דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - ב

פרק שנים עשרה - הבונה

הקדמה לפרק הבונה

במשנה שלפנינו מתבארות שתים ממלאכות שבת, הבונה והמכה בפטיש.

במלאכת בניה נכללות גם ההכנות לבניה, כגון סיתות האבנים, וכן חציבת אבנים מן ההר לצורך הבניה.

במלאכת מכה בפטיש נכללות כל המלאכות שהן מוגדרות בתור גמר מלאכה, כגון ההכאה האחרונה באבן אחרי חציבתה מן ההר, שמנתקת אותה מן ההר, [1] וכן כל המלאכות שיש בהן תיקון, אפילו כשאינן בגמר המלאכה.

מתניתין:

הבונה בשבת [שהוא אחד מאבות מלאכות] - כמה יבנה ויהא חייב?

הבונה כל שהוא!

והמסתת, שמרבע את האבן ומשלימה ע"י שמחליקה או שעושה בה חריצים, שיעור חיובו הוא בכל שהוא, משום גמר מלאכה, וכפי שיבואר לקמן במשנה, שהחיוב על מלאכת "מכה בפטיש" הוא בכל שהוא.

והמכה בפטיש שהוא "אב מלאכה" של גמר מלאכות [או תיקונן], וכגון: החוצב אבנים מההר, לאחר שחצב רוב האבן ממקום המחצב הוא מכה עליה בפטיש מכה גדולה, והיא מתפרקת ונופלת ממקום מרבצה - זה הוא גמר מלאכתה.

וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש הוא.

ועל החציבה עצמה הוא חייב מצד מלאכת בונה. שכל הפעולות השייכות לבניה, אסורים משום מלאכת בונה.

והמכה במעצד, פטיש גדול של ברזל שמשתמשים בו בבנין של ברזל.

הקודח נוקב בכותל, כדי לנעוץ בו יתד כל שהוא.

כל אלו - העושה אותן, אפילו בשיעור כל שהוא - חייב!

זה הכלל ביחס לשיעור מלאכות שבת:

כל העושה מלאכה בשיעור מסויים, ואפילו כל שהוא, ומלאכתו מתקיימת, שיש בה שימוש ותועלת, ויש אנשים המקיימים את תוצרת המלאכה בשיעור שכזה, ולא מוסיפים בה, מפני שהיא כבר ראויה להם לשימוש מבלי שיוסיפו עליה.

אם עשאה בשבת - הרי הוא חייב עליה. [2]

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא רק המתקן את הכלי בשבת חייב. אלא אף המכה בקורנס [פטיש גדול] על הסדן בשעת מלאכה, כדרך שהאומנין עושין בעת המלאכה, הרי הוא חייב, מפני שהוא נחשב בהכאתו על הסדן כמתקן מלאכה. ובגמרא יתבאר מהו התיקון ומהי מהות מלאכת ההכאה בפטיש על הסדן בעת המלאכה.

גמרא:

שנינו במשנה: הבונה בשיעור כל שהוא חייב.

והוינן בה: בנין כל שהוא - למאי חזיא, ומה בנה?

ומשנינן: אמר רבי ירמיה: יש תועלת בבנין כל שהוא, שכן, עני חופר גומא קטנה בשיעור כל שהוא כדי להצניע בה פרוטותיו [והחופר בבית חייב משום בונה. עיין רש"י לעיל עג ב ד"ה פטור עליה].

וכמו כן, מצינו דכוותה גבי משכן שהיה בהקמתו בנין כל שהוא, [3] שכן תופרי יריעות היו חופרין גומא כדי להצניע בה מחטיהן. וכיון שבמשכן היתה מלאכת בנין בשיעור כל שהוא, וכן גם מצינו אצל עניים, הרי זו מלאכה חשובה להתחייב עליה.

אביי אמר: כיון דמשתכי, שמעלין המחטים חלודה אם שמים אותן באדמה, לא עבדי הכי במשכן. ולכן לא חשיבא מלאכה, כי צריך שתהיה במלאכה שיעור חשוב כמו שהיה במשכן.

אלא, מצינו בנין כל שהוא, שכן עני עושה פטפוטי כירה קטנה, רגליות ברזל כדי להעמיד עליהם כירה קטנה של חרס, [4] לשפות עליה קדירה קטנה.

ומצינו שיעור שכזה גם במלאכת המשכן.

דכוותה, גבי משכן, מבשלי סמנין של צבע, שהכינו אותו כדי לצבוע את יריעות המשכן, אם אירע שחסרה מלאכתן, שהיה חסר להם מעט צמר צבוע, והוצרכו לחזור ולבשל סמנין כדי לצבוע מעט צמר, היו עושין פטפוטי כירה קטנה, לשפות עליה יורה קטנה. רב אחא בר יעקב אמר: לא עשו במשכן שום דבר בצמצום, אלא עשו הכל מלכתחילה די והותר, היות ואין הנהגה של עניות ראויה לנהוג במקום עשירות, והמשכן היה מקום שנהגו בו בעשירות.

אלא, שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו, בבית נאה שמתגורר בו, הרי הוא מקפיד אפילו על חור קטן שבו, וסותמו בטיט, וחייב על סתימתו במשהו, משום מלאכת בונה.

דכוותה גבי משכן: שכן קרש שנפלה בו דרנא, תולעת שכירסמה בו חור - מטיף לתוכה אבר, עופרת, וסותמו. [5]

אמר שמואל: המצדד את האבן מושיב את האבן ביסוד הבנין, שמזיזה מצד לצד, ובכך הוא מכין את הקרקע תחתיה כדי שתשב האבן יפה, הרי אפילו אם לא נתן טיט, הוא חייב משום בונה. דהוי בונה כל שהוא, שיש אנשים שמושיבים רק את האבן, בלי לתת טיט.

מיתיבי: תניא: אדם אחד נותן את האבן, ואחד נותן את הטיט - רק הנותן את הטיט חייב ולא הנותן את האבן.

וקשיא לשמואל, המחייב את הנותן את האבן אפילו בלי טיט!

ומהדרינן למקשן: וליטעמיך: אימא סיפא דההיא ברייתא:

רבי יוסי אומר: ואפילו העלה אבן והניח על גבי דימוס של אבנים, שורת אבני חומה - חייב. [6]

הרי מצינו שרבי יוסי מחמיר עוד יותר משמואל, שאפילו בהנחה בעלמא חייב, ואפילו לא צידד את האבן לתקן יפה מקום מושבה. וקשיא ארישא דברייתא שדוקא הנותן את הטיט חייב?

אלא, על כרחך, תלתא שלשה סוגי שורות של בנייני הוו:

א. שורה תתא, התחתונה, היא בניית אבני יסוד הבנין.

ב. שורות מציעא, בניית כל שורות הבנין, מהשורה שעל אבני היסוד עד השורה העליונה, מלבד השורה העליונה עצמה.

ג. ועילא - בניית השורה העליונה.

בניית שורה תתא - בעי צדודי ועפרא, לצדד את האבן שתשב ישר, ולשים מסביבה עפר לתומכה.

ובזה מיירי שמואל, שחייב אף על פי שלא נתן את הטיט.

בניית שורה מציעא - בעי נמי טינא, טיט ביחד עם הצידוד.

ובזה מיירי רישא דברייתא.

ואילו שורה עילאי - בהנחה בעלמא, די לה בלא צידוד ובלא טיט. שאין לחשוש בה אם תטה האבן לצד אחד, כיון שאין מעליה שורת אבנים נוספת.

ובזה מיירי רבי יוסי, המחייב בהעלאה גרידא של אבן על גבי הדימוס.

שנינו במשנה: והמסתת בשבת חייב.

והוינן בה: מסתת - משום מאי מיחייב, על תולדה של איזה אב מחייבים אותו, האם משום בונה או משום מכה בפטיש?

רב אמר: חייב משום בונה. ושמואל אמר: משום מכה בפטיש שהסיתות הוא גמר תיקון האבן. ועוד, שכל חריץ שהוא עושה הוא "גמר מלאכתו", שבאותו מקום לא יחרוץ עוד.

וכן נחלקו רב ושמואל לגבי חיובו של העושה נקב בלול של תרנגולים [העשוי מעץ] ונוקבו כדי שיצא הריח המזיק לתרנגולים.

רב אמר: חייב משום בונה.

ושמואל אמר: חייב משום מכה בפטיש, שזה גמר מלאכת הלול, אבל אין חייב משום בונה על עשיית "פתח" ללול, כיון שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח. [7]

וכן נחלקו רב ושמואל במי שעייל שופתא בקופינא דמרא, שתקע יתד קטן בחור הברזל של המעדר כדי להדק בו את ידית העץ של המעדר שנכנסת לחור הברזל.

רב אמר: חייב משום בונה, ויש בנין בכלים. [8]

ושמואל אמר: חייב משום מכה בפטיש, ולא משום בונה כיון שהידית כבר תחובה בברזל, ואין זה אלא גמר מלאכת עשיית המעדר, בהידוק שעושה. וצריכא לאשמועינן מחלוקתם בכל אחת מהצורות.

דאי אשמעינן קמייתא דמסתת, הוה אמינא: דוקא בההיא קאמר רב דהוי בונה, משום דדרך בנין בכך לסתת את האבן כדי לבנותה.

אבל עושה נקב בלול של תרנגולים, דאין דרך בנין בכך, כי אדרבה הוא סותר הבנין, ואינו עושה בו פתח, אימא מודה ליה לשמואל שאינו חייב משום בונה, אלא משום מכה בפטיש.

ואי אשמעינן בהא דעושה נקב בלול של תרנגולין, הוה אמינא כי דוקא בהא קאמר רב שחייב משום בונה, משום דדמי לבנין, דעבדיה לאוירא, שהרי אף בבנין בתים עושים חלונות וחורים לאויר.

אבל המכניס שופתא בקופינא דמרא, דאין "דרך בנין" בכך - אימא מודה ליה לשמואל דאינו חייב אלא משום מכה בפטיש.

ואי אשמעינן בהא דשופתא בקופינא דמרא, הוה אמינא כי דוקא בהא קאמר שמואל דלא הוי בונה משום שאין דרך בנין בכך, ולא דמי כלל לבנין.

אבל בהנך תרתי, במסתת ובעושה נקב בלול של תרנגולים, אימא מודה ליה לרב שחיובו משום בונה.

הילכך צריכא בכולהו להשמיענו פלוגתתם.

בעא מיניה רב נתן בר אושעיא מרבי יוחנן: מסתת - משום מאי מיחייב? אחוי ליה בידיה, הראהו בידו, שהכה באגרופו על כף ידו כמכה בפטיש, שחיובו הוא משום מכה בפטיש, וכדעתו של שמואל.

ומקשינן: והאנן תנן במתניתין: והמסתת, והמכה בפטיש - ומשמע שהם שני דברים שונים?

ומתרצינן: אימא: בלא וי"ו החיבור: המסתת, שחייב משום המכה בפטיש - שיעורו הוא בכל שהוא.

הערות

[1] רש"י. והתוס' בד"ה מכה, הקשו עליו דבמשכן לא היה כלל בנין אבנים ולמה לא נקט התנא גמר מלאכה דכלים שהיה במשכן [וכדפריך הגמ' לעיל עד ב לגבי בישול סממנים ואופה]. ולכן הם מפרשים דמכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה.

[2] כך פירש רש"י ד"בשבת" קאי אעושה מלאכה, וכאילו קתני "העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת". והריטב"א מביא יש מפרשים דקאי אמלאכה, דהיינו שאפילו אין מלאכתו מתקיימת אלא בשבת בלבד חייב, כדאמרו בירושלמי בנין לשעה הוי בנין. ובשעה"צ סי' ש"ג סקס"ח דייק מרש"י דלא ס"ל כן אלא דצריך שיהא מתקיים תמיד.

[3] לעיל צ א שנינו במוציא פלפלת ועטרן ששיעורן הוא בכל שהוא, ולא נחית הגמרא לפרש היכן היה במשכן הוצאה כל שהוא, דסברא הוא שכיון שהם חשובים שיעורן הוא בכל שהוא, אבל בנין כל דהוא לא חשיב ולכן צריך שיהא במשכן. תוס' ד"ה כל שהוא.

[4] כך משמע מרש"י. והחזו"א כלים סי' ז' סקל"ו כתב שאין לפרש שעושה פטפוטין לכירה, ויהיה "לשפות עליה קדירה קטנה" מוסב על הכירה, דא"כ לא שייך להזכיר "לשפות עליה", שאין זה טעם על הפטפוטין שהוא עושה [שהפטפוטין משמשין לכירה, ולא לקדירה שעל הכירה] אלא נראה שהפטפוטין עצמן הן הכירה, שעושה הכירה בלי מקיף כל סביבה אלא ג' פטפוטין, ומקום שפיתה למעלה, ופטפוטי כירה קטנה היינו כירה של פטפוטין קטנה.

[5] הקשה השפת אמת: למה לא יפסל הקרש למשכן כמו עצי מזבח שנפל בהם תולעת, שפסולים משום דבעינן לגבוה מן המובחר. ועוד הקשה, אמאי לא קאמרה הגמרא שאם נפגם המזבח משהו, היה סותמו.

[6] התוס' בד"ה וליטעמיך לא גרס "רבי יוסי אומר", דא"כ מאי מקשה מינה לשמואל, דהא פליגי רבנן עליה. והרמב"ן מיישב הגירסא דהכי קאמר: ליטעמיך שאתה משוה כל סוגי הבנין תיקשי לך מרבי יוסי, שאפילו בהנחה בעלמא מחייב, והא לאו כלום עביד. ועד שאתה תמה עלי, בא ותמה על רבי יוסי.

[7] כ"כ התוס' בד"ה לול. ולענין מסתת ומעייל שופתא בקופינא דמרא, כתב החזו"א סי' נ"א סקי"ד דטעם פלוגתתם הוא אם בנין גרוע הוי בנין, דלרב סגי בבנין כל דהו [וממילא אינו חייב משום מכה בפטיש דכל היכא דאיכא משום בונה ליכא משום מכה בפטיש] ולשמואל צריך קביעות טפי. וכ"ה בקצרה בתוס' ד"ה בשלמא, לקמן קג א. ובפנ"י מבאר דרב ושמואל פליגי היכא שתחילת המלאכה וגמרה באין כאחד אי חייב משום בונה אי משום מכה בפטיש. דשמואל סבר דדוקא היכא דבתחילת המלאכה הוא ראוי לעיקר שימושו ואח"כ מרחיבו ומייפהו אז יש בו שני חיובים, מעיקרא משום בונה ואח"כ משום מכב"פ, משא"כ כשבאין כאחד חייב רק משום מכב"פ.

[8] ואע"ג דקיי"ל אין בנין בכלים, זה דווקא בבנין ארעי כגון הרכבת מנורה של חוליות אבל בנין גמור שמצריך אומנות וחיזוק הוי בנין אף בכלים. ושופתא דמרא הוי בנין קבוע. תוס' ד"ה האי מאן. והראשונים מחלקים באופן אחר. שאמנם אין בנין בכלים כלל, אלא שאם עשה הכלי מתחילתו כגון בעניננו - אין לך בנין גדול מזה ! וזה לא מיקרי בנין בכלים, שהרי אינו כלי אלא "עושה כלי" מיקרי. והרשב"א הוכיח כן מהא דאמרן לעיל צה א דמגבן חייב משום בונה. ואם אין בנין בכלים כ"ש שאין בנין באוכלין. אלא מוכח שכל מקום שעושה הדבר מתחילתו חייב משום בונה.

א משנה הבונה, שעושה אב מלאכה האסורה בשבת, כמה יבנה ויהא חייב? אמרו חכמים: הבונה — כל שהוא. והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד שהוא כגרזן גדול, והקודח כל שהוא בשבת — חייב. זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת — חייב. וכן רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה יש בכך משום מלאכת תיקון, וחייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.

ב גמרא שואלים: בנין כל שהוא למאי חזיא [למה הוא ראוי]? אמר ר' ירמיה: שכן עני חופר גומא להצניע בה פרוטותיו ואותה חפירה נחשבת כבנין. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן תופרי יריעות המשכן היו חופרין גומא כדי להצניע בה את מחטיהן. אביי אמר: כיון דמשתכי [שמחלידות] המחטים בארץ לא עבדי הכי [עושים כן], ויש להביא דוגמא אחרת לבנייה כלשהי. אלא, שכן עני עושה פיטפוטי (רגלים קטנות) כירה קטנה כדי שיוכל לשפות עליה קדירה קטנה. דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן מבשלי הסמנין (סממנים) המיועדים לצבוע בהם את היריעות שחסרה מלאכתן כמות קטנה של צבע ולא היה כדאי להם לבשל כמות גדולה צבע בדרך הרגילה, ולכן היו עושין פיטפוטי כירה קטנה כדי שיוכלו לשפות עליה יורה קטנה ולבשל בה כמות קטנה של צבע להשלמת הצביעה.

רב אחא בר יעקב אמר: אין עניות במקום עשירות, שלמשכן כלכל שאר דברים של ציבור אין עושים דברים בצמצום ובכמויות קטנות אלא בהרחבה ובכמויות גדולות, ובודאי לא נהגו מבשלי הסמנים נוהגים כן. אלא בנייה כלשהי היא כגון בעל הבית שיש לו נקב כלשהו בבירתו (בית נאה שלו) וסותמו, דכוותה גבי [שכיוצא בה היה צורך אצל] המשכן, שכן קרש שנפלה בו דרנא [תולעת] ועשתה בו נקב — מטיף לתוכה של הפגימה אבר [עופרת] וסותמו.

ג אמר שמואל: המצדד בשבת את האבן, כלומר, הלוקח אבן בנין ומניחה ומסדרה יפה במקומה על הארץ — חייב, כבונה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנו חכמים, שאם במלאכת הבנייה היה אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט — הנותן את הטיט הוא החייב משום בונה, נמצא שאין מלאכת בונה אלא בתוספת טיט, ואין די בסידור האבן במקום הראוי!

ומשיבים: וליטעמיך, אימא סיפא [ולטעמך, לשיטתך, אמור את סופה של המשנה], ששנינו, ר' יוסי אומר: ואפילו העלה את האבן והניח על גבי דימוס (נדבך) של אבנים — חייב, ואפילו בלא שיצדד! אלא יש לומר: תלתא בנייני הוו [שלושה מיני בנין הם]: תתא, מציעא, ועילא [תחתון, אמצעי, ועליון]. תתא בעי צדודי ועפרא [התחתון צריך צידוד להניח במקומו ועפר להושיבו בו]. מציעא בעי נמי טינא [האמצעי צריך גם כן טיט]. עילאי [העליון] בהנחה בעלמא [בלבד] דיו.

ד שנינו במשנה שהמסתת כל שהוא חייב. ושואלים: המסתת משום מאי [מה], מחמת איזו תולדה של אב מלאכה הוא מיחייב [מתחייב]? רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש, שהיא שם המלאכה הכוללת כל סיום ושיפוץ של עבודה. וכן נחלקו בענין העושה נקב בלול של תרנגולים, שרב אמר: חייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש. וכן עייל שופתא בקופינא דמרא [הכניס יתד קטנה בבית קת המעדר] כדי שתהא הקת מחוזקת היטב במקומה, רב אמר שחייב משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש.

ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיענו שלוש מחלוקות אלה, שלא היינו יכולים ללמוד אחת מחברתה, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיענו רק את הראשונה במסתת], הייתי אומר כי דווקא בדוגמת המלאכה ההיא קאמר [אמר] רב שחייב משום בונה, משום שדרך בנין בכך, אבל העושה נקב בלול של תרנגולים שאין דרך בנין בכך, ולכך אולי אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה. ואי אשמעינן בהא ואילו היה משמיענו רק בזו, בעושה נקב בלול], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] רב שחייב משום בונה, וזאת משום דדמי [שדומה] לבנין, דעבדיה לאוירא [שכן עושים לאויר, לאוורר את הלול], וכפי שעושים בבנינים רבים חלונות,

אבל שופתא בקופינא דמרא [אבל הכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר] שאין דרך בנין בכך, אימא [אמור] שמודה ליה [לו] רב לשמואל שאין זה בכלל בנין. ולהיפך, אי אשמעינן בהא [אילו היה משמיענו רק בזו, בהכנסת יתד קטנה בבית קת המעדר], הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שאין זו בכלל מלאכת בונה, אבל בהנך תרתי אימא [באותן שתים ראשונות, מסתת ועושה נקב בלול, אמור] שמודה ליה [לו] שמואל לרב שהן בכלל מלאכת בונה, על כן צריכא [נצרכה] להביא את שלוש המחלוקות.

בעא מיניה [שאל ממנו] רב נתן בר אושעיא מר' יוחנן: המסתת משום מאי מיחייב [מה הוא מתחייב]? אחוי ליה בידיה [הראה לו בידו תנועה] המורה על כי עובר משום מכה בפטיש. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה] המסתת והמכה בפטיש, ומשמע ששתי מלאכות הן! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] שחיוב המסתת משום מכה בפטיש.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה בה יש כדי לפתור שאלה זו, ממה ששנינו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to one who builds on Shabbat, thereby violating a prohibition in a primary category of prohibited labor, how much must he build to be liable to bring a sin-offering? The Sages said: One who builds is liable for building any amount. And one who chisels, or strikes with a hammer or with an adze, or one who drills a hole of any size on Shabbat, is liable. This is the principle: Anyone who performs a prohibited labor and his labor endures on Shabbat is liable. And so too, Rabban Shimon ben Gamliel says: Even one who strikes an anvil with a sledgehammer during his labor has performed a constructive act and is liable, because he is as one who improves the labor that he is performing.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to any small amount of building, for what use is it suited? Rabbi Yirmeya said: As a poor person digs a hole in the floor of his house in which to hide his coins. Digging a hole in the floor of a house is an act of building. The corresponding situation in the Tabernacle was as those who sewed curtains in the Tabernacle dug holes in which to hide their needles. Abaye said: Since needles rust in the ground, they did not do so. The Gemara seeks a different example of small-scale building that is significant. Rather, an example is that a poor person makes legs for a small stove to place a small pot on it. The corresponding situation in the Tabernacle was with regard to those who cooked herbs used to dye curtains, whose dyeing process was lacking a small amount for completion. At that point, it was not worth the effort to cook a large quantity of dye, and so they would make legs for a small stove upon which to place a small cauldron to cook a small bit of dye to finish the job.

Rav Aḥa bar Ya’akov said: There is no poverty in a place of wealth. In the Tabernacle, as in any public project, actions are not performed on a small scale or in parsimonious quantities; they were performed generously. Those who cooked dyes in the Tabernacle had no use for small crucibles. Rather, an example of significant small-scale building is a homeowner who has a small hole in his house and seals it. The corresponding situation in the Tabernacle was with regard to a beam that was set upon by a worm that bore a hole into it; one pours lead into the hole and seals it.

Shmuel said: If one sets a stone in place on Shabbat, i.e., he takes a building stone and fixes it in place on the ground on Shabbat, he is liable for performing the prohibited labor of building. The Gemara raises an objection to this from that which the Sages taught with regard to building on Shabbat. In a case where one puts down a stone and another one places the mortar, the one who places the mortar is liable for building. Apparently, the prohibition of building is only violated when mortar is added. Merely setting a stone in place is not enough to establish liability.

The Gemara answers: And according to your line of reasoning, say the latter clause of that mishna where we learn that Rabbi Yosei says: And even if one lifted the stone and placed it on a top row of stones [dimos], he is liable even without securing it with mortar. Rather, apparently, there are three different kinds of building: Bottom row, middle row, and upper row. The bottom row requires setting the stones in place and dirt to hold it in place. The middle row requires mortar as well. The upper row suffices with mere placement.

We learned in the mishna: One who chisels any amount is liable. The Gemara asks: With regard to one who chisels, for which primary category of prohibited labor is he liable? Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer to complete the production process of a vessel. They similarly disagreed with regard to one who makes a hole in a chicken coop. Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer. And similarly, with regard to one who inserts a pin into the handle of a hoe in order to secure the handle, Rav said: He is liable due to the prohibited labor of building. And Shmuel said: He is liable due to the prohibited labor of striking a blow with a hammer.

The Gemara comments: It is necessary for the Gemara to teach us that Rav and Shmuel disagreed in each of these cases because one could not be inferred from the other. As, had the Gemara told us only the first case of chiseling, I would have said that it is specifically in that case that Rav said one is liable for building because it is a typical manner of building; however, with regard to one who makes a hole in a chicken coop, which is not a typical manner of building, say that Rav agrees with Shmuel that this is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. And had the Gemara told us only about this case of making a hole in a chicken coop, I would have said that it is specifically in that case that Rav said one is liable for building, because it is similar to building, as people do so for ventilation in a chicken coop, just as they place windows in buildings.

However, inserting a pin into the handle of a hoe, which is not a typical manner of building, say that Rav agrees with Shmuel that it is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. Conversely, had the Gemara told us only about this case of inserting a pin into the handle of a hoe, I would have said that it is only in that case that Shmuel said that the action is not subsumed under the rubric of the prohibited labor of building; however, with regard to these other two cases of chiseling and making a hole in the coop, say that Shmuel agrees with Rav that they are subsumed under the rubric of the prohibited labor of building. Therefore, it was necessary to cite all three disputes.

Rav Natan bar Oshaya raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: With regard to one who chisels, for which primary category of prohibited labor is he liable? He indicated with his hand that he is liable for striking a blow with a hammer. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: One who chisels and one who strikes a blow with a hammer, indicating that they are two different prohibitions? The Gemara answers: Emend this and say: One who chisels is liable due to the prohibition of striking a blow with a hammer.

