זוהי הצדקה המובחרת, כשנותנה ואינו יודע למי נותנה, והנוטלה אינו יודע ממי נוטלה. ומסבירים: נותנה ואינו יודע למי נותנה, לאפוקי [להוציא, למעט] ממה שהיה עושה מר עוקבא שהיה בעצמו מחלק צדקה לעניים והם לא ידעו מי הנותן. נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, לאפוקי [להוציא] ממה שהיה עושה ר' אבא שהיה מפקיר את כספו כדי שעניים יבואו ויקחו ממנו, בלא שהוא ידע מי הוא הנוטל, אבל הם ידעו ממי הם נוטלים. ושואלים: ואלא אם רצונו של אדם שלא ידע למי הוא נותן, ולא ידע הנוטל ממי הוא נוטל, היכי ליעביד [איך יעשה]? ומשיבים: ליתיב לארנקי [שיתן לארנק] של צדקה.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנו בברייתא: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר' אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים. ר' יהושע אומר: ישמח אשתו לפני דבר מצוה של תשמיש. ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה אדם גדול ונאמן כר' חנניא בן תרדיון, משמע שלתת לארנקי של צדקה אינו תמיד מן המובחר! ומשיבים: כי קא אמרינן [כאשר אנו אומרים] שהיא מצוה מן המובחר — הרי זה דממני עלה [כאשר ממונה עליה] אדם כר' חנניא בן תרדיון.

ועוד בענייני צדקה, אמר ר' אבהו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל? אמר לו: ב"כי תשא". כלומר, כיצד מתנשאים ישראל — על ידי תרומה וצדקה, כמפורש שם "כי תשא את ראש בני ישראל... ונתנו" (שמות ל, יא).

ואמר ר' אבהו, שאלו את שלמה (המלך) בן דוד: עד היכן כחה של צדקה? אמר להן: צאו וראו מה פירש דוד אבא (אבי): "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד" (תהלים קיב, ט). ר' אבא אמר, מהכא [מכאן] נלמד עד היכן כוחה של צדקה: "הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים" (ישעיה לג, טז), מה טעם "מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו" — משום ש"לחמו נתן" לעניים ו"מימיו נאמנים" ניתנים בנאמנות, וניתן לסמוך עליו בדבר זה.

ואמר ר' אבהו, שאלו את שלמה: איזהו בן העולם הבא? אמר להם: סימן לדבר הוא: כל אלה שנאמר עליהם "כנגד זקניו כבוד" (ראה ישעיה כד, כג), כלומר, אלה שחולקים להם כבוד בעולם הזה מפני חוכמתם. כי הא [כמו מעשה זה] שיוסף בריה [בנו] של ר' יהושע חלש, אינגיד [חלה והתעלף] ולבסוף התרפא. אמר ליה אבוה [לו אביו]: מאי חזית [מה ראית] כשהיית בעלפונך? אמר ליה [לו]: עולם הפוך ראיתי, שבעולם העליון עליונים, אלה שהם חשובים בעולם הזה — נמצאים למטה, ותחתונים, האנשים שנמצאים בעולם הזה במדרגה תחתונה — נמצאים בעולם העליון למעלה. אמר ליה [לו]: עולם ברור ראית, כלומר, זהו עולם אמיתי, ושם הדבר הוא כראוי. ושאל אותו עוד: ואנן היכי חזיתינן [ואותנו החכמים איך ראית אותנו]? אמר ליה [לו]: כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם [כמו שאנו חשובים כאן חשובים אנו שם].

והוסיף לו הבן: ושמעתי שהיו אומרים שם: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים שם: הרוגי מלכות — אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן מרוב גדולתם. ושואלים: מאן נינהו [מי הם] אותם הרוגי מלכות? אילימא [אם תאמר] ר' עקיבא וחבריו שנהרגו בידי הרומאים, משום שהיו הרוגי מלכות הם גדולים ותו לא [ולא יותר]? פשיטא [פשוט], בלאו הכי נמי [בלא זה גם כן] גדולים הם משאר אנשים! אלא הכוונה היא להרוגי לוד שמתו על קידוש ה', ולא היו אנשים גדולים בתורה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב "צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת" (משלי יד, לד)? נענה ר' אליעזר ואמר: "צדקה תרומם גוי" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר]: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב' ז, כג), "וחסד לאמים חטאת" — כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, חטא הוא להן, שאינם עושין אותו אלא כדי להתגדל בו, כמו שנאמר: "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי" [שיהיו מקריבים קרבנות לאלוהי השמים ומתפללים לחיי המלך ובניו] (עזרא ו, י). משמע שאף על פי שהם נותנים, הריהם נותנים רק לשם עצמם.

ושואלים: ודעביד הכי לאו [ומי שעושה כך האם לא] צדקה גמורה היא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הנותן סלע לצדקה ואומר "סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני", או "בשביל שאזכה לעולם הבא", אף על פי שהוא מתכוון גם להנאת עצמו — הרי זה צדיק גמור! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בישראל — זה צדיק גמור, כאן בגוי —

אינו נחשב לצדקה. נענה ר' יהושע ואמר בפירוש הפסוק: "צדקה תרומם גוי" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר]: "ומי כעמך ישראל גוי אחד", "וחסד לאמים חטאת" — כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן, שנאמר לנבוכדנצר על ידי דניאל: "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין הן תהוי ארכה לשלותך" וגו' [לכן המלך, עצתי תיטב עליך וחטאיך בצדקה פדה ואת עוונך בחנינת עניים, אז תהיה ארכה לשלוותך] (דניאל ד, כד), ואם בכך שכנע אותו, משמע שלשם כך הם עושים.

נענה רבן גמליאל ואמר: "צדקה תרומם גוי" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר]: "ומי כעמך ישראל", "וחסד לאמים חטאת" — כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, חטא הוא להן, שאין עושין אלא כדי להתיהר (להתגאות) בו, וכל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר: "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון" (משלי כא, כד), ואין "עברה" אלא גיהנם, שנאמר: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א, טו).

אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי, עדיין יש לשמוע את מה שאומר החכם המודעי. וכך ר' אליעזר המודעי אומר: "צדקה תרומם גוי" — אלו ישראל, דכתיב [שנאמר]: "ומי כעמך ישראל גוי אחד", "וחסד לאמים חטאת" — כל צדקה וחסד שאומות העולם עושין, חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר שאמר השר הבבלי נבוזראדן: "ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה" (ירמיה מ, ג).

נענה ר' נחוניא בן הקנה ואמר: "צדקה תרומם גוי וחסד" — לישראל, "ולאמים — חטאת". אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי ר' נחוניא בן הקנה יותר מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל, ולאומות העולם חטאת. ושואלים: מכלל הדברים אתה שומע שהוא, רבן יוחנן בן זכאי, נמי [גם כן] אמר פירוש לפסוק זה, מאי היא [מה הוא] פירוש זה שאמר? דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר להם רבן יוחנן בן זכאי, כך צריך לפרש: כשם שקרבן החטאת מכפרת על ישראל — כך צדקה מכפרת על אומות העולם.

מסופר: איפרא הורמיז אימיה [אימו] של שבור מלכא [המלך] מלך פרס, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה [שלחה ארבע מאות דינרים לפני] ר' אמי ולא קבלינהו [קיבל אותם]. שדרינהו קמיה [שלחה אותם לפני] רבא, וקבלינהו [וקיבל אותם] משום שלום מלכות. שמע ר' אמי איקפד [הקפיד על כך], אמר: וכי רבא לית ליה [אין לו, אינו סבור] שיש ללמוד מן הכתוב "ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה" (ישעיה כז, יא), שכאשר תכלה מאומה מסויימת כל צדקה ("ביבוש קצירה") מגיע זמן הפורענות לאותה אומה, ולכן אין לסייע לגויים לעשות זכות?! ושואלים: ורבא מה טעם קיבל? ומשיבים: משום שלום מלכות.

ושואלים: ור' אמי נמי [גם כן] היה צריך להתחשב משום שלום מלכות! ומשיבים: דאיבעי ליה למפלגינהו [שהיה צריך לו לחלק אותם] את הכספים הללו לעניי גויים ולא לעניי ישראל, שיש בזיון לישראל שהם נזקקין לחסד האומות כדי לפרנס את עניי ישראל. ומספרים: ורבא נמי [גם כן] לעניי גויים יהבינהו [נתן אותם] ולא לעניי ישראל, ור' אמי דאיקפד [שהקפיד] על כך הוא משום