תלמוד לומר: "אחת", כלומר, מלאכה שלימה. הא [הרי] כיצד ניתן ליישב את שני המקראות — אלא ודאי יש לומר שאינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול, וכגון "שם" מ"שמעון" ומ"שמואל", "נח" מ"נחור", "דן" מ"דניאל" "גד" מ"גדיאל". ר' יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב, וכגון "שש" "תת", "רר", "גג", "חח".

אמר ר' יוסי: וכי משום מלאכת כותב הוא חייב?! והלא עיקר המלאכה אינו חייב אלא משום רושם, שכן רושמין סימן על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו. לפיכך, אם שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד — חייב.

ר' שמעון אומר: ממה שנאמר "ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (ויקרא ד, כב), ומלשון "אחת" יכול אתה ללמוד כי לא יתחייב עד שיכתוב את כל השם שרצה לכתוב, או עד שיארוג את כל הבגד שרצה לארוג, או עד שיעשה את כל הנפה — תלמוד לומר: "מאחת". ואולם אי [אם] לומד אתה מהמלה "מאחת" יכול נחייב אותו אפילו אם לא כתב אלא אות אחת, ואפילו לא ארג אלא חוט אחד, ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה — תלמוד לומר: "אחת". הא [הרי] כיצד, כלומר, באיזה אופן ניישב את שני המקראות? — אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת, וכיון שכיוצא בה משאירים — הרי זו מלאכה גמורה.

ר' יוסי אומר: נאמר "ועשה אחת מהנה", ולשון בלתי רגילה זו מתפרשת כאילו היה כתוב כפול: "ועשה אחת" "ועשה הנה", ומזה נלמד שפעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב חטאות הרבה (הנה) על כל אחת ואחת.

ומעתה שבים לענין שבשלו הובאה הברייתא: קתני מיהא [שנינו בכל אופן] שר' יהודה אומר: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד (זהות) — חייב. הרי שאינו מקפיד שתהיינה שתי אותיות שונות! ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה], אלא הא [דעה זו, אחת] — היא דידיה [שלו עצמו], ואילו הא [דעה זו האחרת] — היא דרביה [של רבו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר משום (בשם) רבן גמליאל: אפילו לא כתב אלא שתי אותיות, והן של שם אחד — חייב, וכגון "שש" "תת" "רר", "גג", "חח". הרי שדעה זו דעת רבן גמליאל היא, ור' יהודה עצמו סבור שאינו מתחייב אלא בכתיבת שתי אותיות שונות.

על ברייתא זו שואלים: ודעת ר' שמעון בברייתא היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שלכאורה אומרים הם אותו דבר עצמו!? וכי תימא [ואם תאמר] כי בדבר אל"ף אל"ף של מלה כגון "אאזרך" (ישעיה מה, ה), איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] שאם כתב רק אל"ף אל"ף מן המלה "אאזרך" לא מיחייב [אינו מתחייב], כיון ששתי אותיות אלה לעצמן אינן מהוות מלה בפני עצמה, ואילו ר' שמעון סבר [סבור] כי כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא [כיון שישנו לצירוף זה בקמיעות סתם] — חייב, והרי זה נקרא צירוף המתקיים, ואולם סברה זו אינה יכולה להתקיים כי למימרא [האם נאמר] שר' שמעון סבור בענין זה לחומרא [להחמיר]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הקודח כל שהוא בשבת — חייב, המגרר (מגרד ומחליק) כל שהוא — חייב, המעבד עור כל שהוא — חייב, הצר בכלי צורה כל שהוא — חייב. ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיקדח את כולו, או עד שיגרור את כולו, עד שיעבד את כולו, או עד שיצור את כולו.

אלא, ר' שמעון הא אתא לאשמעינן [דבר זה בא להשמיענו], שדבר המתקיים הוא רק עד שיכתוב את השם כולו. ושואלים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כן] והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש שר' שמעון אומר: מלשון הכתוב "ועשה אחת" האם יכול היית ללמוד כי אינו חייב אלא עד שיכתוב את השם כולו — תלמוד לומר: "מאחת", והרי שהוא חולק על המצריך לכתוב את כל המלה כולה! ומשיבים: תריץ ואימא הכי [יישב את הדברים ואמור כך]: יכול אינו חייב אלא עד שיכתוב את הפסוק כולו שרצה לכתוב — תלמוד לומר: "מאחת", לומר שדי אף בפחות מזה, ואולם ודאי שאינו חייב אלא עד שיכתוב מלה שלמה.

בברייתא הובאו דברי ר' יוסי האומר כי לשון הכתוב "ועשה אחת מהנה" שהיא בלתי רגילה יש לפרש את הכתוב כאילו היה כתוב כפול: "ועשה אחת" "ועשה הנה", ומכאן נלמד כי פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת.

ואמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — כיון שכתוב "מאחת מהנה" מוצא הוא כאן גם לשונות מיעוט וגם כפל לשון. כי לכאורה די היה לכתוב "אחת" וכתב "מאחת", ודי היה לכתוב "הנה" וכתב "מהנה". אלא מכפל הלשון הוא לומד תחילה שיש כאן הוראה שיש מקרה של עשיה אחת שהיא "הנה" (רבות) וכן גם "הנה" שהיא אחת.

וכיוצא בזו למד: לו היה כתוב "אחת" היינו אומרים כי אינו מתחייב עד שיעשה עבירה שלמה, וכגון שיכתוב בשבת "שמעון", "מאחת" — בא ללמדנו שמתחייב אף על מקצתה, וכגון שכתב "שם" מ"שמעון". "הנה" משמעו — העבירות עצמן, וכגון אבות מלאכות בשבת. "מהנה" משמעו — אפילו תולדות. ומסבירים: איזו מלאכה היא בגדר אחת שהיא הנה — כגון שהיה בידו זדון שבת ושגגת מלאכות, שידע ששבת היום ואסורה בו עשיית מלאכה ואולם לא ידע שמלאכה זו היא בין המלאכות האסורות, שאם עשה באותו העלם כמה פעמים אותה מלאכה — מביא חטאות הרבה כמספר העשייות. הנה שהיא אחת — כגון שגגת שבת וזדון מלאכות, שלא ידע ששבת היום, אף שידע שמלאכה זו אסורה בשבת, שאינו מביא אלא חטאת אחת על כל מה שעשה.

ב שנינו במשנה שאמר ר' יהודה: מצינו (מצאנו) שיתחייב אדם בכתיבה אף שלא גמר את כל כתיבתו, שכתב שם קטן משם גדול, וכגון שכתב "שם" מ"שמעון". ושואלים: מי דמי [והאם דומה]? והלא מ"ם של "שם" סתום (סופי) ומ"ם של "שמעון" פתוח! אמר רב חסדא: זאת אומרת שסתום (סופי) שעשאו פתוח — כשר אף בכתיבת ספר תורה, ואין זה נחשב לפגם בכתיבה התמה, ומטעם זה מתחייב על מלה ששינה בה וכתב פתוח במקום סתום.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא הדורשת את הכתוב "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט), והדגישו: "וכתבתם" — שתהא כתיבה תמה (כתב תם) ללא שגיאות ובכתב ברור, כגון שלא יכתוב אל"פין עיי"נין, עיי"נין אל"פין, בי"תין כ"פין, כ"פין בי"תין, ג"מין צ"דין, צ"דין ג"מין, דל"תין רי"שין, רי"שין דל"תין, הי"הין חי"תין, חי"תין הי"הין, ו"וין יו"דין, יו"דין ו"וין, זיי"נין נו"נין, נו"נין זיי"נין, טי"תין פי"פין, פי"פין טי"תין,

ושלא יכתוב כפופין (אותיות שבאמצע המלה, כגון כ"ף ונו"ן) פשוטין (כאותיות סופיות), וכן לא פשוטין כפופין. שלא יכתוב מ"מין הבאים בסוף מלה סמ"כין, ולא סמ"כין מ"מין, שלא יכתוב מ"מין סתומין (כמ"ם סופית) פתוחין, ולא יכתוב פתוחין סתומין. וכן פרשה פתוחה שבתורה לא יעשנה סתומה, וסתומה לא יעשנה פתוחה. כתבה למזוזה או שאר דברי תורה כדרך המיוחדת שכותבים את השירה שבתורה או שכתב את השירה כיוצא בה, כפי שכותבים מזוזה, או שכתב שלא בדיו אלא בחומר אחר, או שכתב את האזכרות (שם ה') בזהב — הרי אלו יגנזו. נמצאנו אם כן למדים לענייננו שאין לעשות אותיות סתומות פתוחות ושלא כדברי רב חסדא!

ומשיבים: הוא, רב חסדא, שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה בן בתירה אומר: נאמר בקרבנות היום השני של סוכות בשינוי נוסח משאר הימים "מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (במדבר כט, יט). ונאמר גם ביום הששי בשינוי "מלבד עולת התמיד מנחתה ונסכיה" (במדבר כט, לא), ונאמר ביום השביעי בשינוי נוסח "במספרם כמשפטם" (במדבר כט, לג) הרי הרי האותיות היתירות על הנוסח הרגיל בכתוב הן מ"ם (מ"נסכיהם"), יו"ד (מ"נסכיה"), מ"ם (מ"כמשפטם"), והן מצטרפות למלה "מים", ומכאן רמז לניסוך המים מן התורה שהיו מנסכים על המזבח גם מים ולא רק יין בימי חג הסוכות.

אולם בדרשה זו רואים אנו שהמ"ם הסתומה של "ונסכיהם" נקראת כאילו היתה מ"ם פתוחה בתחילת המלה, הרי שפתוח ועשאו סתום — כשר (שאפשר לכתוב גם "מים"). ומכאן נלמד: סתום נמי [גם כן] אם עשאו פתוח — כשר, ויש אם כן סיוע לדעת רב חסדא ממדרש זה.

ודוחים את ההשוואה: מי דמי [האם דומים] הדברים? שהרי פתוח ועשאו סתום —