דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

שבת קב ע"א - Steinsaltz

MISHNA: One who unwittingly throws an object from one domain to another or one who throws an object four cubits within the public domain, and after the object left his hand he remembered that he is in violation of a prohibition, if another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt. Similarly, if one threw a rock on Shabbat to inflict a wound on a person or on an animal, for which one is liable to bring a sin-offering, and he remembered that he was in violation of a prohibition before the wound was inflicted, he is exempt. This is the principle: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting. However, if the beginning of one’s action was unwitting and the conclusion was intentional, as he became aware that he was in violation of a prohibition, or if the beginning of one’s action was intentional and the conclusion was unwitting, the individuals in both of these cases are exempt until both the beginning and the conclusion are unwitting.

GEMARA: We learned in the mishna that if one throws an object unwittingly and then remembers that he was in violation of a prohibition, he is exempt if the object did not come to rest on the ground. The Gemara infers: If the object comes to rest, he is liable. The Gemara asks: Why is he liable? Didn’t he remember the prohibition before it landed, and we learned in the mishna: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action will be unwitting? If one remembered before the act was complete, he should be exempt. Rav Kahana said: With regard to the latter clause of the mishna, we have come to a special case of a bolt and a cord. The bolt is connected to a cord that one holds in his hand, which renders him capable of retrieving the bolt before it lands. Therefore, in a case where the beginning was unwitting and the conclusion was intentional, one is exempt because he is still capable of changing the outcome of the action. However, in the first clause of the mishna, once the object left his hand the action is irreversible, and therefore it is an action whose beginning and conclusion are unwitting.

The Gemara asks: The case of the bolt and the cord is one where one holds it in his hand. Therefore, no act of throwing actually took place, and there is no liability to bring a sin-offering. The Gemara answers: The case of the bolt and the cord was not stated with regard to Shabbat. Rather, it was stated with regard to one who intended to inflict a wound by throwing an object tied to a rope. The Gemara asks: This was also taught explicitly in the mishna: If one threw a rock on Shabbat to inflict a wound on a person or on an animal, and he remembered before the wound was inflicted, he is exempt. Rather, Rava said: This principle was stated with regard to a case of carrying, not throwing an object. Since one is holding the object the entire time while violating the prohibition, and is capable of letting it go at any time, this is a case whose beginning and conclusion are intentional.

The Gemara asks: Wasn’t this principle that was taught, taught with regard to throwing because that is the topic of the mishna? Rather, Rava said: Two separate matters were taught in the mishna. The first case is: One who unwittingly throws an object, and after the object left his hand he remembered that he was in violation of a prohibition. Alternatively, another case where one is exempt is: A case where one did not remember and another caught it, or a dog caught it, or if it was burned, he is exempt.

Rav Ashi said: The mishna is incomplete, and it teaches the following: One who throws a rock and remembers the violation after it left his hand, if another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt. By inference, if the object comes to rest, he is liable. Rav Ashi adds: In what case are these matters stated? In a case where one then forgot again before the object came to rest. However, if one did not then forget again, he is exempt because all who are liable to bring sin-offerings are liable only if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting.

We learned in the mishna that this is the principle: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting. It was stated that amora’im disputed this point. With regard to a case where one carried an object in the public domain two cubits unwittingly, and then became aware and carried it two more cubits intentionally, and then carried it two additional cubits unwittingly, and then placed the object, can this be characterized as a case in which the beginning of the action and the conclusion of the action are unwitting? Rabba said: One is exempt. Rava said: One is liable.

The Gemara clarifies the two positions. Rabba said: One is exempt. This is the halakha even according to Rabban Gamliel, who said: There is no awareness for half a measure, and therefore he is liable. Since one is not liable to bring a sacrifice for a half-measure, the fact that he became aware between consumption of the two halves of an olive-bulk is of no significance. One’s awareness does not demarcate between the two half-measures of two cubits with regard to liability to bring a sin-offering. He only said so there, when the measure that determines liability was completed, it was completed unwittingly. However, here, when the measure is completed, it is completed intentionally. In that case, he would say no, he is not liable. The measure that determines liability for carrying in the public domain on Shabbat is four cubits. When the object reached four cubits, he was carrying the object intentionally.

The Gemara explains: And in what case was this stated? If it was stated with regard to a case of throwing, the entire act was unwitting because when he became aware, there was nothing he could do to prevent the object from landing. Rather, it must have been with regard to a case of carrying.

Rava said: One is liable. Even according to the Rabbis, who said: There is awareness for half a measure, and therefore he is exempt, they only said so there, where it is still in his control to complete or terminate the action. But here, where it is not in his control to affect the outcome, they would not say so and would deem him liable. And in what case was this stated? If it was stated with regard to a case of carrying, the outcome is still in his control. Rather, it must have been with regard to a case of throwing. Apparently, Rabba and Rava do not disagree. They are discussing separate cases.

Rabba said: If one unwittingly threw an object from one domain to another or unwittingly threw an object four cubits in a public domain on Shabbat, and it came to rest in the mouth of a dog or in a furnace, he is liable. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: If another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt? The Gemara answers: There, the case of the mishna where one is exempt, one did not intend to throw it into the dog’s mouth. A dog came and snatched the object, preventing it from landing at its intended destination. Since the intention of the thrower was not realized, he is exempt. However, here, where Rabba said that the thrower is liable, he intended to throw the object into the dog’s mouth. He is liable because his intention was realized.

Rav Beivai bar Abaye said: We also learned support for that distinction in a mishna: There is a person who performs a single act of eating an olive-bulk of food, and he is liable to bring four sin-offerings and one guilt-offering. How so? This halakha applies to one who is ritually impure who ate forbidden fat that was notar from a consecrated offering, i.e., it remained after the time when it may have been eaten expired, and this happened on Yom Kippur. The person who did this is liable to bring one sin-offering for eating consecrated food while impure, one for eating forbidden fat, one for eating notar, and one for eating on Yom Kippur. He is also liable to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items.

Rabbi Meir says: There is one more sin-offering for which he may be liable. In addition, if it was Shabbat and he carried this olive-bulk of food from one domain to another in his mouth, he is liable for carrying out on Shabbat. The Rabbis said to Rabbi Meir: Liability for the sin-offering that you added is not incurred from violation of the same type of prohibition. He is liable for carrying out the food, not for eating it. However, fundamentally, the Rabbis agree that one would be liable for carrying out in that case. The Gemara asks: And why would one be liable? That carrying, which was done in one’s mouth, is not the typical manner of carrying out. Rather, it must be that since he intended to carry out the object in that manner, his thought renders his mouth a suitable place for placement of an object. Here, too, since he intends to throw the object into the dog’s mouth, his thought renders the dog’s mouth a suitable place for placement of an object, and he is liable for throwing it there.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - א

מתניתין:

הזורק את האבן ארבע אמות ברשות הרבים בשוגג, כי לא ידע ששבת היום, ונזכר שהיום שבת מאחר שיצתה האבן מידו וקודם שתנוח -

ולאחר שנזכר קלטה אחר לאבן, וכגון שנעקר אותו אחר ממקומו לקראת האבן וקלטה, [1] ונמצא שההנחה מתייחסת לאותו אדם והמלאכה כולה נעשית על ידי שנים, וקיימא לן "שנים שעשאוה, פטורין" -

או שקלטה הכלב בפיו, [2] שאין זו הנחה מאחר שאין הנחה חשובה לחייב אלא אם כן היתה על גבי מקום ארבעה על ארבעה - [3]

או שנשרפה ולא נחה כלל - הרי זה פטור מן החטאת. כן הוא פירוש המשנה לפי הסלקא דעתין בגמרא. [4]

וכן מי שזרק בשבת בשוגג איזה חפץ כדי לעשות חבורה בין באדם ובין בבהמה, ונזכר שהיום שבת לאחר שיצתה מידו ועד שלא נעשית חבורה, הרי זה פטור. [5]

זה הכלל: כל חייבי חטאות, אינן חייבין, עד שתהא תחלתן [תחילת המלאכה] וסופן [סוף המלאכה] בשגגה.

אבל אם היתה תחלתן בשגגה וסופן בזדון, או שהיתה תחילתן בזדון וסופן בשגגה, הרי אלו פטורין מן החטאת, עד שתהא תחילתן וסופן בשגגה.

גמרא:

שנינו במשנה: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה, פטור:

ומקשינן על המשנה, שאינה פוטרתו על אף שנזכר, אלא אם כן קלטה אחר או הכלב או שנשרפה ואין כאן הנחה, ומשמע: הא אילו נחה האבן במקום שראוי לחייב עליו ולא היה קולטה אחר או הכלב - הרי זה חייב!?

והלא נזכר עד שלא נחה, ותנן בהמשך משנתנו: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה. וזה, כיון שנזכר קודם שנחה, הרי אין סופה של מלאכה בשגגה!? [6]

אמר תירץ רב כהנא: סיפא, הפוטרת כשנזכר קודם שנחה אתאן לכגון שזרק על ידי לכתא ומתנא. [7] כלומר, אין המשנה פוטרת אם נזכר, אלא כשבשעת הזכירה יכול הוא לעכב את החפץ מלנוח, כי החפץ מחובר לחוט שביד הזורק. אבל הזורק חפץ אין מועילה זכירתו לאחר שיצתה האבן מידו, כיון שכבר אינו יכול לעכבה מלנוח, ולפיכך לא פטרה המשנה ברישא אלא כשקלטה כלב. [8]

ומקשינן עלה: לכתא ומתנא!? וכי חייב אפילו אם לא נזכר כשהיתה הזריקה על ידי לכתא ומיתנא, והרי אוגדו בידו הוא!? [9]

כלומר, איך נפרש את המשך המשנה בלכתא ומיתנא, והרי באלו פטור אפילו לא נזכר, כיון שאגדו של החפץ הנזרק בידו הוא!?

ומשנינן: אכן לענין זריקת ארבע אמות ברשות הרבים לא משכחת לה למה ששנינו בסיפא שהוא פטור כשאין סופן שגגה, ומשום, שאם יצתה האבן מידו, הרי זה כתחילתן וסופן שגגה, ואם זרק על ידי לכתא ומיתנא הרי הוא פטור אפילו היה סופה בשגגה, והסיפא הפוטרת כשנזכר באמצע המלאכה, היינו דוקא בכגון שזרק אבן על ידי לכתא ומיתנא ונתכוין לעשות חבורה, שבזה הרי לא יתכן לפוטרו משום שאגדו בידו.

ומקשינן עלה: הא, הזורק לעשות חבורה ונזכר - בהדיא קתני לה [מפורש דין זה במשנה]: [10]

שהרי שנינו במשנתנו: הזורק לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה, פטור. הרי שדין זורק לעשות חבורה ונזכר, שהוא פטור, בפירוש שנינו אותו במשנתנו. ואם כן בהכרח שהסיפא "זה הכלל" אינה עוסקת בעשיית חבורה, אלא בזריקת ארבע אמות ברשות הרבים. ומכל מקום שנינו, שהוא פטור כשנזכר עד שלא נחה. ואם כן שוב תיקשי הרישא דמשנתנו, שאינה פוטרתו בנזכר אלא כשקלטה אחר או כלב או שנשרפה!?

אלא, אמר רבא ליישב את הרישא של המשנה: זו ששנינו בסיפא דמשנתנו שאם היה סופן שגגה הרי זה פטור, היינו במעביר ארבע אמות ברשות הרבים שלא על ידי זריקה, [11] ובאופן זה בלבד אם נזכר קודם שהניח אינו חייב חטאת. אבל בזורק אינו פטור ואף שנזכר, כיון שכבר אינו יכול לעכבה. ולפיכך שנינו ברישא דמשנתנו, שאינו פטור אלא אם כן קלטה אחר או כלב או שנשרפה.

ומקשינן עלה: והא "זה הכלל" דקתני בסיפא שהוא פטור כשנזכר, אזריקה קתני לה, שהרי אחר ששנתה המשנה דין זורק לעשות חבורה, שנינו: "זה הכלל", ואם כן משמע דגם בזריקה הוא פטור אם נזכר!?

אלא אמר רבא לפרש את הרישא: לעולם אף הזורק שכבר אינו יכול לעכב את החפץ מלנוח, הרי הוא פטור אם נזכר, ומה ששנינו ברישא "קלטה כלב", אין הכוונה שלאחר זכירתו קלטה הכלב, אלא תרתי דינים נפרדים קתני ברישא:

א. הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו -

ב. אי נמי אפילו לא נזכר, וקלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה - בשני אלו הרי זה פטור. [12]

רב אשי אמר אף הוא, שהזכירה פוטרת גם אם כבר אינו יכול לעכב את החפץ מלנוח. ואולם מפרש הוא את לשון המשנה באופן אחר: [13]

חסורי מחסרא משנתנו, והכי קתני: הזורק, ונזכר מאחר שיצתה מידו, ושוב קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה, הרי זה פטור - הא נחה, הרי זה חייב.

במה דברים אמורים, שחזר ושכח, [14] ונמצא שהיתה תחילת המלאכה וסופה בשגגה.

אבל לא חזר ושכח, הרי זה פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה.

שנינו במשנה: זה הכלל: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה:

איתמר: המעביר ברשות הרבים שתי אמות בשוגג, ונזכר, ועבר החפץ שתי אמות נוספות במזיד, ועבר החפץ עוד שתי אמות בשוגג:

רבה אמר: פטור. רבא אמר: חייב.

ומפרשת הגמרא את דבריהם:

שנינו במשנה לקמן קה א: הכותב שתי אותיות [שהם שיעור כתיבה לחייב עליה חטאת] בשתי העלמות [היינו שנזכר בין אות לאות שכתב בשגגה, ושוב שכח], רבן גמליאל מחייב. וחכמים פוטרים. ומפרשת הגמרא שם: במאי קמיפלגי: רבן גמליאל סבר "אין ידיעה לחצי שיעור" [לחלק את ההעלם לשתי העלמות, שלא יצטרף עמו חצי האחר לחיוב חטאת]. ורבנן סברי, יש ידיעה לחצי שיעור.

רבה אמר: פטור, כי אפילו לרבן גמליאל, דאמר "אין ידיעה לחצי שיעור", ולדבריו, היה מקום לומר שאין הידיעה שנודע לו באמצע הזריקה מחלקת, בכל זאת כאן פטור, כי רק התם, בכותב שתי אותיות והיתה לו ידיעה ביניהן, הוא דקא מחייב, ואין הידיעה שביניהן מחלקת, משום דכי קא גמר שיעורא, בשוגג קא גמר. כשכתב את האות השניה המשלימה את שיעור הכתיבה, הרי בשוגג כתבה, וראויה היא לצירוף, ואם משום שנודע לו בינתיים, הרי לדבריו "אין ידיעה לחצי שיעור" -

אבל הכא, דאת שתי האמות השניות שעשה אחרי שתי האמות הראשונות שעשה בשוגג, במזיד עשאן, לא חייב. ואף שעשה לאחר מכן שתי אמות נוספות בשוגג, מכל מקום, השיעור נגמר בארבע הראשונות, וכיון שאת חלקן השני הוא עשה במזיד, לכן אינו מתחייב חטאת.

אך דנה הגמרא: ובמאי, באיזה אופן אנו עוסקים?

אי בזורק, הרי שוגג הוא בגמר המלאכה. כי מאחר שאין בידו לעכבה, הרי שלא נגמרה המלאכה עד שתנוח, והלוא קודם ההנחה היו שתי אמות נוספות שהיו בשוגג!? [15] אלא הכא במאי עסקינן, במעביר את ששת האמות שלא על ידי זריקה. ומאחר שבידו לגמור את המלאכה לאחר ארבע אמות, אם יניח, נגמר בכך השיעור בסיום העברת ארבע האמות הראשונות. והרי עשה את חלקם במזיד, ולכן הוא פטור. [16]

רבה אמר: חייב, ואפילו לרבנן דאמרי "יש ידיעה לחצי שיעור", והיה לנו לומר שהידיעה מחלקת, ולא יהא חייב, בכל זאת יש לחלק, ולחייב כאן. כי רק התם [לגבי כותב בשבת שתי אותיות בשתי העלמות] הוא שפטרו חכמים מקרבן, משום דבידו להפסיק את המלאכה כשנודע לו. אבל הכא, דאין בידו להפסיק את המלאכה בשעת הידיעה, לא מחלקת הידיעה, וחייב.

ודנה הגמרא: ובמאי? אי במעביר שלא על ידי זריקה, הרי אף כאן בידו להפסיק את המלאכה כשנודע לו.

ואלא, לא אמר רבה שהוא חייב, אלא בזורק, שאין בידו להפסיק את המלאכה.

ונמצא, שרבא פטר בזורק, ורבה חייב במעביר, ולא נחלקו כלל, אלא זה אמר את דינו באופן אחד, וזה באופן שני.

אמר רבה: זרק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או מתחילת ארבע לסוף ארבע ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן שקלטה שלהבת ונשרפה, [17] הרי זה חייב אם מתחילה נתכוין לכך. [18]

ומקשינן: והאנן תנן במשנתנו: קלטה אחר, או קלטה הכלב, או שנשרפה, הרי זה פטור!? [19]

ומשנינן: התם, במשנתנו, עסקינן בכגון דלא מכוין שתנוח במקום שנחה, ולכן הוא פטור כשנחה בפי הכלב, שהרי אין זה מקום ארבעה, וכן כשנשרפה הוא פטור משום שלא נח החפץ כלל. [20]

אבל הכא, בדברי רבה, מדובר בכגון דקא מכוין שתנוח שם, ומחשבתו משויא ליה מקום. [21]

אמר רב ביבי בר אביי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו שנינו במשנה בכריתות] ד"מחשבתו משויא ליה מקום": דתנן, יש אוכל אכילה אחת, וחייב עליה ארבע חטאות, ואשם אחד. כיצד? הטמא שאכל מן המוקדשין [וחייב על אכילתו בטומאה קרבן חטאת], שאכל חלב [חיובו חטאת] והוא נותר [חיובו חטאת] מן המוקדשין [22] [חיובו אשם מעילות], ביום הכפורים [חיובו חטאת].

רבי מאיר אומר: יש לך להוסיף חטאות: אף אם היתה שבת [23] והוציאו בפיו, [24] הרי זה חייב חטאת נוספת משום הוצאה. כלומר, פעמים שהוא חייב יותר חטאות, וכגון שהיתה שבת, והוציאו בפיו.

אמרו לו חכמים לרבי מאיר: אינו מן השם, אין חטאת זו משום אכילה, אלא משום הוצאה, ואין לחושבה עם שאר החיובים התלויים באכילה.

הרי מבואר, שלכולי עלמא חייב משום הוצאה כשהוציאו בפיו, ואמאי חייב? הא אין דרך הוצאה בכך!?

אלא בהכרח, כיון דקא מיכוין, מחשבתו,, שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו, משויא ליה מקום. [25]

הכא נמי, כשזרק ונח בפי הכלב או הכבשן, כיון דקא מיכוין להניחו בפי הכלב או בפי הכבשן, מחשבתו משויא ליה מקום.

הדרן עלך פרק הזורק

הערות

[1] כן פירש רש"י. והוא על פי המבואר בסוגיא לעיל ה א, ראה שם.

[2] נתבאר על פי רש"י, שכתב: או שקלטה כלב בפיו. ולכאורה נראית כוונת רש"י, דהרי מבואר לעיל ה א: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, וסובר רש"י: אף יד הכלב חשובה כארבעה על ארבעה, ולכן הוצרך רש"י לפרש שקלטה הכלב בפיו. אך ראה בתוספות רי"ד בסוף העמוד, שאף פי הכלב חשוב כארבעה על ארבעה מפני שהוא בעל חיים, והוא מפרש כן בדברי הגמרא בסוף העמוד, ושלא כפירוש רש"י שם.

[3] כמבואר לעיל ד א. וראה לעיל ז ב שלדעת רב חסדא אין צריך הנחה על גבי מקום ארבעה, וראה שתי שיטות בתוספות לעיל ד ב ד"ה באילן, אם רק ברשות היחיד לא הצריך רב חסדא הנחה על גבי מקום ארבעה, או שאין חילוק בין רשות היחיד לרשות הרבים, ולפי שיטת הרשב"א בתוספות שם, שאף ברשות הרבים אין צריך מקום ארבעה, לכאורה אי אפשר לפרש כטעמו של רש"י. והרמב"ם [שבת יג יג] כתב טעם אחר "הזורק חפץ מרשות לרשות או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או קלטו כלב או נשרף, פטור, מפני שאין זו הנחה שנתכוין לה, לפיכך אם נתכוין בשעת זריקה לכך, חייב". וראה סוגיית הגמרא בסוף העמוד, ובהערות שם.

[4] ראה היטב הערה 12.

[5] בתוספות נתקשו: לפי מסקנת הגמרא שאף לגבי שבת פטור הוא, אם נזכר תחילה, אם כן למה הצרכה המשנה להשמיענו דין זה לענין העברת ארבע אמות ולענין חבורה, והרי מה לי העברה מה לי חבורה ! ?

[6] יכולה היתה הגמרא להקשות עוד: הא לא נזכר, חייב! ? והרי קלטה כלב. שפת אמת, ראה שם שהאריך בזה.

[7] לכתא: עץ קטן שכפול ראשו [סוג של תפסן], וצריך לחמורים נושאים דרדורים [כמין חביות] של יין שתוחבין אותו בשני עקלים שהדרדורים תלויים בהם משני צידי החמור, ומחברים בו הדרדורים שיחזיק זה את זה. מיתנא: חבל. כלומר, חבל שיש תפסן בראשו המחזיק את החפץ.

[8] ומה ששנינו במשנה שנזכר, אף על פי שבלי זכירתו הרי הוא פטור משום שקלטה כלב, להשמיענו באה המשנה, שעל אף שנזכר אינו פטור, אלא אם כן קלטה אחר או הכלב. רש"י ותוספות.

[9] כעין זה לעיל צו ב, גבי זריקת בוכיאר.

[10] כן היא גירסת רש"י.

[11] א. פירוש: ומה ששנינו גבי חבורה שהוא פטור, אף שבהדיא מיירי בזריקה, היינו כשזרק על ידי לכתא ומיתנא ובידו להחזירה, תוספות. ב. ראה בליקוטי ה"חזון איש" הנדמ"ח, הובאה שם השגתו על דברי הגר"א וסרמן זצ"ל ב"קובץ ענינים", שכתב להוכיח מדברי הריטב"א במכות טו א, שאם התרו באדם רק בשעת הנחה, הרי הוא חייב. והשיג: עיין במשנה "תחילתן שגגה וסופן מזיד", ובגמרא הוה סלקא דעתין לפרש במעביר, [כוונתו לדברי הגמרא כאן, שרצתה הגמרא לפרש את כל המשנה במעביר], וכן הוא ברמב"ם פ"א הי"ט, [כוונתו, שהרמב"ם שם כתב "כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשגגה ומקצתה בזדון, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד, פטור", ולשון זו משמעה בין במעביר ובין בזורק. ולכאורה יותר יש ללמוד מלשון הרמב"ם בהמשך הדברים:. פטור, עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילתה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת, ואם יהיה בעדים והתראה חייב סקילה", וזה מפורש כמעט שלא כדברי ה"קובץ ענינים"]. ואם איתא, [הרי] תחלתו שגגה וסופו זדון בהעביר חייב מיתה, ולא שייך למתני פטור מחטאת. אלא ודאי בעינן המלאכה כולה באיסורא, וכן הוא בהדיא ברשב"א וריטב"א לעל ג ב. ועוד ראיה, אם איתא דעקר ונזכר, והניח במזיד חייב, אם כן נזכר וחזר ושכח והניח, יהא חייב חטאת, דהא הנחה לחודא הוי דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ובהדיא אמר בסוגיין [ראה בהמשך העמוד] ולקמן קה א, דידיעה מחלקת.

[12] א. כתב רש"י: "והדר תני כללא ["זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שיהא תחילתן וסופן שגגה"] לאתויי מעביר. ותמה ב"שפת אמת": והרי "זה הכלל דקתני אזריקה קתני" ! ? וראה שם. ב. נסתפק ב"שפת אמת": אי גם במזיד שייך זה הכלל, דצריך שיהיה מזיד מתחילת המלאכה ועד סופה, לאפוקי אם באמצע המלאכה נתחרט, אלא דלא מצי למיהדר, דיהיה פטור. וכתב: ומדברי התוספות לעיל ד א ד"ה קודם שיבא משמע דגם במזיד שייך כן, כמו שכתבו שם בשם ריב"א בהדביק פת בתנור, דכיון שאין אנו מניחים לו לרדות אינו מחוייב סקילה, ולכאורה קשה להביןדהא כיון דתחלתו הוי מזיד אמאי ייפטר, אך אם נאמרדהא דקתני "זה הכלל" איתמר נמי במזיד, ניחא. [ויש להעיר, דמלשון הרמב"ם שהובא בהערה 11 "עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחילתה ועד סוף בזדון, ואחר כך יהיה חייב כרת, ואם יהיה בעדים והתראה חייב סקילה", מבואר בהדיא ש"זה הכלל" הוא גם לענין מזיד. אלא שלכאורה אין לפשוט מזה את ספיקו של ה"שפת אמת", כי אמנם כן צריך שיהיה "מזיד", והיינו לאפוקי שלא שכח כי היום שבת, אך אין ללמוד מזה שאם נתחרט, יהיה פטור].

[13] כתב בתוספות רי"ד: רב אשי אמר:.: פירוש, אף על גב דרבא פירשה פירוש מרווח, וכדמשמע פשטה דמתניתין, דהאי "קלטה" - "או קלטה" קתני, ותרתי מילי נינהו. נראה לו דוחק לרב אשי לערב במתניתין דין "קלטה אחר או כלב" עם "נזכר", דמה ענין זה לזה, [הרי] כולה מתניתין מיירי בפטור ה"נזכר", ולמה עירב התנא פטור קלטה אחר או הכלב, שהיא ענין אחר, ומה טיבו של זה אצל זה. משום הכי אמר "חסורי מחסרא", ומוקי כולה מתניתין בנזכר.

[14] מבואר מדברי רב אשי, שאם כי מקצת ההעברה ברשות הרבים היתה בשעה שזכר, מכל מקום חייב הוא, והיינו כגון שזרק ארבע אמות בשוגג, אלא שבאמצע עבר כמה אמות במזיד, וכמבואר בהמשך הסוגיא, דבזרק שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג חייב הוא בודאי.

[15] א. נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: שוגג הוא, שהרי אין בידו לעכבה, וכיון שחזר ושכח חייב, דלא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה שהוא לסוף ובשוגג. והנה לכאורה היה נראה, דבזורק הרי הוא חייב רק אליבא דרבן גמליאל שאין ידיעה לחצי שיעור. כי הרי החילוק שחילקה הגמרא מדברי רבן גמליאל הוא, דבשתי אותיות גמר שיעורא בשוגג מה שאין כן גבי ארבע אמות במזיד קא גמר, ולזה מועיל מה שכתב רש"י, דבזורק "לא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה", אבל לא לרבנן הסוברים "יש ידיעה לחצי שיעור". ואמנם בהכרח לפרש לא כן, שהרי בהמשך הגמרא "רבה אמר חייב, ואפילו לרבנן דאמרי יש ידיעה לחצי שיעור, התם הוא דבידו, אבל הכא דאין בידו, לא. ובמאי, אי במעביר הרי בידו, אלא בזורק", ומבואר דבזורק הוא דאמר רבה שחייב אפילו לרבנן, וכתב שם רש"י "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", ואם כן מבואר, שאפילו לרבנן הרי הוא חייב בזורק בין לרבה ובין לרבא. ולשון התוספות הוא: אי בזורק שוגג הוא, אף על גב דכי גמר שיעוריה במזיד גמר, מכל מקום כיון דבתחילת זריקה [שהוי עיקר החיוב, לשון תוספות הרא"ש] הוי שוגג ואין יכול להחזירה, ובהנחה נמי שוגג הוא, חשיב כאילו מתחילה ועד סוף הויא חדא שגגה. ב. בגדר העברת ארבע אמות ברשות הרבים מצינו מחלוקת. ודעת בעל המאור [לו ב מדפי הרי"ף] בגדר האיסור, שהוא: לפי שארבע אמות של אדם בכל מקום קונות לו, וכרשותו דמיין, וכשמוציא חוצה להן - בזורק או במעביר - כזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דמי. ולפי זה תמוה לכאורה, איך שייך לחייבו על העברת שתי האמות הנוספות, והרי כשעבר ארבע אמות כבר הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ושתי האמות הנוספות אינם אלא כמכניס שתי אמות בעומק רשות הרבים שאין לחייב עליהם ! ? וראה מה שכתב על זה ב"שלמי יוסף".

[16] בליקוטי "חזון איש" הנדמ"ח, הובאו דברי הגר"א וסרמן זצ"ל ב"קובץ ענינים", שרצה לחדש - על פי מה שהוכיח מדברי הריטב"א [הובא גם בהערה לעיל], שאם הניח במזיד ובהתראה הרי הוא חייב מיתה, אף שהיתה העקירה בשוגג - שאם כן יש לומר גם לענין חטאת, שאם היה אנוס בעקירה והניח בשוגג הרי הוא חייב חטאת, ולא פטרה המשנה בתחלתו זדון וסופו שגגה, אלא משום שהוא "אינו שב מידיעתו". והשיג ה"חזון איש": הלא בשתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג פטרינן בגמרא משום ידיעה בינתיים, ומבואר שאין כאן משום "אין שב מידיעתו", שהרי שתי אמות בלי עקירה והנחה אין כאן חילול שבת. ועוד, אפילו בעשה תשובה פטרינן שאין מזיד ושוגג מצטרפין, תדע שהא ידיעה בין עקירה להנחה פוטרת ומחלקת, וכל שכן כשעשה במזיד העקירה, ומזה מוכח שאין לחייב על הגמר לחוד, שאין ידיעה בינתיים מחלקת רק לענין שיעור החטא ולא מפסידה עיקר המלאכה, ואם כן ליחייב על ההנחה לחודא, אלא שהעקירה וההנחה לא גריעא משתי אותיות שאין חייב באות אחת בשוגג ואות אחת במזיד.

[17] על פי לשון רש"י בעירובין צט א.

[18] כן מוכח בהמשך הסוגיא. ומטעם זה כתבו התוספות שלא לגרוס "ונחה בפי הכלב", כי לשון זו משמעה, שהוא לא נתכוין לכך, אלא מעצמה נחה שם. אלא גרסינן "זרק בפי הכלב". ומיהו בתוספות עירובין צט א כתבו בשם הר"ח דשפיר גרסינן "ונח", ראה שם.

[19] וכבר נתבאר בפירוש משנתנו שהוא פטור באופן זה אפילו כשלא נזכר.

[20] ראה בהערה הבאה.

[21] א. נתבאר על פי רש"י. וכן מבואר בסוף העמוד "כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום", והיינו, כמו שפירש רש"י במשנה, דבנחה בפי הכלב אין זו הנחה משום דבעינן מקום ארבעה, ולזה מועיל מחשבתו שיהא חשוב כמו מקום ארבעה על ארבעה. וכן הוא מפורש בסוגיא דעירובין צט א: אמר רב יוסף: השתין ורק חייב חטאת, והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא, מחשבתו [שהוא צריך לכך] משויא ליה מקום [הוצאה חשובה, רש"י], דאי לא תימא הכי, הא דאמר רבה זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב חטאת, והא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, וליכא, אלא מחשבתו משויא ליה מקום, הכא נמי מחשבתו משויא ליה מקום. ומיהו בהכרח צריך לומר לכאורה, דלאו דוקא כשהחסרון הוא משום מקום ארבעה הוא דמועיל מחשבתו להשוותו מקום, אלא אפילו אם לא נח כלל הרי הוא מתחייב כשנתכוין לכך, שהרי "בפי הכבשן" לא נח החפץ כלל, אלא דרך הילוכו נשרף בפי הכבשן, ומכל מקום מועיל מחשבתו לחייבו. וכן מצינו בהמשך הסוגיא, דבמקום שאין דרך הוצאה מתחייב הוא משום מחשבתו, וכן נתבאר בפנים. [ומיהו אפשר דשריפתו זו היא הנחתו, וכעין שמצינו "כתיבתן זו היא הנחתן" [לעיל פ א], ו"אכילתו זו היא הנחתו" [בתוספות כאן ד"ה והוציאו]. ב. הקשו התוספות לעיל ד ב ד"ה אלא: הרי לעיל בתחילת המסכת גבי בעל הבית שהניח ביד עני או עני שהניח ביד בעל הבית שהם חייבים כמבואר במשנה שם, מקשינן לעיל ד א: והא בעינן מקום ארבעה וליכא, והרי כאן מבואר דמחשבתו משויא ליה מקום ! ? ותירץ רבינו תם: דהא דאמר "מחשבתו משויא ליה מקום", היינו היכא דלא ניחא ליה בענין אחר אלא בענין זה, כמו משתין ורק, שאינו יכול להשתין או לרוק בענין אחר, וכן זרק בפי כלב, שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרוף העץ בכבשן:. אבל הכא אינו חושש, אם מקבל בידו או בכלי אחר. וכעין זה כתבו התוספות בעירובין צט א ד"ה מחשבתו: דוקא בכי האי גוונא דנהנה באותו מקום טפי מבמקום אחר, כגון בפי כלב שיאכלנה, ובפי הכבשן שתשרף שם, וכן השתין ורק, אבל זרק על המקלות או על שום דבר אפילו במתכוין, לא אמרו "מחשבתו משויא ליה מקום".

[22] כיון שנותר הוא, ממילא הוא מן המוקדשין.

[23] כתב רש"י, שלכך הוצרך רבי מאיר לומר שהיתה שבת, כי רבי מאיר סובר: "אין עירוב והוצאה ליום הכפורים". והתוספות הביאו מן הגמרא בכריתות יד א, דלמסקנא מבואר שם טעם אחר, והוא: לכך נקט "שבת", כדי להוסיף חטאות, כי הוא חייב שתי חטאות, הן משום שבת והן משום יום הכפורים.

[24] ביארו התוספות, שאף על ההוצאה הוא מתחייב בשעת בליעה כמו על השאר "דבליעתו הויא הנחה אף על פי שמהלך, כדאמרינן לעיל פ א כתיבתן זו היא הנחתן". וראה עוד בתוספות למה הוא חייב ואף על פי שפיו למעלה מעשרה טפחים מקרקע רשות הרבים שהוא אויר "מקום פטור".

[25] לכאורה נראה שלשון זו אגב דברי רבה היא, כי גבי הוצאה בפיו אין החסרון משום מקום, אלא משום שאין דרך הוצאה בכך, אלא אגב שבדברי רבה החסרון הוא משום מקום, לכן נקטה הגמרא לשון זו, [אלא שבלשון המאירי משמע קצת לא כן, וצ"ע]. ועיקר הכוונה היא על פי מה שכתב רש"י בעירובין צט א דמחשבתו משויא ליה הוצאה חשובה, ומועיל גם לענין הוצאה שלא כדרך הוצאה.

 

א משנה הזורק אבן מרשות אחת לחברתה או למרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת בשוגג, ונזכר שעשה עבירה מאחר (לאחר) שיצתה האבן מידו, אם קלטה (תפסה) אחר או קלטה כלב או שנשרפה — פטור. וכן אם זרק אבן בשבת כדי לעשות חבורה, בין באדם ובין בבהמה, והעושה חבורה בשבת חייב חטאת, ונזכר עד שלא נעשית עדיין החבורה — פטור. זה הכלל: כל חייבי חטאות — אינן חייבין עד שתהא תחלתן, תחילת המעשה, וסופן, סוף המעשה, בשגגה. אבל אם היתה תחלתן בשגגה וסופן בזדון (בידיעת החטא), או תחילתן בזדון וסופן בשגגה — פטורין, עד שתהא תחילתן וסופן בשגגה.

ב גמרא שנינו במשנה שהזורק בשוגג ונזכר לאחר הזריקה שזו עבירה, אם נתפסה האבן בידי אחר ולא נח — פטור. ומדייקים: הא [הרי] אם נחה האבן שזרק — יהא חייב, ומדוע? והלא נזכר, ותנן [ושנינו במשנתנו]: כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן בשגגה, ואם נזכר קודם שנגמרה מלאכת הזריקה מדוע יתחייב עליה?! אמר רב כהנא: סיפא אתאן [בסוף המשנה בהכרח באנו] לדון במקרה מיוחד, כשזרק לכתא ומתנא (דבר הקשור בחבל או רצועה שתופסו בידו), שיכול להחזיר את החפץ אליו עד שינוח, לכן זה נקרא "תחלתו שוגג וסופו מזיד", כיון שעדיין ביכולתו לשנות את המעשה, אבל בראש המשנה, כיון שיצאה האבן מידו אין החרטה שלאחר מכן מועילה, כיון שאין ביכולתו לשנות את המעשה, ולכן זה נקרא "תחילתו וסופו שוגג".

ושואלים: הלא לכתא ומתנא אוגדו (מחזיקו) בידו הוא, ואין כאן זריקה כלל ולא נעשתה עבירה המחייבת חטאת! ומשיבים: לא לענין זריקה מדובר, אלא לעניין כגון שנתכוין לעשות חבורה על ידי זריקת חפץ הקשור בחבל. ושואלים: הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו במפורש במשנתנו]: הזורק אבן כדי לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה — פטור! אלא אמר רבא: הכלל נאמר במעביר חפץ, ולא בזורק, שמאחר שמחזיק את החפץ בידו במשך כל עשיית המלאכה, ובידו להניחו מתי שיתחרט, הרי זה נקרא "תחלתו וסופו בזדון".

ושואלים: והא [והרי] "זה הכלל" דקתני [ששנינו], על מקרה של זריקה קתני [שנינו], שהרי משנתנו בדיני זורק עוסקת. אלא אמר רבא: תרתי קתני [שני דברים נפרדים שנינו], וכך יש להבין את המשנה: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, אי נמי [או גם כן] לא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה — פטור.

רב אשי אמר: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה, המשנה, וכך יש לשנותה]: הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר או קלטה כלב או שנשרפה — פטור. ובאמת יכולים להסיק מכאן: הא [הרי] אם נחה — חייב, אלא שיש להוסיף: במה דברים אמורים — שחזר ושכח לפני שנח החפץ, אבל כאשר לא חזר ושכח — פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה.

ג שנינו במשנה, זה הכלל: כל חייבי חטאות חייבים רק כשתחילת המלאכה וסופה היו בשגגה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין זה: אם טלטל ברשות הרבים שתי אמות בשוגג, ואחר כך שתי אמות אחרות נזכר וטלטל במזיד, ושתי אמות אחרונות עד להנחתו טלטל שוב בשוגג, והשאלה היא האם אפשר לומר בכגון זה "תחילתו וסופו שגגה" או לא. רבה אמר: פטור, רבא אמר: חייב.

ומסבירים את שיטותיהם: רבה אמר: פטור, ואפילו לשיטת רבן גמליאל שאמר שאין ידיעה לחצי שיעור, שמי שנודע לו שעבר בשגגה בפחות מן השיעור הקטן ביותר הראוי להתחייב בו — אין ידיעה זו נחשבת כלל, ואינה מצטרפת ואינה מפסיקה. ואולם במקרה שלנו גם הוא יודה שפטור. וההבדל: התם [שם] הוא דכי קא גמר שיעורא [שכאשר נגמר שיעור] העבירה — בשוגג קא גמר [הוא נגמר], אבל הכא [כאן] שבמזיד נגמר השיעור — לא, שהרי שיעור ההעברה הקטן ביותר הוא ארבע אמות, וכשהיה החפץ בסוף ארבע אמות, לא היה זה בשוגג.

ומסבירים: ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] מדובר? אי [אם] בזורק — הלא שוגג גמור הוא, שהרי בשתי האמות שהתחרט בהן שוב לא יכול היה לעכב את נפילת החפץ. אלא יש לומר שמדובר במעביר.

רבא אמר: חייב. ואפילו לרבנן דאמרי [לשיטת חכמים האומרים] שיש ידיעה לחצי שיעור, התם [שם] הוא שאמרו כן משום שבידו עדיין להשלים או להפסיק את המעשה, אבל הכא [כאן] שאין בידו לשנות את המעשה — אף הם יודו שלא חייב. ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] מדובר? אי [אם] במעביר — הרי החפץ בידו! ואלא יש לומר שמדובר בזורק. ואם כן לפי בירור דברים זה לא נחלקו רבה ורבא אלא כל אחד מהם דן במקרה אחר.

ד אמר רבה: זרק אבן מרשות אחת לחברתה או למרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת בשוגג, ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן — חייב. ושואלים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שאם קלטה אחר או קלטה הכלב או שנשרפה — פטור! ומשיבים: התם [שם] במשנתנו ששנינו שפטור הרי זה באופן שלא מכוין [התכוין] לזרוק בפי הכלב, אלא שהכלב בא וחטף את החפץ, וכיון שלא נעשתה מחשבת הזורק — פטור, ואילו הכא [כאן] ששנינו שחייב הרי זה באופן דקא מכוין [שהוא כן התכוין] ומאחר שהתכוין לזרוק בפי הכלב, הרי נח החפץ במקום שרצה, וחייב.

אמר רב ביבי בר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] סיוע להלכה זה ממה ששנינו במשנה: יש אוכל אכילה אחת ששיעורה כזית בלבד וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד. כיצד? מי שהיה טמא שאכל חלב, והיה החלב נותר מן המוקדשין, והיה זה ביום הכפורים, שחייב חטאת משום טמא שאכל את הקודש, ומשום אוכל חלב, ומשום אוכל נותר, ומשום אוכל ביום הכיפורים. ואף חייב להביא אשם על מעילה, שעבר על האיסור ליהנות מן הקודש.

ר' מאיר אומר: אפשר להוסיף עוד חטאת אחת: אף אם היתה שבת והוציאו לכזית זה בפיו — חייב משום הוצאה בשבת. אמרו לו חכמים לר' מאיר: אינו מן השם, כלומר, חטאת זו שהוספת אינה מאותו ענין, כיון שאינו מתחייב בכך על אכילה אלא על הוצאה, ואילו אנו מחפשים חיובים הרבה על ידי אכילה אחת. אבל לעיקר הדין נראה שאף חכמים מסכימים שמתחייב על הוצאה זו בפיו. ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] אין דרך הוצאה בכך! אלא יש לומר: כיון דקא מיכוין [שהוא מתכוין] להוציא בדרך זו — מחשבתו משויא ליה [עושה אותו, את פיו] כמקום חשוב שיש בו הנחה ראויה. הכא נמי [כאן גם כן] כיון דקא מיכוין [שהוא מתכוין] לזרוק בפי הכלב מחשבתו משויא ליה [עושה אותו, את פי הכלב] כמקום

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: One who unwittingly throws an object from one domain to another or one who throws an object four cubits within the public domain, and after the object left his hand he remembered that he is in violation of a prohibition, if another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt. Similarly, if one threw a rock on Shabbat to inflict a wound on a person or on an animal, for which one is liable to bring a sin-offering, and he remembered that he was in violation of a prohibition before the wound was inflicted, he is exempt. This is the principle: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting. However, if the beginning of one’s action was unwitting and the conclusion was intentional, as he became aware that he was in violation of a prohibition, or if the beginning of one’s action was intentional and the conclusion was unwitting, the individuals in both of these cases are exempt until both the beginning and the conclusion are unwitting.

GEMARA: We learned in the mishna that if one throws an object unwittingly and then remembers that he was in violation of a prohibition, he is exempt if the object did not come to rest on the ground. The Gemara infers: If the object comes to rest, he is liable. The Gemara asks: Why is he liable? Didn’t he remember the prohibition before it landed, and we learned in the mishna: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action will be unwitting? If one remembered before the act was complete, he should be exempt. Rav Kahana said: With regard to the latter clause of the mishna, we have come to a special case of a bolt and a cord. The bolt is connected to a cord that one holds in his hand, which renders him capable of retrieving the bolt before it lands. Therefore, in a case where the beginning was unwitting and the conclusion was intentional, one is exempt because he is still capable of changing the outcome of the action. However, in the first clause of the mishna, once the object left his hand the action is irreversible, and therefore it is an action whose beginning and conclusion are unwitting.

The Gemara asks: The case of the bolt and the cord is one where one holds it in his hand. Therefore, no act of throwing actually took place, and there is no liability to bring a sin-offering. The Gemara answers: The case of the bolt and the cord was not stated with regard to Shabbat. Rather, it was stated with regard to one who intended to inflict a wound by throwing an object tied to a rope. The Gemara asks: This was also taught explicitly in the mishna: If one threw a rock on Shabbat to inflict a wound on a person or on an animal, and he remembered before the wound was inflicted, he is exempt. Rather, Rava said: This principle was stated with regard to a case of carrying, not throwing an object. Since one is holding the object the entire time while violating the prohibition, and is capable of letting it go at any time, this is a case whose beginning and conclusion are intentional.

The Gemara asks: Wasn’t this principle that was taught, taught with regard to throwing because that is the topic of the mishna? Rather, Rava said: Two separate matters were taught in the mishna. The first case is: One who unwittingly throws an object, and after the object left his hand he remembered that he was in violation of a prohibition. Alternatively, another case where one is exempt is: A case where one did not remember and another caught it, or a dog caught it, or if it was burned, he is exempt.

Rav Ashi said: The mishna is incomplete, and it teaches the following: One who throws a rock and remembers the violation after it left his hand, if another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt. By inference, if the object comes to rest, he is liable. Rav Ashi adds: In what case are these matters stated? In a case where one then forgot again before the object came to rest. However, if one did not then forget again, he is exempt because all who are liable to bring sin-offerings are liable only if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting.

We learned in the mishna that this is the principle: All who are liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action and the conclusion of their action are unwitting. It was stated that amora’im disputed this point. With regard to a case where one carried an object in the public domain two cubits unwittingly, and then became aware and carried it two more cubits intentionally, and then carried it two additional cubits unwittingly, and then placed the object, can this be characterized as a case in which the beginning of the action and the conclusion of the action are unwitting? Rabba said: One is exempt. Rava said: One is liable.

The Gemara clarifies the two positions. Rabba said: One is exempt. This is the halakha even according to Rabban Gamliel, who said: There is no awareness for half a measure, and therefore he is liable. Since one is not liable to bring a sacrifice for a half-measure, the fact that he became aware between consumption of the two halves of an olive-bulk is of no significance. One’s awareness does not demarcate between the two half-measures of two cubits with regard to liability to bring a sin-offering. He only said so there, when the measure that determines liability was completed, it was completed unwittingly. However, here, when the measure is completed, it is completed intentionally. In that case, he would say no, he is not liable. The measure that determines liability for carrying in the public domain on Shabbat is four cubits. When the object reached four cubits, he was carrying the object intentionally.

The Gemara explains: And in what case was this stated? If it was stated with regard to a case of throwing, the entire act was unwitting because when he became aware, there was nothing he could do to prevent the object from landing. Rather, it must have been with regard to a case of carrying.

Rava said: One is liable. Even according to the Rabbis, who said: There is awareness for half a measure, and therefore he is exempt, they only said so there, where it is still in his control to complete or terminate the action. But here, where it is not in his control to affect the outcome, they would not say so and would deem him liable. And in what case was this stated? If it was stated with regard to a case of carrying, the outcome is still in his control. Rather, it must have been with regard to a case of throwing. Apparently, Rabba and Rava do not disagree. They are discussing separate cases.

Rabba said: If one unwittingly threw an object from one domain to another or unwittingly threw an object four cubits in a public domain on Shabbat, and it came to rest in the mouth of a dog or in a furnace, he is liable. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: If another caught it, or if a dog caught it, or if it was burned, he is exempt? The Gemara answers: There, the case of the mishna where one is exempt, one did not intend to throw it into the dog’s mouth. A dog came and snatched the object, preventing it from landing at its intended destination. Since the intention of the thrower was not realized, he is exempt. However, here, where Rabba said that the thrower is liable, he intended to throw the object into the dog’s mouth. He is liable because his intention was realized.

Rav Beivai bar Abaye said: We also learned support for that distinction in a mishna: There is a person who performs a single act of eating an olive-bulk of food, and he is liable to bring four sin-offerings and one guilt-offering. How so? This halakha applies to one who is ritually impure who ate forbidden fat that was notar from a consecrated offering, i.e., it remained after the time when it may have been eaten expired, and this happened on Yom Kippur. The person who did this is liable to bring one sin-offering for eating consecrated food while impure, one for eating forbidden fat, one for eating notar, and one for eating on Yom Kippur. He is also liable to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items.

Rabbi Meir says: There is one more sin-offering for which he may be liable. In addition, if it was Shabbat and he carried this olive-bulk of food from one domain to another in his mouth, he is liable for carrying out on Shabbat. The Rabbis said to Rabbi Meir: Liability for the sin-offering that you added is not incurred from violation of the same type of prohibition. He is liable for carrying out the food, not for eating it. However, fundamentally, the Rabbis agree that one would be liable for carrying out in that case. The Gemara asks: And why would one be liable? That carrying, which was done in one’s mouth, is not the typical manner of carrying out. Rather, it must be that since he intended to carry out the object in that manner, his thought renders his mouth a suitable place for placement of an object. Here, too, since he intends to throw the object into the dog’s mouth, his thought renders the dog’s mouth a suitable place for placement of an object, and he is liable for throwing it there.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אפי' לרבן גמליאל דאמר אין ידיעה לחצי שיעור. בסוף פ' הבונה (שבת דף קה) חלק רבן גמליאל עם החכמים בכותב ב' אותיות בב' העלמות ובגמ' גרסי במאי קמיפלגי רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור וכבר פירשנו אותה בפרק כלל גדול (דף קב):

אמר רב ביבי בר אביי אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד. ומשכחת לה במסכת כריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב (דף יג) פי' ד' חטאות בנוי על עיקר המשנה שבתחלת זו המסכת' ל"ו כריתות בתורה ואלו הן טמא שאכל את הקודש והאוכל חלב ודם ונותר ופיגול והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים כו' ואמרו על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ומי שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביום הכפורים חייב חטאת משום טמא שאכל את הקודש וחטאת [חלב וחטאת משום אוכל נותר וחטאת] משום אוכל ביום הכפורים הרי ד' חטאות וחייב אשם מעילות כמשה"כ (ויקרא ה׳:ט״ו) נפש כי תמעול מעל בה' וחטאה בשגגה וכדתנן (מעילה דף יח) הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל ואילו היה טהור ואכל את הקודש בשגגה נתחייב אשם מעילות:

סליק פרק הזורק.

תוב מקשו להני דאמרי עושה מקום ד' כמו שאמרנו כמו תיבה פחותה או סל פחותה וכיוצא בהן וממלא ואע"ג דליכא משפת מיא י' טפחים שופכין דספינה להיכי שדי להו כלומר שופכין שצריך לשופכן כגון מי רגלים וכיוצא בהן היכא שפיך להו וכי תימא באותו מקום (שעשהו ד' הוא ממלא אלא המים) [שעשהו למלא בו המים] הוא שופך שופכין לשם הא קא מימאסו ליה מיא. ומשני שדי להון בדופן של ספינה שהיא מכלל רה"י ואע"ג דשותתין ואזלי מדפני ונחתני לים כל כי האי גוונא כחו בכרמלית לא גזרו רבנן וגרסינן בפרק ר' אליעזר דתולין אמר רב יהודה האי מאן דסחי במיא דנהרא בשבתא ניגנוב נפשיה וניסק דאי לא קמסיק מיא מכרמלית לרה"י והוא הספינה סוף סוף כי נחית למיסחי קא דחי להו למיא ונמצא מטלטל בכרמלית ושנינן שכוחו בכרמלי' לא גזרו רבנן ומנא תימרא דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן דתניא ספינה שבים ר' יהודה אומר עמוקה י' ואינה גבוהה י' מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה ואוקימנא להאי דתני מטלטלין מתוכה לים על חודה של ספינה שהן דפני הספינה וש"מ כחו בכרמלית לא גזרו רבנן פי' עמוקה י' ואינה גבוהה י' כגון שנשתקעו מחיצותיה בים וכשאתה מודד עמוקה של ספינה מבפנים הויא זו טפחים ופעמים יותר אבל משפת הים ולמעלה עד שפת הספינה כיון שנשתקעו מקצת מחיצותיה בים לא הוי גבוהה י' ונמצאת הספינה רה"י והים כרמלית לפיכך הוצאה מן הספינה דרך כחו לא גזרו רבנן אבל להכניס דלא אפשר דרך כחו לא שרו:

ירושלמי א"ר אבין למה מן הים לתוכה אסור מפני הסכנה אמר רב הונא הני ביציאתה דמישן אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות. פי' ביצייתא ספינות קטנות העשויות לתשמיש הגדולות כי כשבאות להיכנס בנמל מהלכות לפניה ורואין הקלו המים אם לאו ואם רואין כי קלו המים משליכין העוגין בים שהן ברזילים [גדולים] ומעמידין אותה שם ועוד עשויות לצאת בהם בני הספינה ליבשה וליכנס בהן ולטעון ולפרק האנתיקי שבה ומתוך שהן קלות ומהלכות על ביצת המים לפיכך הם נקראות ביצייתא:
מישן. שם מקום וגרסינן בהמוכר את הספינה מכר את ביציית סומכוס אומר מכר את הדוגית ואמר רבא הביצית ודוגית חדא מלתא היא ומפני שמישן הוא מקום אגמי מים עושין ביציית להלך בהן באגמים ויש להן דפנות שהן מחיצותיה וקרקעיתה עשויה נסרים נסרים וביניהם חלל ומי הים והנהר נכנסין בה. והיושבים בה כמו במים יושבין ועושין אותה כך שאפי' אם תתהפך על פניה אינה נטבעת לעולם.

ואמר רב הונא כיון שהיא פרוצה ככרמלית דינה ואין מטלטלין בה בשבת אלא בארבע ולא אמרו אלא בזמן שאין בה [בין] נסר לנסר חלל פחות מג' טפחים. אבל יש בין נסר לנסר חלל פחות מג' טפחים כיון דכל פחות מג' כלבוד דמי רואין אלו הנסרים כאלו מחוברין איש אל אחיו הן ואע"פ שהמים נכנסין בה לא חיישינן וכרה"י היא ומותר לטלטל בכולה וכן אם היו נסרין פחות מד' ויש בין זה לזה יתר מג' או ג' ומילא את החלל שבין הנסרים קני ואורבני מותר לטלטל בכולה ואתקיף עליה רב נחמן למה לך כולי האי לימא גוד אחית מחיצתא פי' ראה בלבך כאלו את חותך כמין קלף מן המחיצות שהן דפני הביצית (ומציעו) [ומעמיד] בקרקעיתא ונמצאו הנסרין כולן כאלו מחוברות הן מי לא תניא ר' יוסי בר יהודה אומר נעץ קנה ברה"ר והניח בראשו טרסקל רחב ד"ט וזרק מרה"ר ונח על גביו חייב.

הכי גרסינן בתוספות (ד"ה אמר): זרק בפי הכלב. דאילו לגירסת הספרים דגרסי ונחה בפי הכלב, משמע שלא נתכון שתנוח בפי הכלב ואם כן לא הוי כמקום ארבעה, אבל בשזרק לנוח בפי הכלב מחשבתו משויא ליה מקום.

אם היתה שבת והוציאו. פירש רש"י ז"ל דקסבר דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ואינו מחוור, דזעירי דהוה בעי למידק מיניה הכין במקומה בפרק אמרו לו אכלת חלב (כריתות יד, א) איתותב, ואסיקנא דזעירי ברייתא היא, אלא הא אסיקנא התם דלהכי נקט אם היה שבת לטפויי איסורי, דאף משום שבת (היה) [חייב].

המשנה הששית הזורק ונזכר לאחר שיצתה מידו קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור זרק כדי לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשתה חבורה פטור זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהיה תחלתן וסופן שגגה תחלתן שגגה וסופן זדון תחלתן זדון וסופן שגגה פטורין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אמר הר"ם פי' כשתדקדק לשון זאת המשנה תמצא בה קושיא והיא כי הוא אומר כי כשנזכר הוא אסור ואח"כ קלטו אחר לאותו דבר שזרק שהוא פטור ואם לא קלטו אחר אלא שנפל לארץ יהיה חייב וזה אחר שנזכר ואח"כ אמר כי כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחלתם וסופם שגגה ושערוה בתלמוד כך הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו או שלא נזכר וקלטה אחר או קלטה כלב או נשרפה פטור הא נחה חייב חטאת במה דברים אמורים כשחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:

אמר המאירי המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמרו הזורק ונזכר לאחר שיצא מידו ר"ל שזרק בשוגג ואחר שיצאת מידו קודם שהונחה נזכר שהוא שבת והרי שנמצא שוגג בעקירה ולא בהנחה וזה שאמר קלטה אחר ר"ל שנעקר ממקומו וקבלה שנמצאו שנים שעשאוה או שקלטה כלב בפיו שאין כאן הנחה שהרי אין בפי הכלב מקום ארבעה או שנשרפה קודם הנחה פטור ודבר זה אי אתה צריך לו לנזכר שאף אם היתה תחלתו וסופו שגגה על צדדין אלו מיהא פטור וכן אם נזכר אף בלא צדדין אלו פטור שהרי תחלתו שגגה וסופו אונס ומתוך כך פירשוה בגמ' בחזר ושכח שנמצאת תחלתו וסופו שגגה ואמצעיתו זדון ואמר שמ"מ הואיל ותחלתו וסופו שגגה חייב אע"פ שיש ידיעה לחצי שעור בזריקה שאני הואיל ואין יכול לעכבה בשעת זכירתו הא במעביר על דרך זה פטור שידיעת חצי שיעור מחלקת ומתוך שבזריקה מיהא חייב כאלו לא היתה ידיעה בנתים כלל אמר שאם היו שם צדדין אלו ר"ל שקלטה אחר או נשרפה או שנחה על גבי מקום שאין בו ארבעה פטור וכבר ביארנו בקלטה אחר שנעקר ממקומו וקבלה שאם לא נעקר ממקומו אלא שעמד במקומו וקבלה ודאי חייב ואין זה קלטה אחר אלא שהיא נחה על גביו מאליה:

הזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר קודם עשיית חבורה שאסור לעשות חבורה בשבת פטור שהרי תחלתו שגגה וסופו בידיעה וכלל הדברים שאין חיוב חטאת אלא בתחלתו וסופו שלא בידיעה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שקשר חבל בכלי וזרק את הכלי וראש החבל בידו אפי' זרקו כמה פטור שאין זו זריקה גמורה שתחייבהו חטאת בשוגג הואיל ובידו להחזירה אצלו:

מי שהעביר שש אמות ברה"ר שתים ראשונות בשוגג ושתים אמצעיות במזיד ר"ל בידיעה ושתים אחרונות בשגגה פטור שידיעה שבנתים מחלקת שיש ידיעה לחצי שיעור ומ"מ בזורק על דרך זה חייב כמו שביארנו במשנה הואיל ותחלתו וסופו בשגגה ר"ל שלא בידיעה ואין ידיעה שבנתים מחלקת אחר שאין בידו להחזירה ושמועה זו לא נחלקו בה כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי שהפוטר תופס ענינה במעביר והמחייב בזורק וי"מ שיש מחלקת ביניהם ואין הדברים נראין:

זה שביארנו שאינו חייב עד שיניח על גבי מקום ארבעה פירושו כשאינו מכוין להניחה באותו מקום אבל אם היה מכוין להניחה ע"ג אותו מקום הרי מחשבתו עושתהו מקום מעתה זרק בפי הכלב או בפי הכבשן הואיל וכונתו לכך חייב וכן המוציא אוכלין בפיו אע"פ שאין דרך הוצאה בפה לגבי אוכלין מיהא הואיל והוא אוכל דבר זה וחישב בו להוציאו בפיו מרשות לרשות חייב שמחשבתו עושתהו מקום כמו שהתבאר:

יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפרים ואיסורין אלו מהם באיסור כולל ומהם באיסור מוסיף וכבר ביארנו ענינה במסכת שבועות פרק שלישי:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה כגון שנתכוון כו' ואע"ג דאוגדו בידו לאו משום זריקה כו' ר"ל דלא שייך אוגדו בידו לענין מלאכת שבת אלא באיסור הוצאה וזריקה ולא באיסור חבורה וק"ל:

בד"ה והא כי קתני כו' ואי סתם זורק כו' עכ"ל. אע"ג דזה הכלל איירי במעביר דהוי בידו כמו זורק דאיירי בלכתא ומתנא דהוי בידו והוי שפיר דומה מ"מ משמע ליה כיון דזה הכלל איירי במעביר סתם דומיא דהכי איירי זורק סתם וק"ל:

תוס' בד"ה אלא אמר רבא כו' למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה כו' וכן לרבא כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דמשמע דלרב אשי לא קשה להו מידי ואמאי הא כיון דקתני בזורק ד' אמות ונזכר ולא חזר ושכח דפטור ל"ל למתני הכי גבי חבורה דמ"ל חבורה ומ"ל זורק ד' אמות ועוד כיון דאפילו בשוין קשיא להו ל"ל למתני חבורה תקשי להו בפשיטות לרבא דקאמר תרתי קתני ל"ל למתני זה הכלל דבכ"מ מוסיף זה הכלל על המילתא דקתני ברישא וכאן אדרבה כ"ש הוא כיון דזורק ונזכר פטור כ"ש במעביר דהוי בידו ויש ליישב דאי לא הוה קתני זה הכלל ה"א דחבורה איירי דוקא בלכתא ומתנא ולא הוה תנינן ברישא א"נ קלטה כו' אבל השתא דקתני זה הכלל ליכא למימר הכי כדפרכינן והא זה הכלל דקתני אזריקה כו' ומה"ט נמי ל"ק להו לרב אשי דהוא לא הגיה המשנה אלא שהוא מפרשה כך כמ"ש התוס' לקמן ואי לא הוה תני חבורה הוה מפרשינן הזורק ונזכר כו' דרישא כפשטיה אע"ג דלא חזר ושכח חייב וסיפא דזה הכלל בלכתא ומתנא אבל השתא דקתני [חבורה] וזה הכלל ליכא למימר הכי כדפרכינן לקמן והא זה הכלל כו' אבל לרבא דקאמר תרתי והגיה המשנה א"נ לא נזכר כו' דהשתא זורק ונזכר כפשטיה דמשום זכירה הוא מפטר לא ה"ל למתני בתר הכי חבורה דמ"ש דליכא למימר השתא דלא הוה תנינן ברישא א"נ קלטה כו' והוה מוקמינן זה הכלל בלכתא ומתנא הא (כל) זה הכלל לאתויי אתא כל מילי משמע אפי' בלאו לכתא ומתנא וע"כ ברישא א"נ קלטה תנינן להו ודו"ק:

בד"ה והוציאן חייב כו' ואע"ג דפיו למעלה מי' ואינה רחבה כו' ודמי לטרסקל כו' עכ"ל. קצרו בדבריהם וזה ביאורם דקשיא להו כיון דלפי האמת פיו הוא למעלה מי' ואינה רחבה ד' אמאי משוי ליה מחשבתו למקום ד' טפי מבוכיאר ויריעה דמקרי מקום פטור ולא אמרינן ביה דמחשבתו משוי ליה מקום ותירצו דלא דמי דפיו אינו מקום קביעות כמו בוכיאר ולכך משוי ליה מחשבתו מקום ד' ובטל אגב רה"ר דאין רה"ר פחות מד' משא"כ בוכיאר אע"ג דאיכא מחשבתו לא משוי ליה מקום ד' דאינו בטל אגב רה"ר כיון דקביעות הוא טפי וכתבו דהך דהכא דבטל אגב רה"ר הוא כמו טרסקל דאמר בפ"ק דלמטה מי' אע"ג דגבוה ג' ורחב ד' הוה דינו ככרמלית אמרי' ביה דבטל אגב רה"ר כמ"ש התוס' שם דאין כרמלית בכלים והיינו משום דבטלי אגב רה"ר ה"נ אית לן למימר הכא גבי פיו דלמעלה מי' אע"ג דדינו כמקום פטור בטל הוא אגב רה"ר וכתבו ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה כו' כדאמרינן בריש פירקין שכך היתה משא בני קהת משא"כ בוכיאר דלא מצינו ביה דהוי כאלו הוא רשות הרבים ודו"ק:

סליק פרק הזורק

גמ' דכתיב בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל אין אבל לענין שבת כיון דיכול להעמידה אפי' בחוט הסרבל כצ"ל והשאר נמחק:

רש"י בד"ה הא איכא כו' ועל מה שפירשו כו' לאביי הכי מידי איריא הך דעמוד התם משום כו' כצ"ל. ונ"ב ולפי דעת רבותיו צ"ל דטרסקל גרע טפי מעמוד שאין לו מחיצות ראויות כל עיקר לומר עליהן גוד אחית ומש"ה פליגי רבנן עליה דריב"י משא"כ כשיש לו מחיצות ראויות וראוי לומר עליהן גוד אחית מאחר שהגדיים בוקעין בה ואין להקשות א"כ גבי מחיצה תלויה אמאי התירו חכמים יותר מבחורבה הלא כשהגדיים בוקעים בה מועיל לגוד אחית ולא קשה מידי כי יש חילוק בין גוד אחית שאין כאן מחיצה למחיצת עשרה אלא שהיא תלויה ובאת להתיר אפי' למטה ממנה שאין לה אפי' שורש אחת אלא הכל אויר ומשום תלויה באת להתיר כאלו קבוע היא למטה דאז בודאי גדיים בוקעין גורעין אותה מלהיות למטה אלא במקומה עומדת אבל גוד אסיק אינו שייך אלא להמשיך המחיצה כדי לעשות למעלה רה"י ואז מועיל בקיעת גדיים שהרי צריך להמשיך המחיצות כדי להיות רה"י למעלה ובמקום בקיעת גדיים במקומה עומדת והוא רה"ר או כרמלית ודו"ק:

בד"ה ואמר שמואל כו' להיות אב הטומאה והספינה את הכלים שבתוכו דחרב הרי הוא כחלל והוי אבי אבות הטומאה כצ"ל ונ"ב ס"א:

בד"ה בדבר שאינו כו' המעמידה בנין כל שהוא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פשיטא כו' וכשאינן קשורות כצ"ל:

בד"ה נפסקו כו' שלשה בתים ונפל האמצעי כו' כצ"ל:

בד"ה כי איתמר כו' הראשון אף במזיד כו' דאפי' היכא דע"י כו' כצ"ל:

גמ' ר"מ אומר אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה קלטה אחר כו' וקבל או שקלטה כו' הד"א:

בד"ה אתאן ללכתא כו' נושאים דרדורים של יין כו'. נ"ב פירש"י בע"ז פרק אין מעמידין לגינין קטנים והערוך פי' שהיא חבית עגולה של עץ:

בד"ה אכילה אחת זית אחד. נ"ב לאו דוקא דהא ביוה"כ בעינן ככותבת ודו"ק:

תוס' בד"ה ר"מ כו' אף משום שבת ויוה"כ כצ"ל והס"ד:

תוס' ד"ה אלא. ואין ר"י יודע כו'. ולעד"נ דמשום סיפא תחלתן זדון וסופן שגגה פטורין איצטריך. דל"ת דוקא במעביר פטור. כיון דחצי מלאכה דהיינו עקירה נעשה בזדון. אבל חבורה דכולה נעשית בשגגה ה"א דמחייב ועד"ז נאמר לתירוצא בתרא דרבא:

תוס' ד"ה והוציאו וכו' דבליעתו והוי הנחה. ע"ל יא ע"א תד"ה לא יעמוד:

בא"ד וחשיב מונח בר"ה. ע"ל דף ו ע"א תד"ה התם:

גמרא, ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון ' דקמכוין מחשבתו משוי ליה מקום.
לא זכיתי להבין, דלענין הוצאה בפה למפטרי' משום דהוי כלאחר יד, בזה דבדרך אכילה בפה דאורחי' בכך לא מקרי כלאחר יד, וכמו אשה שיוצאת במחט התחובה בבגדה, דלא הוי כלאחר יד, כיון דאשה דרכה בכך, וכמ"ש תוס' לעיל בפ"ק (דף יא ע"ב), אבל עדיין אינו מוכח דמחשבתו משוי ליה מקום לדונו דכמונח על מקום ד' על ד' הוא:

הזורק ונזכר לאחר שיצתה מתחת ידו וכו'. להס"ד דש"ס דברישא חייב אע"ג שנזכר ולא מיפטר אלא מטעם שקלטה אחר י"ל מתני' אורחא דמילתא קתני דאחר שנזכר קרא לאחר שימהר ויקלטנו מהאויר שלא יתחייב הוא חטאת וקלטה כלב ונשרפה מיירי שמתחלה כשהיה בשגגתו זרק בכוונה לפי כלב ופי כבשן ומחשבתו משוי לי' מקום. אך משנזכר ונתחרט על זריקתו שוב נתבטלה מחשבתו הראשונה ונתבטל מקום פי כלב ופי כבשן ומש"ה כשנחה שם פטור דאין כאן מקום ד' על ד':

אלא אמר רבא תרתי קתני. עיין מהרש"א שדבריו אינם מבוארים. ועיין מגיני שלמה גם דבריו אינם נראים דלא שייך זו ואצ"ל זו עיין וק"ל. והנלע"ד דלרבא דמתני' איירי בזורק ובחבורה ובמעביר כולהי צריכי דזורק דרישא ה"א מש"ה נזכר פטור דמיירי דנזכר בתוך ד' אמות והי' רצונו שיפול וינוח שם בתוך ד' כדי שיפטר וס"ל לרבא בכי האי גוני שרצונו שינוח שם אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי כמ"ש תוס' לעיל ק' ע"א ד"ה אחזתו לרבא אליבי' דר"י ע"ש. וה"נ מש"ה פטור. אבל זרק לעשות חבורה דלא שייך זה ה"א אפילו נזכר חייב קמ"ל במיצעתא דאפי' לעשות חבורה פטור נזכר ואכתי ה"א ד' אמות בר"ה הילכתא גמירי לי' אפי' נזכר חייב כמ"ש לעיל ה' ע"ב ד"ה בשלמא וכו' ולעיל צ"ט ע"ב ד"ה ואמאי וכו' ע"ש וא"כ אפי' מיירי רישא בזורק ד' אמות פטור נזכר ה"א משום קלוטה וכנ"ל אבל מעביר ד"א ברה"ר חייב אפי' נזכר משום דהילכתא גמירי לי' ולא דמי לחבורה קמ"ל זה הכלל כנלע"ד ביישוב קושי' תוס':

אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וכו' הא דלא קאמר לימא מסייעא לי' משום דבירושלמי ריש מכילתין פי' הך משנה במונח בר"ה וצוארו על האסקופה וראשו ברה"י ואוכל ובולע ונכנס בפיו מרה"י לתוך גופו שהוא בר"ה וא"כ אין שום ראי' דמחשבתו משוי לי' מקום דע"ד דכיון שהוא מונח ע"ג קרקע שפיר ה"ל צוארו מקום דע"ד ואין כאן סיוע. אמנם ש"ס דילן ס"ל בפשיטות דמשנה לא משמע הכי אלא שהוא הולך ברגליו מרשות היחיד לרשות הרבים ובולע בהליכתו ע"כ אמר אף אנן נמי תנינא. ונ"ל דהירושלמי לא רצה לפרש כש"ס דילן משום קושי' תוס' ד"ה והוציא וכו' ולא ס"ל לירושלמי הך כתיבתן זו היא הנחתן עיין וק"ל:

אם הי' שבת והוציא בפיו. פירש"י אין עירוב והוצאה ליה"כ עי' תוס' ונלע"ד דעכ"פ בשמעתין צדקו דברי רש"י דע"כ לא אמרינן התם דרפרם ברותא היא אלא משום דקיי"ל בביצה י"ב ע"א אפי' ליו"ט יש עירוב והוצאה וכ"ש ליה"כ דמקרי שבת טפי מי"ט ע"כ דרפרם ברותא. אבל שמעתין דבעל מימרא הוא רבה דס"ל בביצה י"ב ע"א הנ"ל אין עירוב והוצאה ליו"ט שפיר י"ל ליה"כ אין עירוב והוצאה וכרפרם וק"ל:

בעזרת אלהי קדם מעולה. אתחיל לכתוב מה שחנני השם יתברך פרק הבונה:

מתני' הזורק. בשוגג: ונזכר. שהוא שבת: מאחר שיצתה. האבן מידו וקודם שתנוח: קלטה אחר. קס''ד לאחר שנזכר זה קלטה אחר הוו להו שנים שעשאוה וכגון שנעקר ממקומו וקבל או שקלטה כלב בפיו דלא הויא הנחה דבעינן מקום ד' פטור: גמ' ופרכינן הא נחה. לסוף ד' ברה''ר חייב ואע''ג דנזכר בין עקירה להנחה והא קתני סיפא זה הכלל כו': סיפא. דקתני עד שתהא תחלתן וסופן שגגה: אתאן ללכתא ומיתנא. לכתא עץ קטן שכפול ראשו וצריך לחמורים נושאים דרדורים של יין שתוחבין אותו בשני עקלים שהדרדורים תלויין בהן משני צידי החמור ומחברים בו הדרדורים שיחזיק זה את זה: ומתנא. חבל כלומר לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו ואוחז החבל בידו וכשנזכר היה בידו לאחוז החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח הלכך תחילתו שוגג וסופו מזיד ופטור אבל זרק צרור וחפץ שכשנזכר אין בידו לעכבו כוליה שוגג הוא ונזכר דקתני ברישא אשמעינן רבותא דאף על גב דנזכר לא מיפטר מחטאת אא''כ קלטה אחר או כלב: ופרכינן: לכתא ומתנא אוגדו בידו. ואפילו כוליה מילתא שוגג לא מיחייב דאין כאן זריקה: כגון שנתכוין לעשות חבורה. בתחלתו בשגגת שבת ונזכר עד שלא נעשית החבורה ולעולם בלכתא ומיתנא וכגון שנתכוין לעשות חבורה כו' דהאי משום זכירה הוא דמיפטר שהיה בידו להחזיר נמצא סופו זדון הא לא נזכר חייב ואע''ג דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה הוא אלא משום חבורה: הא בהדיא קתני לה. במתניתין וזה הכלל ע''כ למילתא אחריתי אתא: אלא אמר רבא. זה הכלל למעביר ארבע אמות ברה''ר ונזכר קודם שהעבירו ד' אמות אתא שהיה בידו לעמוד במקום שנזכר אבל זורק לא מיפטר בזכירה: והא כי קתני זה הכלל אזריקה תני לה. דאיירי לעיל מיניה בזורק לעשות חבורה ואי סתם זורק לא מיפטר בזכירה היכי מתני גבי זה הכלל: אלא אמר רבא. רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני הזורק ונזכר אי נמי לא נזכר וקלטה אחר כו' והדר תני כללא לאתויי מעביר: חסורי מחסרא וכו'. ולעולם חדא קתני: שחזר ושכח. קודם שתנוח דהוה ליה תחילתו וסופו שגגה ואשמעינן נזכר דתנא בה לרבותא דאע''ג דהואי ידיעה בינתיים מיחייב דאין ידיעה לחצי שיעור דהיינו כאין בידו להחזיר: ה''ג שכל חייבי חטאות כו': איתמר ב' אמות בשוגג ב' אמות במזיד ב' אמות בשוגג רבה אמר פטור רבא אמר חייב. שתי אמות במזיד שנזכר לאחר שתי אמות ראשונות וחזר ושכח בב' האחרונות: דר''ג. לקמן בפרק הבונה: התם דכי גמר שיעורא בשוגג גמר. הכותב ב' אותיות בב' העלמות דמחייב בה ר''ג באות השניה נגמר השיעור ואף הוא בשוגג אבל הכא בשתי אמצעיות שהן במזיד נגמר השיעור כדמפרש ואזיל לה במעביר ושתי אמצעיות מזיד: שוגג הוא. שהרי אין בידו לעכבה וכיון שחזר ושכח חייב דלא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה שהיא לסוף ובשוגג: אלא במעביר. וכיון דבידו לעמוד בסוף ב' אמות האמצעיות אשתכח דגמר שיעורא במזיד: התם הוא דבידו. שלא לחזור ולכתוב השניה הלכך כי חזר ושכח הויא לה שגגה אחריתי ולא גמרה לקמייתא: אבל הכא אין בידו. להחזיר כשנזכר כדמפרש ואזיל בזורק הלכך כולה חדא שגגה היא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: בפי הכבשן. ונשרפה בשלהבת: הכא דקא מיכוין. מחשבתו משויא ליה מקום דהא אחשביה: אכילה אחת. זית אחד: ד' חטאות. משום חלב משום נותר משום אכילת יוה''כ משום טומאת הגוף ואכל קדש: ואשם מעילות. דאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא: אף אם היתה שבת כו'. ומשום יוה''כ לא מיחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה''כ: אינו מן השם. אין חטאת זו משום אכילה אלא משום הוצאה: ואמאי. מיחייב משום הוצאה לדברי הכל הא אין דרך להוציא בפה: מחשבתו. שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו:

סיפא אתאן ללכתא ומיתנא. אבל רישא מיירי בלא לכתא ומיתנא וה''ה אפילו בלא נזכר פטור כיון שקלטה כלב או נשרפה והא דנקט נזכר לאשמעינן דאפילו בנזכר דוקא קלטה כלב או נשרפה פטור משום דלא נחה הא נחה חייב: אלא אמר רבא במעביר. וההוא דחבורה איירי בלכתא ומיתנא ואין ר''י יודע למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה מה לי חבורה מה לי מעביר וכן לרבא דקאמר תרתי קתני אמאי תנא ההיא דחבורה כיון דתנא הזורק ונזכר פטור ה''נ בחבורה דמ''ש: רב אשי אמר חסורי מחסרא כו'. אין זה ממש חסורי מחסרא דמשנה כמו שהיא שנויה יש לפרש כן אלא כדי לפרשה קאמר בלשון חסורי מחסרא: ובמאי אי בזורק שוגג הוא. אע''ג דכי גמר שיעוריה במזיד גמר מ''מ כיון דבתחילת זריקה הוי שוגג ואין יכול להחזירה ובהנחה נמי שוגג הוא חשיב כאילו מתחלה ועד סוף הויא חדא שגגה: אמר רבא זרק בפי כלב. ל''ג ונחה בפי כלב דנחה משמע מעצמה כדא''ר יוחנן בפ''ק (לעיל דף ה.) זרק חפץ ונח לתוך ידו של חבירו חייב ומסיק דקמ''ל אף על גב דלא אחשביה לידיה והכא מסיק דקא מכוין ומחשבתו משויא ליה מקום: רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו כו'. פי' בקונטרס דלהכי נקט אם היתה שבת דמשום יוה''כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליוה''כ ולא הויא מסקנא הכי בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) דנדחו דברי רפרם שהיה מפרש כן ומסיק דנקט שבת כדי להרבות בחטאות ולחייבו אף משום שבת [ויוה''כ]: והוציאו בפיו חייב. כולהו בהדי הדדי קא אתו דבליעתו הויא הנחה אע''פ שמהלך כדאמרינן (לעיל דף פ.) כתיבתן זו היא הנחתן ואע''ג דפיו למעלה מי' ואינו רחב ד' בטל הוא אגב רה''ר ולא דמי לבוכיאר ביריעה דאמר בריש פרקין (לעיל דף צו:) דבמקום פטור קא אזיל דהתם מקום קביעות הוה טפי ודמי לטרסקל דאמר בפ''ק (דף ה.) דלמטה מי' הוי רה''ר והכא אפילו למעלה מי' בטל אגב רשות הרבים ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח ברשות הרבים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד