מר ינוקא ומר קשישא בריה [בניו] של רב חסדא לרב אשי: נהרדעי לטעמייהו [חכמי נהרדעא הולכים לטעמם, לשיטתם], שרב חמא מנהרדעא הולך בשיטת שמואל שהיה גם הוא בן עיר זו. שאמר רב נחמן אמר שמואל: האחין שחלקו את רכוש אביהם — אין להן לא זכות דרך זה על זה אף שכך השתמשו במקום לפני החלוקה.

ולא זכות חלונות זה על זה למנוע מן האחר לבנות מולם, ולא זכות שימוש בסולמות זה על זה, ולא להעביר אמת המים זה על זה דרך חלק האח, והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. וכשיטה זו סבר גם רב חמא, שכל אחד מהאחים עושה בשלו ואין לשני זכות למנוע בעדו. ואילו רבא אמר: יש להן בכל אלה. מתוך שהוזכרו פסקיו של רב חמא מביאים עוד פסק הלכה בשמו.

ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא [שטר חוב של יתומים שחייבים להם כסף, שיצא עליו שובר] שהוא פרוע, אמר רב חמא: אגבויי לא מגבינן ליה ומיקרע לא קרעינן ליה [לגבות אין אנו גובים בו עבורם ולקרוע אין אנו קורעים אותו]. ומסבירים: אגבויי [לגבות] לא מגבינן ליה [מגבים אנו בו], משום דנפק תברא עליה [שיצא שובר עליו]. מיקרע [לקרוע] לא קרעינן ליה [קורעים אנו אותו], דכי גדלי יתמי דילמא מייתו [שכאשר יגדלו היתומים שמא יביאו] ראיה שהשובר מזוייף ומרעי ליה [וירעו, יבטלו,

אותו], את השובר. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרבינא: הלכתא מאי [מה ההלכה]? אמר ליה [לו]: בכולהו [בכל] המקרים שבסוגייתנו הלכתא [הלכה] כרב חמא, לבר מתברא [חוץ מענין השובר], משום דסהדי בשקרי לא מחזקינן [שעדים כשקרנים אין אנו מחזיקים] וכיון שיש עדים החתומים על השובר הזה — סומכים עליהם, וקורעים את השטר.

מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר: בהא נמי הלכתא [בזו גם כן הלכה] כרב חמא, משום שיש כאן צד של ספק חשש לכשרות השובר, דאם איתא דתברא מעליא [שאם יש לומר שאכן שטר מעולה] הוא — איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון [היה צריך הלווה להוציא אותו עוד בחיי אביהם], ומכיון שלא אפקיה [הוציא אותו] בשעתו, שמע מינה זיופי זייפיה [למד מכאן שזייף אותו], ואף שאין זו ראיה גמורה, על כל פנים יש לחשוש לכך.

א משנה בני החצר כופין אותו (את כל אחד מבני החצר) לבנות יחד עמם בית שער (מבנה בפתח החצר, בו נמצא השומר) ודלת לחצר. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער, ויש לדון לפי צורך החצר. וכן בני העיר כופין אותו את כל אחד מבני העיר לשלם מממונו כדי לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה.

ולענין זה, כמה זמן יהא אדם גר בעיר ויהא נידון כאנשי העיר להתחייב להשתתף בהוצאות אלה? — שנים עשר חדש. אבל אם קנה בה בית דירה באותה עיר — הרי הוא כאנשי העיר מיד.

ב גמרא על האמור במשנה שואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שעשיית בית שער מעליותא [מעלה דבר טוב] היא? והא ההוא חסידא דהוה [והרי אותו חסיד שהיה] רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה [שהיה מדבר איתו], עבד [עשה] אותו חסיד בית שער, ותו [ושוב] לא משתעי בהדיה [היה מדבר איתו], משום שעל ידי כך גורם שהעניים לא יוכלו להיכנס! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] כשעושה בית שער מגואי [מבפנים] בתוך החצר] ואז יכול העני להגיע עד פתח החצר, הא [זה] כשעושה אותו מבראי [מבחוץ] וחוסם לעני את הגישה לפתח החצר.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא מבראי [זה וזה מבחוץ], ולא קשיא [קשה]: הא דאית ליה [זה שיש לו לבית השער] דלת, הא דלית ליה [זה שאין לו] דלת. אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: הא והא דאית ליה [זה וזה שיש לו] דלת, ולא קשיא [קשה]: הא דאית ליה [זה שיש לו] פותחת (מפתח) שרק על ידה ניתן לפתוח את הדלת, הא דלית ליה [זה שאין לו] פותחת. אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: הא והא דאית ליה [זה וזה שיש לו] פותחת, ולא קשיא [קשה]: הא [זה] שהפותחת דידיה מגואי [מבפנים] ואין העני יכול לפתוח, הא [וזה] שהפותחת דידיה מבראי [שלו מבחוץ].

ג שנינו במשנה שכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער, אלא, חצר הסמוכה לרשות הרבים — היא ראויה לבית שער, שיש טעם בדבר, שלא יהו רבים מסתכלים שם. ושאינה סמוכה לרשות הרבים — אינה ראויה לבית שער. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מדוע אף הם אינם מחלקים כך? ומשיבים: אף כשאין החצר סמוכה לרשות הרבים זימנין דדחקי [פעמים שנדחקים] בני רשות הרבים ועיילו ואתו [ובאים ונכנסים] לחצר.

ד שנינו במשנה: כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתיים ובריח. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כופין אותו לעשות לעיר דלתים ובריח. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה, אלא עיר הסמוכה לספר — ראויה לחומה, ושאינה סמוכה לספר — אינה ראויה לחומה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מדוע אף הם אינם מחלקים כך? ומשיבים: אף בעיר שאינה סמוכה לספר זימנין דמקרו ואתי גייסא [פעמים שמזדמן ובא גיס, גדוד צבא], ולכן טוב לעיר שתהיה לה חומה.

ובענין זה בעא מיניה [שאל אותו] ר' אלעזר מר' יוחנן: כשהן, בני העיר, גובין עבור חומות העיר, לפי נפשות (מספר האנשים) גובין, או דילמא [שמא] לפי שבח ממון (גובה הכסף, הרכוש) שיש לכל אחד מבני העיר גובין? אמר ליה [לו]: לפי ממון גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות, כלומר, שכך הלכה פסוקה, ואין להזיזה ממקומה.

איכא דאמרי בעא מיניה [יש שאומרים ששאל אותו] ר' אלעזר מר' יוחנן כך: כשהן גובין, לפי קירוב בתים לחומה הן גובין, וככל שהבית קרוב יותר לחומה משלם יותר, או דילמא [שמא] לפי ממון גובין? אמר ליה [לו]: לפי קירוב בתים הן גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות.

ה מסופר: ר' יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן [הטיל את התשלומים עבור החומה גם על החכמים], אמר לו ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם צריכים שמירה], דכתיב [שנאמר]: "ולי מה יקרו רעיך אל... אספרם מחול ירבון" (תהלים קלט, יז–יח), ויש לשאול: אספרם למאן [למי]? אילימא [אם תאמר] לצדיקים ובא הכתוב לומר דנפישי מחלא [שהם מרובים מן החול], השתא כולהו [הרי כל] ישראל כתיב בהו [נאמר בהם]: "כחול אשר על שפת הים" (בראשית כב, יז), צדיקים עצמם שהם חלק מעם ישראל מחול ירבון?! כיצד ייתכן שהם יהיו מרובים יותר?

אלא הכי קאמר [כך אמר]: אספרם למעשיהם של צדיקים — מחול ירבון, ומכאן תלמד קל וחומר: ומה חול שהוא מועט — מגין על היבשה מפני הים, שאין הים נכנס ליבשה, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים — לא כל שכן שמגינים עליהם, ולפיכך אינם צריכים שמירה.

כי אתא לקמיה [כאשר בא ריש לקיש לפני] ר' יוחנן סיפר לו אותו המעשה, אמר ליה [לו]: מאי טעמא [מה טעם] לא תימא ליה מהא [אמרת לו מפסוק זה], שנאמר: "אני חומה ושדי כמגדלות" (שיר השירים ח, י), וכך פירשוהו: "אני חומה" — זו תורה, "ושדי כמגדלות" —