בבא מציעא קיא ע"ב

בבא מציעא קיא ע"ב - טקסט הדף

{דברים כד-יד} מאחיך פרט לאחרים גרך זה גר צדק בשעריך זה אוכל נבילות אין לי אלא שכר אדם מנין לרבות בהמה וכלים ת''ל בארצך כל שבארצך וכולן עוברים בכל השמות הללו מכאן אמרו אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום {דברים כד-טו} ביומו תתן שכרו ויש בהן משום {ויקרא יט-יג} בל תלין פעולת שכיר רבי יוסי ברבי יהודה אומר גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין בהמה וכלים אין בהן אלא משום {ויקרא יט-יג} בל תעשק בלבד מני אי תנא קמא דמאחיך קשיא גר תושב אי רבי יוסי קשיא בהמה וכלים אמר רבא האי תנא תנא דבי ר' ישמעאל הוא דתנא דבי ר' ישמעאל אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין מ''ט דת''ק דמאחיך גמר שכיר שכיר ורבי יוסי ברבי יהודה לא גמר שכיר שכיר נהי דלא גמר שכיר שכיר בהמה וכלים משום ביומו תתן שכרו נמי ניחייב תני רבי חנניא אמר קרא {דברים כד-טו} ולא תבא עליו השמש כי עני הוא מי שהן באין לידי עניות ועשירות יצאו בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות ות''ק האי כי עני הוא מאי עביד ליה ההוא מיבעי להקדים עני לעשיר ורבי יוסי ברבי יהודה ההוא {דברים כד-יד} מלא תעשק שכיר עני ואביון נפקא ות''ק חד להקדים עני לעשיר וחד להקדים עני לאביון וצריכא דאי אשמעינן אביון משום דלא כסיף למתבעיה אבל עשיר דכסיף למתבעיה אימא לא ואי אשמעינן עשיר משום דלא צריך ליה אבל אביון דצריך ליה אימא לא צריכא ותנא דידן מה נפשך אי יליף שכיר שכיר אפילו גר תושב נמי אי לא יליף שכיר שכיר בהמה וכלים מנא ליה לעולם לא יליף שכיר שכיר ושאני התם דאמר קרא ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כל שפעולתו אתך אי הכי אפילו גר תושב נמי אמר קרא רעך רעך ולא גר תושב אי הכי אפילו בהמה וכלים נמי הא כתיב אתך מה ראית לרבות בהמה וכלים ולהוציא גר תושב מסתברא בהמה וכלים הוה ליה לרבות שכן ישנן בכלל ממון רעך גר תושב אינו בכלל ממון רעך ות''ק דמאחיך האי רעך מאי עבדי ליה ההוא מיבעי ליה לכדתניא רעך ולא עמלקי עמלקי מאחיך נפקא חד למשרא עושקו וחד למשרא גזלו וצריכי דאי אשמעינן גזלו משום דלא טרח ביה אבל עושקו דטרח גביה אימא לא ואי אשמעינן עושקו משום דלא אתא לידיה אבל גזלו דאתא לידיה אימא לא צריכא ורבי יוסי ברבי יהודה האי לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר מאי עביד ליה מיבעיא ליה לכדרב אסי דאמר רב אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים עובר משום בל תלין ואידך {דברים כד-טו} מואליו הוא נושא את נפשו נפקא דבר המוסר נפשו עליו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - ב

"מאחיך" - פרט למעכב את שכרם של אחרים, גוים, שאינו עובר בלאו.

"גרך" - זה גר צדק שאסור לעכב את שכרו כישראל.

"בשעריך" - זה גר תושב אוכל נבילות שאסור לעכב את שכרו.

אין לי ללמוד מפסוק זה אלא רק על המעכב שכר אדם.

מנין לרבות שאסור לעכב שכר בהמה וכלים? תלמוד לומר "בארצך", ודרשינן כל שבארצך ^[193].

וכולן, גר צדק, גר תושב, בהמה וכלים, אם עיכבו את שכרם, עוברים בכל השמות הללו.

מכאן אמרו: אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה, ואחד שכר כלים, יש בו משום "ביומו תתן שכרו" ויש בהן משום [ויקרא יט] "בל תלין פעולת שכיר".

[אלמא סבר תנא קמא שאין חילוק בין גר תושב לכל ישראל, והמעכב את שכרו עובר בכל האיסורים כישראל, ואילו במשנתנו תנן, גר תושב עובר משום ביומו תתן שכרו ואינו עובר משום "לא תלין"].

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: המעכב שכר גר תושב, יש בו משום "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש", [דברים כד] ואין בו משום "לא תעשוק", "לא תגזול", ו"לא תלין" [ויקרא יט].

והמעכב תשלומי עבודת בהמה וכלים לבעליהם, אין בהן אלא משום "בל תעשק"

האמור שם, בלבד. אבל משום "לא תעשוק" ו"לא תגזול" ו"לא תלין", ו"לא תבא עליו השמש", אינו עובר.

והשתא מתניתין מני? אי תנא קמא, דממעט מאחיך עושק שכר גוים דמותר, קשיא גר תושב, שלדבריו העושק גר תושב עובר בכולן, ואילו במשנתנו תנן שאינו עובר משום "לא תלין".

ואי רבי יוסי, קשיא בהמה וכלים. שלדבריו אינו עובר עליהן אלא משום לא תעשוק בלבד, ואילו במשנתנו תנן אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה וכלים יש בהם משום "לא תלין", ומשום "לא תבא עליו השמש".

אמר רבא: האי תנא דמשנתנו, תנא דבי רבי ישמעאל הוא.

דתנא דבי רבי ישמעאל: אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה, ואחד שכר כלים, יש בו משום "ביומו תתן שכרו" ומשום "לא ת לין". גר תושב, יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום "בל תלין".

והשתא מפרש את מחלוקתם.

מאי טעמא דתנא קמא דממעט מדכתיב "לא תעשוק מאחיך", שהעושק גוי פטור, אבל העושק גר תושב או שכר בהמה וכלים עובר בכולן.

היות ובספר דברים [פרק כד] נאמר "לא תעשוק שכיר, מאחיך או מגרך אשר בארצך, בשעריך". ובספר ויקרא [פרק יט] נאמר "לא תלין פעולת שכיר".

ולכן, גמר "שכיר שכיר" בגזירה שווה: מה שכיר האמור בספר דברים, נאמר אף על גר תושב ובהמה וכלים, דדרשינן מ"בשעריך" זה גר צדק, ומ"בארצך" זה בהמה וכלים. אף שכיר האמור בספר ויקרא, נאמר אף על גר תושב בהמה וכלים. לפיכך סבר תנא קמא שהמעכב שכר גר תושב בהמה וכלים, עובר בכולן.

ורבי יוסי ברבי יהודה, לא גמר "שכיר שכיר", הילכך דרשינן מהנאמר "לא תעשוק שכיר, מאחיך אשר בארצך בשעריך" שאף בגר תושב בהמה וכלים אסור לעכב שכרם. אבל לא תעשוק ולא תגזול ו"לא תלין" הכתובים בויקרא יט, לא נאמר על בהמה וכלים.

ולפיכך, בבהמה וכלים אינו עובר אלא בלא תעשוק האמור בדברים, ובעושק שכר גר תושב נוסף גם העשה של ביומו תתן שכרו.

ומקשינן: נהי דרבי יוסי בן יהודה לא גמר שכיר שכיר בגזירה שווה, ואין על מעכב שכר גר תושב בהמה וכלים משום לא תעשוק לא תגזול ו"לא תלין" האמורים בספר ויקרא, מכל מקום, המעכב שכר בהמה וכלים, משום "ביומו תתן שכרו" נמי ניחייב, שהרי לא שילם בזמנו.

ומתרצינן: תני רבי חנניא, אמר קרא [דברים כד] "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש, כי עני הוא".

ודרשינן ממה שהוסיף הכתוב את הטעם "כי עני הוא", משמע שלא נאמר הכתוב אלא במי שהן באין לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים, שאינן באין לידי עניות ועשירות. ^[194] הילכך אם עשק את שכרן, אינו עובר משום "ביומו תתן שכרו", אלא משום לא תעשוק בלבד ^[195].

ופרכינן לתנא קמא: האי דסיים הכתוב "כי עני הוא", מאי עביד ליה,

ומתרצינן: ההוא, מיבעי לומר, שאם שכר שנים, אחד עשיר ואחד עני, ויש לו כדי לשלם לאחד מהם, עליו להקדים את העני לעשיר. ^[196]

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר, ההוא, דין הקדמת עני לעשיר [דברים כד], "מלא תעשק שכיר עני ואביון" נפקא, דמשמע שעל בעל הבית להקדים את שכר העני לפני האביון, וכל שכן שיש להקדימו לעשיר.

וממילא נותר הפסוק כי עני הוא לדורשו שעוברים ב"לא תלין" רק במי שהן באין לידי עניות ועשירות.

ופרכינן: ותנא קמא, לשם מה הוצרך לדרוש מסיום הפסוק כי עני הוא להקדים עני לעשיר? הרי כבר שמעינן לה מלא תעשוק שכיר עני ואביון,

ומתרצינן: כתוב אחד נדרש להקדים שכר עני לשכרו של עשיר, וכתוב אחד נדרש להקדים שכר עני, שהוא מתבייש לדרוש את המגיע לו, לשכרו של אביון שאינו מתבייש בכך ^[197].

וצריכא את שני הפסוקים: דאי אשמעינן שיש להקדים את שכר העני לפני אביון, הוה אמינא, דווקא אביון אינו קודם לעני משום דלא כסיף, אינו מתבייש למתבעיה לבעל הבית, אבל עשיר, דכסיף למתבעיה, אימא שאם יבואו עני ועשיר יחד לתבוע את שכרם מבעל הבית, ואין לו לשלם אלא לאחד מהם, לא נאמר שיש לעני זכות קדימה לפני העשיר. לכך הוצרך הכתוב לומר "כי עני הוא", לומר, שיש להקדים את העני לעשיר.

ואי אשמעינן רק את הדין שיש להקדים את העני לפני עשיר, הוה אמינא, שהעשיר אינו קודם לעני משום דלא צריך ליה למעות, הילכך העני, שהוא צריך להם, קודם. אבל אביון שהגיע יחד עם העני לתבוע את שכרו, דאף הוא צריך ליה למעות כמו העני, אימא לא נקדימנו לעני, לכך צריכא קרא לומר "לא תעשוק שכיר עני ואביון", לומר שהעני קודם אף לאביון.

ופרכינן: תנא דידן, דאמר העושק שכר בהמה וכלים עובר בכולן, אבל המעכב שכר גר תושב עובר משום "ביומו תתן שכרו" ואינו עובר משום "בל תלין", תיקשי, הרי:

מה נפשך, אי יליף "שכיר שכיר" בגזירה שווה, וכשם שהפסוק "לא תעשוק שכיר עני ואביון בארצך" נאמר על בהמה וכלים וגר תושב, אף הפסוק "לא תלין" נאמר על כולם, אם כן, אפילו עושק שכר גר תושב, נמי, עובר ב"לא תלין", שאף הוא נכלל בגזירה שווה,

ואי לא יליף "שכיר שכיר" לגזירה שווה, אלא סובר שרק הפסוק "לא תעשוק בארצך" נאמר על בהמה וכלים וגר תושב, אבל "לא תלין" לא נאמר אלא על שכר אדם בלבד, אם כן, עושק שכר בהמה וכלים, מנא ליה שעובר בכולם, ואף ב"לא תלין"!?

ומתרצינן: לעולם תנא דמשנתנו לא יליף שכיר שכיר בגזירה שווה. והא דקא קשיא לך מנא לן שאם עשק שכר בהמה וכלים עובר בכולן,

תשובתך, ושאני התם, דאמר קרא "ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", דמשמע כל שפעולתו אתך אל תלין את שכרו, וממילא בהמה וכלים שפעולתם איתך אם עשק את שכרם עובר אף ב"לא תלין" ^[198].

ומקשינן: אי הכי, דדרשינן מהפסוק, כל שפעולתו איתך עובר עליהן בבל תלין, אפילו עושק שכר גר תושב נמי יעבור בבל תלין, שהרי אף הוא פעולתו אתך, ומדוע סבר תנא דמשנתנו שעושק שכר שכיר אינו עובר אלא על ביומו תתן שכר.

ומתרצינן: אמר קרא "לא תעשוק את רעך" ו"לא תלין פעולת שכיר", ומדכתיב רעך, שמעינן שהעושק את הקרוי רעך, דהיינו רק העושק ישראל עובר ב"לא תלין", ולא העושק שכר גר תושב.

ופרכינן: אי הכי, שממעטים מהכתוב "רעך" את העושק שכר גר תושב, אם כן, אפילו עושק שכר בהמה וכלים נמי יהא פטור שהרי בהמה וכלים אינם בכלל רעך.

ומתרצינן: הא דמרבינן שאסור לעשוק שכר בהמה וכלים, הוא מדכתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך", דמשמע כל שפעולתו אתך, אסור להלין את שכרו.

ותמהינן: מה ראית לרבות בהמה וכלים מדכתיב "אתך", ודרשת כל שפעולתו אתך, ולהוציא גר תושב, למעטו מדכתיב לא תעשוק את רעך ו"לא תלין", דמשמע כל שהוא רעך לא תעשקנו, ו"לא תלין" את שכרו לאפוקי גר תושב.

ומדוע לא דרשת איפכא, מדכתיב לא תעשוק את רעך ולא תלין, למעט בהמה וכלים, שאינם רעך, ואם עשק את שכרם אינו עובר. אבל העושק שכר שכיר חייב, מדכתיב "לא תלין אתך", דמשמע כל שפעולתו אתך לרבות גר תושב.

ומסקינן: מסתברא בהמה וכלים הוה ליה לרבות שעובר עליהן בלא תעשוק ו"לא תלין", שכן ישנן בכלל ממון רעך ^[199], הילכך לא ממעטינן מהכתוב "רעך" בהמה וכלים. ומאידך משמע מהכתוב "אתך" שעובר עליהן. לכך סבר תנא דמשנתנו שהעושק שכר בהמה וכלים עובר בכולן,

אבל גר תושב, אינו בכלל ממון רעך, הילכך מסתבר לומר שהכתוב "רעך" בא למעט עושק שכר גר תושב שאין עובר עליו ^[200].

ומקשינן: ותנא קמא, דממעט מהכתוב לא תעשוק שכיר עני ואביון מ"אחיך או מגרך", שאם עשק שכר גוי פטור, אבל עשק שכר בהמה וכלים וכן אם עשק שכר גר תושב עובר בכולן, האי קרא דכתיב "לא תעשוק את רעך", מאי עבדי ליה!? שהרי לדעתו אי אפשר למעט גר תושב, משום שנתרבה מהכתוב גרך ^[201].

ומתרצינן: ההוא, מיבעי ליה לכדתניא: נאמר "לא תעשוק את רעך", את רעך אינך עושק, ולא עמלקי, אלא אותו [גוי] מותר לך לעשוק. ^[202]

ותמהינן: הרי הא דמותר לעשוק עמלקי מ"אחיך" נפקא, דמשמע מי שהוא בכלל אחיך אל תעשוק, ולא גוי!?

ומתרצינן: שני הפסוקים נצרכים, אחד למשרא - להתיר לעושקו, ואחד למשרא - להתיר לגזלו ^[203]. וצריכי, דאי אשמעינן שמותר לגוזלו, הוה אמינא שהטעם לכך הוא משום דלא טרח ביה. אבל אם ירצה לעושקו, דטרח ביה, שטרח ועבד הגוי כדי לקבל שכרו, אימא לא, ואסור, קא משמע לן קרא לא תעשוק את רעך, אבל גוי אתה עושק.

ואי אשמעינן שאסור לעושקו, הוה אמינא שהטעם לכך הוא משום דעדיין לא אתא השכר לידיה, ואין כאן אלא מניעת תשלום, אבל לגוזלו, דכבר אתא הממון לידיה, אימא לא, ואסור, קא משמע לן קרא לא תעשוק מאחיך, ומיתור מילת אחיך, שהרי כבר כתיב לא תעשוק את רעך, שמעינן שמותר לגוזלו, לכך צריכא את שני הפסוקים.

ומקשינן: ורבי יוסי ברבי יהודה, דאמר העושק שכר בהמה וכלים אינו עובר אלא משום לא תעשוק בלבד, האי דכתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", מאי עביד ליה? שהרי מדכתיב "אתך", ניתן ללמוד שכל שפעולתו אתך עובר עליו, כולל עושק שכר בהמה וכלים, כפי שדורש התנא דמשנתנו ^[204].

ומתרצינן: מיבעיא ליה לכדרב אסי, דאמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים ^[205], אם השהה את שכרו, עובר משום בל תלין. ודרשינן לה מדכתיב אתך, דמשמע כל שעבד אתך אפילו מעט, עובר עליו.

ואידך - תנא דמשנתנו הלמד מהכתוב אתך לרבות בהמה וכלים, מנא ליה שאם שכרו לבצור אשכול אחד עובר עליו משום בל תלין?

מהא דכתיב [דברים כ"ד] "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" נפקא, דמשמע כל דבר, פעולה שאפשר לומר בה שהשכיר מוסר נפשו עליו, אסור לעשוק את שכרו.

הערות

^[193] הטור [שלט] הביא את דעת הרמ"ה שהעושק את שכר שימושו בקרקע פטור, דכתיב אשר מארצך ודרשינן לא כל ארצך שאם עשק את שכר הקרקע פטור, וכתב הרא"ש בשיטה מקובצת, שטעמו של הרמ"ה הוא שאין מרבים אלא בהמה וכלים העושים מלאכה דומיא דשכיר. והקשה הגר"א [שם א] הרי הלימוד מהפסוק אשר בארצך אינו אלא לדעת תנא קמא דמאחיך אבל תנא דמשנתנו למד מהכתוב לא תלין פעולת שכיר אתך דמשמע כל שעבודתו איתך כדלקמן והלכה כוותיה ואם כן שכר קרקעות גם כן בכלל כל שפעולתו איתך ועובר עליו. ובשואל ומשיב [שתיתאה א] ציין שבתורת כהנים איתא להדיא שכר בהמה וקרקעות מנין תלמוד לומר לא תלין פעולת שכיר, וכתבו בדעת זקנים לבעלי התוספות [ויקרא יג] מכאן יש ללמוד שהשוכר בית עובר עליו משום לא תלין. וכתב במשנת רבי אהרן [תשובות חושן משפט סימן עב] שאין להוכיח מהתורת כהנים דלא כהרמ"ה כיוון שהתורת כהנים נקט כתנא דמשנתנו שאינו דורש את הפסוק בארצך ולפיכך אף על עושק קרקע עוברים והרמ"ה דיבר לפי תנא קמא דמאחיך הדורש את הפסוק בארצך. ומכל מקום הוכיח הגר"א מהירושלמי כדעת הרמ"ה מהא שהוצרך שם פסוק לרבות עושק שכר עבדים דמשמע שהיה סלקא דעתך לפטור את העושק שכרם ובהכרח שהטעם לכך הוא משום שהוקשו לקרקעות ולכך בעי קרא לומר שאם עשקם עובר עליהם, ומשמע דפשיטא ליה לירושלמי שאין איסור לעשוק שכר קרקע. ובנתיב החסד [ט יד] כתב בביאור דברי הגר"א דלעולם אף תנא דמשנתנו המרבה מ"אתך" שעובר אף על שכר קרקע מודה שאינו עובר בכל הלאווין אלא רק באלו האמורים בויקרא שהוזכר בהם "אתך", אבל באותם שהוזכר "בארצך" [דברים כד] באמת אינו עובר. מה שאין כן לתנא קמא דמאחיך הדורש שכיר שכיר לגזירה שווה אין בקרקע שום איסור. ולפי זה מתורצת קושייתו של השואל ומשיב מהתורת כהנים, דהתם לא נתרבה עושק קרקע אלא משום דכתיב "אתך", אבל על הלאווין האמורים בדברים שנאמר "בארצך" אינו עובר. ועיין לקמן בהערה.

^[194] הריטב"א הקשה, הרי אף בדברים נאמר לא תעשוק שכיר עני ואביון ומדוע לא דרש רבי יוסי במי שהם באין לידי עניות ועשירות. עיין שם.

^[195] הרש"ש העיר מדוע לא הביאה הגמרא את דרשת רבי יוסי לקמן על הפסוק ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה מסר זה את נפשו לא על שתתן לו שכרו, דמדרשה זו שמעינן שרק אדם שמוסר את עצמו לסכנה על בעל הבית לשלם לו בזמנו אבל לא בבהמה וכלים שלא שייך בהם מסירות נפש [ועיין להלן בהערות].

^[196] בנתיב החסד [י יט] הסתפק האם הזכות קדימה של העני לעשיר היא רק בזמן שיהיה לבעל הבית לשלם גם לעשיר בעתיד שאז נאמר לתת קודם לעני או שאפילו אם ידוע שיש לו רק כדי לשלם לאחד מהם והשני לא יקבל כלל יש להעדיף את העני

^[197] אבל עשיר ואביון, כתב בספר אהבת חסד [י ח] שהאביון קודם, אף על פי שהעשיר מתבייש לדרוש את שכרו יותר מהאביון, משום שצער הגוף קודם לצער הבזיון. וכן מוכח מהכתוב לא תעשוק שכיר עני ואביון דפירט הכתוב את שניהם לומר ששניהם קודמין לעשיר ושוב נכתב כי עני הוא לומר שמבין שניהם העני קודם שהוא גם נצרך וגם כסיף למתבעיה.

^[198] כתב בנתיב החסד שלפי דברי הגר"א [שלט א], שלדעת תנא דמשנתנו המרבה מהכתוב לא תלין אתך, גם עושק שכר קרקע חייב, שאף הקרקע פעולתה איתך, נמצא שעל שכר קרקע יעבור רק על הלאווין הכתובים בויקרא ששם הוזכר לא תלין אתך, אבל על לא תעשוק שכיר עני ואביון בארצך, וביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש [בדברים כד] אינו עובר משום ששם נאמר בארצך וזה אינו כולל את שכר הק רקע. והקשה על זה, דאם כן היה לתנא דמשנתנו לכתוב להדיא שכירות קרקע יש בו משום לא תלין ואין בו משום לא תבא.

^[199] הריטב"א תמה אם בהמה וכלים הם בכלל ממון רעך אם כן מדוע באמת לא למדים את איסור עושק בהמה וכלים מרעך ושוב מיותר הפסוק אתך לרבות איסור עושק גר תושב.

^[200] נמצא למסקנת הגמרא שלדעת תנא דידן בבהמה וכלים עובר בכולן משום שבפסוקים בדברים [כד] שהם לא תעשוק ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש נאמר בארצך ודרשינן כל שבארצך, ובפסוקים בדברים נאמר לא תעשוק ולא תלין אתך, ודרשינן כל שפעולתו אתך, וממילא אף אם לא מקישים שכיר שכיר לגזירה שווה נתרבו בהמה וכלים שעובר בכולם. אבל גר תושב ממועט מהאמור בויקרא לא תעשוק את רעך ולא תלין דמשמע רעך ולא גר תושב. ולא מרבינן ליה מלא תלין אתך משום שמיסתבר למעטו מרעך מאשר לרבותו מאתך. וכתב המהרש"א שיתכן לומר שאף תנא דידן מודה דדרשינן שכיר שכיר לגזירה שווה ואינו צריך לרבות מאתך בהמה וכלים ומכל מקום נתמעט גר תושב משום דכתיב רעך. אמנם לפי דברי הגר"א שמהכתוב בארצך משמע למעוטי קרקע כהרמ"ה ורק מהכתוב איתך ניתן לרבות קרקע, אם נימא שאף לדעת תנא דמשנתנו אין למדים מאתך אלא משכיר שכיר אם כן כל המקור לעושק שכר בהמה וכלים הוא מהכתוב מארצך, ואם כן מנא לן שעושק קרקע אסור, [כדמשמע בתורת כהנים] וכן כתב בשואל ומשיב [שתיתאה א].

^[201] הרמב"ן תמה מדוע לא הקשתה הגמרא אף לרבי יוסי בר יהודה הפוטר את העושק גר תושב מלא תלין משום דלית ליה שכיר שכיר ואם כן לאיזה צורך נאמר רעך, ותירץ דלתנא קמא קשה מכך שבפסוק משמע ההיפך מדבריו שהוא ריבה גר תושב ובפסוק נאמר רעך דמשמע לכאורה ההיפך, והמהרש"א ביאר שרבי יוסי בר חנינא מודה לתנא דמשנתנו דמשמע מהכתוב לא תלין איתך שכל שפעולתו איתך עובר עליו, ולכך אף לדעתו הפסוק רעך בא למעוטי גר תושב.

^[202] החכמת מנוח הקשה, הרי לעושק גר תושב בעי קרא לחייבו ואם כן גוי שאין עליו פסוק לאסור לעושקו פשיטא שפטור ומדוע צריך פסוק למעטו, ותירץ שאחר שנתרבה גר תושב הוה אמינא שאף גוי אסור כמו גר תושב ולכך צריך קרא למעטו.

^[203] התוספות רא"ש העיר היכן נאסר גזל הגוי שצריך פסוק להתירו, ותירץ דלעיל [סב, א] אמרינן שהפסוק לא תגזול מיותר משום שאפשר ללמוד את איסור גזילה מריבית ואונאה, והשתא אילו לא היה מיעוט על גזל גוי היה מן הדין לומר שהפסוק לא תגזול נאמר לאסור את גזל הגוי, ולכך צריך פסוק להתיר גזל גוי כדי שלא נדרוש ממקום אחר לאוסרו.

^[204] הקשה הרמב"ן מדוע לא מקשינן אף על תנא קמא דמאחיך דדריש שכיר שכיר לגזירה שווה שעובר בבהמה וכלים בכולן האי אתך מאי דריש ביה, ותירץ שלדברי תנא קמא אכן קשה מיתור הפסוק אבל על רבי יוסי קשה יותר שהוא מיעט בהמה וכלים ומהכתוב אתך משמע לכאורה שעובר על כל מי שפעולתו אתך כולל בהמה וכלים. והמהרש"א כתב שלמסקנת הגמרא אף לדעת תנא קמא דמאחיך יתכן שאין דורשים שכיר שכיר אלא הכל נתרבה מהכתוב אתך כולל בהמה וכלים וגר תושב, ואינו ממעט מהכתוב רעך את הגר תושב דדריש לה למעוטי עמלקי כדלעיל, ולכך לא פרכינן אלא לרבי יוסי.

^[205] רש"י ותוספות פירשו דרב אסי מחדש שלא רק בשכיר יום עובר עליו אלא אף בשכיר שעות, ותמה עליו הראב"ד הא פשיטא וכבר במשנה נתבאר ששכיר שעות הוא ככל שכיר. עוד פירשו התוספות דקא משמע לן שאפילו אם בצר אשכול אחד ואכלו [שהרי מותר לו לאכול בשעת עבודתו כדלעיל צב א] גם כן עובר עליו. והראב"ד פירש שאפילו אם היה האשכול פחות משווה פרוטה עובר עליו. וביאר המשנת יעבץ שלדעת הראב"ד חיובו של בעל הבית לשלם אינו נובע מכך שהפועל עבד אצלו והוא משועבד לו אלא התורה הטילה עליו לשלם לפועל בזמנו, וחיוב זה של התורה לא נאמר דווקא על שווה פרוטה.

נאמר: "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך" (דברים כד, יד), וכך למדים: "מאחיך" — פרט לאחרים, לגויים, שאינם אחים. "מגרך" — זה גר צדק, "בשעריך" — זה גר אוכל נבילות (הקרוי בדרך כלל גר תושב, וחי בארץ ישראל, ולא קיבל עליו לקיים מצוות התורה).

אין לי שאסור להלין אלא שכר אדם, מנין לרבות אף שכר בהמה וכלים שגם אותו אסור להלין — תלמוד לומר: "בארצך" — כל שבארצך. וכולן, בכל דבר שעושקים שכר שכיר עוברים בכל השמות הללו (סוגי האיסורים) שנאמרו בענין זה.

מכאן אמרו: אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים — יש בו משום חובה של "ביומו תתן שכרו" (שם טו) ויש בהן משום "בל תלין פעלת שכיר" (ראה ויקרא יט, יג). ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: גר תושב יש בו משום חובת "ביומו תתן שכרו" אבל אין בו משום איסור "לא תלין". ואילו שכר בהמה וכלים אין בהן לא זה ולא זה, אלא משום "בל תעשוק" (ראה שם) בלבד.

ואם כן משנתנו מני [כשיטת מי היא]? אי [אם] כשיטת התנא קמא [הראשון] שדורש "מאחיך", אם כן קשיא [קשה] מגר תושב, שהרי הוא משווה גר תושב לישראל לכל דבר, ולא כמשנתנו. אי [ואם] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה — קשיא [קשה] בהמה וכלים, שהרי לדעת ר' יוסי בהמה וכלים אין עובר עליהם!

אמר רבא: האי תנא [תנא זה] שבמשנתנו — תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל הוא, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים — יש בו משום "ביומו תתן שכרו" ומשום "לא תלין". גר תושב יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום "בל תלין". עד כאן עסקנו במציאת מקור שיטת המשנה, ומעתה באים לבירורן של השיטות השונות.

מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שדורש "מאחיך" — גמר [למד] בגזירה שווה "שכיר" ("לא תלין פעולת שכיר"), "שכיר" ("לא תעשוק שכיר עני"), שכשם שבפסוק "לא תעשוק" מדובר בכולם, בין בישראל בין בגר, בין באדם בין בכלים — אף ב"בל תלין" מדובר בכולם. ור' יוסי בר' יהודה לא גמר [אינו לומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר". ומקשים: נהי [ואם אמנם]

לא גמר [למד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר", ואולם בכל מקום בהמה וכלים משום "ביומו תתן שכרו" נמי ניחייב [גם כן מתחייב], ומה המקור לדעתו שאף זה אינו בכלל? תני [שנה] ר' חנניא בברייתא: אמר קרא [הכתוב] "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא" (דברים כד, א) לומר: בכתוב זה מדובר בבני אדם — מי שהן באים לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] שאינו מתייחס לכך, האי [פסוק זה] "כי עני הוא" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומפרש: הפסוק ההוא מיבעי [נצרך] לו לענין אחר: להקדים עני לעשיר, שאם אין בידו כדי לשלם לכל שכיריו ישלם לעני תחילה. ויוסי בר' יהודה אומר: כי ההוא דין זה מ"לא תעשק שכיר עני ואביון" (שם יד) נפקא [יוצא] נלמד.

ושואלים: אם כן, והתנא קמא [הראשון] לשם מה זקוק הוא לעוד פסוק? ומשיבים: לדעתו חד [פסוק אחד] בא להקדים עני לעשיר, וחד [ואחד] הפסוק השני בא להקדים עני לאביון (עני גמור שאין בידו מאומה).

ואומרים: וצריכא [ונצרכה] שייאמרו שניהם, ומדוע — דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] שעני קודם לאביון בלבד הייתי אומר שהדין כך משום דלא כסיף למתבעיה [שאביון איננו מתבייש לתובעו], שהרי הוא דל כל כך שאינו מתבייש לתבוע כסף. אבל עשיר דכסיף למתבעיה אימא [שמתבייש לתבוע אותו אולי נאמר] שלא ושמא יש להקדים אותו. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק שיש להקדים את העשיר לעני — הייתי אומר שהדין כן משום שהוא בדרך כלל לא צריך את הכסף מיידית, ולכן אין אולי חובה ליתן לו דווקא ביומו, אבל אביון שהוא צריך ליה [לו, לכסף] אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר בשניהם.

ושואלים: והתנא דידן [שלנו] של משנתנו: מה נפשך, מה גישתו לענין זה? שהרי אי יליף [אם לומד] הוא גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" — אם כן אפילו גר תושב נמי [גם כן] יהיה בכלל החיוב, אי לא יליף [אם איננו לומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" — אם כן הדין בבהמה וכלים מנא ליה [מנין לו]?

ומשיבים: לעולם תפרש שהוא לא יליף [לומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" , ושאני התם [ושונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר", לומר: כל שפעולתו (עבודתו) אתך, ובכלל זה גם בהמה וכלים. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו גר תושב נמי [גם כן] הרי גם הוא פעל אתך! ומשיבים: מה שאמר קרא [הכתוב] "רעך" הרי זה למעט, ולומר שהדין כן רק לגבי רעך שמישראל ולא לגבי גר תושב שאיננו בכלל "רעך".

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו בהמה וכלים נמי [גם כן] אינם בכלל "רעך"! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "אתך", ומשמע — כל מי שעבד אתך. ומקשים: מה ראית לרבות בהמה וכלים ולהוציא גר תושב? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שבהמה וכלים הוה ליה [היה לו] לרבות, ומדוע? — שכן ישנן לפחות בכלל ממון רעך, ואילו גר תושב אינו בכלל ממון רעך.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] בברייתא שדורש "מאחיך", האי [זה] הכתוב "רעך" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [זה נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא]: "רעך" — ולא גוי. ותוהים: לשם מה יש צורך בלימוד זה? הרי גוי מ"אחיך" נפקא [יוצא] ואין צורך בלימוד מיוחד!

ומשיבים: חד למשרא עושקו [חד להתיר את העושק שעושק אותו], וחד למשרא גזלו [ואחד להתיר לגזול אותו]. וצריכי [ונצרכו] שני אלה; דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] גזלו בלבד, הייתי אומר: משום שלא טרח ביה [בו הגוי בעבודה זו], אבל עושקו, שאותו גוי כבר טרח ביה [בו, אצלו] — אימא [אמור] שלא, שמא אסור לו לעשוק אותו. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] בעושקו שמותר — משום שעדיין לא אתא לידיה [הגיע כסף לידו], אבל גזלו שהוא לוקח כסף דאתא לידיה [שכבר בא לידו] — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] שתאמר בשני המקרים.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, האי [פסוק זה] "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעיא ליה [נצרך לו] לכפי שאמר רב אסי. שאמר רב אסי: אפילו לא שכרו את הפועל אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים, אם מעכב את שכרו — עובר משום "בל תלין".

ושואלים: ואידך [והחכם האחר], מניין יודע הוא הלכה זו? ומשיבים: ממה שנאמר — "ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים כד, טו) נפקא [יוצא] הדבר, שהוא למד מכאן שמתחייב ב"בל תלין" על כל עבודה, שהיא דבר המוסר נפשו עליו, שהרי הפועל משעבד עצמו לעבודה זו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The verse states: “You shall not oppress a hired laborer who is poor and needy, whether he be from your brothers or from your stranger that is in your land within your gates” (Deuteronomy 24:14), which is interpreted as follows: The term “from your brothers” serves to exclude others, i.e., gentiles, who are not your brothers. As for the term “your stranger,” this is referring to a righteous convert. As for the term “within your gates,” this is referring to a ger toshav who lives in Eretz Yisrael and eats unslaughtered animal carcasses because he has not accepted Judaism upon himself.

I have derived only that the prohibitions of delaying wages apply to the hire of people. From where do I know to include payment for the rental of animals and utensils in the prohibition of delaying wages? The verse states: “In your land,” which includes all that is in your land. And in all of the above cases of delaying payment they transgress all of these prohibitions which apply to delaying payment.

From here the Sages stated: Whether referring to the hire of a person or the rental of an animal or the rental of utensils, all are subject to the prohibition of: “On the same day you shall give him his wages” (Deuteronomy 24:15), and they are likewise subject to the prohibition of delaying the payment of wages of a hired laborer (Leviticus 19:13). Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One who hires a ger toshav is subject to the prohibition of: “On the same day you shall give him his wages,” but is not subject to the prohibition of delaying payment of wages, and the payment of rent of an animal or vessels is included only in the prohibition of: “Do not oppress” alone.

The Gemara returns to its initial question: In accordance with whose opinion is the mishna? If it is in accordance with the opinion of the first tanna of the baraita, who interprets the verse: “From your brothers,” the halakha of a ger toshav is difficult, as he equates a ger toshav with a Jew, unlike the mishna. If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, the halakha of the rental payment of animals and vessels is difficult, as Rabbi Yosei maintains they are not included in any of the prohibitions except for: Do not oppress.

Rava said: This tanna of the mishna is a tanna from the school of Rabbi Yishmael, as the school of Rabbi Yishmael taught: Whether in the case of the hire of a person, the rental of an animal, or the rental of vessels, all of these payments are subject to the mitzva of: “On the same day you shall give him his wages,” and the prohibition of delaying payment of wages. A ger toshav is subject to the mitzva of: “On the same day you shall give him his wages,” but he is not subject to the prohibition of delaying payment of wages.

Until this point, the Gemara has discussed the source of the ruling of the first tanna. It now analyzes the reasons behind the different opinions. What is the reason of the first tanna of the baraita, who interprets the verse: “From your brothers”? He derives it by verbal analogy comparing the words: “You shall not oppress a hired laborer,” and the verse: “The wages of a hired laborer shall not remain with you all night until the morning.” Just as the former verse includes a Jew, a ger toshav, the rental of an animal, and the rental of utensils, so too, the latter verse includes all of the above. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, does not derive this verbal analogy of: “Hired laborer” and “hired laborer.”

The Gemara challenges: Although Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, does not derive the verbal analogy of the words: “Hired laborer” and “hired laborer,” one should still also be liable in the case of animals or vessels due to the injunction of: “On the same day you shall give him his wages.” From where does he derive that such items are not included in this prohibition? Rabbi Ḥananya teaches in a baraita that the verse states: “On his day you shall give him his wages, and the sun shall not set upon him, for he is poor” (Deuteronomy 24:15). This verse clearly is referring to one who can enter into a state of poverty and wealth, which excludes animals and vessels, which cannot enter into a state of poverty and wealth.

The Gemara asks: And with regard to the first tanna, who does not address this verse of: “For he is poor,” what does he do with it? The Gemara answers: That verse is necessary to give precedence to a poor person over a wealthy person if the employer does not have enough money to pay all his workers. And how does Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, derive that halakha? In his opinion that halakha is derived from: “You shall not oppress a hired laborer who is poor and needy” (Deuteronomy 24:14).

The Gemara asks: But if so, why does the first tanna require another verse? The Gemara explains: He maintains that one verse serves to give a poor person precedence over a wealthy person, while the other one serves to give a poor person precedence over a destitute person, i.e., a complete pauper who owns nothing.

The Gemara adds: And both verses are necessary, as had the Torah taught us only that a poor person comes before one who is destitute one could have said that this is because a destitute person is not ashamed to demand his money; he is so needy he is not embarrassed to ask for money. But with regard to a wealthy person, who is ashamed to demand his wages, one might say that a poor person does not receive precedence over him. And conversely, had the Torah taught us only that this halakha applies to a wealthy person one could have said that it is because he does not need his wages right away, but with regard to a destitute person, who does need it immediately, say that it does not apply. It was therefore necessary for both verses to be stated.

The Gemara asks: And with regard to the ruling of the tanna of our mishna, whichever way you look at it, it requires clarification. If he derives the verbal analogy of the words: “Hired laborer” and “hired laborer,” then even a ger toshav should be included. If he does not derive the verbal analogy of the words: “Hired laborer” and “hired laborer,” from where does he derive that this halakha applies to animals and vessels?

The Gemara answers: Actually, he does not derive the analogy of: “Hired laborer” and “hired laborer,” and there it is different, as the verse states: “The wages of [pe’ulat] a hired laborer shall not remain with you all night until the morning” (Leviticus 19:13). This verse is referring to any case where its work [pe’ulato] is with you, which includes animals and vessels. The Gemara asks: If so, then even a ger toshav should be included, as he too performs work for you. The Gemara responds: The initial section of the verse states: “Your neighbor,” which refers to your neighbor who is Jewish, and not a ger toshav, who is not called a neighbor.

The Gemara asks: If so, then even animals and utensils should not be included, as they too are not called: Your neighbor. The Gemara replies: It is written: “With you,” which includes all items that work with you. The Gemara asks: What did you see to decide to include animals and utensils, and to exclude a ger toshav? The Gemara answers: It stands to reason that he should include animals and utensils, as they are at least included in the category of your neighbor’s money, whereas a ger toshav is not included in your neighbor’s money.

The Gemara asks: And the first tanna of the baraita, who interprets: “From your brothers,” what does he do with this verse: “Your neighbor”? The Gemara explains: That verse is necessary for him for that which is taught in a baraita: “Your neighbor,” and not a gentile. The Gemara challenges: The exclusion of a gentile is derived from: “Your brothers,” and no additional verses are necessary for this purpose.

The Gemara answers: One verse serves to permit one who oppresses him, and the other one serves to permit stealing from him, and both are necessary. Because had the Torah taught us this halakha only with regard to stealing from him, one could have said that this is because the gentile did not toil for him, but one who oppresses him, where he has toiled for him, you might say that he is not permitted to oppress him. And conversely, had the Torah taught us only that the practice of he who oppresses him is permitted, it might have been said that this is because the money has not yet reached his hand, but with regard to stealing from him, when he takes money that has already reached his hand, say that this halakha does not apply. Therefore, both cases are necessary.

The Gemara asks: And what does Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, do with this verse: “The wages of a hired laborer shall not remain with you all night until the morning”? The Gemara answers: It is necessary for him for that which Rav Asi teaches, as Rav Asi says: Even if one hired the laborer to harvest only one cluster of grapes for him, one violates the prohibition of delaying payment of wages.

The Gemara asks: And from where does the other Sage, i.e., the first tanna, derive this halakha? The Gemara answers: He derives it from the phrase: “For he sets his soul upon it” (Deuteronomy 24:15). This indicates that one is liable for delaying the payment of wages due for any work; as a laborer obligates himself to perform the work, it is something for which he gives his soul.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ות"ק דמאחיך האי רעך מאי עביד ליה. בדין הוא דלימא נמי לר' יוסי בר יהודה כיון דלא יליף שכיר שכיר למה לי דגר תושב ממילא מימעיט אלא אלומי אלים לקושייה משו' דלת"ק דמאחיך קשי' ולר' יוסי בר יהודה ל"ק אלא דמייתר ליה ואיכא למימר דרעך גלי דלא ילפי שכיר שכיר:

ור' יוסי ב"ר יהודה האי אתך עד בקר מאי עביד ליה. לת"ק דמאחיך קשיא דכיון דילפי' שכיר שכיר למה לי דלא קשיא אלא דמיתר ליה, ועוד דהכי ודאי איכא למימר דהדרינן משכיר שכיר וגמר לה מאתך ואי לאו קרא הוה אמינא ג"ש השתא דכתיב קרא ג"ש לא צריך ומשום הכי פריך לר' יוסי בר' יהודה וקשיא לי מאי קושיא הא איצטריך לשלא תבעו ולשאין לו והמחהו כדתניא לקמן, וצ"ע:

אפילו היה השכיר עשיר עוברין על שכירותו על הדרך שהזכרנו ומ"מ אם שכר שני פועלים אחד עני ואחד עשיר ואין לו אלא שכרו של אחד מצוה להקדים לעני היה השכיר מעובדי האלילים ושאר האומות הדומות להם אינו עובר עליו אף משום ביומו תתן שכרו ומ"מ כל שנמנע מלפרעו דרך כונת גזלה אסור ואין צריך לומר בגזלה עצמה כמו שביארנו בבבא קמא:

אזהרה שבשכירות אינה תלויה בממון אלא אף בפחות משוה פרוטה עובר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר משום בל תלין:

מאחיך פרט לאחרים. תימה אמאי איצטריך וכו' ועוד תימה אמאי איצטריך למכתב גר צדק וכו' ככתוב בתוספות. ור"מ תירץ ומצינו בשעריך אגר צדק דלתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך. ולא נהירא לי דההוא שעריך איצטריך לומר דחצר קובעת וקאי נמי אלוי יתום ואלמנה. ונראה לי דדרשא דגר צדק אסמכתא בעלמא היא ולאו דרשא גמורה היא דגרך אשר בשעריך חדא מילתא היא ואין לעשות ממנו שתי דרשות ולא דמי לגר ותושב דגבי רבית דתרי מילי נינהו. וגבי עבד עברי הכי קאמר ולא לגר צדק אם לא נכתב תושב ולהכי כתיב תושב לומר שסופו לימכר אף לגר תושב. הרא"ש.

מגרך זה גר צדק. תימה אמאי איצטריך וכו' ויש לומר דשאני הכא דכתיב מאחיך וכו' ככתוב בתוספות. וקשיא לי דאם כן לישתוק קרא ממ"ם דמאחיך ומגרך. וכן קשה גבי רבית דכתיב גר צדק וכן בכל מקום דכתיב לאזרח ולגר מאי איצטריך פשיטא דגר צדק בכלל ישראל הוא לכל המצות אפילו היכא דלא כתיב גר. וצריך לומר דלשום דרשא נכתב. הרא"ש ז"ל.

כל שבארצך. ולא דרשינן ליה למעוטי חוץ לארץ וכו' ככתוב בתוספות. ור"מ כתב דשכירות קרקע אינו עובר עליו דדרשינן כל שבארצך ולא ארצך. ומסתבר טעמיה דלא מרבינן אלא בהמה וכלים שעושים בהם מלאכה דומיא דשכיר. הרא"ש.

ורבי יוסי בר יהודה לא יליף שכר שכיר. ואף על גב דבפרק קמא דקידושין לא משכח תנא וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי שכיר דעבד גמיר בהדיא דאותו דוקא ניתן לידרש בגזרה שוה. הרא"ש.

לעולם לא יליף שכיר שכיר. אומר מהר"ח דהוא הדין דמצי למימר לעולם יליף שכר שכיר וגר תושב ממעט מרעך. ולי נראה דניחא ליה למימר לא יליף דאין סברא שיחלוקו בגזרה שוה אלא לכולי עלמא לא ילפינן ותנא קמא דמאחיך נמי לא יליף. ולפי המסקנא ידרוש מאתך גר תושב ובהמה וכלים ורעך למעוטי גוי וכן משמע מדקא בעי בסמוך ורבי יוסי האי אהך מאי עבידנא משמע דלתנא קמא דיליה אתי שפיר דדריש אתך לכדפירשתי. אבל לפירוש תוספות ה"ר אלחנן דאשכיר בעי לא יתיישב. גליון ע"כ.

ותנא קמא דמאחיך האי רעך מאי עביד ליה. בדין הוא דלימא נמי לרבי יוסי בר יהודה כיון דלא יליף שכיר שכיר למה לי דגר תושב ממילא מימעיט. אלא אולמי אלים לקושייה משום דלתנא קמא דמאחיך קשיא ולרבי יוסי בר יהודה לא קשיא אלא דמייתר ליה ואיכא למימר דרעך גלי דלא ילפינן שכר שכיר. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד: הנה קראי דשכיר הכי כתיבי בסדר קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ובסדר כי תצא לא תעשוק שכר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא וגו' ומאן דיליף שכיר שכיר יליף האי שכיר דקדושים משכיר דכי תצא דכלהו כתיבי התם גר צדק וגר תושב ובהמה וכלים כדאיתא בגמרא כדברי תנא קמא דמאחיך ורבי יוסי בר יהודה ותנא דידן לא ילפינן שכיר שכיר הילכך לא מיחייב אלא ממאי דכתיב בההוא לאו בלחוד. ומאי דקפריך בשמעתא ותנא קמא דמאחיך ואית דגרסי נמי ורבי יוסי בר יהודה האי רעך מאי עביד ליה לתנא קמא דמאחיך קשיא ליה רעך דהא גר תושב לאו רעך ואמאי עבר עילויה משום לא תגזול ולא תלין ורבי יוסי בר יהודה קשיא ליה דלא הוה צריך רעך למעוטי דהא לא יליף שכר שכיר. ולא נהירא דאי לא כתיב רעך והוה כתיב סתמא הוי אמינא אכלי שכיר קא קפיד קרא דהא כתיבי כולהו בדוכתא אחריתי וכיון דכתבי כולהו בדוכתא אחריתי והכא כתיב סתמא כלהו איתנהו. ותו אקשינן ולרבי יוסי בר יהודה וכו' ואית דגרסי נמי ותנא קמא דמאחיך האי פעולת שכיר אתך מאי עביד ליה לרבי יוסי בר יהודה קשיא ליה דהא אמר בהמה וכלים אין בהם אלא משום בל תעשוק כלומר מאי דכתיב בהו בלחוד ופעולת שכיר אתך משמע כל שפעולתו אתך אפילו בהמה וכלים אבל לתנא קמא דמאחיך לא קשיא ליה אלא דלא הוה צריך למכתב אלא פעולת שכיר דהא יליף שכיר ובמשנה תורה כלהו כתיבי. והא דאמר רבי אמי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר עליו קשיא לי רבי אמי מאי אתא לאשמועינן. אטו שכיר שעות מי לא תנן ליה במתניתין. ואיכא למימר דאפילו פחות משוה פרוטה נמי אשמועינן וכיון דשמעינן שכיר כל דהו שכיר מיקרי תו לא איצטריך גזרה שוה למגמר הני לאוי מהני לאוי ושאר שמעתא פשוטה היא. עד כאן.
והר"ן כתב וזה לשונו: ותנא קמא דמאחיך האי רעך מאי עביד ליה פירוש דבשלמא לרבי יוסי בר יהודה כיון דלא יליף שכיר שכיר איצטריך רעך למעוטי גוי כי היכי דמצריך בקרא דמשנה תורה מאחיך פרט לאחרים דהא לא ילפי מהדדי אבל לתנא קמא דמאחיך דיליף שכיר שכיר רעך למה לי דליכא למימר למעוטי גר תושב דהא איהו מרבה ליה בהדיא ולמעוטי גוי לא איצטריך דמאחיך נפקא וכיון דיליף שכיר שכיר כל חד וחד מחבריה גמר. ומהדר ליה דלמעוטי גוי אתא ומקשי מאחיך נפקא כלומר לתנא קמא דיליף שכיר שכיר אבל לרבי יוסי בר יהודה אתי שפיר.

ורבי יוסי בר יהודה האי אתך מאי עביד ליה. הוא הדין דהוה מצי למפרך לתנא קמא דמאחיך אתך למה לי דלבהמה וכלים לא איצטריך דמבארצך נפקא כיון דיליף שכיר שכיר אלא כיון דלתנא קמא דמאחיך לא קשיא ליה אלא ייתורא ולרבי יהודה קשיא ליה לגמרי ניחא ליה למפרך לרבי יוסי בר יהודה מלאקשויי לתנא קמא.

והקשה הרמב"ן והאי אתך מיבעי ליה לשלא תבעו ולשאין לו ולהמחהו אצל חנוני וכדתניא לקמן. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכי אלא כיון דהשתא דרשינן אתך לרבויי אליבא דתנא דידן ניחא ליה למדרשיה בהך גווני נמי אליבא דרבי יוסי בר יהודה ולא ניחא ליה לאוקמי בהני דרשי דלקמן דמיעוטי נינהו. ע"כ.

ואידך מאליו הוא נושא את נפשו. ותימה לי אמאי איצטריך למדרש מאליו הוא נושא את נפשו דאף על גב דלזו מופנה הוא מצי גמר גזרה שוה. תוספות שאנץ.

האי דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו דרשו אותו כאלו אמר ועליו הבורא הוא נוטל את נפשו פירוש על אותו עון וחלקו בו רב הונא ורב חסדא חד אמר נפשו של גזלן וכו'. פירשתיו בבבא קמא תלמוד לומר אתך לדעתך ולא לדעתו שאם לא תבעו אף לדעתו הוא. הראב"ד.

כתוב בתוספות ובפוטרו בהדיא פשיטא דאינו חוזר וכו'. וכתוב בגליון וההיא דחנוני על פנקסו דחוזר ונוטל מבעל הבית מיירי לרב ששת כגון שפירש בפירוש שיחזור עליו. וכתוב בתוספות וכן משמע בפרק קמא דקדושין דמחילה וכו'.
וכתוב בתוספות שאנץ וההיא דקידושין קשה לרבינו אמאי לא מהני בה כי אמר באפי תרי זיל בלא שטר דאפילו בעבד כנעני מהני הפקר לפוטרו ממעשה ידיו. ויש לומר דוקא בלשון הפקר משתחרר ופטור ממעשה ידיו אבל בלשון שחרור שכותבין בגט שחרור שמשמעותו לשון מחילה ולא לשון הפקר בזה אומר שלא מועיל בעל פה לפי שעבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול והכי קא פריך למה לי שטרא בזה הלשון הכתוב בשטר שחרור שהוא לשון מחילה בלא שטר יכול למחול בזה הלשון עצמו ועל זה מתרץ שגופו קנוי ולא מהני ביה לשון שחרור בעל פה דלא שייכא מחילה בדבר שגופו קנוי ובמה שהיה יכול לפוטרו על לידי הפקר אין להקשות למה לי שטר יפקירנו כי אף על פי שיכול לפוטרו על ידי הפקר בלא שטרא יש להו ללמדנו שבלא הפקר הוא לשון טוב לפוטרו שהרי אף בעל פה מועיל יש לפוטרו בשטר גם בלשון גרוע שאינו מועיל בעל פה דהיינו לשון שחרור שהוא כעין מחילה דלא מהני ביה משום דגופו קנוי דהיינו נמי טעמא דאיצטריך למכתב גט שחרור בתורה גבי שפחה כנענית אף על גב דמהני הפקר בעבד כנעני לשמואל ולרבי שמעון בן אלעזר דקאי שמואל כוותיה בהחולץ דאי לא הוה כתיב הוה אמינא דלא מהני בשטר יותר מבעל פה. עד כאן. וכתוב בתוספות ולהני צריך קנין דאלים טפי. וכתוב בגליון אף על גב דקנין בטעות נמי לאו כלום הוא מכל מקום אלימא טפי בקנין מבלי קנין.

גמרא ותנא דידן כו' לעולם לא יליף שכיר שכיר כו' כל שפעולתו אתך א"ה אפי' גר תושב נמי אמר קרא רעך כו' ויש לדקדק דאימא דתנא דמתני' נמי יליף בהמה וכלים מג"ש דשכיר שכיר אלא לענין גר תושב קרא דרעך מפקא ליה מהך ג"ש וממעט ליה ומסברא דקאמר דגר תושב לא הוה בכלל רעך כמו בהמה וכלים דהוה מיהת ממון רעך ועוד יש לדקדק דאימא דתנא דמאחיך נמי לא יליף ג"ש דשכיר שכיר אלא דמאתך יליף [בהמה] וכלים בין גר תושב ולא ממעט מרעך מידי אלא כדמסיק למשרי עושקו [וגזלו] דעובד כוכבים ונראה לומר דהמתרץ מעיקרא לתנא דידן דיליף בהמה וכלים מאתך בלא מיעוטא דרעך נמי לא משמע ליה כלל לרבות מאתך אלא בהמה וכלים ולא גר תושב אבל אי הוה תנא דידן יליף הג"ש שכיר שכיר הוה שפיר מרבינן נמי גר תושב דאין ג"ש למחצה ולא הוה ממעטינן ליה מרעך אלא מוקמינן רעך כדמסיק לאינך תנאי לגזל ולעושק דעובד כוכבי' והמקשה פריך ליה דמאתך משמע נמי לרבויי גר תושב ומתרץ ליה לפי סברתו אמר קרא רעך ולא גר תושב ולא אתא רעך למעט עובד כוכבים והשתא קושטא הוא דמצינן למימר דיליף בהמה וכלים מג"ש ורעך מפיק גר תושב מג"ש וקושטא הוא נמי השתא דמצינן למימר כסברת המקשה לתנא דמאחיך דמאתך יליף כולהו ולא מג"ש ובהכי ניחא דפריך לקמן ורבי יוסי ב"י האי לא תלין פעולת שכיר אתך מאי עביד ליה ופרש"י דמאתך פריך ולא פריך הכי נמי אתנא דמאחיך דיליף כולה מג"ש משום דאיכא למימר דקושטא הוא השתא כסברת המקשה דיליף כולה מאתך ולא מג"ש ורעך אתא למעוטי עובד כוכבים וכן לפי' התוס' בשם הר"א דאשכיר פריך ולא פריך הכי נמי לתנא דידן משום דאיכא למימר השתא דקושטא הוא לדידיה נמי דמג"ש יליף בהמה וכלים ולא מאחיך ורעך מפיק גר תושב מהך ג"ש ותו לא מידי ודו"ק:

שם ות"ק דמאחיך כו' ור"י ב"י האי רעך מאי עבדי כו' כן הוא בנוסחאות הישנות ויותר נראה נוסחאות שלפנינו דלא פריך אלא מת"ק דמאחיך אבל לרבי יוסי ב"י איצטריך שפיר רעך למעוטי כל הני ואי לאו רעך הוי מרבינן כולהו מאתך כמו לאינך תנאי ודו"ק:

תוס' בד"ה לבצור כו' אחד ואכלו כו' נ"ב פי' הפועל דשרי ליה כדלעיל (בבא מציעא דף צ"ב:)

גמרא א"ק כו' מי שהן באין לידי עניות ועשירות כו'. ק"ל דדרשה זו לכאורה אינה מכרעת כ"כ למעוטי בהמה וכלים דהרי בעליהן באין לידי עניות ועשירות ומדוע לא דריש מן ואליו הוא נושא את נפשו דכתיב בתריה דדריש לקמן מ"מ עלה זה בכבש כו' ומסר א"ע למיתה דלא שייך בבהמה וכלים ולקמן אמרינן דריב"י אית ליה האי דרשה ורש"י אולי מפני זה נדחק לפרש שם דקאי על הד"א:

גמ' שם וחד להקדים עני לאביון כו'. משמע דעשיר ואביון אף דעשיר כסיף (ומה"ט עני קודם לאביון) מ"מ אביון קדים דל"ד לעני דצריך וכסיף דאל"ת כן נכתוב עשיר ואביון והוה ידעינן עני מק"ו ותמיהני עה"פ שהשמיטו דיני קדימה:

גמ' שם (בסה"ע) ואידך מואליו הוא נושא א"נ נפקא כו' ואידך ההוא מבע"ל כו'. לכאורה קשה כיון דלא ילפי שכיר שכיר איצטריכו תרוייהו ואולי דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא וילפי מהדדי בלא גז"ש:

רש"י ד"ה אביון מעונה וד"ה אבל אביון. צ"ל הד"א ומש"כ דאביון הורגל לבושת הוא דוחק ולעד"נ משום דכבר בהיותו עשיר הורגל עם בע"ב לשאת ולתת עמהם לכן לא יבוש גם עתה מלדרוש שכרו מאתם משא"כ עני מעודו אינו מעיז פניו לדבר עם הבעה"ב ולבקש שכרו מאתו:

תד"ה מגרך. אבל בא"נ כו' דדריש גר זה ג"צ כו'. שם ליתא זה הלשון לפנינו אבל בתו"כ דריש כן להדיא ע"ש:

תד"ה ואי. לה"צ כו' הוה מוקמינן לה בעושק דמשתעי כו'. הא דל"ק דפשטיה קאי רעך על עושק המפורש דכן כתיב לא תעשוק את רעך עי' בזבחים (כד) פלוגתת רבנן ור"ש ור"א בנו בקרא דולקח כו' באצבעו ונתן:

תוספות בד"ה מאחיך פרט לאחרים תימא אמאי איצטריך מאחיך למעוטי עובד כוכבים מגר תושב נפקא כו' ולא ידענא מאי קשיא להו דהא מגר תושב לא שמעינן אלא דבעובד כוכבים ל"ש לאו דלא תעשוק לענין מלקות לשיטת התוספות דפרק א"נ דשייך מלקות בעושק ש"ש וה"ה דשמעינן מינה דבגר תושב עובר משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תבוא עליו השמש משא"כ בעובד כוכבים אבל לעולם הו"א דאיסורא בעלמא שייך נמי בעובד כוכבים לענין עושק מש"ה איצטריך קרא מאחיך פרט לאחרים לאסור עושקו דעובד כוכבים לגמרי וכן מ"ש ועוד תימא אמאי איצטריך למיכתב גר צדק כו' לכאורה אישתמיט להו לשון הספרי הובא בילקוט פרשת כי תצא והביאו ג"כ הרמב"ן ז"ל בפי' החומש דמייתי התם ברייתא דדריש מאחיך פרט לאחרים גרך זה גר צדק מלמד שעובר עליו בב' לאוין ולפי פשוטו משמע שהחמירה התורה בגר צדק יותר מבישראל כדאשכחן בכמה דוכתי שהזהירה התורה יותר על הגר ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות כאן ולא בדבור שאחר זה מה שהקשו דמאחיך נפקא דהא איצטריך לעבור עליו בב' לאוין אלא לפי שמצאתי בלשון רש"י ז"ל בפי' החומש בפ' כי תצא דבעני ואביון של ישראל נמי עובר בב' לאוין היינו לא תעשוק דפ' קדושים ולא תעשוק דפרשת כי תצא א"כ לפ"ז יפה מקשין התוספות בדבור הסמוך דמאחיך נפקא. אבל הכא בדבור זה אכתי לא מקשים מידי דהא משמע מיהו מלשון הספרי בהדיא דבגר צדק דוקא עובר בב' לאוין ולא בגר תושב מיהו בהא מצינו למימר דמשמע להו להתוספות דברייתא דהכא בשמעתין פליג אברייתא דסיפרי ולית ליה הך דרשא דבגר צדק עובר בב' לאוין והיינו מדקאמר דכולן עוברין בכל השמות הללו משמע דאין לחלק כלל בין גר צדק ובין גר תושב לענין הלאוין. והיינו כמו שפי' רש"י דעובר בכל השמות הללו היינו בין הכתובים כאן ובין האמורין בתורת כהנים דיליף ג"ש. אלא דלענ"ד אכתי יש ליישב תמיהת התוספות דמצינו למימר דהא דקאמר הכא וכולן עוברין בכל השמות הללו היינו לענין לא תעשוק ולא תגזול ולא תלין ולא תבוא עליו השמש ועשה דביומו תתן שכרו דכל הנך שמות מחולקין נינהו משא"כ לענין תרי לאוין דלא תעשוק לא איירי הכא כלל כיון דתרווייהו שם א' נינהו. וכמו שנראה להדיא ג"כ מלשון הרמב"ם פ' י"א מהל' שכירות דתרי לא תעשוק כחדא חשיב להו א"כ לפ"ז מצינו למימר שפיר האי תנא דברייתא דהכא אית ליה נמי דרשא דספרי דבגר תושב לא עבר אלא משום חד לא תעשוק נוסף עליו הגר צדק שעובר בב' לאוין דלא תעשוק אע"ג שאינן אלא שם א' ואע"ג דהאי תנא אית ליה ג"ש דשכיר שכיר אפ"ה בע"כ צריך לחלק בין גר תושב לגר צדק לענין זה כיון דעיקר קרא דגר צדק לא איצטריך אלא להכי לעבור עליו בב' לאוין כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בד"ה מגרך כו' תימא אמאי איצטריך למימר גר צדק דמאחיך נפקא עכ"ל. נראה דהשתא קשיא להו הכא טפי מבשאר דוכתי דמסקו בסוף הדבור דהתם איירי לענין שהגר צדק מוזהר על המצות כמו ישראל משא"כ הכא דאיירי לענין שהישראל מוזהר על הגר כמו על ישראל בהא קשיא להו דמאחיך נפקא דבכלל אחיו הוא וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושייתם לפי שיטת הספרי. ועוד נ"ל דאיצטריך קרא דמגרך להקדים אביון הישראל מקמי עני דגר ובכה"ג גופא נמי איכא למימר לענין גר צדק לגבי גר תושב דהיינו נמי להקדים ודו"ק:

גמרא וכולן עוברין בכל השמות הללו. בפי' רש"י כל השמות הללו היינו בין הכתובין כאן ובין הכתובים בת"כ וע"כ דהכי הוא מדקאמר מכאן אמרו כו' ועובר בבל תלין ובל תלין לא כתיב אלא בת"כ א"כ ממילא דע"כ כל השמות הללו היינו נמי אפילו דת"כ לא תעשוק ולא תגזול וכדמסיק רש"י להדיא דהיינו משום דיליף ג"ש דשכיר שכיר נמצא דלפ"ז אין כאן מקום לקושית מהרש"א ז"ל כלל אהא דמסיק דתנא דמאחיך אית ליה ג"ש ונדחק לפרש דקושטא דמלתא מצינו למימר דלעולם דל"ל ג"ש אלא דמרבה גר תושב מאתך דלמאי דפרישית הא ודאי ליתא דע"כ אית ליה ג"ש דאלת"ה מנלן דעובר בשכיר לילה על לא תעשוק ולא תגזול דת"כ אע"כ דמג"ש יליף להו דג"ש אכולה מלתא קאי להשוות שכיר יום לשכיר לילה בכל מילי והתמיה על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש לדקדק בלשון רש"י שכתב כן להדיא. ועוד דלפי' מהרש"א ז"ל לשון מכאן אמרו אינו מובן כלל דהא בלא"ה הא דעובר בבל תלין היינו משום דכתיב אתך. ואין זה ענין למה שקדם לומר וכולן עוברין בכל השמות הללו וכן בהא דקשיא למהרש"א ז"ל באידך גיסא דמצינו למימר דתנא דמתניתין נמי אית ליה ג"ש אלא דממעט גר תושב מרעך ולענ"ד הא נמי ליתא דאי ס"ד דאית ליה ג"ש א"כ אכתי מנליה לתנא דמתניתין דבגר תושב אין בו משום בל תלין אפילו בשכיר אדם דהא ממיעוטא דרעך לא שייך למעט אלא לענין שכיר בהמה וכלים דהא בקרא דלא תעשוק ולא תגזול לא כתיב שכיר כלל אדרבה פשטיה דקרא איירי מעושק וגזל דעשיר כמו שפי' רש"י ז"ל בפירוש החומש בפ' כי תצא וסתם עשיר אין דרך להשכיר עצמו לשכיר יום לשכיר אדם א"כ ממילא משמע דלענין בהמה וכלים איירי ובכה"ג ממעט גר תושב מרעך משא"כ לענין שכיר אדם לעולם חייב אפילו בגר תושב אפילו בבל תלין כיון דבהאי קרא דלא תלין כתיב שכיר ודרשינן מינה בג"ש משכיר דפרשת כי תצא דכתיב גר תושב להדיא אע"כ דתנא דמתניתין לית ליה ג"ש ומש"ה מוקי למיעוטא דרעך דלא תעשוק אכל מילי דחשיבי בהאי ענינא וכמו שאבאר בסמוך כנ"ל נכון ובישיבה הארכתי יותר ליישב קושית מהרש"א בענין אחר אלא שזה נ"ל עיקר ודוק היטב:

שם תני רב חנניא כו' יצא בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות. נ"ל לפרש על הדרך שכתבתי בסמוך דכי עני הוא ל"ש אלא בשכיר אדם שדרך העני להשכיר עצמו לשכיר יום ולשכיר לילה משא"כ בעשיר אבל לענין בהמה וכלים לא תליא בעניות ועשירות דאדרבה העשיר יש לו הרבה בהמה וכלים להשכירם יותר מהעני וק"ל:

תוספות בד"ה ואי אשמעינן גזל כו' לא הוה צריך להאי צריכותא כו' כדאמר בא"נ עס"ה. ונראה שהוצרכו לזה לפי שיטתם לעיל בא"נ דהא דמוקי רבא לא תגזול אעושק ולעבור עליו בב' לאוין ולא מוקי לה לב' לאוין אגזל גופא היינו משום דבגזל ליכא מלקות ובעושק איכא מלקות ע"ש בחידושינו משא"כ לפמ"ש בפרק א"נ לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דבעושק נמי ליכא מלקות אלא דאפ"ה לא מוקי לה רבא אגזל גופא אלא בעושק היינו משום דבענינא דשכיר כתיבא וכמ"ש שם מדכתיב ברישא דקרא לא תעשוק דהיינו בשכיר וסיפא דקרא נמי איירי בשכיר וכתב לא תגזול באמצע אם כן ע"כ לא תגזול איירי נמי בשכיר דאל"כ איפכא ה"ל למיכתב ועוד כתבתי שם דרבא נמי אמסקנא דהכא סמיך דרעך דכתיב התם בלא תעשוק היינו למשרי גזילה וא"כ אי ס"ד דלא תגזול דהתם היינו גזל גמור ה"ל למיכתב רעך בלא תגזול אע"כ דלא תגזל דהתם היינו נמי עושק ומש"ה כתב רחמנא לרעך ברישא דקרא כיון דבל תגזול נמי היינו עושק וא"כ לפ"ז אין כאן מקום לקושיית התוספות כנ"ל נכון ודוק היטב:

בד"ה ורבי יוסי בר' יהודה כו' ומצאתי כתוב כו' עס"ה. ולכאורה פירושם דחוק הוא דבסוגיא דשמעתין משמע דאאתך קאי. ונלע"ד דכך פירושו דנהי דמפשטיה דקרא דאתך היינו לכדילפינן בברייתא דבסמוך מ"מ מדאסמיך קרא שכיר לאתך ולא כתיב שכיר ברישא דקרא ע"כ היינו למדרש אתך נמי לענין שכר בהמה וכלים לתנא דמתניתין ולר"י ב"י כדמסקינן כדרב אסי והיינו נמי מדכתיב שכיר אתך היינו כל שכירות שאתך כנ"ל ודו"ק:

בד"ה לבצור אשכול א' כו' נראה לר"י כו'. הריטב"א פירש בענין אחר דאפילו פחות משוה פרוטה אשמעינן ע"ש ועיין במה שכתבתי בחידושי פרק א"נ בשיטת הרמב"ם ז"ל:

מאחיך. לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך: פרט לאחרים. עובד כוכבים: זה גר אוכל נבילות. דכתיב ביה שעריך (דבריך יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה: וכולן. על שכר ישראל ועל שכר בהמה וכלים וגר וגר תושב: עובר בכל השמות הללו. בין הכתובים כאן ובין האמורים בתורת כהנים דיליף גזירה שוה לאיתויינהו הכא כדלקמן: ויש בהם משום בל תלין. האמור בתורת כהנים והוא הדין ללא תעשוק ולא תגזול דכתיב גביה ומיהו של שכיר יום ליתיה בשכיר לילה: ר' יוסי בר' יהודה וכו'. לקמן מפרש לה: אין בהם אלא משום לא תעשוק שכיר וגומר. דכתיב ביה בארצך דמרבי בהמה וכלים אבל ביומו תתן שכרו אע''ג דסמיך ליה לא ולקמן מפרש טעמא: קשיא גר תושב. דמתניתין תנן אין בו משום בל תלין האמור בתורת כהנים ובברייתא קתני כולן עוברים בכל השמות הללו: קשיא בהמה וכלים. דקתני מתניתין יש בהם משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין ור' יוסי בר' יהודה סבר אין בהן אלא משום לא תעשוק דמשנה תורה ואפילו משום ביומו וגו' דסמיך ליה לא: גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו. וכל שכן משום לא תעשוק שכיר דבגויה כתיב בשעריך: ואין בו משום לא תלין. דתורת כהנים וכן משום לא תעשוק ולא תגזול דת''כ והאי דנקט הני משום דמפרשי בהו שכיר יום ושכיר לילה וה''ק יש בו משום ביומו תתן שכרו דמשתעי גבי שכיר לילה ואין בו משום שכיר יום: גמר שכיר שכיר. כתיב הכא לא תעשוק שכיר וכתיב בשכיר יום לא תלין פעולת שכיר מה כאן גר תושב בהמה וכלים איתרבאי אף בת''כ נמי גר תושב בהמה וכלים: לא גמר. הלכך דתורת כהנים ליתנהו לא בבהמה וכלים ולא בגר תושב: משום דביומו תתן שכרו. ליחייב דהך סמיך ליה דבקרא דלעיל כתיב מארצך: להקדים עני לעשיר. נשכרו שני פועלין אחד עני ואחד עשיר ואין בידו ליתן אלא לאחד מהן העני קודם: אביון. מעונה מעני ולשון אביון האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה לכל טוב ואשמעינן קרא דעני קודם לאביון משום דעני כסיף למיתבעיה אף על גב דצריך: אבל אביון. הורגל לבושת ולא כסיף למיתבעיה: ואי אשמועינן עשיר. דלקדמיה עני משום דלא צריך ליה העשיר לשכר כמו העני: אבל אביון דצריך ליה. טפי מעני אימא דליקדמיה לעני קמ''ל דעני קודם דצריך ליה וכסיף למיתבעיה: ותנא דידן. וכן דבי רבי ישמעאל דאמרו תרוייהו בהמה וכלים אכולהו וגר תושב לית להו דת''כ אי גמיר ג''ש אפילו גר תושב נמי ליחייביה משום שכיר יום: אתך. קרא יתירא הוא: שפעולתו אתך. ואפילו בהמה וכלים: רעך. בהנך דתורת כהנים כתיב לא תעשק את רעך: עשקו. שכר שכיר: גזלו. גזילה ממש: ור' יוסי האי אתך מאי עביד ליה. דמרבי מיניה תנא דידן בהמה וכלים אף על גב דגזרה שוה לא גמיר: אלא לבצור אשכול אחד. כלומר שכיר שעות: מואליו הוא נושא את נפשו. כל ששיעבד עצמו עליו:

מאחיך פרט לאחרים. תימה אמאי איצטריך מאחיך למעוטי עכו''ם מגר תושב נפקא דדוקא גר תושב ולא עכו''ם ועוד תימה אמאי איצטריך למיכתב גר צדק מגר תושב נפקא דכ''ש גר צדק וליכא למימר דאי לאו דכתיב גר צדק הוה מוקמינן בשעריך לגר צדק דבשעריך לא משמע אלא גר תושב שאוכל נבילות דומיא (דברים יד) דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה: מגרך זה גר צדק. תימה אמאי איצטריך למימר גר צדק דמאחיך נפקא דגר צדק אחיך לכ''ע לרבי יהודה ולרבנן דפליגי. בהחובל (ב''ק דף פז. ושם) גבי אין לעבדים בושת דיש לו אחוה ואחיך הוא במצות וי''ל דשאני הכא דכתיב מאחיך דמשמע ממובחר שבאחיך כדדרשינן ב''ק (דף פח.) מקרב אחיך אי נמי מאחיך ולא כל אחיך כדדרשינן קדושין (דף כד:) מן העוף ולא כל העוף והוה ממעטינן גר אי לאו דכתיב גרך אבל באיזהו נשך (לעיל דף עא.) גבי רבית דדריש גר זה גר צדק קשיא לר''י אמאי איצטריך פשיטא דמה לי ישראל מה לי גר צדק וכי בכל המצות אין גר צדק בכלל ישראל וכן קשה דזימנין כתיב לאזרח ולגר וזימנין דלא כתיב ומ''ש: כל שבארצך. ולא מוקמינן ליה למעוטי חוצה לארץ דחובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ: ורבי יוסי ברבי יהודה לא יליף שכיר שכיר. ובפ''ק דקדושין (דף יד: ושם) דלא משכח תנא דלא יליף שכיר שכיר היינו דוקא גבי עבד עברי משום דסבר דההוא דהכא לא מופנה והאי מופנה: ואי אשמעינן גזל משום דלא טרח. לא הוה צריך להאי צריכותא דאי לא כתיב אלא חד אפילו לא תגזול הוה מוקמינן לה בעושק דמשתעי ביה קרא כדאמר באיזהו נשך (לעיל סא. ושם ד''ה לעבור) אבל השתא דכתיבי תרוייהו מוקמינן לה בגזל עובד כוכבים באם אינו ענין אלא משום דמשכח צריכותא אפי' מיעטיה בהדיא מגזל לא הוה שמעינן עשק: ורבי יוסי בר' יהודה האי לא תלין אתך מאי עביד ליה. תימה דבסמוך בברייתא דריש מיניה כמה דרשות ומצאתי כתוב כמדומה בתוס' רבינו אלחנן דהכא משכיר קבעי מאי עביד ליה דהוי ליה למיכתב לא תלין פעולתו אתך: לבצור אשכול אחד. היינו שכיר שעות נראה לר''י דאיצטריך למיכתב משום דשכיר משמע שכיר יום או חצי יום שאין רגילות להשכיר פועלים אלא ליום או לחצי יום אבל לכל דהו לא אי נמי איצטריך לאשמועינן דאפילו שכרו לבצור אשכול אחד ואכלו אפילו הכי עובר עליו:

בבא מציעא קיא ע"ב