פדיון שבוים מצוה רבה היא.

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] שפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי" (ירמיה טו, ב). ואמר ר' יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו.

חרב קשה ממות רגיל — אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הכתוב, ואם תרצה אמור מן הסברה]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הסברה]: האי קא מינוול והאי לא קא מינוול [זה במיתת חרב מתנוול, וזה במיתה רגילה, אינו מתנוול]. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהילים קטז, טו).

רעב קשה מחרב — איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה בדבר], שכן האי קא [זה] מצטער הרבה קודם לכן, והאי לא קא [וזה אינו] מצטער. איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה ד, ט). שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה [שכולם נמצאים בו] שהרי בשבי יש רעב וחרב ומוות.

א אגב הדברים שדיברנו על חלוקת צדקה וכיוצא בהם מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קופה של צדקה נגבית בשנים (על ידי שני אנשים) ומתחלקת בשלשה (על ידי שלושה). נגבית בשנים — שאין עושים שום שררות (מינוי שיש בו שלטון ותוקף) על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה — שצריכים לדון בזה כדיני ממונות, שהרי הגבאים קובעים מי מקבל ומי אינו מקבל, וכמה מקבל כל אחד.

תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, לפי שגבויה וחלוקה שוים, שגובים ומחלקים מן התמחוי בכל יום וצריך שיהא השלישי מזומן לחלוקת האוכל. ואילו קופה — מחלקים מערב שבת לערב שבת, פעם בשבוע.

ועוד בהבדלים שביניהם: תמחוי — מתחלק לעניי עולם, כלומר, לכל עני שבא לעיר, קופה — מחלקים רק לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות, כלומר, להשתמש בכסף הקופה עבור תמחוי להאכיל לעניים, ולעשות מן התמחוי ממה שהם גובים במזונות בפועל קופה, ובכלל הם רשאים לשנותה לכל מה שירצו לשם צדקה לפי הצורך.

וכיוצא בזה רשאין בני העיר להתנות על המדות (סוג המידות) ועל השערים (מחירים קצובים לכל מצרך), ועל שכר פועלים שינתן בעיר זו, ולהסיע על קיצתן, כלומר, לכפות על אותם דברים שהם קוצבים וקובעים זה לזה. עד כאן הברייתא, ומעתה דנים בפרטיה.

אמר מר [החכם]: אין עושין שררות על הצבור פחות משנים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב נחמן, אמר קרא [הכתוב]: "והם יקחו את הזהב" וגו' (שמות כח, ה), ונאמר בלשון רבים "הם", ללמדנו שעושים זאת דווקא בשניים.

ומעירים: ענין של שררות הוא שלא עבדי [עושים] בפחות משנים, הא הימוני מהימן [אבל לנאמנות נאמן] גם יחיד להיות גזבר, שלא נאמר הדבר משום חשש של חוסר נאמנות (שצריכים שישגיחו זה על זה), אלא כלל הוא שלא יהא יחיד עושה שררה על הציבור. מסייע ליה [לו] הדבר הזה לר' חנינא, שאמר ר' חנינא: מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה, שאף שהם קרובים זה לזה ואינם נאמנים להעיד זה כנגד זה, מכל מקום לא חשש לכך ומינה אותם.

ושואלים: מאי שררותא [מה השררה] בקופה של צדקה? ומשיבים: שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה, כלומר, גובים מאנשים בכוח לצורך צדקה, ואפילו בערב שבת כאשר אנשים טרודים ויכולים לטעון שאין להם זמן וכסף. ומקשים: איני [האם כן הוא]? והא כתיב [והרי נאמר]: "ופקדתי על כל לחציו" (ירמיהו ל, כ), ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: ואפילו על גבאי צדקה, שאם עושים בכפייה גם הם נקראים "לוחציו"!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דאמיד [זה שהוא עשיר] גובים ממנו אפילו בכוח, הא [זה] שהוא לא אמיד [עשיר] ואז הגובה ממנו בכוח הרי הוא בגדר לוחצי ישראל. כי הא [כמו מעשה זה] שרבא אכפיה [כפה אותו] לרב נתן בר אמי, שהיה עשיר, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי [ולקח ממנו ארבע מאות זוז] לצדקה. מתוך שנידונה גביית צדקה מביאים ממה שדרשו חכמים בענין.

נאמר: "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל יב, ג). "המשכלים יזהרו כזהר הרקיע" — זה דיין שדן דין אמת לאמתו, שמכוח הבנתם והשכלתם דנים כראוי, "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" — אלו גבאי צדקה הגורמים לרבים לעשות צדקה.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: מה שנאמר "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" — זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה, ומה שנאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" — אלו מלמדי תינוקות. ושואלים: כגון מאן [מי]? שהרי לא כל מלמד תינוקות אפשר לקרוא לו בתארי כבוד אלה! אמר רב: כגון רב שמואל בר שילת. ומספרים: שרב אשכחיה [מצא אותו] את רב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא [שהיה עומד בגינה], אמר ליה [לו]: שבקתיה להימנותך [עזבת את נאמנותך] והזנחת את התלמידים? אמר ליה [לו]: הא תליסר שנין דלא חזיא לי [הרי זה שלוש עשרה שנה שלא ראיתי אותה] את גינתי, והשתא נמי דעתאי עלויהו [ועכשיו גם כן דעתי עליהם, על התינוקות] ואגב שבחים אלה שואלים:

ורבנן מאי [וחכמים מה] נאמר עליהם? אמר רבינא: עליהם נאמר "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה, לא). ושבים לדון בהלכות גביית צדקה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה ולגבות כל אחד לעצמו במקום אחר, אבל פורש גבאי מחבירו באותו מקום, כגון זה הולך לשער של הבית וזה לחנות. מצא הגבאי מעות בשוק — לא יתנם בתוך כיסו הפרטי, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם משם, כדי שלא יבואו לחשוד בו שלקח לעצמו מכספי הצדקה. כיוצא בו, אם היה גבאי הצדקה נושה בחבירו מנה (מאה דינר) ופרעו חבירו בשוק — לא יתננו את הכסף שהוא מקבל לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ונשאר הכסף בידם — פורטין, כלומר, את פרוטות הנחושת שדרכן להחליד מחליפים בדינרי כסף לאחרים, ואין פורטין לעצמן מפני החשד. וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק להם את המזונות — מוכרין את המזונות לאחרים ואין מוכרין לעצמן מטעם זה. מעות של צדקה אין מונין אותן שתים שתים, אלא אחת אחת שמא תהיה טעות בחשבון, וצריך למנות בדקדוק גדול.

אמר אביי: מריש [מתחילה] לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא [היה יושב אדוני מורי רבה, על המחצלות של בית הכנסת] משום שנקנו מכספי קופת צדקה, כיון ששמעה להא דתניא [את זו ששנינו בברייתא] שרשאים לקחת את הצדקה ולשנותה לכל מה שירצו, הוה יתיב [היה יושב]. אמר אביי: מריש הוה עביד מר תרי כיסי [מתחילה היה עושה אדוני, רבה, שני כיסים], חד [אחד] לעניי דעלמא [העולם] לעניים בכלל, וחד [ואחד] לעניי דמתא [העיר], כיון ששמעה להא דאמר ליה [את זו שאמר לו] שמואל לרב תחליפא בר אבדימי: עביד חד כיסא [עשה כיס אחד בלבד]