Come and hear a proof that will resolve this dilemma from that which we learned:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלמא אמרי' גוד אחית מחיצתא ורואין כאלו דפני הטרסקל יורדין עד עיקרו של קנה וכאילו יש בעיקרו ד' טפחים הכא נמי נימא כאלו דפני הספינה עקומין ומסבבין הנסרים ודחי רב יוסף להא דרב נחמן ואמר ליה משם ר' חייא אמרו וחכמים פוטרין אלמא רבנן סברי לא אמרינן גוד אחית מחיצתא וחולקין על ר' יוסי ב"ר יהודה ודחי אביי להא דרב יוסף בשתי דחיות חדא הא איני והתניא עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' ואין בעיקרו ד' ויש בקצה שלו ג' וזרק ונח ע"ג חייב אלמא אמרינן גוד אחית מחיצתא כלומר רואין בראיית הלב כאילו הרחב שעל ראשו מגיע עד עיקרו ועוד אפי' רבנן דפליגי עליה דר' יוסי ברבי יהודה התם בקנה שנעץ והניח בטרסקל בראשו דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא התם טעמא מאי דכיון שהגדיים בוקעין בעיקר הקנה ועוברין תחת הטרסקל מוכחא מלתא דלית ליה מחיצתא כלל אבל בספינה כיון שאין הגדיים בוקעין באותו חלל שבין הנסרים אפי' רבנן מודו דכי האי גוונא אמרינן גוד אחית מחיצתא. ולא מצא רב יוסף תשובה בשתיהן והשיב רב אחא כלפי אביי ספינה נמי הא איכא בקיעת דגים וכשם שאין אומרין בקנה שיש בראשו טרסקל גוד אחית מחיצתא מפני הגדיים שבוקעין בו כך הספינה אין אומרים גוד אחית מחיצתא מפני הדגים שבוקעין בו כדגרסינן בעירובין פרק ראשון אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע ג' או שהפליגו מן הכותל ג' לא עשה כלום דהויא לה מחיצ' שהגדיים בוקעין בה ודחה רב אשי להא דרב אחא וא"ל בקיעת דגים לאו שמה בקיעה דהא מחיצה תלויה מתרת במים כרב ואע"פ שהגדיים בוקעין בה אלמא בקיעת דגים לאו שמה בקיעה ואין מחיצה תלויה מתרת בחורבה כרבא בלחי שהגביהו מן הקרקע דהויא מחיצה שהגדיים בוקעין בה וכיון דרב אשי מסייע ליה ואביי ורב נחמן ש"מ שאפילו אין בספינה בפחות מג' ד' מותר לטלטל בכל הביצית:
ספינות קשורות זו בזו מטלטלין מזו לזו כו' אמרינן פשיטא ואוקמה רב ספרא לא נצרכה אלא לערב ולטלטל מזו לזו ודוקא קשורות אבל מוקפות לא ותניא נמי הכי וסלקא דכל מחיצתא שנעשית בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה היכא דאיתעבידא מחיצה בשבת מותר לזרוק אליה ואסור לטלטל משם מפורש בעושין פסין לענין יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת וספינה קשורה בחברתא לא שרי לטלטולי מינייהו עד דמיקטרן בדבר שיכול להעמידה ואפי' בחוט הסרבל ויכול להעמידה הכי הוא מתירה. אבל לענין טומאה פי' שמואל אם הן ספינות קשורות בשלשלת של ברזל ממש שהיא כחרב ונגע בשלשלת זו מת מביאה הטומאה בספינה האחרת שכיון שנגע בה המת נעשת כמת עצמו דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל פי' הא דתנן במסכת אהלות פ"ח (מ"ה) קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמיד כבש את האבן ע"ג הטלית מביאה את הטומאה. פי' שמואל זה השנוי במשנה זו בדבר שהוא יכול להעמידה. שלשלת של ברזל הוא ממש והוא כגון יש מת בספינה אחת וראש השלשלת נוגעת במת וזו השלשלת קשורה בספינה אחרת נמצאו בו הספינות קשורות זו עם זו בשלשלת. שלשלת זו הנוגעת במת נעשת כמת עצמו דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל לפיכך מביא את הטומאה בספינה האחרת:
הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו שהיא שבת קלטה אחר או קלטה כלב או נשרפה פטור כו' בניינא דמתני' אינו חייב עד שתהיה מתחלת המלאכה עד תשלום המלאכה בשוגג. אבל אם היתה לו ידיעה אחת שגגה קודם תשלום המלאכה בידיעה פטור:
עד [שיהא] תחלתן וסופן שגגה. ודייקינן מרישא דמתניתין דקתני הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו קלטה אחר פטור וכן אם קלטה כלב וכן אם נשרפה פטור טעמא מאי פטור משום דלא נעשת מחשבתו הא אם נחה במקום שהיתה מחשבתו בעת שזרקה חייב ואע"פ שנזכר לאחר שיצאת מידו הנה היתה לו ידיעה אחר שגגה וחייב ופריק רב כהנא סיפא דקתני עד שתהא תחילתן וסופן שגגה אתאן ללכתא ומתנא. פי' קנה קשור בחוט ארוך שכשיזרקנו לא יאבד אלא מושך בחוט והוא נמשך אחריו כי האי גוונא בעינן תחילה וסוף שגגה שאע"פ שזרקו כיון שנזכר קודם שינוח יכול להחזירו אבל כגון אבן שכיון שיצאה מידו אינו יכול להחזירה אע"פ שנחה אחר זכירתו חייב ודחינן לכתא ומתנא איגודו בידו וכל איגודו בידו אינה זריקה ופריק רב כהנא כגון שזרק זה הקנה לעשות חבורה וקמ"ל עד שתעשה חבורה (במשכת) [בעינן שתמשך] שגגה. ונדחה טעם זה. ופריק רבה כי בעינן תחלה וסוף שגגה במעביר. אבל בזורק לא ורישא דהא מתניתין בזורק ואקשינן עלה והא כי קתני זה הכלל כל חייבי חטאות כו' אזריקה הוא דקתני ונדחה דרבה ופריק רבא מתניתין תרתי קתני חדא הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו אע"פ שנחה במקום מחשבתו פטור וחדא אם לא נזכר וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור דלא אתעבידא מחשבתו.

נ"ל דהכי קאמר ולטעמיך דחשבית דכולהי בניני שווין היאך אפשר דר"י סבר אפי' בהנחה בעלמא והא לאו כלום קעביד ועד שאתה תמה עלי לך ותמה על ר' יוסי ביותר מזה ויש כזה ולטעמיך במס' ב"ב (קו.). ולטעמיך אימא סיפא ר' יוסי אומר כו'. ק' להו לרבוותא ז"ל והא אמרי' במס' ביצה אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ויש לנו לתרץ דכי אמרי' אין בנין בכלים ה"מ בכלי שנתפרק כגון מנורה של חליות אבל הכא עושה כלי או מתקן כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אבל עושה כלי מיקרי. ואפשר לפ"ד זו, שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מיחייב עליה משום בונה דהו"ל כעושה כלי מתחלתו שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירו בטל מתורת כלי. והיינו דגרסינן בפ' כירה במנורה של חוליות אסרינן להו אפי לטלטלה גזירה משום שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי בתחלה בשבת. וההיא דאמרי' במס' ביצה (יא:) גבי תריסי חניות מ"ד טעמא דב"ה משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואפי' דבתים נמי קמ"ל הותרו סופן משום תחלתן דחניות אין דבתים לא לאו למימרא דסברי ב"ה יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים אלא ה"ק מ"ד טעמייהו לאו משום שמחת י"ט שאלמלא כן היו גוזרין עליהן בשיש להן ציר באמצע אטו מן הצד ומן הצד אסור דהו"ל מלאכת אומן וכעושה כלי לכתחלה דמי ומשום שמחת י"ט הוא דלא גזרי הלכך בדבתים דליכא משום שמחת י"ט גזרי'. וי"א דכשיש להן ציר מן הצד אסור משום גזירה שמא יתקע שהרי הדלת תסוב על צירה אבל בשיש להן ציר באמצע אינו תוקע שהרי יש לו לפתוח כל היום ואינה סובבת לפיכך לא אסרוהו אלא משום גזירה דמן הצד ואע"ג דגזירה לגזירה ל"ג בכל כה"ג דשכיחא גזרינן גזירה כדמוכח בפ' י"ט (יח.). ויש לפרש דהני נמי בנין בכלים הוא וסברי ב"ה אליבא דעולא יש בנין בכלי'. והא דאמרי' גבי מנור' זוקפין מנור' משום דלא מיחזי להו זקיפתה בלחוד כבנין שלא נתפרקה כלל והיינו נמי דאמר ר' יוחנן גבי מתני' דתריסין מוחלפת השיטה דסבר לה כעולא אבל אנן דקי"ל אין בנין בכלים לא מפכינן לה. ומשמע לי נמי דכל היכי דתקע ביתידות חייב משום בונה והיינו דאמרי' בפ' כל הכלים גזירה שמא יתקע כלומר ומחייב משום בונה ולא כמו שפי' רש"י ז"ל משום מכה בפטיש ואפשר דהא דאמר רשב"ג בפ' כירה אם הי' רפוי ה"ז מותר משום דס"ל אין בנין בכלים בלא תקיע' הילכך הואיל וכשאינו רפוי לאו אב מלאכה הוא כשהוא רפוי מותר לכתחילה ות"ק אף על פי דסבר אין בנין בכלים בלא תקיעה כדקאמר ואם תקע חייב מ"מ גזר כל חזרה אפי' כשהוא רפוי לכתחלה שמא יתקע ואלו הי' סובר רשב"ג שהמחזיר חייב חטאת ה"ל לאפלוגי בהא דאמר ת"ק אם תקע חייב ועוד דלא הוי שרי ברפוי לכתחלה כדמקשינן בפ' המצניע מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה אלא ש"מ קסבר אין בנין בכלים ולפמ"ש הא דאמרי' דמאן דעביד תלתא חייב י"ג חטאות חד מינייהו משום בונה וכך אמרו בירו'. עוד יש לי בירור שוב יותר מזה בס' המלחמות:

וליטעמיך אימא סיפא רבי יוסי אומר אפילו העלה וכו'. איכא למידק מאי קאמר, אי למימר דרבי יוסי פליג ושמואל כר' יוסי לא הוה ליה למימר וליטעמיך, אלא שמואל כרבי יוסי סבירא ליה אי נמי לימא תנאי היא. ואי לאקשויי מדרבי יוסי למאן דמותיב מת"ק מאי קושיא, הא ת"ק פליג בה. ובתוספות אמרו דלא גרסינן בה רבי יוסי, אלא הכי גרסינן: וליטעמיך אימא סיפא אפילו העלה על גבי דימוס, כלומר: וכולה חדא תנא, ומשני תלתא בנייני הוו. אלא מיהו קשה דבכולהו ספרי גרסינן בה רבי יוסי. ויש לומר לפי שיטתן דכולה רבי יוסי היא וכך היה מקובל בידן. ומכל מקום אי אפשר, דבירושלמי (בפרקין הל' א') עביד לה פלוגתא דר"י ורבנן דגרסינן התם: תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב, ר"י אומר שניהן חייבין, סבר ר"י אבן בלא טיט בנין, הכל מודים שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב.
והרמב"ן ז"ל פירש דהכי קאמר: וליטעמיך שאתה תמה על שמואל דמחייב בצרור בלבד על גבי עפר, בא ותמה על רבי יוסי דמחייב אפילו בהנחה בלבד. אלא תלתא בנייני הוו, תתאה מציעא ועילאה, תתאה בצרורי ועפרא ולכולי עלמא חייב, והיינו דשמואל, מציעאה באבנא וטינא והא נמי כולי עלמא הוא, ועילאה בהנחה בעלמא לרבי יוסי, ובההיא הוא דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי.

האי מאן דעייל שופתא בקופינא רב אמר חייב משום בונה. איכא למידק, והא אין בנין בכלים כדאמרינן בפרק שני דביצה (כב, א). ויש מפרשים דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלי, הני מילי בכלי שנתפרק כגון מנורה של חוליות, וכדשרו ב"ה (שם) לזקוף את המנורה ביום טוב, אבל לעשות כלי לכתחילה אין לך בנין גדול מזה, ואין זה נקרא בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי. ובזה ניחא לי הא דאמרינן לעיל בפרק המצניע (שבת צה, א) דמגבן חייב משום בונה, ואם אין בנין בכלים היאך אפשר שיש בנין באוכלין, אלא שהעושה דבר מתחילתו חייב משום עושה כלי והוא הבונה.

ולפי זה כתב הרמב"ן ז"ל דאפשר שכל כלי שצריך אומן בחזרתו מחייב משום בונה דהוה ליה כעושה כלי מתחילתו, שהרי משעה שנתפרק ואין ההדיוט יכול להחזירה בטל מתורת כלי. והיינו דגזרינן בפרק כירה (לעיל שבת מו, א) במנורה של חוליות ואסרינן ליה אפילו לטלטל, גזירה שמא תפול ותתפרק לגמרי ויחזירנה ונמצא עושה כלי לכתחילה. אבל אין נראה כן דעת הרב אלפסי ז"ל, לפי שהשמיטה מן ההלכות לומר שאינה הלכה, דאזלא כמאן דאמר יש בנין בכלים, ובמקומה (שם ד"ה הלכך) כתבתיה וכן בפרק קמא דמסכת ביצה (יא, ב) גבי תריסי חנויות בסייעתא דשמיא. ולפי הסברא הזו הא דאמרינן במאן דעביד חלתא שהוא חייב שלש עשרה חטאות כדאיתא בפרק כלל גדול (שבת עד, ב), חד מינייהו משום בונה, והכין איתא בירושלמי (פ"ז, הל' ב'), והא דפליג הכא שמואל ואמר משום מכה בפטיש, משום דסבירא ליה דבדבר מועט כזה ליכא בנין אלא משום גמר מלאכה דהיינו מכה בפטיש.
ורבינו האי גאון ז"ל כתב, רב אמר משום בונה ואף על גב דכלי הוא קסבר רב יש בנין בכלים, ולפי זה הא דתנן התם (ביצה כא, ב) בית הלל מתירין כלומר: לזקוף את המנורה, ומפרשינן בגמרא דביש בנין בכלים או אין בנין בכלים פליגי, לית ליה לרב הכין, אלא קסבר דאפילו בית הלל סבירא להו יש בנין בכלים, והא דשרו זקיפת המנורה, היינו משום דלא מחזי להו זקיפא לחוד כבנין כיון שלא נתפרקה כלל. והכין נמי סבירא ליה לרבי יוחנן (לעיל שבת מו, א) במה שאסר לטלטל את המנורה בשבת, והיינו נמי דקאמר התם בפרק קמא דביצה (יא, ב) גבי מתניתין דתריסין מוחלפת השיטה. אבל אנן דקיימא לן אין בנין בכלים, מפרשינן טעמא דבית הלל משום דאין בנין בכלים.
ובירושלמי (פ"ז הל' ב') איתא: מה בנין היה במשכן, שהיו נותנין את הקרשים על גבי האדנים, ולא לשעה היתה, מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדבור כמו שהוא לעולם, הדא אמרה בנין לשעה בנין, הדא אמרה אפילו נתנן על גבי דבר אחר, הדא אמרה אפילו מן הצד, הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין, אדנים כקרקע הן.

פרק שנים עשר בעזר הצור:

הבונה וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבה שהוא בא לבאר המלאכות שאסורות בשבת מן התורה ועל איזה צד הוא חייב בהם ועל איזה שיעור ושהקדים לבאר בענין זה מלאכת ההוצאה מצד היותה עיקר המלאכות והיותר ארכת הדברים שבכלם ועכשיו התחיל בשאר המלאכות לבאר בהן על איזה צד חייב בהן ובאיזה שיעור וביאר מהן בזה הפרק שלש ועל זה הצד יחלקו עניניו לשלשה חלקים הראשון במלאכת הבנין והדומים לו והשני במלאכת החרישה והדומים לה והשלישי במלאכת הכתיבה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא המסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא חייב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אמר הר"מ פי' מסתת הוא הנגר המישר המלאכה והמחליק אותה בכלי ידוע אצלו וזאת המלאכה היא תולדת המכה בפטיש ומעצד כלי אומנות ידוע חרש ברזל וקודח הנוקב והוא תולדת המכה בפטיש ורבן שמעון בן גמליאל סובר כי המכה בקורנס על הסדן אע"פ שלא הכה על שום דבר מהדברים שהוא רוצה לרקען או להחליקן שהוא חייב ובתנאי שתהיה ההכאה בשעת מלאכה לפי שכך עושין הנפחים והם חרשי ברזל פעמים רבות יכו על הברזל הכאות הרבה ועל הסדן הכאה אחת או שתים כאלו אותה ההכאה מתקנת אותן ההכאות כלן ואין הלכה כמותו:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא ופי' בגמ' שכן בעל הבית שיש לו נקב בכירתו סותמה ונמצא סתימת הנקב עושה בנין וכן במשכן קרש שנעשה בו תולעת ופגם את הקרש היו סותמין אותו באבר ויש שואלין בה והרי מ"מ בנין כלים היה והיאך למדין ממנו וכן שואלים בפטפוט כירה שהרי בנין כלים הוא ותירצו בתלמוד המערב שהקרשים הואיל ומחוברות כאדנים הם ואף בכירה יראה לומר כן שהכירה מחוברת לקרקע היא וכך שנאוה שם כמו שאמרו מה בנין היה במשכן שהיו נותנים את הקרשים על גבי אדנים ולא לשעה היה אמר ר' יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמו שהוא לעולם א"ר יוסי מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם הוא הדא אמרה בנין לשעה בנין הדא אמרה אפי' מן הצד הדא אמרה אפי' אדנים כקרקע הם:

המסתת את האבן ר"ל שמפצל ממנה בליטות שנשארו שם ומרבעה ויתבאר בגמ' לדעת רב שאף הוא חייב משום בונה שכל שהוא מתאר את האבן ומיפה אותה לצורך בנין בנין הוא ואין אנו צריכים למה שפירשו בו שמחליקין אותן שהמחליק משום ממחק הוא וגדולי המחברים פסקו בה שהוא חייב משום מכה בפטיש מפני שר' יוחנן אמרה בגמ' ולא יראה כן כמו שהקשו בה והא תנן המסתת והמכה בפטיש ואע"פ שתרצו בה המסתת כמכה בפטיש אין סומכין עליו:

והמכה בפטיש והוא גמר מלאכה שבכל דבר ודבר והוא בבנין מצד שכשאדם רוצה לפסול האבנים הרי הוא מפוצץ הסלע סביבותיה עד שמתיקה מארבע רוחותיה מן ההר וכשהשלים חציבת סביבותיה מכל צד הוא מכה בפטיש הכאה גדולה על האבן והיא מתפרקת ונופלת מאליה ונמצא דבר זה גמר מלאכה ואע"פ שהוא כעין בונה הוא אב מלאכה בפני עצמו ועל דרך זה כל שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ותולדה שלו:

ובמעצד והוא כלי העשוי להחליק העץ ולהסיר קליפותיו והוא תולדת בונה וגדולי הרבנים פירשוהו כעין מכה בפטיש וכתבו שהוא קורנס גדול של ברזל עשוי למלאכת ברזל והדברים נראין כדעת ראשון:

והקודח במקדח לנעוץ עץ בכותל ובכללו כל התוחב עץ בעץ וכן כל דבר שמחבר דבר אחד עם דבר אחר הרי זה תולדת בונה וכל אלו שיעורן בכל שהוא ובקודח אפילו לא עבר בעבר השני משקדח כל שהוא חייב:

זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שאדם עושה כיוצא בה ומקיימה בלא תוספת אם עשה כיוצא בה בשבת חייב רשב"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שהוא כמתקן מלאכה ואע"פ שאינו מכה אלא על הסדן שכך היו עושין במשכן מכין שלש על הטס ואחת על הסדן להחליק את הקורנס שלא יהא בו פגימה שלא יבקע את הטס שהוא דק וכן עושים בעלי המטבעות:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ואע"פ שגדולי הפוסקים והמחברים לא הביאו זו של רשב"ג נראין הדברים שהלכה היא ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

המצדד את האבן ר"ל שמושיבה בקרקעית יסוד הבנין במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש שמתוך שהוא מצדדה מכינה ומישבה בקרקע להיות יושבת שם לעולם והוא גמר הענין לאותה האבן ואפי' לא נתן שם טיט שבנין התחתון של יסוד נוהגים היו קצתם להניחם בלא טיט אלא בצרורות ועפר ואם היה בבנין האמצעי אין נתינת האבן או צרורות מחייב אלא נתינת הטיט ומעתה נתן אחד את הטיט ואחד את האבן הנותן את הטיט חייב ובבנין העליון ר"ל כשנשלמה הכותל בהנחת האבן לבד הוא חייב אף בלא טיט שכך היה מנהגם להניח דימוס של אבנים ר"ל אבנים כבדות על שטח הכותל הנחה בעלמא בלא טיט כך יראה משיטת גדולי הרבנים ולשיטה זו אנו גורסים מציעאה בעי נמי טינא כלומר עם הצרורות והעפר ומ"מ יש גורסין מציעאה נמי בעי טינא ופוסקים שהתחתונה והאמצעית שוות ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:

העושה נקב בלול של תרנגולין כדי להכניס להם אורה משם חייב משום בונה ושיעורו בכל שהוא המכניס בית יד של הקרדום בתוך נקב הקרדום או היתד הקטן שתוחבין בתוך בית יד של קרדום כשהוא בנקב הברזל כדי להדקו שלא יסור משם לעולם חייב משום בונה ויש שואלין בענין זה והלא בכמה מקומות אמרו אין בנין בכלים וכן בשני של יום טוב אמרו שזוקפין את המנורה של חוליות מפני שאין בנין בכלים וכן במסכתא זו בפרק כלים אמרו דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלים אבל לא מחזירים וטעם איסור החזרה שמא יתקע ומ"מ הנטילה מותרת אע"פ שהיא סתירה שאין בנין וסתירה בכלים שאלו היה הבנין אסור אף הסתירה היתה אסורה וכן כמה שמועות ועיקר הדברים בדבר זה שלא אמרו אין בנין בכלים אלא בכלי שנתפרק ורוצה להחזירו כגון מנורה של חוליות אבל עשיית כלי מתחלתו אסור שאין זה בנין כלי אלא עשיית כלי ומעתה כל כלי שנתפרק אם אין ההדיוט יכול להחזירו הרי הוא עשיית כלי ויש דברים שהם פירוק כלי ושהדיוט יכול להחזיר ונאסרו מגזרת שמא יתקע וכבר רמזנו על אותם הדברים בסוף פרק כירה וכבר כתבנו גם כן שהמגבן והמחבץ חייב משום בונה ואם בכלים אין בנין היאך נאמר שבאוכלים יש בנין אלא שלא אמרוה בעשיית דבר מתחלתו:

תוס' בד"ה לול של כו' דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה אבל בהנך כו' כצ"ל ור"ל משום דבפרק חבית קאמר דלול של תרנגולים עביד פיתחא לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא קאמר דשמואל לא חשיב ליה להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא ופליג אסוגיא דהתם ובד"ה אבל בהנך כו' קשיא להו לפי הצריכותא דעבדו לא הוה אצטריך למציעתא דלרב דמשוה לבתרייתא דרך בנין מכ"ש מציעתא ולשמואל דקמייתא לא חשיב בנין כ"ש מציעתא ולא הוה אצטריך פלוגתייהו אלא קמייתא משום רבותא דשמואל ובתרייתא משום רבותא דרב וקאמרי דפסיקא ליה לתלמודא שום סברא דמקמייתא ובתרייתא לא הוה ידעינן מציעתא אי לרב אי לשמואל וק"ל:

בגמ' כירה קטנה לשפות עליה קדרה קטנה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה המצדד את האבן וכו' עד שמתיישבת בקרקעית וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה לול של תרנגולים וכו' עד עשוי להכניס ולהוציא הוא ס"ד ומה שכתבו התוס' אח"כ אבל בהנך תרתי וכו' הוא התחלת דבור השני:

גמ' משום מכה בפטיש נמחק:

שם דימוס אבנים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת שיש מתקיימת כיוצא בו ואין מוסיף עלה כצ"ל:

בד"ה מבשלי כו' וחסרה למלאכתן והוצרכו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האי מאן כו' בהחזרת תריסין או כו' כצ"ל:

בד"ה לול של תרנגולין כו' דלא חשיב להאי פתח כו'. נ"ב ואע"פ דלקמן פ' חבית אמרי' להדיא דעשוי ג"כ להכניס ולהוציא ע"ש דף קמ"ו היינו משום דאי לאו הכי לא הויא פתח כלל אבל מ"מ אינו עשוי להכניס שמה כשאר פתח שיהא שם בונה עליו ודו"ק:

תוס' ד"ה מכה בפטיש. וא"נ לר"י כו' ולא שביק תנא כו'. והתוי"ט תי' דבהווה עכשיו באה המשנה לאשמעינן ויש לו ראיה כו' יותר ה"ל להביא מהא דחשיב בא"מ בפ' כ"ג האופה במקום מבשל שהי' במשכן ומפרש בגמרא שם דסדורא דפת נקיט. ופי' הר"ן משום דשכיחא. אבל כוונת התוס' הוא דלפירש"י אינו אלא תולדת מכה בפטיש שהיה במשכן. ואיך שביק האב ונקיט התולדה. וכש"כ למאי דמשני בגמ' אליבא דשמואל וריו"ח אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י דה"ק המסתת שהוא חייב משום מב"פ. דמשמע ודאי שהוא האב משא"כ אופה וכן הני דהביא תוי"ט המה ג"כ אבות ממש עי' בפירוש הרמב"ם במשנה דאבות מלאכות בפרק כ"ג:

והנה לפר"י מוסיף רשב"ג אף המכה על הסדן. ולפירש"י בפ' כ"ג צ"ל דמוסיף אף בשעת מלאכה וכ"מ בפירושו בגמ'. ודלא כגי' הרי"ף (ברשב"ג) בשעת גמר מלאכה. והר"ן בפרק כלל גדול נמשך אחר גי' הרי"ף ולכן הקשה מזה על פירש"י דשם. ולפלא איך לא הרגיש שרש"י לא גריס כן:

רש"י ד"ה בבירתו. מקפיד כו' אם מגונה הוא כצ"ל:

הבונה כמה יבנה וכו' המכה בפטיש. יפה כ' תי"ט דרש"י לא קאי הכא אמכה בפטיש דמלאכת המשכן אלא אהאי גברא דאייריני' בי' הבונה ומסתת אבל במשכן בודאי הי' גמר מלאכת הכלים ולא בפטיש המפוצץ סלע. אלא מכה במעצד שהוא לכלי מתכת כפירש"י ולפ"ז אין כאן סתירה מ"ש רש"י כאן עם מ"ש לעיל במתני' דמ' מלאכות. דהתם מפרש האמת לאיזה צורך היה במלאכת המשכן ופי' בגמר כלים ואין כאן סתירה. אבל מ"מ קושי' תוס' לא נתיישבה בזה דעכ"פ קשה אמתני' דמ' מלאכות נקטה מכה בפטיש דלא הוה במשכן ושביק מכה במעצד דהוה במשכן וצ"ע לכאורה. מ"מ נלע"ד רש"י לטעמי' דס"ל לעיל ע"ד ע"ב ובתוס' ד"ה חביתא וכו' דאפי' בנין גמור לא שייך בכלי וא"כ הבונה דמתני' דמ' מלאכות היינו בונה בנין אבנים וא"כ סידורא דבנין נקיט ואזיל וקחשיב מכה בפטיש את הסלע אע"ג דבמשכן לא הוה אלא מכה במעצד. וכמו דנקיט האופה אע"ג דבמשכן לא הוה אפי' אלא בישול מ"מ סידורא דפת נקיט וה"נ סידורא דבנין נקיט. אבל תוס' לטעמי' דס"ל לעיל ובשמעתין ד"ה האי מאן וכו' דבנין גמור שייך גם בכלים א"כ הבונה דאבות מלאכות שייך נמי בכלים והמ"ל מכה במעצד וא"כ לשיטתם יפה הקשו:

והנה בתירוצם דקדקו וכתבו מכוש אחרון שמכה על הכלי דלא כפי' רש"י לעיל במשנת מ' אבות מלאכות שהוא מכה בקורנוס על הסדן והיינו משום שהר"ן שם הקשה על זה הא רשב"ג הא דאמר הכי במתני' לבתר הכי ועדיין לא נזכר זה במשנתינו ע"ש. ונ"ל שהוא גרס כגירסת הרי"ף בדרשב"ג על הסדן בשעת גמר מלאכה ומש"ה קשי' לי'. אך בש"ס דילן הגירס' בשעת מלאכה ומיירי ת"ק מהכאה על הסדן בשעת גמר מלאכה ובהא מודים כ"ע ורשב"ג פליג וחייב אפי' באמצע מלאכה מכה ב' על הכלי וא' על הסדן עיין תוס' יו"ט וכן בפי' משנה לרמב"ם ופסק דלא כרשב"ג ע"ש ולק"מ:

ועיין מה שפירש"י במסתת מקומות יש. ובמקומות שעושין חריצין אין המרבע חייב עד שיגמור חריצין ובאינך מקומות חייב המחליקו בלי עשיית חריצין והיינו דמסיק הש"ס המסתת שהוא מכה בפטיש פי' כל מקום לפי מה שהוא גמר מלאכתו. מיהו נ"ל דתוס' לעיל ע"ה ע"ב ד"ה והמסתת פליגי וצ"ע:

הקודח כל שהוא. במנחות נ"ז מסיק משום דחזי' לבבא דאקלידא. פי' סוגי' אתי' לרב דלא מוקים לי' ברמצא דפרזלא אלא משום בנין כ"ש כמ"ש תוס' ד"ה בשלמא לרב וכו'. וא"כ מה בנין כ"ש שייך ע"כ מסיק לאקלידא דבבא. וא"כ מוכח מסתמא דתלמודא דהלכה כרב. ומיהו בשמעתין ס"ל לר' יוחנן כשמואל במסתת דלא הוה בונה א"כ כ"ש קודח דהא עביד צריכותא ש"מ במסתת שייך בנין טפי מבאינך ואפ"ה ס"ל לר"י מכה בפטיש ולא בונה. וכן קשה אהרמב"ם דפסק במסתת כר' יוחנן ובאינך כרב. ונ"ל דקשה לי עוד איך יעלה על הדעת דבאבן שאינו מחובר שמסתתו לצורך בנין יהי' שייך בונה אפי' למ"ד יש בנין בכלים היינו כלי שגומר דבר מה אבל אבן א' שמסתתהו איך שייך בו בנין. ותו קשי' לי מ"ט לא מקשה ש"ס אשמואל דאמר משום מכה בפטיש והא תנן המסתת והמכה בפטיש כדמקשה אדר' יוחנן. ע"כ נ"ל בודאי רב ושמואל מוקי מתני' באבן מחובר בהר וא' מסתת שם והוא חייב על כל חריץ לרב משום בנין במחובר ולשמואל משום גמר מלאכת החריצין ושוב מי שבא אח"כ ומכה בפטיש ומפרידו מההר חייב זה ג"כ משום גמר מלאכתו. ולק"מ במתני' דקתני המסתת והמכה בפטיש דשניהם חייבים זה אחר זה וסדורי דמסתת אבנים נקט. אך ר' יוחנן דאחוי בידו מכה בפטיש ואיהו ס"ל אפילו בכלים בנין כמ"ש הרז"ה ורמב"ן בשמעתין. מכ"ש באבן מחובר וע"כ מוקי מתני' מסתת בתלוש ואהא שפיר הקשה והקתני המסתת ומכה בפטיש ונדחק המסתת שהוא מכה בפטיש ולעולם ר"י נמי כרב ס"ל דשייך בנין כל דהוא אפי' אקלידא דבבא. ורב מודה לר"י דהמסתת בתלוש לא שייך בנין אלא מכה בפטיש כן נלע"ד נכון בעזה"י:

פטפוטי כירה קטנה. לעיל בשיעור הוצאה תנן סיד לעשות פטפוט והכא תנן כל שהוא. צ"ל גבי הוצאה לא הוה כ"ש משום דאפשר להוציא פחות מזה אלא שאין חשוב פחות מפטפוט. אבל לענין בנין מיקרי כ"ש דליכא בנין פחות מזה:

המצדד האבן. עיין מס' ביצה ל"ב ע"ב מצדד אבנים לבית הכסא התם מיירי על גבי קרקע בלי עפר. והכא או מצדד בעומק הקרקע שמיסדים הבתים או שמניחין עפר על צדיו. ורמב"ם לא הביא הא דבעי עפרא וכבר הק' הרמ"ך עכ"מ שם גם משמע שם בביצה דהוה משום בנין ולא משום מכה בפטיש ורמב"ם ס"ל משום מכה בפטיש כאותה גירסא דמייתי תוס' וצ"ע:

אבל בהנך תרתי אימא מודה לי'. כ' תוס' ומקמייתא ובתרייתי לא ידעינן מציעתא פי' משום דבמציעתא כ"ע מודים דפתח העשוי להכניס ולהוציא הוה בנין גמור אך פליגי במלתא אחריתי אי הך אויר והוצאת ריח רע מיקרי להכניס ולהוציא א"כ אין ענין לכאן. ופשוט ועיין מהרש"א ועיין תוס' מס' ע"ז כ' ע"ב משמע כל כי האי סוגי' אמרי' רישא ומציעתא לא זו אף זו לרב. ומציעתא וסיפא לא זו אף זו לשמואל עיין שם:

הבונה פרק יב

אמר שמואל המצדד את האבן חייב מיתיבי אחד נותן את האבן וכו' ולטעמיך אימא סיפא ר' יוסי אומר וכו' וכתבו התוס' דלא גרסינן ר"י אומר אבל מפרש"י נראה דגרסינן לה ועיין בחידושי הרשב"א מ"ש בזה לקיים הגירסא בשם הרמב"ן ז"ל ועיין ג"כ בספר מג"ש למ"ז ז"ל ולענ"ד נראה ג"כ לקיים גירסת רש"י דשפיר גרסינן ר"י אומר ואפ"ה לא משמע ליה לתלמודא לאוקמי כתנאי ולמימר דר' יוסי פליג דא"כ הו"ל למיתני סתמא רבי יוסי אומר הנותן את האבן חייב דלמאי דלא משמע ליה השתא הך מלתא דתלתא בניני הוו א"כ האי נותן את האבן ע"כ היינו משום מצדד דאל"כ לא שייך לומר נותן את הטיט וא"כ שפיר קאמר ולטעמיך להוכיח דתלתא בניני הוו כן נ"ל ודו"ק:

שם עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר משום בונה וכו' וכתבו התוספות דאע"ג דקי"ל אין בנין בכלים אפ"ה בבנין גמור כו"ע מודו לפ"ז משמע דשמואל דאמר משום מכה בפטיש לית ליה הך סברא וכמו כן כתב הרשב"א ז"ל בשם יש מפרשים ע"ש באריכות מיהו כבר כתבתי לעיל בפרק כלל גדול דף ע"ד ע"ב גבי האי מאן דעביד חביתא דלכאורה אין סברא לומר דשום תנא או אמורא יסבור דאין בנין אפילו בכלי גמור שהרי אין לנו מלאכה חשובה גדולה מזו של עשיית הכלים ובמשכן נמי אשכחן דהך מלאכה דעשיית ארון ושלחן ומנורה ומזבח חשיבי טובא אלא דבהך סברא גופא פליגי רב ושמואל היכא שתחלת המלאכה וגמר מלאכה באין כאחת אי מחייב בהו משום בונה לחוד או משום מכה בפטיש לחוד דאפשר דדוקא היכא דבתחלת מלאכה חזיין לעיקר מלתיה אלא שאח"כ חוזר ומייפהו או מרחיבו הוא דשייך ביה הנך תרי חיובי מעיקרא משום בונה ולבסוף משום מכה בפטיש וכה"ג אשכחן בכלי משכן משא"כ היכא שתחלתו וגמרו באין כאחד שפיר שייך הך פלוגתא דרב ושמואל דהכא כנ"ל ובזה נתיישב כמה דקדוקים בשמעתין:

הבונה כמה יבנה ויהיה חייב הבונה כל שהוא זה שנים רבות אשר כרגע נרא' לי תוספי הרא"ש שבת כ"י ושם ראיתי שדקדק דאמאי האריך התנא כל כך. הבונה כמה יבנה וכו' דכל זה נראה כיתר ולא הול"ל כי אם הבונה כל שהוא חייב וחמשה תיבות אלו הבונה כמה וכו' נראה שלא לצורך:

מתני' הבונה שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה כו': מסתת. מרבע . את האבן ומתקנה הכל לפי המקום שיש מקומות שרגילין להחליק ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצים חריצים בארץ אשכנז: המכה בפטיש. גם הוא באבות מלאכות והוא בלעז פי''ק שמפוצץ בו את האבן מן הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש היא: מעצד. אף הוא כמו קורנס גדול של ברזל לבנין של ברזל: והקודח. נוקב עץ או אבן בכותל: כל שהוא. אכולהו קאי אמסתת ומכה בפטיש ובמעצד והקודח: כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת. שיש מתקיימת כיוצא בו [ואין מוסיף עליה]: בשבת. אעושה מלאכה קאי: על הסדן. בלע''ז אינקלימ''א: קורנס. מרטי''ל : מפני שהוא כמתקן מלאכה. ואע''פ שאינו מכה על הפעולה אלא על הסדן ובגמרא מפרש מאי מתקן: גמ' דמשתכי. מעלין חלודה המחטין רואי''ל : פטפוטי. רגלי כירה כמין כלי ברזל שקורין טרפיי''ד מעמידין הכירה של חרס: מבשלי סממנים לצבוע שחסרה מלאכתן. שצמצמו צמר צביעתן וחסרה למלאכתן והוצרכו לחזור ולבשל סמנין ולצבוע מעט: יורה קטנה גרסינן הכא: אין עניות במקום עשירות. לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחלתן דיים והותר: בבירתו. בירה נאה שהוא אוכל ושוכב מקפיד על חור קטן שבה אם מגונה הוא וסותמו בטיט: דרנא. תולעת: המצדד את האבן. מושיבה ומצדדה עד שמתיישבת בקרקעית יסוד הבנין יפה מתוך שהוא מצדדה הוא מכינה תחתיה ומושיבה בארץ חייב ואפילו לא נתן טיט הוי בונה כל שהוא דיש מקיימין כן בלא טיט: הנותן את הטיט חייב. אבל הנותן האבן פטור: דימוס. שורת אבני חומה אלמא בהנחה בעלמא חייב ואפילו לא צידד ועדיפא הא מדשמואל: אלא. לאו קושיא תלתא בנייני הוי: תתא. יסוד החומה תחתית שמושיבין אבנים על הארץ בלא טיט בצדודי ועפר כל עצמו אינו אלא לצדד את האבן שתשב בשוה ולא תטה לכאן ולכאן ויהא עפר סביב לה לסומכה ובההוא אמר שמואל מילתיה וברייתא במיצעא כל הבנין כולו שמן היסוד עד שורה העליונה בעי נמי טינא עם הצידוד: עילאה. דימוס העליון שאין על גביו עוד דימוס אינו חושש אם נוטה האבן לצד אחד הלכך בהנחה בעלמא סגי והוא מילתא דרבי יוסי: משום מאי. איזו תולדה מן האבות הוא: מכה בפטיש. גמר מלאכה הוא שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד: לול של תרנגולין. של עץ הוא וסתום ומנקבו שיצא הריח של צואה ולא יזיק להו: משום מכה בפטיש. שהיא גמר מלאכת הלול וכל מידי דהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כדאמרי' בפ' כלל גדול (דף עה:): עייל שופתא בקופינא דמרא. שופתא יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל להדקו שלא יצא שקורין קאיינ''ל: קופינא. הוא חור שבראש המר: מרא. בלע''ז פושי''ר : מסתת. דרך בנין בכך: ואי אשמעינן בהא. בעושה נקב בלול: דדמי לבנין. שאף בבנין הבתים עושין נקבים לאויר כדקאמר ועבדי לאוירא חורים וחלונות: ואי איתמר בהא. בשופתא: בהא קאמר שמואל. דאי אתרו ביה משום בונה לא מיחייב דלאו בנין הוא: אחוי בידיה. מכה באגרופו על כפו כמכה בפטיש: אימא המסתת המכה בפטיש. וה''ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ''ש:

הבונה. צריך ליתן טעם אמאי תני בונה אחר זריקה והוצאה: מכה בפטיש: פי' בקונטרס שמפוצץ בו את הסלע לאחר שחצבה ואין נראה לר''י דבמשכן לא הוה בנין אבנים ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט מכה בפטיש דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר''י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה: כל שהוא למאי חזי. דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכוותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עיטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב: הכי גרסינן המצדד את האבן חייב. ול''ג משום מכה בפטיש דבמסקנא מוקי לה בתתאה דלא שייך שם מכה בפטיש ועוד דאכתי קאי בבונה: ולטעמיך אימא סיפא אפילו העלה ע''ג דימוס כו'. ול''ג ר' יוסי אומר אפילו העלה דאי גרסינן ליה מאי קאמר וליטעמיך הא פליגי רבנן עליה ובתוספתא נמי ל''ג ליה: העושה נקב בלול. קשה לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרווייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרווייהו בהדי הדדי: האי מאן דעייל שופתא בקופינא רב אמר חייב משום בונה. ואע''ג דקי''ל אין בנין. בכלים אור''י דהיינו דווקא בהחזרת בתי תריסין או במנורה של חוליות אבל בנין גמור מיחייב בכלים כמו בקרקע כדאמרי' בס''פ כירה (לעיל דף מז.) גבי מטה של טרסיים אם תקע חייב חטאת ומחזיר קני מנורה חייב חטאת וקרן עגולה ואין חילוק. בין כלים לקרקע. אלא במקום שאין חיזוק ואומנות דבכלי לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין ובפ' בכל מערבין (עירובין דף לה.) גבי נתנו במגדל דמוקי לה רבה ורב יוסף במגדל של עץ דמ''ס כלי הוא ואין בנין בכלים ומ''ס אהל הוא התם מיירי במנעול וקטיר במיתנא כדמסיק אביי לבסוף ולא הוצרכו לפרש משום דפשיטא דבהכי איירי דבע''א יש סתירה ובנין בכלים וכן משמע מדמוקי אביי במנעול וקטיר . במיתנא דהוי כמו חותמות שבכלים הא לאו הכי אסור ובריש סוגיא דפריך ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא אע''ג דסתם מגדל של עץ הוא דהוי כלי כדמוכח בכמה דוכתי מעיקרא הוה סבר דאיירי שאי אפשר לקחת העירוב אלא על ידי סתירה גמורה: לול של תרנגולין. דלא חשיב ליה שמואל בונה אומר ר''י משום דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא: [ועי' לקמן קמו.]: אבל בהנך תרתי אימא מודה כו'. ומקמייתא ובתרייתא נמי לא ידעינן מציעתא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד