משגש ארחתיה דאימיה [הצעיר, עול הימים, שגרם לשבש את דרכי אימו] משמיה [משמו] של ר' אלעזר. מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילבש צדקה כשרין" (ישעיה נט, יז)? לומר לך, מה שריון זה — כל קליפה וקליפה שממנה נעשה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה שנותן מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אמר: אותו רעיון נובע מהכא [מכאן], שנאמר: "וכבגד עדים כל צדקתינו" (ישעיה סד, ה). מה בגד זה — כל נימא ונימא (חוט וחוט) מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ומעירים: אמאי קרו ליה "עולא משגש ארחתיה דאימיה" [מדוע קראו לו לחכם זה, הצעיר המשבש את דרכי אימו]? — שכך היה מעשה, דבעא מיניה [ששאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: מנין למצורע בימי ספורו, בשבעת הימים שהוא סופר לאחר שמתחיל להיטהר, מזמן שמביא צפרים לטהרתו עד שמביא את קרבן הטהרה, שהוא מטמא אדם? אמר לו: הואיל ומטמא בגדים שכן נאמר שביום השביעי לטהרתו מכבס בגדיו (ויקרא יד, ט), מטמא גם אדם.

אמר ליה [לו] רב אחדבוי: דילמא [שמא] טומאה בחבורים שאני [שונה] שבגדים הוא מטמא משום שהם מחוברים לטומאה, אבל אדם שנגע בו לא יטמא. וראיה לדבר: דהא [שהרי] אם הסיט (הזיז ממקומה) נבילה (שנחשב כנושא נבילה ומיטמא, גם אם לא נגע בה) שמטמא את הבגדים ואינו מטמא אדם!

אמר ליה [לו] רב ששת: ואלא שרץ שמטמא אדם מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא? לאו [האם לא] משום שאנו יודעים שמטמא בגדים? אמר ליה [לו]: שרץ בהדיא כתיב ביה [בפירוש נאמר בו]: "או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא כב, ה). אמר לו רב ששת: אלא שכבת זרע שמטמא אדם מנלן [מנין לנו]? לאו [האם לא] משום שהואיל ומטמא בגדים הריהו מטמא אדם? אמר ליה [לו] רב אחדבוי: שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה [גם כן במפורש כתוב בו], שנאמר: "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד) — שדרשו חכמים שהמלה "או" היא לתוספת, ובאה לרבות את הנוגע בשכבת זרע.

ומספרים: אהדר ליה בבדיחותא [ענה לו רב אחדבוי דברים אלה בבדיחות הדעת], שהיה נראה שהוא כמלגלג על שאינו יודע פסוק. חלש דעתיה [חלשה דעתו] של רב ששת, וכעונש על כך אישתיק [השתתק, נעשה אילם] רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה [ונשתכח תלמודו]. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה [באה אימו של רב אחדבוי ובכתה לפניו], לפני רב ששת, צווחה צווחה ולא אשגח [השגיח] בה. אמרה ליה [לו]: חזי להני חדיי דמצית מינייהו [תראה את אלה השדיים שלי שאתה ינקת מהם], שהיא היתה המניקה שלו. כיון ששמע כך בעא רחמי עליה ואיתסי [ביקש רחמים עליו והתרפא]. וכיון שגרם רב אחדבוי דבר זה לאימו היו קוראים לו מאז "הצעיר המשבש אורחות אימו".

ומעירים: ודאתאן עלה [וכיון שכבר הגענו אליה לשאלה זו], מנא לן [מנין לנו] שהמצורע בימי ספורו מטמא אדם? — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: נאמר כבוס בגדים בימי ספורו, ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו (כשהוא מצורע מוחלט), מה להלן בהיותו מצורע מוחלט מטמא אדם כמפורש בתורה — אף כאן בימי ספורו מטמא אדם.

ושוב בענייני צדקה, אמר ר' אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, שאילו במשה רבינו כתיב [נאמר]: "כי יגרתי מפני האף והחמה" (דברים ט, יט), ואילו בעושה צדקה כתיב [נאמר]: "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחק חמה עזה" (משלי כא, יד). ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על זו שאמר ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: את האף כופה מתן בסתר, אבל חמה אינו כופה, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה", לומר: אף על פי ששוחד בחיק שהוא נותן כסף לצדקה בסתר ("בחיק") — בכל זאת חמה עזה יכולה להזיק לו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר ר' יצחק: כל דיין שנוטל שחד — מביא חמה עזה לעולם, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה

". ואמר ר' יצחק: כל הנותן פרוטה לעני — מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, שמנחם אותו ומדבר אליו דברים טובים — מתברך באחת עשרה ברכות. ומפרטים: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב [שנאמר]: "הלוא פרש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם" וגו' (ישעיה נח, ז), ונאמר בהמשך "אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ח–ט). והמפייסו

בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: מי שמקיים "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח, י) עליו נאמר: "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך" וגו' עד "ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם" (ישעיה נח, י–יב).

ואמר ר' יצחק, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא)? וכי משום שהוא רודף צדקה לכן הוא ימצא צדקה? שלכאורה משמע שלבסוף ייעשה עני ויעשו אחרים עמו צדקה. אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה שנותן וגורם לאחרים לתת — הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.

רב נחמן בר יצחק אמר באופן אחר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. ומעירים: הדבר הזה לאפוקי מאי [להוציא. למעט את מה] הוא בא? לאפוקי [להוציא] ממה שהוזכר במה שדרש רבה בענין אחר. שדרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג)? — אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אותם אנשי ענתות שרדפוהו ברשעתם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (רמאים), כדי שלא יקבלו עליהן שכר על שנתנו להם צדקה.

ר' יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה — זוכה, הויין [יהיו] לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. ומפרשים: בעלי חכמה, דכתיב [שנאמר]: