סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

פירוש שטיינזלץ

א שנינו במשנה כי שכיר בזמנו נשבע ונוטל. ושואלים: שכיר אמאי תקינו ליה רבנן למשתבע ושקיל [מדוע תיקנו לו חכמים שישבע ויקח] בניגוד לנוהג הכללי שהנתבע הוא שנשבע שאינו חייב ונפטר מן התביעה?

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכות גדולות שנו כאן. ומיד תוהים על הלשון: וכי הני הלכתא נינהו [אלה הלכות הן]? הלא הני [אלה] תקנות נינהו [הן] להסדיר את ענייני המשא והמתן, ולא הלכות שהכל חייבים לעשותן תמיד. אלא יש לתקן את הלשון כך, אמר רב יהודה אמר שמואל: תקנות גדולות שנו כאן. ושוב תוהים על הלשון: גדולותמכלל הלשון אתה למד דאיכא [שיש] תקנות קטנות, ומה הן אותן תקנות קטנות?

אלא אמר רב נחמן אמר שמואל: תקנות קבועות שנו כאן שיש בהן צורך במציאות החיים. וכך יש להבין: בעצם חיוב השבועה של בעל הבית היא שהוא הנתבע, והיה צריך להשבע ולהפטר. ואולם עקרוה רבנן [חכמים] את השבועה מבעל הבית ושדיוה [והטילוה] על השכיר משום כדי חייו של השכיר שהרי השכיר נזקק לשכר זה כדי חייו, ואם ישבע בעל הבית ויפטר ימצא השכיר ללא כסף. ותוהים ומשום כדי חייו של השכיר מפסדנא ליה [מפסידים אנו לו] לבעל הבית? שהרי אם יש כאן חשש לשבועת שקר, מדוע יפסיד בעל הבית דווקא?

ומשיבים: בעל הבית גופיה ניחא ליה דמשתבע [עצמו נוח לו שיישבע] השכיר ושקיל [ויקח] כי היכי דליתגרו ליה [כדי שיישכרו לו] פועלים, שהרי על ידי כך יודעים הם ששכרם מובטח להם. ושואלים: ומדוע לא נאמר כי השכיר גופיה [עצמו] ניחא ליה דמשתבע [נוח לו שיישבע] בעל הבית ויפקע, כי היכי דליגרוהו [ויפטר, כדי שישכרו אותו] שאם יכביד הדבר על בעל הבית — לא ישכור שכירים! ומשיבים: בעל הבית על כרחיה אגר [על כרחו הוא שוכר]. ושואלים: שכיר נמי [גם כן] בעל כרחיה איתגר [בעל כרחו נשכר]!

אלא עלינו לחזור בנו מן ההסבר הקודם ולומר טעם אחר, בעל הבית טרוד בפועלים הוא ויש מקום להניח שמא בתוך טרדתו שכח, וסבור ששילם. ושואלים: אי הכי [אם כך] שמסתבר שבעל הבית הוא ששכח ניתב ליה [ושיתן לו] אם כן בלא שבועה, שהרי יש רגלים לדבר ששכח בעל הבית! ומשיבים: שבוע זו היא כדי להפיס דעתו של בעל הבית, שאם לא ישבע השכיר ידמה בעל הבית בנפשו שרימו אותו.

ושואלים: הלא יש דרך אחרת לצאת מקושי זה וניתב ליה [ושיתן לו] תמיד בעל הבית לשכיר בעדים, ואז שוב לא יהיה מקום לטענה שלא נתן! ומשיבים: טריחא להו מילתא [מטריח להם הדבר] הן לבעל הבית והן לשכיר, לחפש בכל פעם עדים. ושואלים: וניתב ליה מעיקרא [ושיתן לו מתחילה] שבעל הבית ישלם לשכיר לפני העבודה, כשאינו טרוד כל כך? ומשיבים: שניהם רוצים בהקפה שיהא התשלום בסוף הזמן, בעל הבית שמא אין לו עדיין ממון בידו. והשכיר מחשש שמא במשך היום יאבד את הכסף.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אם זהו הטעם, אפילו קצץ נמי [גם כן], שאם יש ויכוח בין השכיר ובעל הבית ביחס לסכום שקבעו כתשלום — ישבע השכיר. אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא], אם האומן אומר: שתים קצצת לי כשכר, והלה נותן העבודה אומר: לא קצצתי לך אלא אחת, במקרה זה המוציא מחבירו עליו הראיה. ומדוע אין אומרים שבעל הבית טרוד ושוכח? ומשיבים: קציצה בקביעת שכר ודאי מידכר דכירי לה אינשי [ודאי זוכרים אותה אנשים] ואין לחשוש שבעל הבית שכח עד כדי כך.

ושואלים שוב: אי הכי [אם כן], אם חוששים אנו שבעל הבית שכח מפני טרדתו, אפילו עבר זמנו נמי [גם כן] ישבע הפועל ויטול, אלמה תנן [ומדוע שנינו במשנה]: עבר זמנואינו נשבע ונוטל? ומשיבים: שם הטעם הוא משום חזקה: אין בעל הבית עובר משום "בל תלין".

ומקשים: והא [והרי] אמרת כי בעל הבית טרוד בפועליו הוא! ודוחים: הני מילי [דברים אלה] אמורים — מקמיה דלימטייה [לפני שיגיע] זמן חיוביה [חיובו] לשלם, שאז יתכן שמפני הטירדה אינו זוכר אם שילם כבר,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר