בבא מציעא קח ע"א

דף קח - א

ואי לא, לא מיסתגי להו! אם אותם ספנים צריכים בלאו הכי לעבור לשפת הנהר השניה שמנגד, משום שאינם יכולים למשוך את הספינה בצד הנהר שלי, כיוון שיש בהמשך שפת הנהר את העצים של הגוי, הרי אין להם תועלת בקציצת אילנותי, כי מדוע ישובו ויחזרו לצד שלי, ולא ימשיכו למשוך את הספינה בשפת הנהר שכנגדי.

רבה בר רב נחמן הוה קא אזיל בארבא, נסע בספינה, חזא ההוא אבא, יער דקאי אגודא דנהרא, נטוע על שפת הנהר ומזיק את הרבים.

אמר להו לאלו שהיו עמו: יער זה, דמאן, מיהו בעליו?

אמרו ליה: דרבה בר רב הונא,

אמר רבה בר רב נחמן על זה נאמר [עזרא ט]: "ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה". ולא ידע רבה בר רב נחמן שטעמו של רבה בר רב הונא בכך שלא קצץ היה מפני שבהמשך שפת הנהר היו שדות של נכרים שלא היו רוצים לקצוץ, ולפיכך לא נתחייב לקצוץ את האילנות שעל שפת הנהר.

אמר להו רבה בר רב נחמן לשמשיו: קוצו קוצו את האילנות המפריעים לרבים!

אתא רבה בר רב הונא לשדהו, אשכחיה דקייץ.

אמר, מאן דקצייה לשדה שלי, תקוץ ענפיה! יקוצצו ענפיו. וכונתו היתה שימותו בניו של הקוצץ.

אמרי, כולהו שני דרבה בר רב הונא לא אקיים ליה זרעא לרבה בר רב נחמן!

אמר רב יהודה, הכל חייבים לסייע לבנות איגלי גפא, שער העיר, ואפילו מיתמי נוטלים מהם מעות לצורך בנין שער וחומה לעיר.

אבל רבנן, לא מסייעים ולא משלמים לדברים שהם למטרת שמירה.

מאי טעמא? משום שרבנן לא צריכי נטירותא, שתורתם משמרתם, כדכתיב [משלי ו] "בשכבך תשמור עליך", הילכך אין להם צורך בחומה ושער לשמירה. ^[94]

אבל לכריא דפתיא, כריית מעין לצורך שתיה, גובים מכולם, ואפילו מרבנן שזה צורך כולם.

ולא אמרן שחייבים רבנן לסייע לכרית מעיין, אלא כשאוספים מעות לצורך הכריה, ודלא נפקא באוכלוזא, שלא יוצאים כל בני העיר לכריה של המעין.

אבל כשיוצאים כל בני העיר לאוכלוזא, לא יצאו התלמידי חכמים עמהם לחפור, דרבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו, דגנאי הוא להם, ופטורים. ^[95]

אמר רב יהודה: נהר שהולך ומשקה את השדות, יש מן השדות הנמצאות במעלה הנהר והם מקבלות ראשונה את מי המעין, ויש הנמצאות בהמשך, במורד הנהר, שהמים מגיעים אליהם לאחר שהושקו השדות העליונות.

אם נפלו אבנים לתוך הנהר בחלקם של השדות שלמעלה, ומיעטו את מרוצת מימיו, וצריך לכריא, לכרות מחדש את אפיקו דנהרא, ולנקותו ולסקל את האבנים שנפלו לתוכו, מן הדין שתתאי, אותם הנמצאים במורד הנהר, יהיו מסייעי לעילאי, לתקן את אפיק הנהר. משום שיש לתחתונים הנאה בתיקון הנהר שעל ידי כך זרימתו תתגבר ויגיעו יותר מים אליהם.

אבל אם נסתמה זרימת הנהר בחלקם של התחתונים, והם רוצים לפתוח את הסתימה כדי שימשיך הנהר במרוצתו, ולא יתעכבו המים ברשותם ויפסידו את הזרעים, הרי עילאי, אלו ששדותם למעלה, לא מסייעי לתתאי, משום שעדיף לעליונים שיהא סתום אצל התחתון, ויאט הנהר את מרוצת מימיו, ועל ידי כך יתעכבו המים ברשותם יותר זמן. וכיון שאין לעליונים ריוח בפתיחת הסתימה שאצל התחתונים, פטורים הם מלסייע להם.

וכל זה בנהר הזורם בין השדות, שיש בו תועלת לעליונים כלתחתונים, וחילופא במיא דמיטרא, מי גשמים, הזורמים בתעלה במורד העיר, שאין צורך בהם לא לאנשי העיר הדרים בחלקה העליון של העיר ולא לדרים בחלקה התחתון. ולכן, אם נסתמה התעלה אצל הדרים במעלה העיר, אין הדרים למטה במורד העיר מחוייבים לסייע לעליונים לפתוח את הסתימה, כיון שאין לתחתונים תועלת בפתיחת התעלה, הילכך פטורים הם מלסייע.

אבל אם נסתמה התעלה בחלקם של התחתונים, ועלולים המים לעלות על גדות התעלה, ולהזיק לכל העיר, לתחתונים ולעליונים, חייבים העליונים לסייע לתחתונים לפתוח את התעלה כדי שיצאו המים.

תניא נמי הכי: חמש גנות זו למעלה מזו, המסתפקות מים ממעין אחד, ונתקלקל המעין ברשותה של העליונה ופסקו המים לכולן, כולם מתקנות עם העליונה, אך אם נתקלקל המעין ברשותה של התחתונה, אין אלו שלמעלה ממנה מחויבות לסייע לה,

נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן, עם כל שדה שמעליה, שנתקלקל המעין ברשותה. ואם נתקלקל המעין ברשותה, מתקנת לעצמה.

וכן חמש חצרות זו למעלה מזו, שהיו מקלחות מים סרוחים לביב אחד, ונתקלקל הביב למטה, ויכולים כולם להינזק אם ישארו המים ברשותם, כולן מתקנות עם התחתונה. אבל אם נתקלקל ברשות העליונה, אין אלו שתחתיה מחויבות לסייע לה, לפי שאין להם הנאה בפתיחת זרימת הביב מהעליונה והלאה.

נמצאת העליונה מתקנת עם כולן, כשנפסק למטה ממנה, ואם נפסק ברשותה, מתקנת לעצמה, ואף אחד אינו מסייעה.

אמר שמואל: בזמן הפרסיים היה המנהג שכל הקרקעות שאין להם בעלים הם הפקר, וכל הרוצה לתפוס ולהחזיק בהם רשאי, ובלבד שיעלה מס למלך. הילכך, האי מאן דאחזיק ברקתא דנהרא, בשפת הנהר, מקום שהספינות עוגנות שם, שהחזקתו שם היא על חשבון הרבים, חציפא הוי, חוצפה היא, לפי שבהחזקתו בשפת הנהר הוא מזיק את הרבים, שמונע מהם את השימוש שם, אבל סלוקי לא מסלקינן ליה, כיון שעל פי מנהג המקום, הוא זכה בשדה כדין. ^[96] והאידנא, עתה, דקא כתבי פרסאי למי שבא לקנות שדה על שפת הנהר, "קני לך השדה עד אמצע הנהר, במקום שמלי צוארי סוסיא מיא", עד עומק שבו עומד הסוס וצוארו במים, אם בא אחד וקנה את הקרקע שעל שפת הנהר, ולא השתמש במקום שהרבים צריכים לו כדי שלא להזיקם, ובא אחר ורצה להחזיק באותו מקום שהרבים צריכים אותו, סלוקי נמי מסלקינן ליה, דאמרינן ליה, כבר זכה במקום זה הקונה הראשון, אלא שאינו משתמש בו כדי שלא להזיק את הרבים, ושוב אין אדם אחר יכול להחזיק באותו מקום.

דין בר מצרא

מי שיש לו קרקע הסמוכה לקרקע של אדם אחר, שהעמידה למכירה, יש לו בתורת שכן, זכות קדימה לקנות את אותה הקרקע, והוא הנקרא "בר מצרא", בן אותו מיצר [גבול] שבין שתי השדות.

ואם כבר נמכרה לאדם אחר, יש בכוחו של בר המצרא לכופו שימכור לו את השדה מדין בר מצרא.

וזכות זו של המצרן להיות קודם לכל אדם, דרשו חכמים מהא דכתיב [דברים ו יח] "ועשית הישר והטוב", ומאחר ויש למצרן תועלת בכך שתהיה השדה הסמוכה לו בבעלותו, ומצד שני, הלוקח האחר יוכל למצא שדה אחרת, תקנו חכמים שבמקום שיש לזה תועלת ולזה אין הפסד, מן הישר והטוב הוא, שיהיה למצרן זכות קדימה לקנות את השדה. ^[97]

אמר רב יהודה אמר רב:

א. האי מאן דאחזיק בשדה הפקר המצויה ביני בין שדות של שני אחים, ומכאן ואילך הוא חייב להעלות מס למלך על אותה קרקע. ^[98] וכן אם היתה שדה הפקר ביני, בין שדות של שני שותפים, ורצו אף הם להחזיק בה, או לחילופין, לכוף את המחזיק בה שימכרנה להם, שעל ידי כך יהיו שדותיהם סמוכות זה לזה, אין להם זכות קדימה באותה שדה מדין בר מצרא, משום שזה שהחזיק בה לא יוכל למצוא במקום אחר שדה הפקר. ולא תיקנו דין קדימה למצרן אלא בזמן שבא אחר לקנות שדה הסמוכה למיצרו, שאם ירצה, יוכל השני לקנות שדה מעין זו במקום אחר, אבל בשדה הפקר, מי שהחזיק בה, זכה.

ומכל מקום חציפא הוי, שגרם להפסק בין אחים ובין שותפים. אלא שסלוקי מן השדה, לא מסלקינן ליה.

ורב נחמן אמר: סלוקי נמי מסלקינן, שעשה שלא כהוגן להחזיק בין אחים, אבל לא משום דינא דבר מצרא.

ב. ואי בעלי השדות שסביב לשדה ההפקר אינם אחים או שותפין, ואומרים לזה שהחזיק בה, אנו קודמים לך משום דינא דבר מצרא, והיה אסור לך לזכות בשדה ההפקר לפנינו, לא מסלקינן ליה, שלא נאמר דינא דבר מצרא בשדה הפקר, וכל הקודם לזכות בה זכה. ^[99]

נהרדעי אמרי, אפילו בשדה הפקר שאינה מוקפת אחין, יש בה משום דינא דבר מצרא, ומסלקינן ליה לזה שהחזיק בה משום שנאמר [דברים ו'] "ועשית הישר והטוב בעיני ה'".

ג. שדה שעמדה לימכר, ואתא לוקח שרצה לקנותה, ואימליך ביה, נמלך בדעת המצרן האם בדעתו לנצל את זכותו ולקנות את הקרקע הסמוכה לו, או לא, ואמר ליה המצרן, אין בדעתי לקנותה, אמר הלוקח, אם כך איזיל איזבון לעצמי, ולא תוכל לאחר מיכן להוציאה מידי, ואמר ליה המצרן זיל זבון ולא אוציאנה מידך, הדין הוא שזכה בשדה הלוקח, ואין למצרן זכות תביעה עליו מדינא דבר מצרא.

והשתא מיבעיא לן, האם צריך הלוקח למיקנא מיניה, לקנות מן המצרן את זכות הקדימה שיש לו בקרקע, או לא, ואף אם לא הקנה לו את זכותו, כיון שמחל המצרן על זכותו לקנות ראשון את הקרקע, הרי היא של הלוקח.

רבינא אמר: הלוקח לא צריך למיקנא מיניה מן המצרן. ונהרדעי אמרי, צריך למיקנא מיניה. ^[100]

והלכתא, צריך למיקנא מיניה. ^[101]

השתא דאמרת הלכתא כנהרדעי, שצריך הלוקח למיקנא מיניה מהמצרן את זכותו, אי לא קנו מיניה, וקנה הלוקח את אותה שדה מיד המוכר, כיון שנשארה זכות הקדימה ביד המצרן, הרי הוא כשליח המצרן לכל דבר, והוי כקונה שדה לחבירו שלא מדעתו.

הילכך, אם הקרקע אייקור, נתיקרה, וכן אם נעשה מחירה זול, אמרינן, ברשותיה של המצרן נשתנה המחיר, ובשעה שיבא להוציא את השדה מהלוקח, מדין בר מצרא, ישלם לו כפי ששילם הלוקח בשעה שקנאה מהמוכר ^[102].

וכן אם הלוקח זבן, קנה את השדה במאה, ושויה האמיתי הוא מאתן, נמצא שהוזיל המוכר עבורו את מחיר השדה, ואומר הלוקח למצרן, אילו אתה באת לקנותה היה עליך לשלם מאתיים, עכשיו אני קניתיה במאה ואתה בא להוציאה ממני, עליך לשלם כפי המחיר שהיית משלם למוכר אילו קנית מהמוכר, ומגיע לי מאתיים.

חזינא, אי מוכר השדה לכולי עלמא קא מוזילא, מוזיל את המחיר לכל הקונים ממנו, ומזבין במאה ולא במאתיים, הדין הוא שיהיב ליה המצרן ללוקח מאה ושקיל ליה לשדה, ואינו חייב לתת לו את הערך האמיתי של השדה אלא כפי מה ששילם הלוקח כך יתן לו המצרן.

ואי מוכר השדה לא הוזיל את המחיר לשאר הלקוחות ורק לקונה את אותה שדה הסמוכה למיצר הוזיל במחירה, ^[103] יהיב ליה המצרן ללוקח מאתן כפי ערך השדה, ושקיל ליה. והטעם לכך הוא, כי אם היה המצרן לוקחה מהבעלים הראשונים, הוא היה משלם להם מאתיים, לכן, גם עכשיו, שלוקחה מהלוקח, ישלם לו מאתיים.

ועתה מביאה הגמרא מספר הלכות בענין בר מצרא:

זבן, אם קנה הלוקח את השדה במאתן, ושויא רק מאה, שמכר לו בעל השדה ביוקר, וטען הלוקח למצרן, כשאתה מוציא מידי את השדה עליך לשלם לי כפי מה שאני שילמתי למוכר, מאחר ונעשיתי שלוחך וקניתי עבורך במאתים, סבור מינה, סברו יושבי בית המדרש, כי מצי אמר ליה המצרן: אני לתקוני שדרתיך, לקנות במחיר טוב, ולא לעוותי, ומה ששילמת יותר מערך השדה, היה על דעתך בלבד, ולא אשלם לך אלא מאה. ^[104]

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: הכי אמרי נהרדעי משום דרב נחמן: אין אונאה לקרקעות. ^[105] ואם כן, גם המחיר של מאתיים עבור קרקע ששוה רק מאה הוא מחיר הקרקע, וצריך המצרן לשלם ללוקח את כל המאתיים.

זבין ליה בעל השדה ללוקח גריוא דארעא חלקת שדה במיצעא נכסיה, שאין שום שדה סביב אותה חלקה, מלבד שדה המוכר, ועליה אין דין בר מצרא, כי שדות המוכר שנשארו מסביבה הם השדות המצרנות לה, ולא השכנים, חזינן, רואים אנו אם לא עשו כן המוכר והלוקח בדרך הערמה, לעקוף את דין בר מצרא. הילכך, אי אותה קרקע שמכר, עידית היא ביחס לשאר השדות שסביבה, וכן אי זיבורית היא, ואילו שאר השדות מעולות ממנה, הרי מן הדרך למכור שדה שכזאת כשלעצמה, באמצע שדות המוכר, ואין לחשוש להערמה, ולכן זביניה זביני.

הא דאמרי' ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקי ליה. פיר"ש ז"ל דרב נחמן לא סבירא ליה דינא דבר מצרא כלל והא דאמרי' רב נחמן אמר לא צריך למיקנא מיניה מוקמי' ליה בביני אחי וביני שותפי ומקצת הנוסחאות כתוב בהן רב יהודה ולהני נוסחי קשיא דרב יהודה לית ליה כלל דינא דב"מ ואפי' ביני אחי ושותפי. וי"ל לפי פי' דדוקא אחזיק שהוא זוכה בו מן ההפקר ע"מ ליתן טסקא שאין אומרים לו טול דמי השדה והסתלק אבל לקח במעות דברי הכל מסלקי' להו משום דינא דבר מצרא שהרי מוצא ליקח במקום אחר ולישנא דאחזיק דיקא הכי ולנהרדעי דדייני בכה"ג דינא דבר מצרא לא דמיא נמתנה דהתם לא נתן לו ע"מ לכופו ולמכור שלו לאחרים:

אמרי נהרדעי משום שנאמר ועשית הישר והטוב. ה"ק כלומר אף זה בכלל הישר והטוב דמצרנות הוא. וראיתי בשם אחד מן הגאונים ז"ל שפירש כן האי מאן דאחזיק ביני אחי כגון ג' אחי שהיתה להם שדה בשותפות ורצה אחד מהן למכור חלקו לאחד מן השוק סלוקי לא מסלקי' דליכא הכא דינא דב"מ דא"ל לכל אחד שמא כשתחלוק השדה אין אתה נוטל למצר זה ואינך בר מנרא, ורב נחמן אמר מסלקי' ליה ואי משום דינא דב"מ כלומר שלקח שדה אחרת סמוך לזו של שותפין ובא אחד מן השותפין או מן האחין לסלקו בדינא דב"מ אין מסלקין אותו משום האי טעמא דדילמא לאו בר מצרא הוא ועכשיו אין לו חלק בה כלל, ונהרדעי אמרי מסלקי' שזהו הישר והטוב בעיני השם שכשיהיה לו שדה סמוכה לאותה של שותפין אף הוא יטרח ויטול חלקו סמוך לאותה שדה מן הדין או שיוסיף בה דמים ולזה הפי' אין שום חכם חולק בדינא דבר מצרא, ונכון הוא:

אין אונאה לקרקעות. מהא שמעינן דאפי' בפלגא אין אונאה לקרקעות, דהא זבין במאתים ושויא מאה, שלא כדברי מי שלמד מהירושלמי (כתובות פי"א ק"ד) דבפלגא יש אונאה אפילו [נמוק"י בשם הרשב"א והרבנ"ר ז"ל].

מכר כל נכסיו לא' לית בה משום דינא דבר מצרא. וכתבו הרשב"א ז"ל והרב ר"נ ב"ר ז"ל דאפילו אמר כן המצר אני אקנה הכל אין שומעין לו, וכיון שאפשר דמטי מיני' פסידא לא תקנו בו דינא דבר מצרא [ל' נמוק"י].

לאשה וליתמי ולשותפי. כתב הרשב"א ז"ל דדוקא באשה שאינה יושבת תחת בעלה, אי נמי בנשואה ובשיש לה נכסים ידועים, הא בלאו הכי לא בהערמה [חי' הר"ן ונמוק"י ומ"מ פי"ב הי"ג משכנים ע"ש].

אפסיק משכנתא או ריכבא דדיקלא. מכאן למד ר"ת ז"ל שאין בבתים משום דינא דבר מצרא שהרי מפסיק כותל ביניהן, וכ"כ ה"ר מאיר הלוי ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב שאין הנידון דומה לראי', דמשוניתא אינה עשוי' להסתלק, וכן ריכבא דדיקלא דבר חשוב ואין הבעלים עשוין לעקרן ולאבדן והשדות מחולקים הם לעולם, אבל בתים דרכן לחברן בפתחים ועשויין לכך. [חי' הר"ן ונמוק"י. ובמ"מ פי"ב הי"ז משכנים, ובמ"מ הוסיף מלשון רבינו:] ואף בעל החצר עשוי לחלק חצירו לבתים ומחברן בפתחים.

הני ציירי וכו'. לא בשמוסרן למוכר צרורין וחתומים קאמר, דאפילו באומר אלך ואביא מעות אי אמיד נטרינן ליה, וזה אין צריך לפני. אלא נראה לי במעות הצרורין שנמסרו לבן המצר מחמת פקדון שהפקיד אצל אחרים, או שמכר לאחרים ונתן לוקח מעות צרורין אלו, ובן המצר בא למסרן כך צרורין וחתומים למוכר, אלא שאומר שלא יתירם עד בא מי שמסרן לו שמא יטעון עליו שיש בהם יותר. והראב"ד ז"ל פירש כגון שהם פקדון בידו ואינו יכול להוציאם עד שיטול רשות מן הבעלים. ואין זה מחוור בעיני דפשיטא דכיון שאינו יכול ליגע בהם ואי אפשר לו ליתן אותם בתורת פרעון מה הנאה יש לו למוכר בהם, אלא כמו שפירשתי, כך נראה לי.

כל שבני העיר צריכים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא השונאים בעיר נפרעין להוצאה זו מכל בני העיר ואפילו מיתומים ומ"מ תלמידי חכמים אין גובין מהם לענין זה תורתם משמרתם וחכמתם להם חומה מימינם ומשמאלם אבל כל שהם גובים לכריית בורות או תקון מעיינות לשתות גובין בזה אף מתלמידי חכמים שאף הם צריכים לדבר זה כשאר בני אדם ומ"מ אם נעשה מעשה זה שלא בגובינת דמים לשכור פועלים אלא שבעלי בתים עצמם יוצאין לחפור חבורות חבורות אין מטריחין תלמידי חכמים בכך אין כבוד תורה בעבודת קרקע:

נהר שנתגלגלו אבנים באיזה מקום שבו או העלה שירטון עד שמרוצתו מתעכבת וצריכים לחפור ולתקן עד שישובו המים לאיתנם ותהא השקאתם מצויה לכל התחתונים משועבדים לסייע לעליונים ר"ל שכשהם מתקנים את שכנגדן למעלה התחתונים מסייעין אותם אבל כשהתחתונים מתקנים את שכנגדם אין העליונים משועבדים לסייעם שהרי אין מועיל להם כלום אדרבה מזיק להם שהמים נגרים והמים מתמעטים מלמעלה ואין השקאתם מרווחת להם כל כך:

הפך הדברים במי הגשמים היורדים בעיר ומקלקלים את הדרכים ברפש ובטיט ובני העיר צריכים לעשות חריץ להיות המים נגרים בו עד חוץ לעיר ואם נתקלקל החריץ והוצרכו לתקנו העליונים מסייעים לתחתונים בכריית שכנגדם אבל התחתונים אין מסייעים לעליונים שהרי כל שהמים מתעכבין ואין יורדים אצלם נוח להם בכך מעתה חמש גנות המסתפקות מים ממעין אחד ונתקלקל המעין כלן מתקנות עם העליונה נמצאת תחתונה מתוקנת עם כלן ומתקנת לעצמה בלא סיוע אבל חמש חצרות ששופכות מים לביב אחד ונתקלקל הביב כלן מתקנות עם התחתונה נמצאת העליונה מתקנת עם כלן ומתקנת לעצמה:

כל שאדם לוקח שדות סמוך לנהר דרך בני אדם להניח מקום סמוך לנהר לפירוק משא של ספינות או לטעינתן ואותן המקומות אינן בכלל המכר וכמעט שהן הפקר אלא שכל בעלי השדות משתמשין כל אחד בשכנגדו ובלבד שלא בקלקול המקום ומעתה מי שבא והחזיק באותן המקומות להשתמש בהן על הדרך שאדם משתמש בשלו עזות מצח הוא כנגד בעלי שדות אלא שמ"מ אין מסלקין אותם מהם אחר שאין מקלקלין אבל מ"מ מעכבין אותם שלא לקלקל שכל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ולא אסור לבד אלא שמעכבין אותו מן הדין כמו שיתבאר בבבא בתרא וגדולי הצרפתים פירשוה אף בקלקול ויראה לדעתם שלא אמרו אסור לקלקלו אלא לכתחלה אבל עכוב ומן הדין לא ואם נהגו המוכרים במכירותיהם לקנות בעלי שדות עד המים אע"פ שנהגו להניח מקום לבעלי סחורות שבספינה מסלקין את המחזיק:

שנים או שלשה שהיה להם שדה אחד בשתפות מצד אחוה או שתפות אחרת ובא אחד מהם ומכר חלקו לאחד מן השוק הרי שאר אחים או השתפים מסלקין את הלוקח ואפילו היה מצרן ונותנין לו דמים שנתן והולך לו כדי שלא יכנס זר ביניהם וכן אפילו היו להם הרבה שדות בשתפות הואיל ולא חלקו אין מצרן זוכה בה כלל הא אם נתברר חלקם של כל אחד ואחד אין אומרין עוד שיסלקו האח או השותף את האחרים הלוקחים הואיל ואינן מצרנים וכלם נעשו מאחר שחלקו רחוקים לענין זה וזכה בה בן המצר מעתה הלוקח קרקע מאחר ואינו מצרן שלו יכול המצרן לסלק את הלוקח בדמים שנתן דבר זה תקנוהו חכמים ועותו בזה מדת הדין ללוקח משום ועשית הישר והטוב ר"ל שיהא לוקח זה הולך במדת חסידות להניחו לזה שהוא מצרן כדי שיהו קרקעותיו סמוכים זה לזה והוא מוצא ליקח במקום אחר ומ"מ גדולי המחברים כתבו בשם הגאונים שאם היה המצרן במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן בא ממקום שהלך או הבריא או הגדיל אין יכול לסלקו שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי:

בא הלוקח אצל המצרן ואמר לו פלוני רוצה למכור שדהו שאתה מצרן בו אם אתה רוצה ליקח בא וקח הימנו ואם לאו הריני הולך ולוקח ואמר לו המצרן לך וקח והלך ולקח על פיו לא הפקיע את זכותו בכך והרי זה יכול לסלקו אלא אם כן קנו מידו שהרי זה אומר משטה הייתי בך או מפני שהוא יודע חביבותה עלי היה מוכרה לי בדמים יקרים ועכשו אני נותן מה שנתת בה והולד וזוכה בה ומעתה נותן כמה שנתן זה בו הן הוקרה הן הוזלה וכתבו גדולי המחברים שלא הוצרך דבר זה לקנין אלא כשמחל קודם שיקח הא אם מחל לאחר שלקח מחול ואין צריך קנין ונראה שזהו שאמרו בגמרא זיל זבון כלומר שעדין לא לקח הא אם מחל לאחר שלקח הרי היא כמחילה דעלמא שאינה צריכה קנין ואע"פ שהפשרה צריכה קנין טעם הדבר מפני שאינו יודע מה יאמרו הפשרנים שהרי קודם הודעה קונין ממנו לדעת רוב מפרשים כמו שביארנו בראשון של סנהדרין הא שאר מחילות שיודע מה שתבעו חייב לו ומוחל אין צריך קנין ואף זה שלקח והודיעו ומחל אין צריך קנין וכן הדין אפילו סייע עמו או שכר ממנו או ראהו בונה וסותר או משתמש ולא מיחה בו הרי זה מחל ושוב אין יכול לסלקו ואין צריך לומר אם נעשה הוא סרסור או שליח במכירתה:

מכר זה המוכר שוה מאתים במנה ובא זה המצרן ורוצה לסלקו במנה שלקה וזה טוען שזה המוכר היה קרובו או אוהבו והוזיל לו מצד הקורבה או האהבה רואין אם הכרנו בו שאף לשאר בני אדם היה מוזיל כן מסלקו במנה ואם הכרנו שלא היה מוכר בערך זה לשאר בני אדם נותן לו מאתים לקח שוה מנה במאתים אין יכול לסלקו עד שיתן מאתים ואע"פ שנעשה זה הלוקח כשלוחו של מצרן ולצרכו לקח והיה לו לומר לתקוני שדרתיך מ"מ אין אונאה לקרקעות ואין כאן עוות ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאם טען המצרן שזה אינו אלא קנוניא ולא נתן אלא מנה נשבע הלוקח בנקיטת חפץ שמאתים נתן כדין כל השלוחים ואם היו שם עדים שמאתים נתן והמצרן טוען שדרך אמנה נתנם נותן מ"מ כמה שהעידו עדים ומשביעו היסת שמאתים לקח ושמא תאמר והלא הלכה רווחת שלא נאמר דין שתות באונאת מטלטלין ולא אין אונאה לקרקעות אלא במוכר את שלו או שקנה לעצמו אבל שליח שטעה או שנתאונה אף בכל שהו חוזר בין במטלטלין בין בקרקעות והטעם מפני שיכול לומר לתקוני שדרתיך וכו' נראין הדברים דוקא בשעשאו הוא שליח אבל זה אע"פ שאנו קורין אותו שלוחו אין הדבר אלא מפני שלקח לצרכו כאלו היה שלוחו אבל מ"מ שליחות הבא מאליו הוא ויכול לומר או קחנו בכך או יעמוד ברשותי וגדולי המפרשים כתבו שאף בשליח גמור לא נאמר בו כן מצד אונאה אלא מצד טעות שהוא אמר למכור שוה מנה במאה והוא מכר שוה מאה ודינר במנה או שצוהו לקנות שוה מנה במנה ולא לקח אלא שוה מנה פחות דינר במנה ונמצא ששגה אבל אם צוהו ליקח שדה פלוני אפילו טעה בדמים בין יוקר בין זול אין זה אלא אונאה ודנין בו כלוקח אחר והוא הוא ענין בר מצרן שוה בשוה:

הרי שהיתה לו שדה בת מאה אמה ולו מצרנים מכאן ומכאן ואינו רוצה למכור להם והולך לו אצל אחד ומוכר לו באמצע שדהו קרקע בשיעור אמה רוחב על פני כל ארכו או כשיעור אמתים או כמה שירצה והרי שלוקח זה נעשה עכשו מצרן שלו ומכר לו אח"כ חצי שדהו שברוח זה או חציו שברוח זה או שניהם ובא המצרן הראשון וטען שלא מכר לו באמצע שדהו אלא דרך הערמה כדי לעשותו מצרן ולהפקיע זכותו רואין אם אותו מעט שלקח הימנו באמצע יש לו שם בפני עצמו כגון שאינו שוה לשאר הקרקע אלא שהוא עדית או זבורית אצל השאר זכה הלוקח ואין המצרן יכול לסלקו שהרי נעשה אף הוא מצרן ונוסף גם הוא על שאר המצרנים ואחד מן המצרנים שקדם ולקח זכה ואם אין חלוק בין קרקע זה שקנה לשאר הקרקע אין זה אלא כמערים והרי המצרן מסלקו וכתבו גדולי המחברים שאין מסלקו אלא מזה שלקח באחרונה הא מ"מ אינו מסלקו ממה שלקח באמצע ויש לשאול לדבריהם אם מכר לו רוב שדה באמצע והשאיר תלם על פני כלו סמוך למצרנים הראשונים אם מסלקין אותו ויראה מ"מ שכל שהוא דרך תחבולה כעין זו שהזכרנו או על איזה צד שהיא נכרת לבית דין מסלקין אותו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

נהרדעי אמרי אפי' משום דינ' דבעל מיצר' מסלקי' לי'. ראיתי כתוב לרבי' תם שפסק שאין דין מצרנות אלא בשדות. ולא בבתים. שכל ההלכה אינה מיירי אלא בשדות ומשום טעמא דמחרישה ודוקא (שדות דשכיחי) למזבן אמרי' ללוקח ועשית הישר והטוב אבל בתי דלא שכיחי למזבן. דלא עבוד אינש דזבין דירתי' לא אמרי' בהו ועשית הישר והטוב. ואם איתא דבכל מילי אית בהו דינא דבעל מיצרא כי איפסק משוניתא וריכבא דדיקלי גופייהו א"ו אין דין בר מיצרא נוהג אלא בשדה בלחוד. ואינו נ"ל דהשתא בשכינות שדה קפדי אינשי. ואמרי' בהו ועשית הישר והטוב. כ"ש בשכינות בתים דאמרי' טוב שכן קרוב מאח רחוק. ואי משום דלא שכיח לי' ללוקח ביתא למזבן אין זו טענה דהא דארעא דחד ובתי דחד אמרי' דמארי ארעא מצי לעכב אמארי ביתא. ואם איתא לימא לוקח לא שכיח לי ביתא למזבן. אלא אפ"ה מסלקי' לי' ולא חיישי' להאי טענה. ומאי דאיסתייע ממשוניתא וריכבא דדיקלא לא הויא סייעתא דודאי שדה ובית דחשיבי תשמישין אית בהו דינא דבר מיצרא. אבל משוניתא וריכבא דדיקלי דלא חשיבי תשמישייהו ובשעה אחת אדם מלקט פירותיהן. אינן חשובין לדינא דבר מצרא. ועמ"ש ע"ז בתשובות ט"ו:

הכי אמרי נהרדעי משמי' דר"נ אין אונאה לקרקעות. ובפ' הזהב אמרי' אמר רב נחמן אמר חסא הכי פירש רב אמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להן. והכא משמע דסבר ר' נחמן דאפילו ביטול מקח אין להן. יש לומר דההיא משמי' דר' אמי. וההיא משמי' דנפשיה:

לכריא פתיא. פירש רבינו חננאל לתקן מכשולי הרחובות ופתיא לשון רוחב כדמתרגמינן רחבה פותיא. הרא"ש. ז"ל.

לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. מיהו משדרי גברא דקאי בחריקייהו וצריך עיון. ודילמא כיון דאקרקפא דגברי רמיא ההיא עבידתא פטרינן להו מינה לגמרי. הרמ"ך. וכן כתב בנמוקי יוסף עיין שם. ומיהו לאו כל צורבא מרבנן פטרינן מהנך מילי ודדמי להו אלא צורבא מרבנן דלא עסיק במידי אחרינא אלא באורייתא וכיון דתורתו אומנותו אף על פי שמתפרנס ממנה בשכר בטלתו ממלאכות אחרות אפילו הכי פטרינן ליה מהנך מילי ומדדמי להו וקרא כתיב מנדה בלו וגו'. וכן כתבו הגאונים דלאו כל צורבא מרבנן פטרינן אלא הנך בלחוד. הרמ"ך.

לכריא דנהרא תתאי מסייעי עילאי וכו'. מפני שהתחתונים צריכים לעליונים שהנהר אם לא ימצא דרכו פנוי הוא עושה דרך לעצמו והולך לצדדים אחרים. וחלופא במיא דמטרא. פירוש ביבין המוציאין קלקולי העיר וזבליהן שעליונים צריכין לתחתונים שאם לא יתנו להם התחתונים דרך לצאת בו העליונים מתקלקלים חצרותיהן. הראב"ד.
וזה לשון רבינו חננאל: תתאי מסייעי לעלאי מינייהו מאי טעמא דלא מצי תתאי לאשקויי אלא בתר עילאי ועילאי דשתו כבר לא צריכי לסיועי לתתאי. ותילוף דין זה בביב של מטר דעילאי מסייעי לתתאי שיפתחו ויצא המטר ולא יפלו חצרותיהן אבל התחתונים שלא באו מי גשמים עליהם אינם מסייעים לעליונים שיכולין לומר אנו המים שלנו יצאו מאי איכפת לן מן המים שלכם. תניא נמי הכי חמש חצרות וכו' וכן הלכתא. עד כאן.
האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי בארעא דהפקרא או מנכסי גר שמת והקרקע בין קרקעותיהן של אלו ואינו סמוך לקרקעות של זה הזוכה בו חציפא הוי ומסלקינן ליה מיניה בדינא דילהו חזי למיזכי ביה טפי דכיון דהוה ההוא קרקע הפקר זכה כל שדה ושדה הסמוכה לו במקצתו כעין חצרו של אדם שזוכה וקונה לו. וצריך עיון היכא דלא הוו אינהו קיימי בצד שדותיהן לזכות באותה שדה וקדם הלה וזכה בכל אמאי מוציאין אותה מידו. אלא ודאי נראה לומר דכל היכא דקדם הלה וזכה בה לעצמו זכה בה בכל ענין שיקדים לזכות בה בחזקה המועלת בקרקע הפקר. מיהו מסלקינן ליה דקאמרינן הכא בדמי דשויא ההיא ארעא קאמרינן. והאי פירוש דחיק. אלא אפילו בדמי נמי לית לן לסלוקיה דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן המתנה ומה לי זכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזו ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל. אלא ודאי הכי פירושו האי מאן דאחזיק ביני אחי דזבן ארעא מחבריה ביני אחי או ביני שותפי בין דקיימא ההיא ארעא דזבן אמיצרא דאחי בין דלא קיימא אמצרייהו מסלקינן ליה כרב נחמן. כן נראה לומר אף על גב דהוי לוקח בר מצרא מצי האי אחא או האי שותפא דהוה שותפיה בארעא ומפיק ליה מיניה דלוקח. ועל דרך זו הלך רבינו האיי. אי נמי אף על גב דלאו שותפי נינהו בחדא ארעא אלא דזבן בין ארעא דראובן לארעא דשמעון מסלקי ליה בדמי דיהב איהו בהאי ארעא בין יוקרא בין זולא משום ועשית הישר והטוב דאמרינן שליחותיה דבר מצרא הוא דעבד כד זבן ולאו לנפשיה זבן המפליג לה בין כל בני מצרא אי אתו כולהו כחדא לאפוקי מהא דזבן ואחריותייהו עליה דלוקח ראשון ואחריותיה דלוקח ראשון הוי עליה דמוכר ראשון. מיהו נראה לומר דהיכא דקא טעין לוקח לא כתיבנא שטרא לכל חד וחד מינייכו דלא ניחא לי לאפושי שטרי עילואי ואי ניחא לכון בחד שטרא זבונו מינאי ואי לא לא מסליקנא טענתיה טענה דמצי אמר בהא אפילו מארי ארעא הוה קפיד דלא ליפשו שטרי עלויה וצריך עיון. ואי לא בעי לאפלוגי אית דינא דגוד או איגוד כיון דתרווייהו בני מצראי מצוי עלוי בנכסי דבי מריון ומצי בר מצרא אמר אנא בעינא דליזבנה למנאתא דילי לפלניא אף על גב דליתיה בר מצרא ולא בעינן דתיקום בידך וצריך עיון אם לא היה בעיר אף על פי שלא שמע אותה מכירה עד שבא אינו יכול לערער כשיבא אלא אם כן בא אותו היום עצמו. וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל. לרבינו האיי ז"ל ורבינו הגדול כתב בתשובה אם שהה בן המצר משידע דהאיך זבנה להאי ארעא אמצריה כדי תביעת בית דין וכדי שיטרח להביא מעותיו שיהיו מוכנין אצלו ולא אתא למתבעיה בטל דין המצרנות ממנו. ועוד כתב רבינו האיי דהיכא דאמר ליה בר מצרא זבין לי באשראי ואנא טרחנא ומייתינא לך זוזך לזימנא דתקבע לי לא מפקינן לה מידא דלוקח ראשון אף על גב דאמיד האי בר מצרא טפי מלוקח ראשון אלא אם נתן מקצתן וזקף עליו השאר במלוה. עד כאן הרמ"ך.

וזה לשון הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה: מועתקים מלשון ערבי מרן יוסף ן' סה"ל יבאר לי אדוני מה שנחלקו בו רב יהודה ורב נחמן ונהרדעי במה שאמרו אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק וכו'. אם נחלקו בעיקר בן המצר או בפרט מפרטיו רצוני לומר שהן מודים בדין בן המצר אלא שהן חולקין בפרט ממנו.

תשובה. מקום זה הוא מקום ראויה לשאלה ולא ראיתי לאחד מן המפרשים פירש בו. אלא שמה שנראה לי בו הוא שאם היה לראובן שדה ולשמעון אחיו או שותפו שוה אחר כנגדו ובין שתי השדות מקום רחב הפקר אין לו בעלים ובא איש זר ירד במקום ההוא להחזיק בו ולבנותו לעצמו אמרו חציפא הוי סלוקי לא מחלקינן ליה חציפא הוי לפי שהפריד בין אחים ובין שותפים ברדתו ביניהם אבל לסלקו מביניהם מטענת שהפריד ביניהם לא. ואמר רב נחמן שיש בזה עליהם הפסד לפי שהפריד ביניהם וראוי לו להסתלק מביניהם כדי שיהיו קרובים זה לזה כמו שהיו אמנם אם היתה קביעתם לסלקו מביניהם מטענת דינא דבר מצרא כדי שיחזיקו הן בה ויצרפו אותה עם שדותיהן לא והסיבה בזה שלא הטיל הכתוב דינא דבר מצרא אלא על הלוקח כמו שאמרו ללוקח אזהריה רחמנא משום שנאמר ועשית הישר וגו' זה לפי שאנו אומרים לו אתה קונה במעותיך הניח קרקע זה לבן המצר הזה ואתה תמצא לקנות זולתו. אבל לוקח זה אי אפשר לומר לו הניח קרקע זה שהוא בלא כסף יקחו אותו בני המצר הללו בלא מחיר ולך אתה וקנה זה טעמו של רב נחמן באמרו ואי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. ואמרו בהרדעי לא אלא הואיל והם באין בטענת דינא דבר מצרא טענתם טענה לפי שאמרו יתברך ועשית הישר והטוב הוא כולל לשני הדברים הנזכרים והלכה כדבריהם. עד כאן.

אי משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. פירש רש"י ז"ל דרב נחמן לית ליה דינא דבר מצרא. וקשה דרב נחמן דהלכתא כותיה בדיני לית ליה דינא דבר מצרא. ועוד קשה דלא אשכחן שום אמורא דלית ליה דינא דבר מצרא. הרא"ש.
ותו איכא למידק דהא רב נחמן גופיה הוא דאמר בסמוך לא צריך למיקנא מיניה אלמא אית ליה לרב נחמן דינא דבר מצרא. יש לומר דמשכחת לה באחי ושותפי דמודה בהו רב נחמן. ומיהו האי תירוצא לא סגי למקצת נוסחי דגרסי בהאי דבסמוך רב יהודה דלדידיה אפילו באחי ושותפי לא מסלקינן. לפיכך נראין הדברים דכולי עלמא אית להו דינא דבר מצרא בלוקח והכא במחזיק וכו' ככתוב בתוספות הר"ן.

והשתא דאמרת צריך למיקנא מיניה. משום דקאי אפלוגתייהו נקט האי לישנא. ונראה לי שהוא הדין אליבא דכולי עלמא אי לא אימליך ביה ואזיל וזבין אימקר וזל ברשותיה שהלוקה הוא שליח המצרן בכל דבר. חזינן אי לכולי עלמא מוזל ומזבין. תימה למה ליתן לו הקרקע כלל לימא ליה הלוקח למצרן לא הייתי יכול למצוא בשום מקום אחר לקנות קרקע שוה מאתן במאה וחכמים תקנו דין מצרן משום הישר והטוב דקאמר ליה מצרן ללוקח תמצא הרבה שדות לקנות במקום אחר הנח לי לקנות סמוך למצר ובזה לא יוכל למצוא במקום אחר ודמיא למתנה דלית בה משום דינא דבר מצרא ויש לומר דלא פלוג חכמים דכיון דמכר הוא ובאלו הדמים היה מוכרה לכל אדם זכה בה המצרן. הרא"ש.

זבין במאתים ושוה מאה אף על גב דשליח הוי לא מצי למימר בר מצרא לתקוני שדרתיך וכו'. ומקחך בטל ושקילנא ליה אנא במאה אלא אמרינן אין אונאה לקרקעות ואיבעית למשקליה הב לי מאתים ושקול. וקשיא לי על הא דאמרינן בכתובות בענין אמר למד קפידא ואמר רב נחמן לאחד ואפילו למאה אמרי ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא אמרי ליה והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות הני מילי היכא דטעה בעל הבית אבל היכא דטעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך וכו'. ודאי קשיא זו צריכה לפנים. ואיכא למימר ההוא טעה שליח דאמרינן התם כענין טעות המשנה כשהאלמנה טועה כשהיא מוכרת בנכסי יתומים שמכרה שוה מנה ודינר במנה והיא אין לה עליה אלא מנה ומשום דאוזילה בדיתמי ולא נעשית שליח בית דין ומשום הכי מכרה בטל וכן שליח שטעה בענין זה הרי הוא כאלמנה ומצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל אם לא מכר ביותר ממה שצוה עליו למכור אפילו טעה בדמים אינו טעות בין ביוקר בין בזול וענין בר מצרא כך הוא. הראב"ד.
וזה לשון ה"ר יהונתן: אמר ליה רב קשישא הכי אמרי נהרדעי דהכא לא שייך למימר ולא לעוותי דאין אונאה לקרקעות ואם ירצה לתת לו מאתים יקח השוה ואם לאו לא. ודוקא כהאי גוונא שלא היה יודע המוכר שהיה הלוקח קונה אלא לצורך עצמו הכא הוא דאמרינן אין אונאה לקרקעות אבל היכא דאמר ליה בפירוש לצורך פלוני אני לוקח אותה לית דינא ולית דיינא דמצי אמר ליה לתקוני וכו' בודאי יש אונאה ובטל המקח מעיקרו והכי אמרינן במסכת קידושין. ומהכא נמי איכא למשמע דכל היכי דאמרינן אין אונאה לקרקעות אמרינן נמי אין ביטול מקח לקרקעות. עד כאן.

אמרינן משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. קשיא לי נהי דאין אונאה לקרקעות היינו משום גזרת הכתוב ולא שיהא שוה כל המעות מידי דהוה אעבדים ושטרות ואכתי שייך למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. לכך נראה כפירוש ר"י דאמעשה כזה אמרה רב נחמן דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני שדרתיך שפעמים שאדם קונה קרקע הרבה יותר מדמיו וכן מוכח בפרק אלמנה ניזונת וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

אי עדית היא. פירוש יש לומר מפני טובתה קנאה ואם היא זיבורית יש לומר מפני שנמכרה בזול קנאה ואין שם דרך ערמה לדחות דין בן המצר. ואם אינה לא עדית ולא זיבורית יש לומר כי ראובן זה רוצה לקנות שדה שהיא במצר לוי משמעון ומתירא מלוי וקנה זו השדה שאינה במצר לוי ואחר כך יקנה השדה שהיא במצר לוי במצר זו השדה שקנה משמעון ואם יבא לוי ויטעון יאמר לו גם אני בר מצרא וכל הקודם זכה לפיכך אומרים לו מתחלה בערמה עשית וקנית שדה בין שדות ולאו כל כמיניה לאערומי ולמידחי זכותא דלוי. רבינו חננאל ז"ל.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל: זבן גריוא דארעא בי מיצרי דארעיה דראובן ושמעון הוי בר מצרא דראובן חזינן אי האי גריוא דזבן לוי הוי עדית או זיבורית גבי ההיא דאישתיירא גבי מוכר אי הדר בתר הכי וזבנה ניהליה ללוקח הויא זביניה זביני דאיכא למימר בעדית משום חשיבותא הוא דזבנה ולאו איערומי אערים עליה מעיקרא ובזבורית נמי איכא למיתלי טעמא דמשום דאוזיל גביה ובנה לההיא דבי מיצעי. ואי לאו הכי הוא ודאי אערומי קא מורים ולאו מידי עבד ודוקא במאי דזבן מיניה בתר הכי. כך כתב הר"מ. והיכא דלא שוי טפי האי גריוא ולא שוי נמי בציר מגריוא אחרינא דהאי ארעא נראה לומר דאפילו אגריוא קמא מצי בר מצרא אמר ליה למרי ארעא אי צריכת לזבוני זבין לי גריוא דארעא סמוך לארעא דילי ואנא אתן לך דמי מהשתא כי היכי דשקלת מיניה ולא תערים עלאי לשויי להאיך בר מצרא דכולה ארעא דילך כי היכי דתזבנא ניהליה כולה למחר וליומא אחרא מצרכת לי למיפק לבי דינא ולערעורי עליה דהאיך. ולא נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. עד כאן.

בד"ה האי מאן כו' גבי טעה שליח והאמר כו' גבי מצרנות שהוא כעין שליח כו' עכ"ל ומתוך שמעתין דמייתי מדרב נחמן דאין אונאה לקרקעות ליכא לאוכוחי דבמצרנות קאיירי דאהכי מייתי ליה דאיכא למימר דרב נחמן לא מיירי במצרנות אלא דתלמודא הכא מחשיב ליה ללוקח כבעל הבית כיון דמתחילה קנה לצורך עצמו וכמסקנא דהתם כמ"ש התוס' שם אבל מהתם דמעיקרא קאמר דבשליח לא קאמינא והוי טעות שפיר הוכיחו התוס' מיניה אי לא הוה איירי רב נחמן במצרנות לא הוה פריך מיניה מידי אשליח גמור אבל אי איירי במצרנות א"ש דפריך מיניה דהוי ס"ד שהוא כעין שליח כיון שהמקח אינו שלו והמתרץ השיב לו דאינו דומה הלוקח לגבי מצרן לשליח גמור אלא כבעל הבית וכמ"ש התוס' שם ומיהו קשה אכתי אמאי לא הוכיחו בפשיטות מתוך שמעתין דרב נחמן במצרנות איירי דאל"כ רב נחמן מאי אתא לאשמועינן דאין אונאה לקרקעות הא משנה שלימה היא בפ' הזהב ודו"ק:

גמ' אלא דלא נפקא באכלוזא אבל כו' כצ"ל וכן אח"כ ונ"ב אכלוזא הוא כמו אוכלסא ופירוש המון עם וכן הוא בערוך:

שם השתא דאמרת צריך למקני מיניה כו' נ"ב פי' דאי הוה אמרינן דלא בעי למיקני מיניה א"כ בע"כ צריכין לומר דלוקח אינו שליח של מצרן אלא לעצמו הוא דקנה בקנין גמור וחכמים הטילו על הלוקח שצריך לחזור ולמכור למצרן ומש"ה לא בעי קנין אלא במחילה בעלמא שמוחל המצרן ללוקח סגי שהרי אין לו עליו אלא חיובא בעלמא ויכול למחול ומש"ה כי אייקר וזול ברשות הלוקח הוא ודו"ק:

רש"י בד"ה תתאי כו' התחתונים אבל כו' הד"א:

בד"ה וחילופא במיא כו' חריץ במודר להוריד כו' כצ"ל ונ"ב כך ראיתי בפי' מדוייק בעודר לשון מודרן ומ"מ נ"ל כגירסת הספרים במורד כי לשון פסוק דמיכה כמים מוגרים במורד:

גמרא כולהו שני דרבה בר"ה כו'. כה"ג ב"ק (פ) נזיר (נז ב):

תד"ה האי. והשתא א"ש הא כו' דאמצרנות קאמר כו'. לכאורה משמע דדוקא ביני אחי כו' הוא דקאמר ר"י דלא מסלקינן ליה אבל אם היה מב' הצדדין דחד מודה דמסלקינן ליה ולר"נ אפי' ביני אחי מסלקינן וא"כ אפי' לפרש"י אתיא הא דאין אונאה לקרקעות במצרנות כה"ג:

בא"ד כדמוכח בכתובות כו'. מה שהקשה המהרש"א אמאי לא הוכיחו מהא דאיצטריך ר"נ לאשמעינן דהלא מתניתין היא נ"ל משום די"ל דאתי לאפוקי דל"ת דפי' דמתניתין הוא דאינן בתורת אונאה כו' כדפירש ר"ח שם לגבי הקדשות:

רש״י ד"ה גפא. נ"ב אמתליה גפי מרומי קרת [משלי ט]:

אָמַר לְהוּ: קוֹצוּ! קָצוּ. הא דכפל הלשון מפני כי היה למעלה מקרקע רבה קרקע יער של אחרים וכן למטה ממנו והוא חשב כולם של ישראל הם והא דלא קצו משום דחזו רבה לא קץ ולכן אמר לו קוֹצוּ של רבה ואחר כך קוֹצוּ שלכם.
והא דאמר רבה בר רב הונא מַאן קַצְיָיהּ תֵּקוּץ עַנְפֵיהּ קשא אם נתחייב לו ממון למה יקללו בנפשות? ונראה לי דכונתו על ענפי אילנות ממש שיזדמן אדם רע ומזיק ויקוץ לו ענפי אילנות שלו אך הסטרא אחרא דרכה להתאחז ולקטרג בדבור הצדיק דפרשה דבריו על ילדיו וקטרגה וכמו שאמרו בזוהר בריש בראשית שקטרג על מאמר 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הוּא אִישׁ זֶה' (שמואל ב' יב, ה).