי בימי יהושע לא היה אפשר דאיתמר כוותייהו שהרי נשתכחו מהם הכפולים מנצפ"ך. ואמר אלף בינה כו'. התחיל בעמוד התורה שהוא נגד כולם משום דהבינה היא מעלה עליונה שמבין דבר מתוך דבר ואין צריך לרב ללמוד קאמר אל בינתך אל תשען שאפשר שיטעה בהבנתו והיינו אלף בינה שתלמוד גם הבינה מרבך ואלף נאמר על הלומד מאחר כמ"ש ואאלפך חכמה וגו':

גמול דלים כו'. שהוא עמוד גמ"ח לפי שגמ"ח גדולה יותר מצדקה שהוא בין לעניים ובין לעשירים כדאמרינן ס"פ לולב וערבה ואמר דמ"מ היא גדולה יותר בעניים ודלים שאינו מקוה לתשלום גמול וכמ"ש שם שהיא בין לחיים בין למתים שהוא חסד של אמת למתים וכן לעני שהוא חשוב כמת שאינו מקוה לתשלום גמול רק למצוה לשמה:

מ"ט פשוטה כרעיה דג' כו' שכן דרכו של גמ"ח כו'. ע"פ מ"ש פ' לולב וערבה גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד דהיינו שהצדקה היא הנתינה והחסד הוא שמטריח עצמו להביאה לבית העניים כפירש"י שם וכמפורש פ"ק דע"ז וז"ש שכן דרכו של גמ"ח בעושה צדקה לרוץ אחר העניים להביא להם הצדקה לידם דהיינו ממש כרעיה דג' לגבי ד'. ואמר מ"ט פשוטה כרעיה דד' כו'. דלימצי נפשיה כו' היינו שלא יטריח העני את הנותן ביותר דזה הוא בכלל גמ"ח שגם העני מצווה עליה כיון שהוא בגופו:

מ"ט מהדר אפיה דד' מג' דליתן לו בצנעא כו'. עפמ"ש פ"ק דב"ב צדקה תציל ממות איזו היא שמצלת ממיתה משונה כו' נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה והיינו כדי שלא לכסוף מיניה. ואמר ה"ו זה שמו של הקב"ה הן ב' אותיות משם של ד' הרומזים על ב' המדות חסד ואמת והם ב' עמודי עולם תורה וגמ"ח. ואמר ז"ח ט"י כ"ל. כמ"ש ספ"ק דב"ק כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת ב' שבטים כו' כמפורש שם זוכה לכילה שהוא חן ואפריון כיוסף וזוכה לתורה כיששכר וז"ש שאם אתה עושה כן בב' עמודי עולם שהם תורה וגמ"ח שזכר הריני זן אותך וחן אותך כיוסף שזכה לזון ולפרנס גם אחרים ומטיב לך בשביל התורה ונותן לך נחלת התורה בירושה כמ"ש מורשה היא וקושר לך כתר לעוה"ב דהיינו כתר תורה. ואמר מ"ם סתומה כו'. מאמר סתום כו' ע"ש מ"ש בעשרה מאמרות נברא העולם ופריך בספ"ב דר"ה ט' הוו ומשני לה דבראשית נמי מאמר הוא והכוונה בו שמאמר הראשון לא איצטריך לזוכרו דודאי במאמר היה דהיה יש מאין כמפורש שם והיינו מאמר סתום הוא מאמר ראשון דבראשית ומאמר פתוח כל שאר ט' המאמרים. ואמר נו"ן כפופה כו' נאמן כפוף כו'. ע"פ מ"ש פרק ראוהו ב"ד דאיכא למ"ד שופר של ר"ה בכפופין דכמה דכייף איניש מעלי טפי ופירש"י כבוש בקרקע דכתיב והיו עיני ולבי וגו' ואיכא למ"ד דכמה דפשיט איניש דעתיה מעלי טפי דכתיב נשא לבבנו אל כפים לא פליגי אלא התם דא"א בתרווייהו משא"כ הכא דאפשר בתרווייהו וכדאמרי' בפ' מצות חליצה בתפלה דעיניו למטה ולבו למעלה. והיינו נאמן כפוף עיניו למטה ונאמן פשוט ליבו למעלה וכן יתפרש בצדיק כפוף וצדיק פשוט ולכך פריך דהיינו הך ומשני לה הוסיף לך כפיפה על כפיפתו לענין עיניו למטה וע"ד שאמרו מאד מאד הוי שפל רוח בלשון כפול ועד"ז תסמוך לשנויי להוסיף פשיטות על פשיטתו לענין לבו למעלה:

ס"ע סמוך עניים כו'. דהיינו שיסמוך אותם בדברים כדאמרי' פ"ק דב"ב כל הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות דזה בגופו וזה בממונו:

ל"א סימנין עשה וקנה כו'. ר"ל שלא יהיו לך הסימנין בעיקר לימודך אלא קנה אותה על ידיהם של הסימנין תבא לקנין התורה. ואמר פה כפופה פה פשוטה כו'. ע"פ מ"ש פרק המפלת הולד במעי אמו פיו סתום לומד תורה וצופה מסוף עולם ועד סופו כשיצא לאויר עולם משכח התורה ופיו פתוח והיינו דבמעי אמו פיו סתום ואינו לומד תורה רק בעיון אבל כשיצא לאויר עולם פיו פתוח ללמדה בפה ולא תתקיים בזולת פה והיינו פיו סתום שצריכה התורה לעיון וצריכה ג"כ לגרוס אותה וללמדה בפה דהיינו פה פתוח. ואמר קוף קדוש. והיא בגימטריא מקו"ם שהוא מקומו של עולם. וריש רשע מפורש באותיות דרבי עקיבא. ואמר מ"ט מהדר אפיה דקוף כו'. לישנא מעליא הוא כפירש"י והא דלא מיהדר אפיה דק' מר' דבהכי הוה ניחא טפי כדי שלא להסתכל ברשע י"ל דא"כ היה עומד הק' מצד שמאל של ר' ולאו אורח ארעא וכדאמרי' דימינו פשוטה לקבל שבים. והיינו דמסיק הכא ומ"ט כרעיה דק' תלויה היינו לגבי ר' דאי הדר כו' וזה אינו אלא בימין וזה הכוונה במזמור אליך ה' נפשי אשא שיש בו כל הא"ב חוץ מק' וגם הר' כפולה במקום הק' כי הק' שהוא קדוש הוא מימין הר' שהוא רשע לקבלו בתשובה ודוד התפלל נגד אויביו הרשעים שלא יעמוד הקב"ה לימינם וז"ש במזמור ק"ע הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו שהשטן ג"כ הוא נקרא רשע כמ"ש צופה רשע לצדיק ובקש דוד עד אויביו הרשעים אל תעמוד הק' שהוא הקב"ה לימינו לקבלו בתשובה אבל הפקד עליו רשע והוא השטן שיעמוד לימינו לשטנו ולזה במזמור אליך ה' נפשי אשא שזכר ברי"ש אויביו שנאמר ראה אויבי כי רבו וגו' דהיינו אויביו הרשעים הקדים הרי"ש במקום הקו"ף על כוונה זו שיעמוד הרשע שהוא השטן על ימינו של רשעים אויביו. ואמר מ"ט כרעיה דקו"ף כו'. מסייע ליה לר"ל כו' בא ליטמא פותחין כו' מייתי ליה הכא לגבי הק' כו' על הכוונה זו ובפ' התכלת מייתי ליה ג"כ לענין הה' דכרעיה תלויה ושם מפורש. ואמר שי"ן שקר כו'. שעד כאן לא נמצא בא"ב אותיות שקר. וכן תי"ו אמת שבה נשלם אותיות אמת. וקאמר שקר מקרבן כו'. שקרא שכיח וכו' וכדאמרי' אמת אומר אל יברא שכולו שקר כו'. ואמר שיקרא אחדא כרעא כו'. עיין פירש"י ויותר נראה לפרש דאמת מלבן כו'. שכל אותיותיו שוין למטה ואין הא' מאריך על האחרים משא"כ שקר שהקו"ף בצורתה מאריך למנוה יותר מרי"ש והשי"ן והיינו הרגל האחד שהוא כרעא דקו"ף שזכר לעיל. ואמר דקושטא קאי כו'. היינו שיש לו קיום משא"כ השקר או ע"ש שהאמת הוא א' מעמודי עולם דהיינו דקאי עולם עליה משא"כ השקר הוא מהרס עולם בקיומו שע"כ אמת הוא חותם של הקב"ה שהוזכר במעשה בראשית. ואמר א"ת ב"ש כו'. אח"ס בט"ע כו' א"ל ב"ס אלו חלופי אותיות הם בספר יצירה הם בסודות נסתרים בחילוף אותיות ואלו ינוקי הוו דרשי להו ברמיזות לשכר הצדיקים ולעונש הרשעים. וז"ש א"ת ב"ש אותי תעב כו'. כי הא' רמז על האחד אמיתי דהיינו אותי תעב ע"ש התי"ו ואמר דאעפ"כ אתאוה לו שישוב שהקב"ה מצפה ומתאוה שישוב הרשע מרשעתו ואמר ב"ש הב' כמו שהיא בנקודת חירי"ק משמעו בי רמז על הקב"ה ולא חשק נמי משמעו מן הב' שהוא מורה על השניות דהיינו שלא חשק אל א' ובחר בשני אעפ"כ שמי שהוא הוראות השי"ן כמ"ש כי שם ה' נקרא עליך וגו' זו שי"ן של תפילין יחול עליו להיות יראתי עליו לשוב וכמ"ש אע"פ שחטא ישראל הוא כי אפשר שישוב. ואמר ג"ר גופו טימא כו'. הג' מורה על הגומל נפשו בתאוות המותרות דהיינו שטימא את עצמו אעפ"כ ר' רחום שהוא הקב"ה מרחם עליו אם ישוב. ואמר דלתותי נעל כו'. ר"ל באם אחר כל המעשים שאני מצפה לו לתשובה דלתותי נעל שהם שערי תשובה או ע"ש דלתות בהכ"נ ובהמ"ד שנעל כמו שעשה אחז המלך:

קרניו. רמז הק' שהוא קרן של אדם לעוה"ב לא אגדע בתמיה וכמ"ש וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות וגו' דהיינו צדיק יורש חלק הקרן של הרשע בעוה"ב כמפורש בפרק אין דורשין ואמר ע"כ ועד ה' ו' שהם ממש אותיות שמו של הקב"ה דרשי במדות הרשעים אבל במדות צדיקים יש לדרוש כל האותיות כמשמען דהיינו א"ת ב"ש אם אתה בוש שאתה ירא אלהים כמ"ש בנדרים איזו יראה שהיא בפנים הוי אומר זה הבושה תזכה לגור בדוק היינו למעלה בעולם הנשמות כמו שאמר בושת פנים לג"ע ואמר ה"ץ ו"ף חציצה כו'. מצינו ה' מתחלף בח' ור"ל שגם בעוה"ז תזכה שה"ו של השם יהיה לך חציצה להצילך מן האף והף' מורה בכ"מ על האף כמ"ש נגף שצף אנף כמ"ש המפרשים. ואמר ז"ע ח"ס ט"ן כו' ר"ל אם אתה זע ממנו יתברך ברוך הוא כמ"ש שאתה בוש הרי הקב"ה חס עליך להצילך משטן שלא תהא זע ממנו כמ"ש הבא ליטהר מסייעין אותו. ואמר י"ם כ"ל אמר שר כו'. אותיות י"ם יש לחלק ור"ל אמר שר של גיהנם לים שהוא שמו של הקב"ה מכל תן לי דהיינו גם מרשעי ישראל. אמר הקב"ה אח"ס בט"ע גי"ף. כפירש"י שיש לחוס עליהם להצילם מגיהנם על שבעטו בגי"ף שהוא זנות וכמ"ש אברהם יושב על פתחו של גיהנם וכל מי שעבר עבירה בזנות נמשך ערלתו ולא מבשקר ליה. ואמר דכ"ץ דכים הם כו'. אמר כן נגד כתות שיהיו לעתיד כדאמרי' פ"ק דר"ה צדיקים בינונים רשעים נגד רשעים אמר כנים הם באמונתם שלא עברו רק ע"י היצה"ר ונידונים בגיהנם ועולים דכים הם. הם הבינונים שיזכו בדין לעתיד כדאמרי' שם ורב חסד מטה כלפי חסד וצדיקים הם כמשמעו וע"כ אמר הקב"ה הל"ק ה' במקום ח' דהיינו שיש לכולם חלק לעוה"ב כמ"ש ועמך כלם צדיקים ואין לך חלק בהם. ואמר ומר ז"ן ש"ת דהיינו שאמר הגיהנם לה"ו שהוא שמו של הקב"ה מר מלשון רבינו זנני מזרעו של שת דהיינו ז"ן ש"ת דהאי לישנא אשכחן בגיהנם שלש הנה לא תשבענה שאול וגו' א"ל הקב"ה א"ל ב"ם ג"ן ד"ם אוליכם לגן כו' הכ' מתחלף בב' בצורתה כדאמרי' לעיל ביתין כפין כפין ביתין ואמר גן הדס ע"ש והוא צג בין ההדסים וגו' ואמר ה"ע ו"ף אמרה גיהנם כו' עיף אנכי כו' דהיינו שאמר הגיהנם להקב"ה שהוא ה' עיף אנכי פירש"י הנני עף ברעב כמ"ש בעשו כי עיף אנכי ועי"ל ע"ש עיפה נפשי להורגים. וא"ל הקב"ה ז"ץ ח"ק הללו זרעו של יצחק כו'. כמפורש לעיל בפ' רע"ק דאברהם ויעקב לא יבקשו רחמים על ישראל בדין לעתיד רק יצחק ואנו אומרים בדין ר"ה ועקידת יצחק היום לזרעו כו' וכן יהיה לעתיד. ואמר ט"ר י"ש ב"ת ר"ל כי ט"ר ושמור לישראל י"ש עולמות אבל אני נותן לך כתות של עובדי כוכבים תחתיהן כמ"ש בחגיגה דהרשע נוטל חלק הצדיק בגיהנם כמ"ש משנה שברון ירשו ורש"י פי' בכמה דברים בסוגיא זו בענין אחר ואתה המעיין ראה אשר תבחר לך ודו"ק (תענית פ"ק ע"ש):

בגמ' מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש כצ"ל:

וליעול בהך וכו' קושיא היא:

אני חס עליהם מפני שבעטו בגיף וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה ע"כ מדת הרשעים כן הוא נדרש אצל וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מכאן כו' כלומר אלמא מ"ס דונסכיהם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עלויי כו' התם וה"נ מיהוי הוה תרווייהו ולא ידעי כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה גר דק כסאי כו' דוק שמים כצ"ל:

בד"ה אמרה גיהנם לים שלי תן כו' כצ"ל:

גמרא ומ"ט מהדר אפיה דד' מג' כו'. לכאורה י"ל הטעם ע"פ הירושלמי הביאו הר"ש בפ"א דערלה מ"ה מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי ביה:

שם [וקושר לך כתר לעוה"ב. אולי דרשי קושר כתר מהב' כפי"ן ובחילוף גיכ"ק וכדדרשי לקמן כל הכפולות] :

גמ' קוף (קדוש). נ"ב גימטריא מקום וכן עולה הוי"ה ברבוע:

שם אם חוזר בו אני קושר לו כתר. נ"ב נ"ל הדברים מגיעים לירב"ן דאמרינן בחלק (ק"ב א') שתפשו הקב"ה בבגדו וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע ואז היה מתקיים בו ובניתי לך בית נאמן היינו כתר כמותי. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא:

שם לגן הדס. נ"ב נקרא כך הג"ע ע"ש הצדיקים הנוחים בו שנקראים הדסים (מגילה י"ג א' סנהדרין צ"ג א') כמ"ש והוא עומד בין ההדסים:

אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵם וְסָמֶךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת, בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִים. נראה לי בס"ד בתוך מֵם סָמֶךְ יש מספר נֵס כי נודע מכתבי רבינו האר"י ז"ל דאות מ' במלואה תמלא לפעמים ביו"ד גם כן כזה 'מַיִם' ונמצא לפי זה מלוי מֵם שבלוחות עולה נֵס [110], ולזה אמר בְּנֵס עוֹמְדִים, ולכן התורה נקראת סם וכמו שאמרו בגמרא (קידושין ל:) 'וְשַׂמְתֶּם' - סם תם, וכן אמר רבא זכה נעשית לו סמא דחיי וכו', יען כי אותיות אלו הם בְּנֵס עוֹמְדִים לכך נקראת התורה עליהם, ולכן גם הארון שבו הלוחות בנס עומד, כי אמרו רבותינו ז"ל (מגילה י:) מקום הארון אינו מן המדה ובנס עומד. ונראה לי בס"ד לכן משה רבינו ע"ה זכה למסוה על שם התורה שנקראת ס"מ, והיא חמשה ספרים שבכתב, וששה סדרים על פה, הרי אותיות 'מַסְוֶה' וזכה לחן זה בזכות התורה.

מַנְצְפַּ"ךְ, צוֹפִים אָמְרוּם. הא דנקטי להו שלא כסדרן כי סדרן הוא כמנפ"ץ, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י סוף ביאור אר"ז, כי אותיות מ"ן שהם נצח והוד נמתקו, ואותיות צפ"ך שהם חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] לא נמתקו יעויין שם. ובזה מובן הדבר דנקטי להו לאותיות 'מַנְ' בראשונה דאלו נמתקו, ואחריהם תפסו 'צְפַּ"ךְ' על פי סדר חג"ת, דנקטי להו כפי סדר הספירות ולא כסדר האותיות. או יובן בס"ד דנקטי לאותיות צפ"ך שלא כסדרן להורות דאלו לא נמתקו, ולכך עשו בהם שנוי לסימן ונקטנהו מעילא לתתא בערך המספר שלהם, אבל סדר מקומם הוא הפוך, כי כל קריאה של אותיות למפרע הם דין בסוד אור חוזר, והוא טעם נכון בעזה"י. או יובן בס"ד טעם על פי הפשט, דשינה סדרן להורות דלאו על אותם אותיות הנכתבים בראש ואמצע תיבות איירי, שהם מ"ם פתוחה ונ"ן וצד"י וכ"ף ופ"ה הכפופים, אלא מיירי רבי ירמיה באותם שהם נחשבים אצלינו לאותיות משונות, שאינן נכתבים לא בראש ולא באמצע אלא רק בסוף לכך שינה סדרן לומר דאיירי באותם המשונים.

אַתּוּ דַּרְדְּקֵי הָאִידְנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, וְאָמְרוּ מִילֵי, דַּאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁע בִּן נוּן, לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְהוּ. הקשה הגאון חיד"א ז"ל במראית העין למה לי להאריך לשון, והוה ליה למימר אָמְרֵי דַּרְדְּקֵי מִילֵי דַּאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁע וכו'? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי בית המדרש העקרי הוא מקום שמגדלין בו תורה חכמי הדור שיושבים שם לפלפל ולמסבר, והילדים המתחילים ללמוד לא יכנסו שם, אלא יש להם מקום אחר שיושבים שם מלמדי תינוקות ומלמדים אותם, אך אחר שיראו שכבר נתחכמו, ויש בהם כח לקבל תורה מפומייהו דרבנן קדישי הלוחמים במלחמתה של תורה בבית המדרש העקירי, אז מכניסים אותם שם, ואלו הדרדקי קדישי דנקטי הכא הם דרשו רמזי התורה האלה ביום הראשון אשר הכניסום לבית המדרש קמי רבנן קדישי, וזה החידוש דאמרו לרבי יהושע בן לוי אַתּוּ דַּרְדְּקֵי הָאִידְנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, 'הָאִידְנָא' דייקי כלומר היום הזה היתה התחלת כניסתם ביאתם לבית המדרש, ועם כל זאת אָמְרוּ מִילֵי יקירי דַּאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁע לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְהוּ. או יובן בס"ד האריכו לשון לומר דאם היה זה בדורות הראשונים לא היה כל כך חדוש אצלינו, אך החידוש הוא דאתו הָאִידְנָא בדור זה שנתמעטו הלבבות ועם כל זה אָמְרוּ מִילֵי יקירי, ומזה תבין עומק דברי חכמים, דהא דברים אלו אם הם רק לפי פשוטם לא היה בהם פלאות חכמה שמשבחים אותם כל כך, אך מוכרח שכל דבריהם רצוף בתוכם ענינים עמוקים ונסתרים. והנה המפרשים ז"ל הקשו אמאי נקטי זמן יְהוֹשֻׁע? ונראה לי בס"ד דנקטי דור הראשון, כי לא היה אפשר להם לומר אפילו בימי משה רבינו ע"ה לא אתמר, דהוה משמע דאפילו משה רבינו ע"ה לא אמר כוותייהו וזה אי אפשר! דהא כל מה שתלמיד עתיד לחדש נגלה למשה רבינו ע"ה בסיני, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כן בפירוש, ולכך נקטי דור הראשון שאחריו. ועוד כי בדור יהושע נמצאו חכמים גדולים כעתניאל בן קנז שהחזיר בפלפולו כמה הלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו ע"ה. ועוד נקיט על דורו של יהושע שנכנסו לארץ ישראל דאוירה מחכים ועם כל זה לא אתמר כוותייהו.

אָלֶף־בֵּית, אַלֵּף בִּינָה. והא דכינה התורה בשם 'בִּינָה' מפני שהתורה נתנה מעולם הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה, ולכן התחילה בבית ולא באלף כי לא זכו לתורה דאצילות עדיין, וסמך לתורה גְּמוֹל דַּלִּים דדמו להדדי, שגם בעסק התורה יהיה גְּמוֹל דַּלִּים, שיתבררו ניצוצי הקדושה שהם דַּלִּים בהיותם מעורבים ברע ועסק התורה מחיה אותם ומפרנס אותם. ואחרי זה רמז לאותיות הֵא־וָו, זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שהוא משתלם על ידי עסק התורה ועל ידי הצדקה, כי תורה שבכתב חמשה ספרים ושבעל פה ששה סדרים הרי אותיות 'הו' והצדקה נעשית בזרוע שהוא וא"ו, ובכף שבו חמשה אצבעות, ותשלום השלם הוא באותיות 'וה' דכתיב (שמות יז, טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ. ולכן אחר שרמז על שלימות ארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה אמר וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ וכו', והיינו זָן כנגד ה"א אחרונה, וְחָן כנגד אות וא"ו, וּמֵטִיב כנגד ה"א ראשונה, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה כנגד אות יו"ד, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא כנגד קוץ היו"ד דשם הוי"ה שה"ס [שהוא סוד] כֶּתֶר. ועוד נראה לי בס"ד זָן אוֹתְךָ בעולם הזה, ואל תחשוב שיאכילך שכר מצותך, אלא חָן אוֹתְךָ בדרך חנינה שהוא בתורת צדקה, ועוד מֵטִיב לְךָ ברוחניות שיעזרך לתורה ומצות וזו הטבת הנפש, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה חלק אחרים כמו שאמרו (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא שתזכה למסיבה של צדיקים, כמו שאמרו (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ופירש רבינו האר"י ז"ל עטרות אלו הם אורות שנבראו מעסק התורה שלהם! ופרשנו בס"ד הא דלא אמרו 'ורואין' פני שכינה אלא 'נהנין' שהעטרות להיותם אור זך זורח בהם אור השכינה ויוצא מהם אור גדול, כענין אור השמש הזורח על אבן טובה או זכוכית לבנה שנולד מזה אור מחדש מבהיק מאד, אבל באור השכינה עצמו אין יכולין לראות, וזהו קוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא הם העטרות הנז'. ועוד נראה לי בס"ד אושר עולם הזה הוא בני חיי מזוני, וכנגד 'מזוני' אמר זָן אוֹתְךָ, וכנגד 'בני' אמר חָן אוֹתְךָ, כי הבנים לאיש הם דרך חנינה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל וִיחֻנֶּךָּ בבנים, כמו שנאמר (בראשית לג, ה) הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ, וכנגד 'חיי' אמר מֵטִיב לְךָ, כי באריכות ימים נאמר לשון הטבה, דכתיב (דברים ה, טז) לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, ואמר נוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה על שכר עולם הבא שנאמר בו לשון ירושה, דכתיב (משלי ח, כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא, והם ש"י [310] עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, ואמר קוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר שאחרי זה יזכה לש"י כפול [620] שבו נשלם אצלו מספר 'כֶּתֶר' [620] דלכן נאמר תחלה לְהַנְחִיל אֹהֲבַי 'יֵשׁ' מספר ש"י שהוא חצי הכתר, ואחר כך אֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא להשלים הכת"ר שהוא ש"י כפול.

נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט. כינה הצדיק בשם נֶאֱמָן דאיירי בנאמן בצדקתו שהוא צדיק מבית ומבחוץ שתוכו כברו ממש. ומה שאמר אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי, נראה לי הכונה מה הקב"ה מחיה מתים, גם הצדיק מחיה אותם הנשמות המגולגלים בדומם צומח חי מדבר! מה הקב"ה מלביש ערומים, גם הצדיק מלביש אותם נשמות ערטלאין בנפש הגר שהוא בורא על ידי עסק התורה! מה הקב"ה זן העולם, כך הצדיק זן בזכותו כמו שאמר (תענית כד:) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני! מה הקב"ה מאיר לעולם, כן הצדיק מאיר לעולם בתורתו, כמו שנאמר (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, וזהו כֶּתֶר פאר כְּמוֹתִי. ומה שאמר הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב כְּפִיפָה אף על גב דאין כאן דרשה בכתובים אלא באותיות, רמזו בזה על צורת האות הכתובה, כי בצדיק כפופה ופשוטה יש צורת נו"ן כפופה וצורת נו"ן פשוטה, אמנם יש מן הצד תוספות צורת יו"ד בזה ובזה, והיו"ד היא קטנה וכפופה, ועל זה אמרו הוֹסִיף לְךָ הַ'כָּתוּב' דייקא, דהיינו בכתיבת האות כְּפִיפָה עַל כְּפִיפָתוֹ, וזו אות היו"ד שהיא עומדת מן הצד בתוספות.

שִׁין, שֶׁקֶר. תָּו, אֱמֶת. יש להקשות למה רמז האמת באות אחרונה שבו ושקר באות ראשונה שבו? ונראה בס"ד כי שֶׁקֶר שליטתו בראשונה דוקא אך אַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד (במדבר כד, כ) שיתבטל לבסוף, אבל אמת עיקר שליטתו באחרונה, ו כמו שאמר רבי אלעזר בן רבי שמעון לאותו גוי על פסוק (משלי יב, יט) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, לא כתיב 'תִּכַּנְתָּ' אלא תִּכּוֹן לעתיד. ונרמזו אותיות אֱמֶת כולם באלפא ביתא בראש ואמצע וסוף, לרמוז המדבר אמת יוכל לקיים כל התורה כוליה, וכמו שאמרו חכמי המוסר במעשה של אותו בעל תשובה שקבל עליו תחלה רק הדבר הזה שלא ידבר שקר אלא רק אמת, ובזה נשמר מכל עון.

כְּגוֹן: נָבוּב בּוּבָן. רַהַב בְּהַר. סָרוּ וְרָס. עיין קושית התוס' דלא היו תיבות אלו בלוחות, ויותר קשה בזה דאפילו שתיבות נָבוּב וּבְּהַר וְסָרוּ כתובים בפסוקי התורה, אך הם רחוקים זה מזה מאד, ולמה קבצם אחד ממזרח ואחד ממערב?
ונראה לי, כי אפשר שהיה אצלם לחש ידוע שמועיל לזכירה ולדברים אחרים, והתחלת הלחש היה תיבות אלו ממש נָבוּב/בּוּבָן רַהַב/בְּהַר סָרוּ/וְרָס, והיה שגור בפיהם, לכך הזכיר זה לדוגמא.

אָלֶף־בֵּית, אַלֵּף בִּינָה. נראה לי, דגילו בזה סוד עמוק, דאית אורייתא דאצילות 'חכמה' ואית אורייתא דבריאה 'בינה' כנזכר בתיקונים. ואנחנו קבלנו אורייתא דבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה לכך התחילה התורה בבי"ת שהיא בינה, וזהו אַלֵּף 'בִּינָה' ולא אַלֵּף 'חָכְמָה' שהיא תורה דאצילות. גם רמזו באלף דיש כ"ב אותיות התורה בסדר אבג"ד, ויש בסדר תשר"ק, וב' פעמים כ"ב [22] מ"ד [44], ועם מספר 'בִּינָה' [67] הרי מספר אלף [111].
ואומרם גִּימֶל־דָּלֶת, גְּמוֹל דַּלִּים נראה לי בס"ד, דאיתא בתיקונים היסוד נקרא 'מִיל' ופירש מאורות נתן ז"ל 'מִיל' [80] בגימטריא 'יסוד' [80] וידוע ד' יסוד הם שצריך לתקנם, והם: יסוד ישראל, יסוד יעקב, יסוד לאה, יסוד רחל, וכל 'יסוד' גימטריא 'מִיל' , הרי ד' מִיל, והם רמוזים באותיות 'דַּלִּים' שהוא ד' מִיל, 'גְּמוֹל' לתקנם. ולפי פשוטו דקאי על הצדקה. רמז העושה צדקה מטיב לדל התחתון ולדל העליון, וזהו 'דַּלִּים' תרי.
ואומרם: נֶאֱמָן פָּשׁוּט כי הצדיק דרכו להעלות מ"ן [מיין נוקבין] לבחינת שם 'אֲדֹנָי' שיש במילואו ומילוי מילואו 'נא' [51] אותיות, כמו שנאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי' וזהו נֶאֱמָן 'נ"א מ"ן' מוציא מ"ן לבחינת נ"א אותיות.
ואומרם: 'סָמֶךְ־עַיִן' סִימָנִין עֲשֵׂה בַּתּוֹרָה וּקְנֵה אוֹתָהּ נראה לי, מילוי סָמֶךְ עַיִן הוא אותיות מֵכִין שמכין שמירה לקיים התורה שהיא ע' פנים.

בָּא לִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר המקובלים ז"ל, שיש חמשים שערים בקדושה, וכנגדן חמשים שערים בקליפה, אך בקדושה הם אותיות 'מי' ובקליפה אותיות 'טמא' וכמו שכתבתי בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי פרשת בשלח. ובזה פירשתי שם 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ' (משלי ל, כא) עיין שם.
וזהו שנאמר כאן בָּא לִטָּמֵא פּוֹתְחִין לוֹ אות יו"ד שתהיה ב' אותיות ט"א, וּבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ לשון 'נסיעה' שיסיעו אות ט' לצרפו עם אות א' לעשותם אות אחת של יו"ד, כדי שיהיה אצלו הצירוף של 'מי' ולא צירוף של 'טמא'.

אמרי לי' רבנן לריב"ל אתו דרדקא האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפי' בימי יהושע בן נון לא איתמר כותייהו וכו' נו"ן כפופה נו"ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט וכו'. י"ל מרע"ה הוא נאמן כפוף עניו מאד ויהושע נאמן פשוט שהקב"ה ציוהו טול מקל והך על קדקדם כפירש"י בפסוק כי אתה תביא בפ' וילך וזקנים שבדור לא הבינו זה וחשבו יהושע מתגאה ע"כ לא הספידו כראוי והיינו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו דאלו דרשו אנשי אותו הדור כוותייהו דדרדקי הי' מספידים אותו כראוי. אמנם יהושע בעצמו הי' ענוותן כדתרגם ירושלמי כד חמא משה ענוותנותי' דיהושע בן נון קרא שמי' יהושע אלא שידע שהקב"ה גזר עליו להיות נאמן פשוט והיינו יהושע בן נון שהבין ענין הנון כפשיטתו:

בגמרא אלא סתום ועשאו פתוח גרועי קא מגרע ליה דאר"י ואיתימא רחב"א מנצפ"ך צופים אמרום. כבר הארכתי בזה בלשון התוס' ברפ"ק דמגילה ע"ש ותמצא נחת:

אמרו ליה רבנן לריב"ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע וכו' אלף בית אלף בינה וכו'. יש לדקדק דלמה ליה להאריך לשון והול"ל אמרו ליה רבנן לריב"ל אמרי דרדקי מילי דאפילו בימי יהושע וכו' ואפשר במ"ש רבינו האר"י ז"ל בינוקא דהיה בן חמש שנים והיה יודע רזין עילאין ואמר מר דבגלגול שעבר היה חכם גדול שעסק בתורה הרבה ועתה בא בגלגול זה לתקן ולהשלים איזה דבר ונפשו יודעת מאד מגלגול שעבר ואפשר דזה רמז באומרו אתו דרדקי האידנא כאלו אמר עתה באו קטנים דלשעבר בגלגול הקודם היו חכמים גדולים ועתה למראה עינינו אתו דרדקי האידנא אבל בקושטא זאת לפנים היו גדולי הדור ומשו"ה אמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כוותייהו:

אלף בינה גמול דלים. אפשר במ"ש רבינו האר"י ז"ל דכשם דאין עבירה מכבה תורה כך אין עבירה מכבה צדקה וזהו דהשוה אותם אלף בינה ללמוד תורה שוה גמול דלים דהם קיימות ואין סט"א שולטת בהן ושתיהן ליחד קבה"ו וזהו ה"ו שמו של הקב"ה. ואמר ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך דמלח ממון חסר או חסד וחן אותך כמ"ש המקובלים דמעת שאומר לעשות צדקה תכף משפיעים שפע מן השכינה ומטיב לך כמשז"ל שהקב"ה זורע הצדקה ונותן הפירות ונותן לך ירושה שיש בפירות לעה"ב גם כן וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל דיש לומר ואוכל מפירותיהם וקושר לו כתר רמז דהצדקה היא ככל המצות תרי"ג דאוריתא וז' דרבנן שהם כתר. ובצד מה באיזה בחינה בצדקה קושר לו כת"ר:

אלא שכחום וחזרו ויסדום. עמ"ש הרב עיון יעקב והרב ישרש יעקב ועמ"ש אני בעניי פ"ק דמגילה בס"ד:

אתו דרדקי וכו' דאפילו בימי יהושע לא אתמר כותיהו. אפשר לומר דנקט יהושע משום דכתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. וכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשנה דאין לשמוע לנביא שיאמר שום דין בדרך נבואה שאחר משה רבינו ע"ה אפי' יהושע בן נון לא ידבר בתורה אלא מדרך הסברא וז"ש בתלמוד אפילו אם אמרה יהושע ן' נון לא צייתנא ליה ע"ש וז"ש אפילו בימי יהושע דמשם מתחיל דרך הסברא:

אלף בינה גמול דלים ה"ו שמו של הקב"ה. אפשר לפרש במ"ש ביומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר וכתבו המפורשים דאף משאר שבטים אם נותן צדקה מכוין אל האמת וז"ש אלף בינה גמול דלים למד תורה ועשה צדקה דעי"ז תכוין אל האמת ויתיחדו קב"ה ושכינתיה הרומזים לאותיות ה"ו זו"ן וז"ש ה"ו שמו של הקב"ה. א"נ אפשר אלף בינה כמו אלפא לסלת. וז"ש תחילת הכל בינה דתלמוד גדול והיינו לאגמורי כמ"ש סוף פ"ק דקמא דף י"ז כפירש"י וזה גמול דלים שילמד לתלמידים שהם דלים כי העיקר של עניות האמיתי הוא עניות דתורה ולז"א גמול דלים היינו לאגמורי ואז תלמוד גדול:

עלויי קא מעלי ליה. שהיתה מם סתומה בלוחות אבל מם פתוחה לא היתה בלוחות כדמפרש מנצפך צופים אמרום וכיון דאמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים לא אפשר לאוקומיה אלא בסתומה דהואיל והכתב היה נראה משני עבריהם היה לה ליפול אם לא שבנס היה עומד אבל פתוחה אין בה נס ע''כ מנצפך דרבי ירמיה דאמר צופין אמרום בפתוחים קאמר יש שמקשין סוגיא זו על סוגיא דאמר במגילה דרמינן הא דר' ירמיה אהא דרב חסדא אלמא תרוייהו בסתומין ואין זו קושיא שכן דרך הש''ס מהפך הסברא כאן כדי שיקשה ובמקום אחר מהפכו לפי הקושיא ואי הוה בעי התם לתרוצי כי איתמר דרב חסדא בסתומין ודר' ירמיה בפתוחין הוה מתרץ ליה אלא תירוצא מעליא שני ליה התם וה''נ: מיהוה הוה. תרוייהו ולא ידעי הי באמצע תיבה כו': ונקרא מבחוץ. האותיות הפוכות והתיבה הפוכה ולא אשמועינן אלא שהיה החקק נוקב את כל הלוח ולפיכך היו מם וסמך בנס: נבוב בהר סרו. לא היו בלוחות אלא תיבה בעלמא נקט: אלף בינה. למוד תורה: מ''ט פשיט כרעיה דגימ''ל לגבי דלי''ת. ולא לגבי בי''ת: מ''ט פשיט כרעיה דדלי''ת לגבי גימ''ל. ולא לגבי ה''א שמושכה קצת לצד גימ''ל: דלימציה ליה. עני נפשיה ולא יטריחנו לבעל הבית לרוץ אחריו: ה''ו. כמו אני והו (סוכה דף מה.) שמות הם: ומטיב לך. היינו טי''ת: ירושה. היינו יו''ד: כתר. היינו כף: לעולם הבא. היינו למד: מאמר פתוח ומאמר סתום. יש דברים שנתן רשות לדורשן ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה: נאמן כפוף. אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא: סימנים. של סדר שמועות דתנא או אמורא בגירס' דלא תשכח אחת מהן כגון אלו שבש''ס: פה פתוח. בשעת המכנסים פזר: פה סתום. בשעת המפזרים כנס אם יש גדול ממך: במנוד ראש. ברתת וענוה יתירה: מ''ט מהדר אפיה דקו''ף מרי''ש. לישנא דמעליא הוא שאחוריו של רי''ש לגבי הקו''ף שאין הקב''ה רוצה להסתכל בפני רשע: תגא דקו''ף. כמין זיי''ן שעושין בסופו של גג קו''ף: כרעיה דקו''ף תליא. שאינה נדבקת עם גגה: ליעול בהך. יקיף תחת רגלי הקו''ף ויכנס בפתח של ימין: מסייעין אותו. ומכינין לו פתח: הוא יליץ. מעצמו יליץ לא יסייעוהו ולא ימנעוהו: ואם לענוים. ולמדה טובה הוא נמשך: יתן חן. יסייעוהו מן השמים: מקרבן מיליה. אותיות קרובות שלשתן קרובות כסדרן של אלפא ביתא. אמת מרחקן מיליה. זו בתחילת אל''ף בית וזו באמצע וזו בסוף: אחד כרעא. כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד: אמת מלבן לבוני. מושכבין תחתיה אותיותי' כמין לבינה דאל''ף הרי יש לה ב' רגלים ומושבה טוב ורגל השני רחב: אתאוה לו. בתמיה וכן כולן: ע''כ מדת הרשעים. כן הוא נדרש אצל רשעים: אם את בוש. מלחטוא: גר דק גור בדוק. נפשך תהא צרורה תחת כסאי ודוק שמים: לים כל. גיהנם קרוי ים כל לפי שהרוב הולכים שם: אמר שר של גיהנם. לים שלי תן את כל העולם ואפילו ישראל: אמר ליה אח''ס בט''ע גי''ף. אלפא ביתא היא אצל א''ת ב''ש וכולן סדורות בספר יצירה: אני אחוס עליהם על שבעטו בגיף. בניאוף: דכ''ץ. נוטריקון: דכים כנים צדיקים: אין לך. גיהנם חלק בהן בישראל: ומרזן שת. ואומר שר של גיהנם זונני מזרעו של שת. כל העובדי כוכבים וישראל: אל בם. אמר לו הקב''ה לא יהא לך חלק בהם: ג''ן ד''ס. אמר הקב''ה אוליכם לגן הדס לגן עדן: ה''ע ו''ף. הנני עף ברעב: ז''ץ ח''ק. הללו זרעו של יצחק הם ולא אתנם לך: ט''ר י''ש כ''ת. שמור לי והמתן יש לי כתות אחרות:

גרועי קא מגרע ליה דאמר רבי חייא בר אבא מנצפך צופים אמרום. וא''ת דהכא משמע דבפתוחה קאמר דצופים אמרום ובפ''ק דמגילה (דף ב:) פריך עלה דר' חייא בר אבא מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר ועוד האמר רב חסדא מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים משמע דר' חייא בסתומה איירי ואור''י דהכי קאמר התם. ועוד האמר רב חסדא ועוד אי רבי חייא בר אבא בסתומה איירי תקשה נמי דרב חסדא אלא ודאי בפתוחה איירי והא דנקט מנצפך ולא נקט להו כסדר אלפא ביתא משום דמנצפך משמע מן צופים: נבוב בובן בהר רהב. תימה דאמאי נקט להו כיון דלא הוה בלוחות: א''ל לר' יהושע בן לוי אתו דרדקי כו'. בירושלמי ובבראשית רבה (ס' א) קאמר דר' אליעזר ור' יהושע הוו מאותן דרדקי וחולק על הש''ס שלנו והא דאמר בפרקי דר' אליעזר שלא למד ר' אליעזר תורה אלא עד שהיה גדול היינו שלא עסק עד שנעשה גדול: אית דגרסי בא ליטמא פותחין לו. כלומר יש לו פתחים ליכנס בא ליטהר מסייעין אותו שפותחין לו פתח ליכנס והיינו דומיא דלעיל דשביק ליה פתח ליכנס ולהנהו דגרסי בא ליטמא. פותחין לו צריך לומר דמסייעין אותו הוי טפי מפותחין: