דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא קטו ע"א - Steinsaltz

why does one go back and take the collateral again, as the creditor must anyway restore it to the debtor the following day? The Gemara replies: Any loan that is secured by collateral is not canceled by the Sabbatical Year, in contrast to other debts, which are canceled. Therefore, this ensures that the Sabbatical Year should not cancel it. And an additional reason is so that the collateral should not become movable property in the possession of his children, as one generally cannot claim such items from orphans to pay for their father’s debt.

The Gemara infers: The reason these exceptions apply is that he goes back and takes it as collateral; but if he did not go back and take it as collateral, these exceptions do not apply. This baraita therefore contradicts the opinion of Rabbi Yoḥanan, who held that the initial seizing of collateral is sufficient to grant the creditor full rights to it.

Rav Adda bar Mattana said: And did you not resolve this baraita once already by adjusting its wording slightly? Answer it by changing its formulation again in this manner: And since one must return the collateral, why does one take collateral at the outset? It is done so that the Sabbatical Year should not cancel the debt, and so that it should not become movable property in the possession of his children. This version is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as it teaches that one who has taken collateral even on a single occasion may confiscate it from the debtor’s heirs.

§ The Sages taught: The verse states: “When you lend your neighbor any manner of loan, you shall not go into his house to take his collateral” (Deuteronomy 24:10). This verse indicates that you may not enter his house, but you may enter the house of a guarantor to take collateral from him. And similarly it states: “Take his garment that is a surety for a stranger” (Proverbs 20:16).

And it further states with regard to the same issue: “My son, if you are a guarantor for your neighbor, if you have struck your hands for a stranger, you are ensnared by the words of your mouth; you are caught by the words of your mouth. Do this, now, my son, and deliver yourself, when you have come into the hand of your friend; go humble yourself and strengthen your friend” (Proverbs 6:1–3).

This passage in Proverbs is interpreted as follows: The phrase “You are snared by the words of your mouth” is referring to a guarantor who obligated himself to pay or one who upset his friend with his comments. In such a case, one should do the following: If he has money in your hand, “go humble yourself [hitrapes],” which is expounded as: Release for him the palm of your hand [hatter lo pissat yad] to give him his money. And if it is not money that you owe him, but rather you have “become ensnared by the words of your mouth” and owe him an apology for a personal slight, gather together many neighbors through which to seek his forgiveness.

The verse “When you lend your neighbor any manner of loan, you shall not go into his house to take his collateral” can be interpreted in a different direction, i.e., in another manner: You may not enter his house to take collateral for the loan, but if he owes wages, you may enter and take collateral for a porter’s wages, for a donkey driver’s wages, for an innkeeper’s payment, or for the wages for one who made drawings [diyokanaot] for him. One might have thought that this applies even if the one owed the money establishes it as a loan for the one who owes the money after he was already liable for such payment. Therefore, the verse states: “Any manner of loan” (Deuteronomy 24:10), which demonstrates that once the debt has been converted into a loan, it is like any other loan, and therefore one may not take collateral against the debtor’s will.

MISHNA: With regard to a widow, whether she is poor or whether she is wealthy, one may not take collateral from her, as it is stated: “And you may not take the garment of a widow as collateral” (Deuteronomy 24:17).

GEMARA: The Sages taught: With regard to a widow, whether she is poor or whether she is wealthy, one may not take collateral from her. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon says: With regard to a wealthy widow, one may take collateral from her. But with regard to a poor widow, one may not take collateral from her, because you are obligated to return it to her, in accordance with the halakha that the collateral of a poor person must be returned to him whenever he needs it. And since you will be entering every day to return the collateral to her, you will thereby give her a bad name among her neighbors, as they will suspect her of developing an inappropriate relationship with you. By contrast, in the case of a wealthy widow, since there is no obligation to return her collateral, it is permitted to take collateral from her.

The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Yehuda does not interpret the rationale behind the mitzva in the verse and draw halakhic conclusions based on that interpretation, and Rabbi Shimon does interpret the rationale behind the mitzva in the verse? But haven’t we heard them holding the reverse opinions elsewhere?

As it is taught in a mishna (Sanhedrin 21a) concerning the mitzvot of a king: “And he should not multiply wives for himself, that his heart not turn away” (Deuteronomy 17:17). Rabbi Yehuda says: He may accumulate many wives for himself, provided that they are not like those who turn his heart from reverence for God. Rabbi Shimon says: Even one who turns his heart away, he should not marry her. If so, why is it stated: “He shall not multiply wives for himself”? This teaches that even with regard to wives like Abigail, who was righteous and prevented David from sin (see I Samuel chapter 25), he is forbidden to have many. In this case, Rabbi Shimon does not interpret the rationale of the verse, while Rabbi Yehuda does interpret its rationale.

The Gemara answers: Actually, Rabbi Yehuda does not generally interpret the rationale of the verse, and it is different here, with regard to a king, as the verse itself specifies the reason: “And he should not multiply wives for himself, that his heart not turn away.” What is the reason that he may not multiply wives for himself? It is because he must ensure that his heart will not turn away.

And Rabbi Shimon maintains: Since we generally interpret the rationale in the verse, there is no need for the verse itself to supply the rationale for the prohibition. Let the Merciful One state: “He may not multiply,” and we do not need the Torah to add “that his heart not turn away,” and I would already know the answer to the question: What is the reason that he may not accumulate many wives? It is because of the concern that his heart not turn away. If so, why do I need the phrase “His heart not turn away” that the Merciful One writes? It must certainly be necessary in order to increase the scope of the prohibition: Even if there is one woman who turns his heart away, he may not marry her. Therefore, the verse includes two halakhot: A general stricture against a king’s marrying too many women, and a further halakha that a king may not marry even one woman who will lead him astray.

MISHNA: One who takes a millstone as collateral violates a prohibition, and he is liable for taking two vessels, i.e., both millstones in the pair, as it is stated: “He shall not take the lower or upper millstone as collateral” (Deuteronomy 24:6). The tanna adds: Not only did the Sages say that it is prohibited to take the lower or upper millstone as collateral, but they also said that one may not take anything that people use in the preparation of food [okhel nefesh], as it is stated: “For he takes a man’s life [nefesh] as collateral” (Deuteronomy 24:6).

GEMARA: Rav Huna says: One who took a lower millstone as collateral is flogged with two sets of lashes: One set is due to violating the prohibition of taking the lower millstone as collateral, and the second is due to: “For he takes a man’s life as collateral,” since he took an item used in the preparation of food. If he took the lower and upper millstone, he is flogged with three sets of lashes: Two sets are due to violating the prohibitions of taking a lower millstone and an upper millstone as collateral, and the third is due to violating the prohibition: “For he takes a man’s life as collateral.”

And Rav Yehuda says: If he took a lower millstone as collateral he is flogged with one set of lashes, if he took an upper millstone he is flogged with one set of lashes, and if he took both the lower and upper millstones together as collateral he is flogged with two sets of lashes. With regard to the verse: “For he takes a man’s life as collateral,”

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - א

למה חוזרין וממשכנין? הרי שוב יהא על המלווה להחזיר את המשכון למחרת, ואיזה תועלת יש לו בלקיחת המשכון.

ותריץ רבי מאיר, בכך שנוטל המלווה את המשכון יש לו תועלת שלא תהא שביעית משמטתו, שאם היה משאירו אצל הלווה היה השביעית משמטתו.

ועוד תועלת יש למלווה בכך שנוטל את המשכון, שאם ימות הלווה יוכל להשאיר את המשכון אצלו, ולא יעשה המשכון כמטלטלין אצל בניו.

כי אילו היה משאיר את המשכון ביד הלווה, שוב לא היה יכול להוציאו מיד בניו, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.

והשתא מקשינן לדרבי יוחנן, מהא דאמר רבי מאיר שחוזרים וממשכנים את הלווה כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בני הלווה,

משמע מדבריו, טעמא שהמלווה קונה את המשכון, הוא רק היכא דהדר המלווה ומשכניה ללווה, שאז המשכון ביד המלווה, ולפיכך יכול לעכבו בידו אם ימות הלווה,

הא אם לא הדר המלווה ומשכניה, אלא השאיר את העבוט ביד הלווה, הרי אם מת הלווה, לא יוכל המלווה לקחת את המשכון מבניו של הלווה, מאחר שנעשה המשכון כמטלטלים אל בני הלווה, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.

וקשה לרבי יוחנן, דאמר משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, דמשמע אפילו היה המשכון ביד הלווה יכול המלווה להוציאו מבניו, מחמת שכבר קנה את המשכון במשיכתו בפעם הראשונה שמשכנו.

אמר רב אדא בר מתנא: ולאו תרוצי קא מתרצת לה את דברי רבי מאיר?

אם כן, תריץ, דהכי הוקשה לרבי מאיר, וכי מאחר שבסופו של דבר מחזירין ללווה את המשכון להשתמש בו, למה ממשכנין מעיקרא,

ותריץ רבי מאיר, כדי שלא תהא שביעית משמטתו, וכן כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו [265], אבל אם כבר משכנו פעם אחת, שוב אין החוב נעשה כמטלטלין ביד בני הלווה וגובה מהם המלווה את המשכון כפי שהיה גובה מאביהם.

נמצא שאם משכן המלווה את הלווה פעם אחת קנה המלווה את המשכון, ובכל פעם שעליו להחזירו ללווה הרי זה כאילו נותן המלווה ללווה לשמור לו על חפץ שלו, ואין לבני הלווה זכות במשכון מאחר והוא ממונו של המלווה [266].

תנו רבנן: אמרה תורה [דברים כד] "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו". ודרשו חכמים: לביתו של לווה אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של ערב למשכנו על חובו של הלווה.

וכן הוא אומר [משלי כ] "לקח בגדו, כי ערב זר", וגומר. משמע שאפשר למשכן את הערב מחמת חובו של הלווה.

ואומר: [משלי ו] "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך".

פירוש, אם ממון יש לו בידך, על ידי שקיבלת ערבות על ממון שהלווה לאחר, עליך להתרפס לפניו, דהיינו התר לו פיסת יד, שלם את חובו של הלווה, ואם לאו, אם אין לך חוב ממון אלא שנוקשת באמרי פיך, שהקניטתו בדברים, הרבה עליו רעים, שיבקשו ממנו למחול לך.

