משמיה [משמו] של התנא הידוע ר' עקיבא בר יוסף כוותיה [כשיטתו] ובוודאי אי אפשר לומר שהוא דומה לר' עקיבא, אלא כיוון לדבריו במעין נבואה. אמר רב אשי: ומאי קושיא [מה הקושי שבדבר]? דלמא להא מילתא בר מזליה [שמא לדבר זה בן מזלו] הוא, שלענין הבנה בענין זה הוא דומה לו!

אלא אמר רב אשי: תדע, דאמר גברא רבה מילתא [שאומר אדם גדול דבר הלכה], ומתאמרא [ונאמרת] הלכה למשה מסיני כוותיה [כשיטתו] ובזה ודאי שמכוון לדברים שנאמרו משמים, ואינם בכוחו של אדם. ואומרים: ודלמא [ושמא] הגיע לכך כסומא בארובה במקרה, בלי להתכוון לכך, ואולי כיוון לדברים במקרה, ואין זו נבואה! ומשיבים: ולאו טעם יהיב [וכי אינו נותן טעם, מנמק את דבריו]? ומכאן רואים שמתוך טעמו והבנתו הוא מכוון, כעין נבואה, לדברים שאי אפשר להגיע אליהם באופן אחר.

אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. ומסבירים: מה שנאמר שמשחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים, מאי היא [מהו]? — כי הא [כמו מעשה זה] שמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא [שהיה עומד ברחוב] של מחוזא, שמעיה לההוא שוטה דקאמר [שמע שוטה אחד שאומר]: ריש מתיבתא דמליך [ראש הישיבה שימלוך, שיתמנה] במתא מחסיא — "טביומי" חתים [הוא חותם]. אמר מר בר רב אשי לעצמו: מאן חתים [מי זה החותם] "טביומי" ברבנן [בין החכמים]? — אנא [אני], שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא [למד מכאן שלי עומדת השעה] ותהא לי עכשיו הצלחה בדבר הזה. קם אתא [עמד ובא] למתא מחסיא. אדאתא אימנו רבנן לאותביה [עד שבא נמנו, הסכימו, חכמים להושיב] את רב אחא מדפתי ברישא [בראשות הישיבה].

כיון דשמעי דאתא [ששמעו שמר בר רב אשי בא], אמרו שלא יעשו מינוי זה שלא מדעתו של חכם חשוב כמותו. שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה [שלחו זוג חכמים אליו להימלך בו], עכביה [עיכב] את בני הזוג הזה. הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא, עכביה גביה [חזרו ושלחו זוג אחר של חכמים אצלו, ועיכב גם אותו אצלו], עד דמלו בי עשרה [שהשלימו מנין של עשרה חכמים]. כיון דמלו בי [שהשלימו כדי] עשרה פתח הוא ותנא [ושנה] ודרש. וטעם הדבר שלא פתח קודם, לפי שאין פותחין בכלה (באסיפת חכמים) פחות מעשרה, וכיון שכבר התחיל לדרוש ברבים נהיה הוא ראש הישיבה.

קרי [קרא] רב אחא מדפתי אנפשיה [על עצמו] מה שאמרו חכמים: כל המריעין לו — לא במהרה מטיבין לו, וכל המטיבין לו — לא במהרה מריעין לו. שהרי הרע לו מזלו שעמד להתמנות ולא נתמנה, ומאידך מר בר רב אשי היטיבו לו, שנתמנה.

ומה שנאמר שמשחרב בית המקדש ניתנה נבואה לתנוקת — מאי היא [מהו]? כלפי מה הדברים אמורים? — כי הא [כמו מעשה זה] שבת רב חסדא כשהיתה תינוקת הוה יתבה בכנפיה דאבוה [היתה יושבת בחיקו של אביה] כאשר היה יושב ומלמד, הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפניו] רבא ורמי בר חמא. אמר לה רב חסדא בצחוק לבתו: מאן מינייהו בעית [את מי מהם היית רוצה] כחתן? אמרה ליה [לו]: תרוייהו [את שניהם] אני רוצה. אמר רבא: ואנא בתרא [ואני אהיה האחרון]. ואכן כך אירע, שנישאה קודם לרמי בר חמא, ואחרי מותו נישאה לרבא. כיון שהבאנו דבר אחד בשם ר' אבדימי דמן חיפה מביאים דבר נוסף משמו.

אמר ר' אבדימי דמן חיפה: קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות, כלומר, אין ליבו שלם, שהוא טרוד מפני שהוא רעב. לאחר שאוכל ושותה — אין לו אלא לב אחד. שנאמר: "ואיש נבוב ילבב" (איוב יא, יב), ומה עניינו של "נבוב"? — כתיב [נאמר]: "נבוב לחת" (שמות כז, ח), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו]: חליל לוחין [חלול לוחות], אם כן, איש חלול, כלומר, מי שעדיין לא אכל — "ילבב", יש לו שני לבבות.

ועוד בענין משמעות זו של "נבוב" מביאים: אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה, כמו בתולה זו שפיתחה אטום — יין מפקחו, שנאמר: "ותירוש ינובב בתלות" (זכריה ט, יז), והוא מפרש באותו אופן: "ינובב" = עושה חלל בתוך דבר, שאף אם היה ליבו אטום הריהו נפתח להבנה.

א ועוד בענייני חלוקת נכסים. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: פשיטא [פשוט הוא] שאדם שירש וקיבל בירושה חלק בכור (שמקבל חלק נוסף על אחיו) וחלק פשוט (שמקבל כאחד מאחיו) — יהבינן ליה אחד מצרא [נותנים לו את שני החלקים על מצר אחד] שיהיו סמוכים זה לזה, שחלק אחד הם. ושאלו: יבם האח שמייבם את אשת אחיו, שלפי הדין מקבל בירושת אביו גם את חלקו של אחיו שמת, מאי [מה] דינו לענין זה?

אמר אביי: היא היא [הוא הוא]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — "בכור" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] ולכן דנים בו כבכור לכל דבר, ואת אותו חלק כפול שמקבל בירושה נותנים לו כיחידה אחת. ואילו רבא אמר: אמר קרא [הכתוב]: "והיה הבכור" (דברים כה, ו), אמנם הוייתו, לענין עצם הירושה — הרי הוא כבכור, ואולם אין דרך חלוקתו בפועל כבכור, שאין האחים חייבים לצרף לו את שני החלקים.

מסופר: ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה [אדם אחד קנה קרקע על המיצר של בית אביו], ולאחר זמן מת אביו. כי קא פלגו [כאשר חלקו] האחים קיבל גם הוא חלק, אמר להו [להם]: פליגו [תחלקו] לי אמצראי [על המצר שלי]. אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום, שהרי לאחים לא חשוב באיזה מקום יקחו את חלקם, שכל אחד זוכה בחלק שווה בערכו, ולו עדיף שיהיה חלקו בירושה ליד החלקה שכבר קנה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: זו אינה מדת סדום, שהאחים האחרים יכולים לתת טעם לסירובם, אמרי ליה אחי [אומרים לו האחים]: מעלינן ליה עלויא [אנו אומדים את השדה הזה שאתה מבקשה לעצמך כמשובח] כי נכסי דבי [כמו נכסיו של בית] בר מריון, שחלקה זו מעולה משאר הנכסים ואין אנו רוצים לתיתה לאח זה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] בענין זה כרב יוסף שהאחים יכולים לעכב.

אם היו תרי ארעתא אתרי נגרי [שתי חלקות קרקע על שתי תעלות] ולאחד שדה משלו ליד אחת מהן — אמר רבה: כגון זה כופין על מדת סדום, שיקבל את זו הסמוכה לשלו. מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף, אם האח השני מעכב ורוצה בחלקה זו — אין זו מדת סדום, אלא טעם יש בדבר, זמנין דהאי מדויל והאי לא מדויל [פעמים שתעלה זו נדלית היטב וזו השניה אינה נדלית היטב] ולכן רוצה חלקות שתהיינה להן תעלות סמוכות משני צדדים. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרב יוסף.

אם היו תרתי אחד נגרא [שתיים שתי חלקות על תעלה אחת] ואחד האחים יש לו חלקה סמוכה לתעלה זו — אמר רב יוסף: כגון זה כופין על מדת סדום אם האחר אינו מסכים שתהא חלקת אחיו ליד שדה שקנה כבר. מתקיף לה [מקשה על כך] אביי, מצי אמר [יכול לומר לו]: בעינא דאפיש אריסי [רצוני שיתרבו אריסים], שיהיו לך חלקות קרקע בשני הצדדים ותצטרך להוסיף אריסים גם לחלקה האחרת, ועל ידי כך תהא לי שמירה יותר טובה לשדותי! ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרב יוסף, אפושי לאו מילתא היא [הוספת אריסים אינה נחשבת דבר].