לצד שני - דבר אחר, הא דכתיב "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" כך הוא נדרש: לביתו של לווה אי אתה נכנס למשכנו, אבל אתה נכנס לביתו כדי למשכנו עבור שכר מלאכה, כמו לשכר כתף, וכן לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות - ציור דמויות אנשים, בכל אלו, יכול בעל המלאכה להיכנס לבית בעל הבית שהזמינו למלאכה, ולמשכנו, כדי שישלם לו את שכר עבודתו. [267]

יכול אפילו זקפן עליו במלוה, שאמר הפועל לבעל הבית, התשלום שאתה חייב לשלם לי יהא עליך כחוב של הלוואה, יהא מותר למשכן את בעל הבית הלווה,

תלמוד לומר "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו" [דברים כד י], ממה שנאמר "משאת מאומה", משמע שכל חוב ממון, אם נזקף כהלואה, אסור לקחת עליו משכון.

מתניתין:

אלמנה שלוותה, ולא החזירה את חובה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, משום שנאמר [דברים כד יז] "לא תחבל בגד אלמנה". [268]

גמרא:

תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אלמנה עשירה ממשכנין אותה, אבל אלמנה ענייה אין ממשכנין אותה,

מאי טעמא דרבי שמעון? היות שלאלמנה עניה אתה חייב להחזיר לה כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, ובכך אתה משיאה שם רע בשכנותיה [269], בכך שאתה יוצא ונכנס אצלה בוקר וערב [270].

והוינן בה: למימרא דרבי יהודה דאסר למשכן כל אלמנה, ואפילו עשירה שאין סיבה להימנע מלמשכן אותה, טעמו הוא דלא דריש טעמא דקרא, וכיוון שאמרה תורה לא תחבול בגד אלמנה, אמרינן כל אלמנה במשמע.

ורבי שמעון האוסר למשכן אלמנה ענייה, אבל עשירה מותר אף על פי שהתורה לא חילקה ביניהן, דריש טעמא דקרא, ומיסתבר לו לומר שלא אסרה תורה אלא למשכן אלמנה עניה, לפי שיוצא על ידי כך שם רע בשכנותיה.

ומקשינן: והא איפכא שמעינן להו!

דתניא, כתיב [דברים יז] "שום תשים עליך מלך, ולא ירבה לו נשים, ולא יסור לבבו".

רבי יהודה אומר: אף על פי שנאמר לא ירבה לו נשים, מרבה הוא כמה נשים שירצה, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, שלא אסרה תורה ריבוי נשים אלא בזמן שהם מסירות את ליבו.

רבי שמעון אומר: אפילו אחת, והיא מסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה.

אם כן מה תלמוד לומר [דברים יז] "ולא ירבה לו נשים"? אפילו צדקנית כאביגיל לא ירבה, משום שאיסור לא ירבה לו נשים לא נאמר רק על כאלו שמסירות את ליבו, אלא כל נשים במשמע.

ומוכח שרבי יהודה דרש טעמא דקרא, שהאיסור להרבות נשים הוא מפני שהן מסירות את ליבו. ומכאן שאם אינן מסירות את ליבו, מותר. ואילו רבי שמעון, לא דרש טעמא דקרא, ולכן אסר ריבוי נשים מכל סוג שהוא,

ואילו לענין אלמנה, רבי יהודה לא דרש טעמא דקרא, ולכן אסר למשכן בין עניה ובין עשירה ורבי שמעון דרש טעמא דקרא ואסר למשכן רק אלמנה.

ומתרצינן: לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא. ושאני הכא, שדרש רבי יהודה את טעם הפסוק ולא ירבה לו נשים, נשים המסירות את ליבו, משום דמפרש קרא להדיא "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", דמשמע, מאי טעמא "לא ירבה לו נשים", משום ד"לא יסור לבבו", אבל נשים שאינן מסירות את ליבו, מותר לו להרבות. ולעולם לא דריש רבי יהודה טעמא דקרא, ולכך לענין משכון אלמנה, אסר בין אלמנה ענייה ובין אלמנה עשירה.

ורבי שמעון סבר, דרשינן טעמא דקרא, הילכך במשכון אלמנה נקט שהאיסור נאמר רק באלמנה ענייה, ששייך בה הטעם שאתה משיאה שם רע בשכינותיה, אבל אלמנה עשירה מותר למשכן,

אבל לענין לא ירבה לו נשים לא דרש רבי שמעון טעמא דקרא, ואסר להרבות אפילו נשים שאינם מסירות את ליבו,

כי מכדי, הרי בעלמא דרשינן טעמא דקרא, ואם כן מדוע נכתב הטעם מפורש בתורה לא ירבה ולא יסור,

לכתוב רחמנא "לא ירבה לו נשים" ולא בעינן לפרש שהטעם לכך הוא כדי שלא יסור לבבו,

ואנא ידענא מסברא, דמאי טעמא לא ירבה לו נשים, משום דלא יסור על ידן לבבו,

אם כן "לא יסור" דכתב רחמנא, למה לי?

בהכרח לא באה התורה באומרה "ולא יסור לבבו" לומר את הטעם לכך שאין להרבות נשים, אלא לומר לך דין נוסף, מלבד הדין שאין להרבות נשים, אפילו אשה אחת, ומסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה.

אבל ריבוי נשים, נאסר אפילו בכאלו שאינם מסירות את ליבו.

מתניתין:

נאמר בתורה לגבי משכון "לא יחבול ריחיים ורכב, כי נפש הוא חובל" [דברים כד ו].

רחיים הוא האבן התחתונה, ורכב היא האבן העליונה.

החובל את הריחים, עובר משום לא תעשה, דכתיב "לא יחבול".

וכיוון שחבל את שני חלקי הרחיים, חייב שתי מלקויות, משום שני כלים, שנאמר "לא יחבול ריחים ורכב". [271]

ולא ריחים ורכב בלבד אמרו שלא לחבול, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש אסור לחבול, משום שנאמר "לא יחבול, כי נפש הוא חובל". משמע כל דבר שהוא בכלל אוכל נפש, אסור לחובלו.

גמרא:

אמר רב הונא: חבל את הריחים, החלק התחתון בלבד, לוקה עליו שתים מלקויות, אחת משום "לא יחבול ריחים", ואחת משום "כי נפש הוא חובל". [272]

ואם חבל את שני חלקי הריחיים, את הריחים התחתון ואת הרכב שלמעלה, לוקה שלש, אחת משום "לא תחבול ריחים", ואחת משום לא "תחבול רכב", ואחת משום "כי נפש הוא חובל".

ורב יהודה אמר: חבל את הריחים לוקה אחת, וכן אם חבל את הרכב לוקה אחת, חבל ריחים ורכב, לוקה שתים, משום "לא תחבול ריחיים ורכב".

אבל משום "כי נפש הוא חובל" אינו לוקה, לפי שלא נאמר "כי נפש הוא חובל" אלא  לרבות שאר דברים של אוכל נפש הוא דאתא, לומר שאף אותם אסור למשכן, ולא בא הכתוב להוסיף איסור על ריחיים ורכב.

הערות

[265] התוספות הקשו אם די בכך שנוטל ממנו משכון פעם ראשונה כדי שלא תשמטנו שביעית ולא יעשה החוב כמטלטלין אל בני הלווה, מדוע באמת חוזר המלווה וממשכן את הלווה בזמן שהוא גומר להשתמש בחפץ, ואיזו תועלת יש לו לחזור ולמשכן מדי יום את הלווה, ותירצו שכשהמשכון ביד המלווה אין הלווה יכול לכפור ועוד שהלווה מתבייש בכך שבכל יום באים וממשכנים אותו וימהר לשלם את חובו, וברמב"ם [מלווה ג ה] כתב שעל המלווה לחזור ולמשכן כדי שלא תשמטנו שביעית ולא יעשה מטלטלין אל בני הלווה, ודייק באבן האזל מדבריו שאם לא יחזור וימשכן תשמטנו שביעית ויעשה מטלטלין אצל בניו למרות שכבר קנה המלווה את המשכון בפעם הראשונה שגבה מהמלווה, משום שאם אינו חוזר וגובה בכל פעם שמסיים הלווה להשתמש בעבוט הרי זה כאילו מחל למלווה על הזכות למשכנו.

[266] ברש"י משמע שהמשכון שייך למלווה והוא נמצא אצל הלווה כפקדון. וכתב בנתיב החסד [ח ב] שלפי זה אין למלווה איסור להיכנס לבית הלווה כשחוזר ליטול את משכונו כיוון שמותר למפקיד להיכנס לבית השומר לקחת את פק דונו.

[267] הטור [צז] הביא את דעת הרמ"ה הסובר שלמרות שמותר להיכנס לביתו של השוכר אומן משום שאינו חיוב ממון כהלוואה, מכל מקום על הפועל להחזיר את העבוט אם הממושכן זקוק לו, ובשם ספר התרומות הביא שאינו צריך להשיב לו, משום שמקור הדין להשיב את העבוט הוא מההיקש "מיכה מיכה" מערכין ועל השוכר פועל וערב לא נאמר ואם מך הוא וכו' אלא על בעל חוב, ובנתיב החסד [ח יט] הקשה עליו מהמבואר לעיל [קיד, א] שהיה צד לחייב הקדש בהחזרת משכון למי שמשכנוהו, והרי בחוב עמו פעמים שאין מחזירים אם אינו בא על ידי הלוואה, וכל שכן בהקדש שלא יחזירו.

[268] בתוספות רבי עקיבא איגר כתב, מסתימת כל הפוסקים משמע שבגד האמור בקרא לאו דווקא, ואין ממשכנים ממנה כל דבר, אבל בשלטי גיבורים כתב בשם הריא"ז שלא אסרה תורה אל בגד לבישתה ומצעותיה וכדומה, אבל שאר כלים אפשר למשכנה. ועיין רש"ש. ובמנחת חינוך [תקצא] כתב דאפשר דלרבי שמעון המחלק בגמרא בין ענייה לעשירה ודרש טעמא דקרא אסור דווקא בגד, אבל לרבי יהודה דקיימא לן כוותיה דסבר שאף בעשירה אין ממשכנים, אם כן הוא הדין שאר דברים אסור למשכן.

[269] התומים [צז ט] העיר שלטעם זה אם לוותה מאשה דלא שייך שיצא שם רע יהיה מותר למשכנה עיין שם.

[270] הסמ"ע כתב דדווקא באלמנה שאין לה עוזר ותומך שכבר יצאה מרשות אביה אסרה תורה למשכנה, מה שאין כן אלמנה מהאירוסין שהיא ברשות אביה, וכתב הט"ז שמדברי רבי שמעון דאסר משכון ענייה שאתה משיאה שם רע בשכנותיה משמע שאף באלמנה מהאירוסין אסור שאף בה יש את אותו חשש, ומדברי רבי שמעון נשמע לרבנן שאף הם אסרו גם באלמנה מהאירוסין דלא מצינו שנחלקו בכך.

[271] בתוספות מבואר דאפילו בהתראה אחת לוקה שתים, אבל אם התרו בו פעמיים, אפילו בחבל שני ריחיים, לוקה שתים.

[272] הראשונים הקשו מדוע אין המלווה לוקה משום לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. וכתב הרמב"ן דאין הכי נמי, אלא שכאן מדובר בלאוין שעוסקים בחבלת אוכל נפש. והוסיף שלדעת הסוברים שמותר לשליח בית דין לחבול ודלא כשמואל [לעיל קיג, א] יש לומר שכאן מדובר בשליח בית דין החובל ריחיים ורכב. והר"ן לשיטתו [לעיל קיג ב] שאין איסור חבלה מחוץ לבית הלווה, מפרש את משנתנו בחבל ריחיים ורכב מחוץ לביתו. התוספות כתבו שאין לוקים על לא תבא אל ביתו משום דהוי לאו הניתק לעשה, כדאיתא במכות טז.

למה חוזרין וממשכנין, שהרי חייב הוא להחזיר לו למחר ולמה לו לקחת? ומשיבים: שלא תהא שביעית משמטתו, שכל עוד יש משכון על החוב אין השביעית משמטת אותו, אבל חוב בלי משכון השביעית משמטת אותו. וטעם אחר — שלא יעשה אותו משכון כמטלטלין אצל בניו ולא יוכל לקחתו מבניו, כפי שאינו יכול לקחת שאר מטלטלין בחובו של אביהם.

ונדייק מכאן: טעמא דהדר ומשכניה [הטעם דווקא שחזר ומשכנו] הא [הרי] אם לא הדר ומשכניה [חזר ומשכנו] — לא, והרי לדברי ר' יוחנן עצם לקיחת המשכון פעם אחת כבר מקנה למלוה זכות גמורה בו!

אמר רב אדא בר מתנא: ולאו תרוצי קא מתרצת לה [וכי אין אתה מיישב אותה] את הברייתא הזו ומשנה קצת את לשונה? תריץ הכי [יישב אותה כך], וכך תגרוס בה: וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא [מתחילה] — שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה כמטלטלין אצל בניו, וכדברי ר' יוחנן, שכיון שלקח משכון פעם אחת כבר יכול לקחת מבניו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (דברים כד, י). ומלשון הכתוב למדים שדווקא לביתו אי [אין] אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של הערב לחוב זה, ויכול אתה ליטול ממנו משכון. וכן הוא אומר: "לקח בגדו כי ערב זר" (משלי כ, טז).

ואומר עוד בנושא זה: "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך" (שם ו, א–ג).

וכך הוא מפורש: ערב שנתחייב לשלם חוב, או מי שציער את חבירו בדברים ("נוקשת באמרי פיך"), אם ממון יש לו בידך — "התרפס", ודרשוהו: התר לו פיסת יד, כלומר, פתח את ידך ותן לו את הכסף, ואם לאו [לא] שאין זה חוב ממון — "רהב רעיך", כלומר, הרבה עליו רעים, הבא אליו ידידים ויפייסוהו.

לצד שני, כלומר, דבר אחר, מדרש אחר על הכתוב "לא תבא אל ביתו" — לביתו אי [אין] אתה נכנס לקחת ממנו משכון על הלוואה, אבל אתה נכנס ונוטל ממנו חפצים לשכר כתף (סבל), לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות (ציורים) שצייר. שאפשר לכפות את השוכר לשלם משכורת ומותר לקחת ממנו משכון. יכול אפילו זקפן עליו במלוה? שאחר שנתחייב בשכר, הסכימו שישאר הסכום בתורת מילווה — תלמוד לומר: "משאת מאומה" (דברים כד, י), כלומר, שכיון שנעשה הדבר חוב — הרי הוא כשאר הלוואות, ואסור לגבות משכון בעל כורחו.

ב משנה אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה — אין ממשכנין אותה, שנאמר: "ולא תחבל בגד אלמנה (דברים כד, יז).

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה, ענייה — אין ממשכנין אותה. כי הטעם שאין ממשכנים רכוש אלמנה עניה הוא משום שאתה חייב להחזיר לה, שהרי חייבים להחזיר לעני את משכונו בכל עת הצורך, וכיון שחייב לבוא בכל יום ולהחזיר לה הרי אתה משיאה שם רע בשכנותיה שהשכנות רואות שגבר זר בא בכל פעם לביתה, ועלול לצאת עליה שם רע, כאילו שיש לה יחסים שאינם מהוגנים עם אותו אדם. וכיון שבעשירה אין חובת החזרת העבוט — מותר למשכן רכושה.

ושואלים: למימרא [האם לומר] על פי ברייתא זו כי ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא [אינו דורש את טעם הכתוב] ופוסק כדברי הכתוב כפי שהוא, ואילו ר' שמעון דריש טעמא דקרא [דורש טעם הכתוב]? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם] אומרים במקום אחר,

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר במצוות המלך "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) ר' יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו נשים כאלה שהן מסירות את לבו. ר' שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו — הרי זה לא ישאנה, שהרי צריך שלא יסור לבו. אם כן מה תלמוד לומר "ולא ירבה לו נשים" — אפילו נשים צדקניות כאביגיל. והרי כאן ר' שמעון הוא שאינו דורש את טעם המקראות, ור' יהודה הוא הדורש!

ומסבירים: לעולם יש לומר כי בדרך כלל ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא [הוא שאינו דורש את טעמי הכתוב], ושאני הכא [ושונה כאן] במצוות המלך, דמפרש קרא [שמפרש הכתוב] בעצמו את הטעם "ולא ירבה לו נשים ולא יסור". שהכתוב עצמו מגביל את ההלכה ואומר: מאי טעמא [מה טעם] לא ירבה לו נשים — משום שלא יסור.

ור' שמעון סבור: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [הלא בכלל דורשים אנו את טעמו של הכתוב], ואם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא ירבה", ולא בעינן [ואין אנו צריכים] שיאמר "לא יסור" ואנא ידענא [ואני אדע] בעצמי: מאי טעמא [מה טעם] לא ירבה — משום שלא יסור. ואם כן, "לא יסור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? אלא ודאי בא להוסיף איסור אחר: שאפילו אחת ומסירה את לבו — הרי זה לא ישאנה. ולפי זה, יש בכתוב שתי הלכות, הלכה כללית שלא ירבה נשים, והלכה אחרת שלא ישא אשה המסירה את לבו.

ד משנה החובל את הריחים, שלוקח ריחים כמשכון — עובר משום לא תעשה המפורש בתורה, וחייב משום שני כלים, אם לקח את שתי אבני הריחים. שנאמר: "לא יחבל ריחים ורכב" (דברים כד, ו). ומוסיפים: ולא ריחים ורכב בלבד אמרו שאסור לקחת כמשכון, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש אסור לקחת, שנאמר: "כי נפש הוא חבל" (שם).

ה גמרא אמר רב הונא: חבל ריחים — לוקה שתים, שתי פעמים מלקות, משום ריחים, שנאמר שלא יחבול ריחים, ומשום "כי נפש הוא חבל" שהרי לקח דבר המשמש לצורך האוכל. אם לקח ריחים ורכב — לוקה שלש; משום רחים, ומשום רכב, ומשום "כי נפש הוא חבל".

ואילו רב יהודה אמר: חבל ריחים — לוקה אחת, חבל רכב — לוקה אחת, חבל ריחים ורכב — לוקה שתים. ואילו מה שנאמר "כי נפש הוא חבל"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

why does one go back and take the collateral again, as the creditor must anyway restore it to the debtor the following day? The Gemara replies: Any loan that is secured by collateral is not canceled by the Sabbatical Year, in contrast to other debts, which are canceled. Therefore, this ensures that the Sabbatical Year should not cancel it. And an additional reason is so that the collateral should not become movable property in the possession of his children, as one generally cannot claim such items from orphans to pay for their father’s debt.

The Gemara infers: The reason these exceptions apply is that he goes back and takes it as collateral; but if he did not go back and take it as collateral, these exceptions do not apply. This baraita therefore contradicts the opinion of Rabbi Yoḥanan, who held that the initial seizing of collateral is sufficient to grant the creditor full rights to it.

Rav Adda bar Mattana said: And did you not resolve this baraita once already by adjusting its wording slightly? Answer it by changing its formulation again in this manner: And since one must return the collateral, why does one take collateral at the outset? It is done so that the Sabbatical Year should not cancel the debt, and so that it should not become movable property in the possession of his children. This version is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as it teaches that one who has taken collateral even on a single occasion may confiscate it from the debtor’s heirs.

§ The Sages taught: The verse states: “When you lend your neighbor any manner of loan, you shall not go into his house to take his collateral” (Deuteronomy 24:10). This verse indicates that you may not enter his house, but you may enter the house of a guarantor to take collateral from him. And similarly it states: “Take his garment that is a surety for a stranger” (Proverbs 20:16).

And it further states with regard to the same issue: “My son, if you are a guarantor for your neighbor, if you have struck your hands for a stranger, you are ensnared by the words of your mouth; you are caught by the words of your mouth. Do this, now, my son, and deliver yourself, when you have come into the hand of your friend; go humble yourself and strengthen your friend” (Proverbs 6:1–3).

This passage in Proverbs is interpreted as follows: The phrase “You are snared by the words of your mouth” is referring to a guarantor who obligated himself to pay or one who upset his friend with his comments. In such a case, one should do the following: If he has money in your hand, “go humble yourself [hitrapes],” which is expounded as: Release for him the palm of your hand [hatter lo pissat yad] to give him his money. And if it is not money that you owe him, but rather you have “become ensnared by the words of your mouth” and owe him an apology for a personal slight, gather together many neighbors through which to seek his forgiveness.

The verse “When you lend your neighbor any manner of loan, you shall not go into his house to take his collateral” can be interpreted in a different direction, i.e., in another manner: You may not enter his house to take collateral for the loan, but if he owes wages, you may enter and take collateral for a porter’s wages, for a donkey driver’s wages, for an innkeeper’s payment, or for the wages for one who made drawings [diyokanaot] for him. One might have thought that this applies even if the one owed the money establishes it as a loan for the one who owes the money after he was already liable for such payment. Therefore, the verse states: “Any manner of loan” (Deuteronomy 24:10), which demonstrates that once the debt has been converted into a loan, it is like any other loan, and therefore one may not take collateral against the debtor’s will.

MISHNA: With regard to a widow, whether she is poor or whether she is wealthy, one may not take collateral from her, as it is stated: “And you may not take the garment of a widow as collateral” (Deuteronomy 24:17).

GEMARA: The Sages taught: With regard to a widow, whether she is poor or whether she is wealthy, one may not take collateral from her. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon says: With regard to a wealthy widow, one may take collateral from her. But with regard to a poor widow, one may not take collateral from her, because you are obligated to return it to her, in accordance with the halakha that the collateral of a poor person must be returned to him whenever he needs it. And since you will be entering every day to return the collateral to her, you will thereby give her a bad name among her neighbors, as they will suspect her of developing an inappropriate relationship with you. By contrast, in the case of a wealthy widow, since there is no obligation to return her collateral, it is permitted to take collateral from her.

The Gemara asks: Is this to say that Rabbi Yehuda does not interpret the rationale behind the mitzva in the verse and draw halakhic conclusions based on that interpretation, and Rabbi Shimon does interpret the rationale behind the mitzva in the verse? But haven’t we heard them holding the reverse opinions elsewhere?

As it is taught in a mishna (Sanhedrin 21a) concerning the mitzvot of a king: “And he should not multiply wives for himself, that his heart not turn away” (Deuteronomy 17:17). Rabbi Yehuda says: He may accumulate many wives for himself, provided that they are not like those who turn his heart from reverence for God. Rabbi Shimon says: Even one who turns his heart away, he should not marry her. If so, why is it stated: “He shall not multiply wives for himself”? This teaches that even with regard to wives like Abigail, who was righteous and prevented David from sin (see I Samuel chapter 25), he is forbidden to have many. In this case, Rabbi Shimon does not interpret the rationale of the verse, while Rabbi Yehuda does interpret its rationale.

The Gemara answers: Actually, Rabbi Yehuda does not generally interpret the rationale of the verse, and it is different here, with regard to a king, as the verse itself specifies the reason: “And he should not multiply wives for himself, that his heart not turn away.” What is the reason that he may not multiply wives for himself? It is because he must ensure that his heart will not turn away.

And Rabbi Shimon maintains: Since we generally interpret the rationale in the verse, there is no need for the verse itself to supply the rationale for the prohibition. Let the Merciful One state: “He may not multiply,” and we do not need the Torah to add “that his heart not turn away,” and I would already know the answer to the question: What is the reason that he may not accumulate many wives? It is because of the concern that his heart not turn away. If so, why do I need the phrase “His heart not turn away” that the Merciful One writes? It must certainly be necessary in order to increase the scope of the prohibition: Even if there is one woman who turns his heart away, he may not marry her. Therefore, the verse includes two halakhot: A general stricture against a king’s marrying too many women, and a further halakha that a king may not marry even one woman who will lead him astray.

MISHNA: One who takes a millstone as collateral violates a prohibition, and he is liable for taking two vessels, i.e., both millstones in the pair, as it is stated: “He shall not take the lower or upper millstone as collateral” (Deuteronomy 24:6). The tanna adds: Not only did the Sages say that it is prohibited to take the lower or upper millstone as collateral, but they also said that one may not take anything that people use in the preparation of food [okhel nefesh], as it is stated: “For he takes a man’s life [nefesh] as collateral” (Deuteronomy 24:6).

GEMARA: Rav Huna says: One who took a lower millstone as collateral is flogged with two sets of lashes: One set is due to violating the prohibition of taking the lower millstone as collateral, and the second is due to: “For he takes a man’s life as collateral,” since he took an item used in the preparation of food. If he took the lower and upper millstone, he is flogged with three sets of lashes: Two sets are due to violating the prohibitions of taking a lower millstone and an upper millstone as collateral, and the third is due to violating the prohibition: “For he takes a man’s life as collateral.”

And Rav Yehuda says: If he took a lower millstone as collateral he is flogged with one set of lashes, if he took an upper millstone he is flogged with one set of lashes, and if he took both the lower and upper millstones together as collateral he is flogged with two sets of lashes. With regard to the verse: “For he takes a man’s life as collateral,”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמרי' חבל רחיי' לוקה אחת. בשחבלן מתוך ביתו קאמ' שאם מצאו בשוק ולקחו אינו לוקה דלא יחבול כתי' ומתוך ביתו משמ' כדאמרי' לעילי וא"ת ילקה נמי משו' לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו איכא למימ' אה"נ אלא דחיובו דרחי' קא מני ואורחא דקר' נקט דקאמר לאו בריתי' ותריצנא לעבור עליו בשני לאוין אבל לא תבא אל ביתו דאיתיה בשאר כל הדברי' לא קחשיב ולמ"ד שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו משכחת לה בשליח ב"ד נכנס לביתו:

מתני': אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב, וחבול שלא בשעת הלואה הוא. והרמב"ם ז"ל שכתב בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש (הל' מלוה ולוה פ"ג, ה"א), אינו מחוור כלל, וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן, מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה, ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין, וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו, שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם, ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו, ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין, וכדאיתא לעיל (בבא מציעא קיג, א). (שיטמ"ק).

ערב אינו בכלל איסורין אלו אלא כל שבא מן הדין לתבוע חובו מן הערב רשאי הוא ליכנס לביתו וליטול המשכון שנאמר לקח בגדו כי ערב זר ונאמר בני אם ערבת לרעך וכו' וכן מי שיש לו אצל חברו חוב של שכירות הן שכר גופו הן שכר בהמתו וכליו הן שכר בתים ופונדקאות נכנס לביתו וממשכנו ואם זקפן עליו במלוה אסור שנאמר כי תשה ברעך משאת מאומה:

המשנה הארבע עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי גם כן ואמר אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה אמר הר"ם ואסור למשכן האלמנה מפני חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה אולי יארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העשירה והעניה:

אמר המאירי אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא על פי עצמו ולא על פי בית דין שנאמר לא תחבול בגד אלמנה ולא הפריש בין עניה לעשירה וכן הלכה ואם משכן מחזירין לה על כרחו ותובע חובו מצד אחר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר ידעת שהמלך נאסר שלא להרבות לו נשים שנאמר לא ירבה לו נשים ולא יסור את לבבו ופירשו במסכת סנהדרין שרשאי לישא עד שמנה עשרה בין נשים ופלגשים ובלבד שלא יהו מסירות את לבבו שאם מסירות את לבבו אפילו אחת אסורה לו הא לא נאמר לא ירבה לו אלא אפילו הם כאביגיל:

המשנה החמש עשרה וענינה גם כן בביאור החלק השלישי והוא שאמר החובל את הריחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר לא יחבול ריחים ורכב ולא ריחים ולא רכב בלבד אמרו אלא על כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל אמר המאירי החובל את הריחים הואיל והוא מכלים שעושין בהם אוכל נפש עובר עליו וחייב משום שני כלים שהרי הריחים שני כלים הם אחת העליונה ואחת התחתונה והתורה הזכירה את שתיהן וקרא את התחתונה ריחים והעליונה רכב והרי שהיינו למדים אחת מחברתה ולא הזכיר את שתיהן אלא לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אע"פ שאין שניהם משמשין אלא למלאכה אחת ולא ריחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש כגון ערבות ויורות וסכינים ונמצא לפי המשנה שאם חבל הרבה מכלים אלו לוקה על כל כלי בפני עצמו ואפילו חבל שני כלים ששניהם צריכים למלאכה אחת לוקה על כל אחד מהם על הדרך שביארנו בריחים ורכב מעתה חבל זוג של ספרים והם של פרקים עד שכל אחת קרויה כלי בפני עצמו ומ"מ אין המלאכה אלא בשניהם וכן צמד של פרות והוא שהיה ביניהם עשוי פרקים פרקים וכל אחד כלי בפני עצמו אלא שלא היתה החרישה נעשית אלא בשניהם שהיו מחברים אותם בכל אלו וכיוצא בהן לוקין על כל כלי בפני עצמו ונמצא לוקה שתים:

ולאו זה של שאר כלים שעושין בהם אוכל נפש יוצא לנו מכי נפש הוא חובל כלומר לא יחבול שום כלי שבחבולו יהא נמצא חובל כלי שעושין בו אוכל נפש שמא תאמר והלא לאו שבכללות הוא והיאך לוקין עליו תדע שענין לאו שבכללות מבולבל הרבה ביד המפרשים ולפי מה שראינו לרוב פוסקים יש מהם שאין לוקין עליהם כלל ויש מהם שאין לוקין עליהם אלא אחת על כל אותן שנכללו באותו הלאו ויש מהם שלוקין על כל אחד מהן כיצד היה לאו זה כולל ענינים הרבה חלוקין ושאין זה ממין זה ולא נזכר אחד מהם בפרט באותו הלאו כגון לא תאכלו על הדם שיש בו אזהרה להרבה דברים כמו שיתבאר במסכת סנהדרין אינו לוקה על אחת מהן כלל המשל בזה הרי אחת מאזהרותיו על בית דין שהרגו את הנפש שלא יטעמו כלום באותו היום אם טעמו אין לוקין וכן אחת מאזהרותיו שלא לאכול שחרית עד שיתפללו כמו שדרשו לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם אם עשה כן אפילו לדעת האומר תפלה מן התורה או שלא ייחד את השם אין כאן מלקות וכן יש בו אזהרה שלא להברות קרובי הרוגי בית דין אם עשו כן אין כאן מלקות וכן יש בו אזהרה לבן סורר ומורה שלא יאכל אכילה המביאתו לידי שפיכות דמים שאלמלא כן לא מצינו אזהרה לבן סורר ומורה ותורה לא ענש אלא אם כן הזהיר ואעפ"כ אינו לוקה על אכילה זו אלא יעשו אב ואם המוטל עליהם ויסקל והפקעת מלקות זה מטעם לאו שבכללות ואפילו לא היה בידינו הפקעתו מצד שניתן לאזהרת מיתת בית דין וכן היא אזהרה לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה עשה כן אינו לוקה וכן יש בו אזהרה לאוכל בהמת קדשים קודם זריקת הדם כלומר לא תאכל הבשר ועדין הדם במזרק ואע"פ שהעושה כן לוקה לא מכח לאו זה אלא מאחר והוא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' כלומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם זריקת הדם ועל דרך זה הלאו ענין ולפני עור לא תתן מכשול וכן לא תשא שמע שוא ואין במין זה לא תאכלו כל נבלה אע"פ שכולל נבלת בהמה חיה ועוף וכן אל תשקצו שכולל כל השקצים שהרי אלו הוזכר בהם שם האיסור שהם נבלה ושקץ ושם נבלה אחת היא וכן שם שקץ וכן לא תעשה כל מלאכה האמור ביום טוב שלוקין על כל המלאכות ששם מלאכה אחת היא ויש מפרשים בה מפני שכתובים בה מלאכה עבודה ואין זה כלום שאף מלאכת עבודה כולל הוא אלא שהטעם כמו שכתבנו אלא שיש מקום עיון ממה שנאמר בסנהדרין והמגפף והמנשק והמכבד והמרבץ לפניה והסך והמלביש והמנעיל הרי הן בלא תעשה ואמרו עליהם שאין לוקין עליהם כלל מפני שהם לאו שבכללות והוא לא תעבדם והרי שם עבודה אחת היא ואין אלו ראויים ליקרא שמות משתנים והענין בהם כשם מלאכה לגמרי וראיתי מי שתירץ בה שמה.... לאו שבכללות הוא שמאחר שאינן.... ולא כעין פנים אין זה עבודה ועוד אני אומר בה שכל אלו עבודות גופניות הם ואין לטעות בהם לאחרים מצד קבלת אלהות שהרי אי אפשר בכיוצא בהם כצבא השמים שהם הציר שעליהם סבבה תורה ואינם בכלל עבודה לחיוב אלא ללאו גרידא כדי להפליג בהרחקה ואחר שכן אין שם עבודה מונח עליהם ולא בא אלא להרחיק ומפני זה סמכו עליו להיותו לאו שבכללות אבל לא ישמע על פיך שהיא אזהרה למדיח ולנודר ולהשבע הרי היא כשם מלאכה שכלם השמעת פיו הם ואינו לאו שבכללות וכן בכלם למד סתום מן המפורש:

למה ממשכנין מעיקרא. ואם תאמר ולמה חוזרין וממשכנין דכיון שמשכנו פעם אחת שוב אינו נעשה מטלטלין אצל בניו. ויש לומר כדי שלא לוכל הלוה לכפור וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש.

אבל אתה נכנס לביתו של ערב. דכיון דלא רצה להלוות לו אלא על ידי ערב כאלו משכנו בשעת הלואתו דמי. הרב רבי יהונתן ז"ל.
ונראה לומר דאפילו שלא בבית דין עביד דינא לנפשיה אי שביק ליה האיך לאפוקי משכונא מרשותיה וכן נמי שרי ליה לנתוחי משכונא מיניה אפילו שלא בבית דין אי משכח ליה בשוקא וכלים בידו או בהמה לפניו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות מלוה. הרמ"ך ז"ל.

ואם לאו הרבה עליו רעים. דריש ורהב הפוך במקום הרבה. אי נמי ורהב שתגדיל רעיך ותודה לו במעלתו עליך כדכתיב עבד לוה לאיש מלוה. ה"ר יהונתן ז"ל.

תלמוד לומר משאת מאומה. פירוש כאלי אמר כל מאומה כלומר כל משאת שבעולם אף על פי שאינו משאת מעיקרא כיון דהשתא משאת היא לא תבא אל ביתו. ה"ר יהונתן.

ונראה שהיה גורס תלמוד לומר משאת מאומה כל מאומה וכן מצאתי בנוסחא אחת מכתיבת יד. וזה לשון הראב"ד: דאמר מאומה ואמר כל מאומה. פירושא דמילתא היא עד כאן. וכן מצאתי בנוסחא אחרינא בגמרות מכתיבת יד תלמוד לומר כי תשה ברעך משאת מאומה אמר מאומה ואמר כל מאומה. עד כאן.

אבל רבינו חננאל כתב וזה לשונו: אבל זקפן אינו רשאי שנאמר כי תשה ברעך וזה משא הוא. עד כאן.

בהלכות תנן בערכין וכו'. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומרים למכור את המרובה וליקח לו מן המועט אלא נותנין לי שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט עד כאן והיכא דאית ליה מחד מיני או מתרי מיני טפי וממינא אחרינא דצריך לההיא אומנותא לית ליה כלל נראה לומר דיהבי ליה מההוא מינא תרי מאני דאי לא תימא הכי אדאשמועינן במין אחד מרובה ומין אחד מועט לשמעינן בהאי דאף על גב דלית ליה מההוא מינא כלל לא יהביה ליה אלא ודאי מוכר מן המין שיש לו ממנו הרבה ולוקח שני כלים מאותו המין שאין לו כלל וכן נראה וצריך עיון. הרמ"ך.
היכא דלא בעי מלוה לאפרועי ממקרקעי אלא מזוזי או ממטלטלי ולא צאית לוה דינא ושמתיה מעיקרא כדין סרבן ועברו ליה תשעים יומין עדיין יעמוד באותו נדוי ובאותו חרם על שיטרח וימכור קרקעותיו ויפרענו מעות או מטלטלין כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואף על פי שעומד בנידויו עדותו כשרה כיון שלא נתנצה על פיסול אחר. עד כאן.
וכתב רבינו הגדול בתשובה ואיכא מאן דאמר דדוקא בדידוע לן דזוזי אית ליה וקא מערים ותלי להו בגוי או באחר הוא דאמרינן הכי אי נמי דאית ליה מטלטלי ולא בעי למיתב ליה. הרמ"ך.

מתניתין: אלמנה בין עניה בין עשירה אין ממשכנין וכו'. במה דברים אמורים בשלא בשעת הלואה דלא תחבול כתיב וחבול שלא בשעת הלואה הוא. והרמב"ם ז"ל שכתב בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכן בדברים שעושין בהם אוכל נפש אינו מחוור כלל וזו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואני אומר שהזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שאסרה תורה לחבול בגד אלמנה ולמה אם מפני החשד הא אפילו עשירה שאין צריך להחזיר לה אין ממשכנין וכיון שכן מה בין שעת הלואה ובין שלא בשעת הלואה הא אינו אלא מפני שאסור ליטול ממנה משכון כלל וכן מדין לדברים שעושין בהם אוכל נפש למה אסרה תורה ליטול מהם כלום ואפילו הן מאה. ומכל מקום אינו שלא אסרה לגבות מהן ולא ליקח אותן מהם ומשכנו בשעת הלואה הרי הוא כמכרו לו ולא אסרה תורה אלא לחבול מתוך ביתו דכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ואלמנה ודברים שעושים בהם אוכל נפש לעבור עליהם בשני לאוין וכדאיתא לעיל. הרשב"א ז"ל.

אלמנה בין עניה בין עשירה. ואם תאמר אמאי לא פריך מהכא לשמואל וכו' ככתוב בתוספות. וליכא למימר דהכי קאמר אין ממשכנין אותה משום לאו דלא תחבול הא אחרים לית בהו לאו דלא תחבול דאם כן הוה ליה למימר אלמנה בין עניה בין עשירה יש בהן משום לא תחבול ולא הוה ליה למימר אין ממשכנין דמשמע מיניה הא אחרים ממשכנין. ועוד היכי קאמר רבי שמעון עשירה ממשכנין אותה הא איכא לאו דלא תבא אל ביתו. וליכא למימר נמי דהאי אין ממשכנין היינו אין מנתחין וכו' כבתוב בתוספות עד ומנלן לאסור נתוח דאפילו מדרבנן ליכא למימר דאסור לשליח בית דין משום גזרת משכון דהא שמואל לא גזר אלא דוקא בבעל חוב שהוא להוט אחר ממונו אבל שליח בית דין לא ישמע לו ליכנס לבית הלוה ואי משום דאיכא תרי לאוי באלמנה לא מסתבר להחמיר לותר דכל שכן שנזהר יותר מליכנס לביתה. ויש לומר דלהכי לא פריך מיניה משום שהיה יכול לדחוק בדוחק דאין ממשכנין דאיכא לא תחבול הא אחרים ליכא לא תחבול וכל שכן דחלק בין עניה לעשירה בניתוח קאמר. ונראה לפרש דלא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה אליביה דשמואל בא לאסור נתוח המותר במקום אחר ואף על גב דסתם חבלה בבית משמע אם אינו ענין לחבלה בבית שאסור במקום אחר משום לא תבוא אל ביתו תנהו ענין לניתוח והכי מסתבר טפי לאוקמי באם אינו ענין מלאוקמי בדבר האסור במקום אחר ולאפושי לאוי ומכל מקום ניחא לעיל דאתי לטפויי לאוי על חבלת בית אף על גב דאצטריך לגופיה לאסור נתוח מדאפקוה בלשון חבלה ולא כתיב בהדיא ניתוח. הרא"ש ז"ל.

גמרא: רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה וכו'. קשיא לי והא עבר בלא תבא אל ביתה ואם תאמר מאי ממשכנין שהאיש מוציא לו את העבוט מכלל דרבי יהודה אפילו כהאי גוונא נמי לא מאי טעמא לא. ועוד דאין ממשכנין אם נכנס לביתה משמע בכולה מוגיא דשמעתא. ואיכא למימר דרבי יהודה סבר דשליח בית דין ממשכנין שאר בני אדם אבל אלמנה בין עניה בין עשירה לא ורבי שמעון סבר עשירה ממשכנין אותה עניה לא מיהו סתם מתניתין לא אשמועינן אלא דאית בעשירה לאו יתירה דאלמנה כרבי יהודה. הראב"ד ז"ל.

מתניתין: וחייב משום שני כלים פירוש אפילו בהתראה אחת וכו'. דאי מיירי בזה אחר זה ובשתי התראות אפילו רחים ורחים וכו'. ואין לומר דלעולם איירי בשתי התראות וקמשמע לן דרחים ורכב אינם כלי אחד ולא יתחייב עליהם שתים כמו אוכל כזית שאינו חייב אלא אחת אף על פי שהפסיקוהו בין חצי זית ראשון לחצי זית שני בהתראה שניה. דאם כן הוה למה למיתני התובל את הרחים או את הרכב עובר בלא תעשה. וממילא הוה ידענא דבשתי התראות חייב שתים כמו ברחים וריחים דלא אצטריך למתני בהו דבשתי התראות חייב שתים וכן משמע בהדיא בגמרא וכו' דעל כרחך הא דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה שלש היינו בהתראה אחת דאי בשתי התראות ילקה שתים על ריחים ושתים של רכב ולפנים נפרש למה חייב שתים בהתראה אחת. ולפירוש דפריש חייב שתי מלקיות בהתראה אמת קאמר בגמרא בהדיא דלוקה. ויש תימא הא דקאמר אביי זיל אהדריה וכו' אמאי קאמר ליה לאהדורי אי משום שלא יעבור וינתק בהשבת לאו דלא יחבול כמו לאו דגזל שמנתק הלאו על ידי השבה אמאי לוקה הא לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו וכי תימא לעולם אמר ליה אהדריה משום לאו המנותק לעשה מכל מקום לוקה עליו כגון ששבר את הריחים ואת הרכב דהשתא אינו יכול שוב לנתק הלאו שאינו יכול להחזיר את הריחים ולהכי לקי כדאמרינן בשילוח הקן וכו'. ואין לומר לעולם בששבר ולא רמי לההיא דמכות דהתם חייב להחזיר את הגזלה אבל כאן אין לו להחזיר כלום שאותו חייב לו שוה הריחים ואין לומר יחזיר לו ריחים אחרים ויגבה את חובו שהרי אינו חייב להחזיר אלא אותם ריחים אם הם בעין דהא גבי לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו קאמר נמי התם כיון דאיתיה בתשלומין לא לקי אלמא אם נאבד אותו עבוט לא יחזיר אחר והואיל וכן יחזיר נמי הכא ריחים אחרים ליפטר מן הלאו. ועוד דלא אשכחן במכות בטלו וכו'. תוספות שאנץ.

שנאמר לא יחבול ריחים ורכב. כתוב בתוספות ויש לומר דזג וחרצן שני שמות נינהו וכו' עד שם מעשר אחד הוא. תדע דכי מתרו משום זג וחרצן ושאור ודבש ונא ומבושל וריחים ורכב צריך להזכיר כל אחד בשמו אבל התם אין צריך להזכיר כי אם שם חלב ומעשר וחדש. הרא"ש.
והרמב"ן כתב דרך אחרת במה שהקשו התוספות בספר המצות שלו. ודעת התוספות נראה יותר מחוור. הר"ן ז"ל.

גמרא: אמר רב הונא חבל ריחים לוקה שתים. פירוש לוקה משום שני שמות. משום לא יחבול ריחים ומשום לא יחבול כי נפש הוא חובל כלומר דברים שעושין בהן אוכל נפש וכן הרכב. ואם חבל שתיהן לוקה שלש. ורב יהודה אמר כי נפש הוא חובל לא מייתר דנוקמיה אשני שמות אלא לשאר דברים שעושין בהן אוכל נפש הוא דאתא דלא תימא ריחים ורכב דוקא אמר רחמנא. ואי אמרת נכתוב רחמנא כי נפש הוא חובל ריחים ורכב למה לי. הא לאו קושיא היא דאי מההוא לא לקי כלל דלאו שבכללות הוא כתב רחמנא ריחים דלילקי עלייהו ושאר דברים ילפינן לחו מריחים ורכב למלקי עלייהו. אי נמי לשני כלים שעושין מלאכה כאחת שלוקין עליהן שתים דאי מכי נפש הוא חובל חדא הוה לקי והשתא ילפינן שאר כלים למלקות כעין ריחים ורכב והכי איתא לקמן.

נימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי. כלומר רב הונא ורב יהודה כי היכי דפליגי הכא פליגי בנא ומבושל בפלוגתא דאביי ורבא דפליגי בני אם צלי אש אי לקי עליה משום שם בפני עצמו או לא. אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרב יהודה עד כאן לא אמר רב יהודה התם אלא משום דכי נפש הוא חובל לא משמע ליה לריחים ורכב כלומר לא מייתר לחיובי בשני שמות על ריחים ורכב דהא לשאר דברים אצטריך כדקא פריש איהו אבל הכא כי אם צלי אש למאי אצטריך כיון דנא ומבושל לא אכיל תו ליכא גוונא אחרינא דניכליה אלא צלי אש הא ודאי ללאו הוא דאתא. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפילו לרב הונא כלומר דרב הונא מודה ליה בנא ומבושל שאינו לוקה משום צלי אש דעד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל מייתר דכולהו מריחים ורכב אתו בבנין אב וכיון דמייתר שדיה נמי אריחים ורכב כלומר וכי תימא מלתא דאתיא בבנין אב טרח וכתב לה קרא היינו דקאמר דכיון דמייתר וכו' כלומר הא קא מודית דמילתא יתירתא היא הילכך כיון דמייתר שדיה נמי אריחים ורכב לחיובא עליהם משום זה השם אבל כי אם צלי אש למילתא אחריתי אתא בשעה שישנו בקום אכול וכו' מיהו רב הונא הוא דמודה לאביי בענין נא ומבושל אבל אביי לא מודה לרב הונא בכי נפש הוא חובל דהא טעמא דאביי משום לאו שבכללות אל תאכלו כי אם צלי אש כלל בו נא ומבושל ואין לוקין עליו וכן כי נפש הוא חובל כלל בו ריחים ורכב וכל דבר שעושין בו אוכל נפש ואינו לוקה ולקה אבל רב הונא מיהא אפשר דמודה ליה לאביי בנא ומבושל משום דלא מייתר ליה למשדייה אשמות יתירי אלא לדרשא אחריתי אתא. והא דאמרינן בפסחים לדעתיה דאביי איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי איכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאוי כלאו דחסימה בשלמא להך לישנא דאמר תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי הלכא דאכל נא או מבושל קאמר ולא לקי משום צלי אש משום דכי אם צלי אש הוי לאו שבכללות אבל נא ומבושל לא הוי לאו שבכללות משום דמייתרי דלכתוב רחמנא אל תאכלו כי אם צלי אש הילכך האי דפרט בהו רחמנא לייחודי לאוי לכל חד וחד אבל כי אם צלי אש מיהת לאו שבכללות הוא וכן לענין זג וחרצן דפליגי בה אביי ורבא חדא ארחא וחד טעמא נינהו אלא להך לישנא דאמר אפילו חדא נמי לא לקי דאי אכיל נא לחודיה ומבושל לחודיה או אפילו תרווייהו לא לקי משום דהוי לאו שבכללות הך ברייתא דהכא קשיא להו דהא תני חבל ריחים ורכב לוקה שתים. וההיא ברייתא דכריתות אכל חלב שור וכשב ועז חייב על כל אחד ואחד דברי רבי ישמעאל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחד והוינן בה נימא דבהא קמיפלגי רבי ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ומתרץ דכולי עלמא אין לוקין והיינו טעמא דרבי ישמעאל משום דמייתרי קראי וכו' ורבנן סברי לא מייתרי הילכך אין לוקין אלא אחת הא אחת מיהא לקי וקשיא לאביי לההוא לישנא בתרא. ואיכא למימר דהיכא דאכל נא ומבושל ואתרו ביה משום אל תאכל ממנו נא לכולי עלמא לוקה שתים משום דנא ומבושל יתירי נינהו אלא היכא דאכל תרווייהו בבת אחת ולא אתרו ביה אלא משום צלי אש בהא פליגי דרבא סבר דכיון דמייחדי להו לאוי אף על גב דלא אם צלי אש חד לאו הוא כיון דכולהו איתנהו ביה מחייב אכולהו ואביי סבר כיון דכי אם צלי אש גופיה לאו שבכללות הוא לא הויא התראה כלל וכן לענין זג וחרצן חד טעמא נינהו. ולא מחוור. אלא אביי לא תנא בהו לוקה אלא חייב כלומר חיוב שני לאוין אבל מלקות ליכא. ונראה לי דרבא גופיה לא פליג על לאו שבכללות דעלמא כגון לא תאכלו של הדם וכגון לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו כין דלא מייתרי להו לאוי בעלמא והאי כללא נמי מייתי ומשום הכי לקי עליה. הראב"ד.
הא דאמרינן חבל ריחים לוקה אחת בשחבלן מתוך ביתו קאמר שאם מצאו בשוק ונתחו אינו לוקה דלא יחבול כתיב ומתוך ביתו משמע כדאמרינן לעיל ואם תאמר ילקה נמי משום לא תבא אל ביתו וגו'. איכא למימר אין הכי נמי אלא דחיובו דריחים קא מני ואורחא דקרא נקט דקאמר לאו בריחים. ותריצנא לעבור עליו בשני לאוין אבל לא תבא אל ביתו דאיתיה בשאר כל הדברים לא קחשיב ולמאן דאמר שליח בית דין נכנס לביתו למשכנו משכחת לה בשליח בית דין שנכנס לביתו. הרמב"ן ז"ל.

בגמ' למה חוזרין וממשכנין שלא כו' הא דמשכנו מעיקרא נמי ע"כ מטעם זה אלא דלא סגי ליה אם משכנו מעיקרא והחזיר לו ולא חזר ומשכנו וק"ל:

תוס' בד"ה למה ממשכנין כו' ומ"מ לא רצה התלמוד לתרץ כן כו' עכ"ל אף דברי התנאים הנאמרים בלשון שואל ומשיב נקרא תלמוד דוק ותשכח וק"ל:

בד"ה אלמנה בין כו' לכך עדיפא ליה למפרך מברייתא כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל דהתוס' סוברים הא דמתיב רב יוסף לא יחבול ריחים ורכב הא דברים אחרים חבל וכן לא תחבול כו' כולהו ברייתא נינהו כו' ואפי' הכי דחי ליה דה"ק ריחים ורכב אית בהו תרי לאוין הא דברים אחרים יחבול כלומר כו' עכ"ל והאריך ע"ש ודבריו דחוקים ותמוהים הם דמי הכריח אותן לפרש דברייתא היא בלישנא דחיקא כיון דאיכא לפרושי בלשון ברור והוה דברי רב יוסף מדיוקא דקרא דהשתא לית כאן קושיא כלל מעיקרא דעדיפא ליה למפרך מקרא גם מה שדחק לפרש בדברי המתרץ דה"ק בברייתא הא אחרים יחבול כלומר ואינו עובר לאו יתירא אבל לאו דלא תבא עובר א"כ הוא מאי קשיא להו מר"ש דקאמר בברייתא עשירה ממשכינן והוצרכו לדחוק ממשכנין היינו מנתחין כיון דאיכא נמי לפרושי הכי דממשכנין אותה ואינו עובר לאו יתירתא אבל לאו דלא תבא עובר אבל הנראה דודאי רב יוסף לא פריך ליה אלא מדיוקא דקרא ומשני ליה שפיר רב פפא בריה [דר"נ] לעולם בב"ח קאמר ולעבור עליו בב' לאוין ולא תידוק מיניה הא אחרים חבל כפרש"י שם אלא דהכא קשיא להו אמאי דמסיק שם למפרך אדשמואל מברייתא דאם חבל תחבל שלמת רעך בשליח ב"ד הכתוב מדבר כו' ומסיק תנאי היא כו' ולא פריך עליה ממתני' דהכא ואהא תירצו דמתני' דהכא נמי איכא למדחי אין ממשכנין אותה כו' הא אחרים לית בהו האי לאו כדדחי נמי דיוקא דקרא דפריך מיניה רב יוסף לכך עדיפא ליה למפרך מברייתא דאם חבל כו' בשליח ב"ד הכתוב מדבר כו' ומסיק תנאי כו' אבל מלתיה דר"ש דאמר ממשכנין משמע שפיר דליכא איסורא כלל וליכא לדחויי הכי ולכך הוצרכו למימר ביה דממשכנין היינו מנתחין ותו לא מידי וק"ל:

בא"ד דאסור גם לשמואל אפי' נתוח בכלים שעושין בהן כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וחייב משום כו' וכן משמע בהדיא בגמרא כו' דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה ג' כו' עכ"ל בפשיטות מרב הונא דאמר לוקה לא ניחא להו להקשות אדאמר אביי זיל אהדר דאימא דרב הונא פליג ולא ס"ל דמהדר א"נ דס"ל דמהדר וכרבא דפ"ק דתמורה דאי עבד לא מהני ולא מייתי מרב הונא אלא אהך סברא דאינה תמוה לומר דאף בהתראה א' חייב שתים וק"ל:

בא"ד וכיון דבהתראה אחת איירי א"כ חייב שתים דקתני היינו ב' מלקיות ותימה כו' עכ"ל פי' לדבריהם דאי הוה מצינן למימר דמתני' איירי בב' התראות למאן דאית ליה לוקין הוה מצינן לאוקמי נמי לאביי שחבלן בב' פעמים ולא דלוקין בב' מלקיות דהא ניתק לעשה הוא אלא דאשמועינן שאינן כלי אחד אלא שהם ב' כלים ובפעם ראשון נמי עבר בלאו אבל כיון דכבר דחו התוס' זה דא"כ ה"ל למיתני החובל ריחים או רכב בל"ת אלא דע"כ איירי בחבלן בפעם אחת וא"כ מאי נ"מ חייב משום ב' כלים דקתני אי לאו דהיינו ב' מלקיות ודו"ק:

תוס' בד"ה אלמנה בין כו' לכך עדיפא ליה למיפרך כו' נ"ב הכי פי' התוס' סוברים הא דמתיב רב יוסף לא יחבול ריחיים ורכב הא דברים אחרים יחבול וכן לא תחבול בגד אלמנה הא אחרים תחבול כולהו ברייתא נינהו וכה"ג נמי מסקינן לעיל ת"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ומש"ה פריך מברייתא דקתני להדיא הא דברים אחרים תחבול דמשמע דשרי לחבול ואפ"ה דחי ליה דה"ק ריחיים ורכב אית בהו תרי לאוין הא דברים אחרים יחבול כלומר ואינו עובר לאו יתירתא אבל הלאו דלא תבא עובר ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא למה חוזרין וממשכנין של"ת שביעית משמטתו. טע"ז לכאורה אינו מספיק על כסות יום דפשוט דצריך להיות אצל הלוה עד שקעה"ח ושביעית משמטת בסופה וגם אינו עולה על שאר ימה"ש ועל שאר שנים אלא דטעם הב' הוא העיקר:

במשנה אלמנה כו' א"מ אותה. ובגמרא בטעם ר"ש משיאה שם רע מוכח דלאו זה אינו אלא באלמנה וק"ל דכמו דדרשינן בבכורות (כה) גבי לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ליתן את האמור ש"ז בזה וע"ש בפרש"י ובמש"כ בס"ד בשבת (קנה) ה"נ כתיב לא תטה משפט גר יתום ול"ת בגד אלמנה נדרוש נמי דלא תחבול האמור באלמנה שב ג"כ לגר יתום ורש"י בנימוקיו כתב על הא דלא תטה ושנה בעני לעבור עליו בב' לאוין משמע לי משום דמפרש דלא תטה קאי ג"כ על אלמנה דבתריה וכההיא דבכורות וכן כתיב קרא אחרינא ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה והיכא דכתיבי תלתיהן כל העניים במשמע כבפרשות שאחריו:

שם שנאמר ל"ת בגד אלמנה. ק"ל מנ"ל לרבויי שא"ד כיון דל"כ אלא בגד וראיתי להש"ג בשם ריא"ז שכתב באמת דלא אסרה תורה אלא בגד לבישתה ומצעותיה (ואולי מדרבנן מיהא אסור אף בשאר כלים דכ"מ מסתימת לשון המשנה והפוסקים) וקשה לתנא דברי"ש דא"ל דכל בגדים שנאמרו בתורה סתם אינן אלא צו"פ וא"כ ה"נ לענין חבול אלמנה ומדוע לא משני הש"ס בשבת (כז) דאף כל כו' לאתויי הא אתא:

גמרא אר"ה חבל ריחים כו' ומשום כ"נ הוא חובל רכב לוקה שתים משום רכב ומשום כ"נ הוא חובל ריחים ורכב כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

אלמנה כו' תוספות ואם תאמר אמאי לא פריך מינה לשמואל כו' דלא תחבול בבית כו' דבשליח ב"ד ליכא למיגזר מדשרי בעלמא ולא גזרינן כו' ואין סברא כו' משום דאיכא ב' לאוין כו' עיין שם. ותי' דחוק מאד דודאי משמע מתניתין אין ממש קנין לא תחבול כו' דאין איסור כנ"ל:

ונראה ליישב דהא אביי סבר דאי עביד מהני דאי לאו הכי אמאי לקי ורבא סבר דלא מהני ומכל מקום לקי דעבר כו' ופריך ריש תמורה מהשבת העבוט דאמר לא תבא כו' ותנן מחזיר הכר כו' דמהני ומשני דגלי קרא השב כו' דקנאו כנ"ל. ואם כן בלאו זה שוב לרבא כמו לאביי דלקי רק משום דמהני דכך הסברא פשוטה רק רבא סבר דתסברא שיהיה לא מהני וע"כ לקי מכל מקום משום דעבר כו'. מה שאין כן באותו לאו דגלי דמהני גם לרבא לא עבר אלא אם כן מהני. ואם כן בבגד אלמנה להרמב"ם ז"ל דלא איכא ביה עשה דתשיב כו'. אם כן ממילא אי עביד לא מהני ולא קני המשכון כלל ומחויב להחזיר מיד וכיון דלא מהני לא עבר כלל אלאו דלא תבא אל ביתו דזה הלאו רק כשמהני וקנאו כנ"ל. ואינו עובר רק לא תחבול בגד אלמנה דזה הלאו לרבא בכל מקום לא מהני ואף על פי כן אמרה תורה דעבר אמימרא דרחמנא ולקי כן כאן. אם כן שפיר במשנה דאין ממשכנין רק משום לא תחבול כנ"ל וא"כ י"ל בשליח ב"ד שייך גם כן גזירה אטו שיכנס לבית רק מכל מקום בעלמא לא גזרינן דאם יכנס לבית גם כן לא עבר כלל דמה שממשכן בבית אינו שליח ב"ד כלל כיון שהוא בלאו והוי רק כשאר תופס לב"ח אף אי נימא דמהני ולא חשיב חב לאחרים מה שחב ללוה במה שאין לו רשות מן התורה מ"מ הוי רק מטעם זכיה לבעל חוב וכיון דאין שליח לדבר עבירה לא מהני בשבילו דמטעם שליחות כנ"ל. ומפורש בש"ס בשלוח הקן כיון דאיכא לאו לזכות בעצמו לא זכי עבורו עיין שם. וכיון שלא יועיל התפיסה לא עבר כלל דמחויב להחזיר מיד וכיון דלא מהני לא עבר כנ"ל. ודוקא במלוה דגלי קרא דמהני וקני ולקי כשנכנס או לא קיים המעשה שייך למגזר גם ניתוח בשוק כו' מה שאין כן שליח ב"ד דכיון דאינו רשאי גם כן בלאו שוב גם אם יעבור לא עבר בלאו ולא שייך למגזר גבי נתוח אטו ביתו. מה שאין כן בגד אלמנה דאמרה תורה דעבר בלאו אף דלא מהני כנ"ל. אם כן גם שליח ב"ד יהיה עובר כשימשכן בבית אף דלא מהני ושייך שפיר הגזירה גם בשליח ב"ד ואסור למשכן גם ניתוח בשוק כנ"ל:

או י"ל דקאי אמלוה גופיה דאף דבעלמא גם ניתוח אסור הוא משום גזירה שלא יכנס לביתו. דשייך גזירה דאם יכנס יהיה מהני דקני משכון כנ"ל. מה שאין כן באלמנה דאדרבא הוי סלקא דעתך דניתוח מותר גם למלוה דליכא למגזר אטו בית דלא יועיל כלל אם יחבול בבית ויהיה חייב להחזיר מיד דלא קני כנ"ל ולמה יעשה כן וקמשמע לן דלא פלוג ושייך מ"מ גזירה כיון דיעבור בלאו כנ"ל. אך עדיין אינו מיושב הא דאמר ר"ש עשירה ממשכנין הא כיון דליכא לאו דבגד אלמנה שוב אסור ניתוח למלוה גזירה דבית משום לא תבא. ודוחק דגם איסור זה אינו לר"ש בעשיר כאן דדריש טעמא דקרא דליתא דלא מצינו. אך לר"ש גם ניתוח בעניה אסור מטעמא דהשבה. שייך שפיר עשירה ממשכנין ניתוח. אך לא יהיה הלשון שוה לר"ש ור"י:

וי"ל עוד למה שכתבו תוספות פסחים כו' דמשהה חמץ כדי לבערו מותר משום דניתק לעשה דתשביתו עיין שם ומה שהקשו מגזל לא קשה דשם יש לימוד חבול ישיב כו' רשע כו'. וכן לא תגנובו על מנת לשלם. מה שאין כן שאר לאו הניתק ואף דעושה מעשה דפודה החמץ וקנאו מכל מקום בעושה לקיים העשה אף להנאתו להסיקו לא עבר עיין שם. ואם כן כיון דלא תבא כו' ניתק לעשה דהשבת עבוט כדאמר פרק ב' דמכות. אם כן במשכנו בביתו על דרך לקיים השבת עבוט לא עבר כלל לשיטת ר"י הנ"ל. ומ"ש בת' ש"א משאר לאו הניתק דאסור אינם קושיות דאונס שגירש אין בידו לקיים וגזל יש לימוד ופיאה יש בל תאחר עיין שם. ובלא זה קאי תוספות רק למאן דאמר בטלו דאין לאו כשאינו מבטל שוב בעושה כדי לקיים אין איסור דלמאן דאמר קיימו אסור שמא לא יקיים וגם הואיל שייך לחומרא ומכל מקום גם בזה מצינו ברגל דכולהו תשלומין לא עבר רק מגונה דמצוה בראשון עיין שם. וכן פסח שני עיין שם. ומכל מקום קרי ליה הזיד ע"ש משום דתליא במעשה מה שאין כן בטלו דכמו שהוא בלי מעשה אין לאו וקיימא לן דלא חיישינן שמא יבקע הנוד וכן לשאר אונס שמא יבטל. ולכך בעושה כדי לקיים י"ל דאין אסור ואף אי נזדמן אחר כך שלא קיים הוי כדבר שאין מתכוין בשעת הלאו כיון שאינו פסיק רישא דיכול לקיים כנ"ל. ואופה מיום טוב לחול דפליגי בהואיל משמע דוקא לחול אבל אופה באמת בשביל אורח שיזדמן לא עבר עיין שם. עוד לעניית דעתי עיקר דהיכא שאין העשה רק אחר הלאו כגזל וכהאי גוונא חשיב רק תיקון מקצת ולא שייך דהעשה מצוה שאינו מצוה ע"כ כיון שבא רק על ידי עבירת הלאו מה שאין כן כשהעשה מצוה בפני עצמו ואף על פי כן הוי ניתק כמו תשביתו דהעשה בפני עצמו בלא הלאו ומכל מקום הוי ניתק ויש איזה לימוד דלא חשיב לאו שקדמו עשה עיין שם בזה שפיר כתב ר"י דפודה כדי לבער אינו עובר שהוא ניתוק ותיקון והוא גם כן לקיים מצוה ולא קשה מכל הנ"ל. וממילא גם בהשבת עבוט כן דגם ברשותו המצוה ומדמרבינן גם שלא ברשות חשיב ניתק כמו שכתבו תוספות מכות ותמורה עיין שם ממילא במשכון כדי לקיים אין איסור כנ"ל. משא"כ בגד אלמנה דלא ניתק להשבה ולכך בשאר חבלה לא גזרו רק במלוה גופיה דשמא יכנס ויקח על מנת שלא לקיים המעשה דעובר. מה שאין כן שליח ב"ד דלא יקח כי אם להשיב לא גזרו ומותר בחוץ אבל בגד אלמנה שייך גם בשליח ב"ד הגזירה ואסור כנ"ל, וגם בעשיר צ"ל דחשיב ניתק דאי לאו הכי הוי לקי גם בעני דהלאו כולל יותר בהעשה כמו בתמורה שכתב הרמב"ן כן. וע"כ דגם בעשיר שיש לו עוד כסות מכל מקום יעני ויאבד כסותו יהיה מצות השבה חשיב ניתק כנ"ל. וממילא שייך על מנת לקיים העשה אם יצטרך לו כנ"ל:

ולר"ש צ"ל דעשירה ממשכנין אף דשייך שמא תעני ושייך טעמא דקרא וצ"ל דלא חיישינן ואם תעני באמת יצטרך להחזיר לגמרי שלא בתורת השבת עבוט ומכל מקום חשיב כדי לקיים שמחזיר לגמרי. ולר"ש מהני טעמא דקרא גם לאסור מן התורה שליח ב"ד בחוץ לעני דשייך משיאה ש"ר כמו דמהני טעמא להתיר מה שלא פי'. ואם כן לר"ש דבעני מן התורה ורק בעשירה לחוד י"ל דלא גזרו בחוץ בשליח ב"ד דאין תועלת דגם בתורת גוביינא יגבה אף דמסדרין כיון דעשירה היא משא"כ לרבנן בעני שייך הגזירה דבגוביינא מסדרין ושייך שיכנס למשכן ושוב לא פלוג וגם בעשירה בחוץ אסרו כנ"ל. וגם אי נימא דלא כתוספות ועובר גם בעל מנת לקיים מכל מקום י"ל כיון דבקיים העשה מתוקן הלאו דלא תבא:

למה חוזרין וממשכנין. הרי עליו להחזיר לו למחר: שלא תהא שביעית משמטתו. דלהוי משכונו בידו והמלוה על המשכון אינו משמט: ולא יעשה מטלטלין אצל בניו. שלא ימות בעוד המשכון מוחזר לו ויהא מטלטלין אצל בניו: טעמא דהדר משכניה. שהיה בידו כשמת לוה: למה ממשכנין מעיקרא. דבר שעליו להחזיר מה מועיל לו: שלא תהא שביעית משמטתו וכו'. דמדמשכניה קנייה וכי מהדר ליה הוה פקדון גביה: בני אם ערבת לרעך או אם נוקשת באמרי פיך. שהוניתו בדברים: עשה זאת והנצל. התרפס יד אם ערבת ואם לא ערבת אלא נוקשת באונאת דברים רהב רעיך הרבה עליו רעים לבקש מחילה: אם ממון יש לו בידך. אם נעשה לו ערב ואם נוקשת בדברים רהב רעיך: לצד שני. כמו דבר אחר. לביתו. של לוה במלוה אי אתה נכנס אבל אתה נכנס למשכנו חוב אחר שאינה מלוה: שכר פונדק. השכיר לו פונדק: דיוקנאות. צר לו צורות בביתו בשכר: משיאה שם רע. שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית: מכדי בעלמא דריש טעמא דקרא. אע''ג דלא מפרש טעמא כדאוקימנא גבי חובל: מתני' משום שני כלים. העליונה רכב והתחתונה ריחים: גמ'

למה ממשכנין מעיקרא. הקשה ה''ר אלחנן ולמה חוזרים וממשכנין וי''ל כדי שלא יוכל הלוה לכפור וגם ימהר לפרוע חובו ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכונו ומ''מ לא רצה הגמרא לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני ליה: אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה. וא''ת אמאי לא פריך מהכא לשמואל דמשמע הא אחרים ממשכנין וליכא למימר דהאי אין ממשכנין דהיינו אין מנתחין הא אחרים מנתחין דהא לא תחבול כתיב דמשמע בבית ומנלן לאסור ניתוח דמדרבנן ליכא למיגזר בשליח ב''ד גזירה שמא יכנס בביתו דבשליח ב''ד ליכא למיגזר מדשרי בעלמא לנתח ולא גזרינן ואין סברא לגזור באלמנה יותר משום דאית בה תרי לאוין וי''ל דלכך לא פריך ממתניתין דהכא משום דאיכא למידחי אין ממשכנין אותה משום לאו דלא תחבול הא אחרים לית בהו האי לאו לכך עדיפא ליה למיפרך מברייתא ור''ש דקאמר בגמ' עשירה ממשכנין אותה איכא למימר נמי דסבר כשמואל וממשכנין היינו מנתחין דלדידיה ענייה דקאמר אין ממשכנין אותה היינו אין מנתחין דטעמא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה שייך אפילו בניתוח והא דכתב רחמנא לא תחבול ולא כתיב לא תנתח היינו כדי לחייב על משכון שני לאוין אבל קשה דאי סבר ר''ש כשמואל ולא שרי בעשירה אלא ניתוח ות''ק שרי ניתוח בין בעשירה בין בענייה א''כ מחמיר ר''ש יותר מת''ק ולשון הברייתא משמע שבא להקל ולהתיר בעשירה מה שאסר ת''ק לכך נראה דר''ש לית ליה דשמואל ומתיר למשכן עשירה ושאר בני אדם וה''מ למפרך שפיר לשמואל מר''ש אלא דלא איירי ר''ש במתני' אלא בבריית' ושפיר פריך מברייתא אחריתי ועוד נראה לפרש דלכ''ע לא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה אתא קרא לאסור בה ניתוח דשרי בעלמא והא דאפקיה בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח כדי לעבור במשכון בשני לאוין ולהכי לעיל כי אקשינן מינייהו לשמואל איצטריך לשנויי לעבור בשני לאוין ולא קאמר לאסור ניתוח משום דהוה קשה ליה אמאי אפקיה בלשון חבלה ואע''ג דאיצטריך לשני לאוין לשמואל מ''מ מיסתבר דעיקר קרא אתא לאסור ניתוח דשרי בעלמא ולא ללאו יתירא לחוד והשתא לא קשה לשמואל מידי מפלוגתא דרבי יהודה ור''ש דהשתא אין ממשכנין אותה היינו אין מנתחין אותה ולהכי לא פריך מיניה דפשיטא דכי היכי דמשנינן לא ימשכננו אלא בב''ד לא ינתחנו דה''נ איכא לשנויי הכא ופי' זה נראה עיקר דאסור גם לשמואל ניתוח אפי' בכלים שעושין בהן אוכל נפש דלפי' קמא דלא אתא לשמואל אלא ללאו יתירא ולא לאסור ניתוח לא אתי שפיר דלמאן דפליג עליה נראה דבריחים ורכב אסור אפי' ניתוח דכיון דשליח ב''ד בדברים אחרים מותר אפילו למשכן ובריחים ורכב אסור ה''ה אפילו ניתוח דשרי בעלמא אפילו למלוה דאסור בריחים ורכב דמיסתבר לאסור כל משכונה שמישכן בשוה אבל לשמואל שאינו מתיר למשכן לשליח ב''ד בדברים אחרים אלא ניתוח יש לנו לומר דבריחים ורכב נמי דוקא משכון הוא דאסור כמו שכתוב ולא ניתוח ונמצא ששמואל דמשמע דבא להחמיר מיקל יותר לענין ריחים ורכב שמתיר לנתח ומאן דפליג עליה אסר כדפרישית: וחייב משום ב' כלים. פי' אפילו בהתראה אחת אם חבל בפעם אחת ריחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול ריחים ורכב לוקה שתים דאי בשתי התראות אפי' ריחים וריחים חייב כדאמר גבי נזיר (מכות דף כא.) אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחד ואחד ואין לומר לעולם איירי בשתי התראות וקא משמע לן דריחים ורכב אינם כלי אחד שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם דא''כ ה''ל למיתני החובל ריחים או רכב בלא תעשה כו' ותו לא אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים וכן משמע בהדיא בגמ' דחייב שתים בריחים ורכב בהתראה אחת דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה ג' והיינו בהתראה אחת דאי בשתי התראות לוקה שתים על הריחים ושתים על הרכב וכיון דבהתראה אחת איירי א''כ חייב שתים דקתני היינו שתי מלקיות ותימה דהיכי לקי והא חשיב לה בגמרא (דף קטז.) לאו הניתק לעשה מדאמר ליה אביי זיל אהדר וכי תימא דמש''ה א''ל לאהדורי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא אביי גופיה קאמר בפ''ק דתמורה (דף ד:) דאי עביד מהני ואין לומר דהאי דלקי היינו כגון ששבר הריחים ואת הרכב דשוב אינו ניתק לעשה שאינו יכול להחזיר הריחים ולהכי לקי כדאמרינן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאם הרג את האם שוב לא חשיב ניתק לעשה ולקי הא ליכא למימר דשאני הכא כיון

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד