בבא מציעא קז ע"א

בבא מציעא קז ע"א - Steinsaltz

is lenient, as he maintains that donors are not particular in this regard. This shows that Rabban Shimon ben Gamliel is not bothered by a change of mind if no harm results.

Abaye said: Rabban Shimon ben Gamliel’s reason is as explained by the Master, Abaye’s teacher Rabba, as the Master says: One for whom it is preferable to grow crops and yet have his land remain as fertile as if it lay fallow should plant wheat one year and barley the next year. In addition, he should plant one year lengthwise and the following year crosswise. In this manner, he will prevent the field from being weakened.

The Gemara comments: And we said that his use of the land with-out following these dictates would weaken it only where he does not plow and repeat his plowing, i.e., plow the field twice before reseeding it, but if he plows and repeats his plowing, we have no problem with it. Consequently, the reasoning of Rabban Shimon ben Gamliel is that a change of crops at the wrong time can weaken the field.

§ The mishna states that one who receives a field to plant it with grain may not plant it with legumes. Rav Yehuda taught Ravin that the halakha is that one who receives a field to plant it with grain may plant it with legumes. Ravin said to him: But didn’t we learn in the mishna that one who receives a field to plant it with grain may not plant it with legumes? Rav Yehuda said to him: This is not difficult, as this halakha is for us, the residents of Babylonia, and that halakha is for them, the residents of Eretz Yisrael. Since what type of seed to plant depends on the quality of the land, in Eretz Yisrael, where the land is weak, there is concern that the land will be weakened. This concern does not apply to Babylonian fields.

Rav Yehuda said to Ravin bar Rav Naḥman: Ravin my brother, those cress plants that grow among flax are not subject to the prohibition of robbery, as the one taking them is effectively weeding the field, and the owner prefers that the cress not grow so as to not affect the growing flax. But if the plants stand on the boundary of where the flax is growing, so that their remaining there would not have a negative impact on the growing flax, they are subject to the prohibition of robbery, as it is assumed that the owner grew the plants there intentionally.

And if the cress plants were sufficiently grown to the point that they were hardened with seed growing inside, i.e., they were fully grown, then even if they were among the flax, they are subject to the prohibition of robbery. What is the reason? Concerning that flax to which they have already caused a loss, they have already caused the loss. Since the flax has already been damaged, by removing the cress now he does nothing to improve the crop and merely takes something from the owner.

Ravin bar Rav Naḥman and Rav Yehuda owned adjacent fields, and their trees leaned over the boundaries. Rav Yehuda said to Ravin bar Rav Naḥman: Ravin my brother, these that are mine are yours, and those that are yours are mine. This is because it is customary with regard to those whose fields border on the field of their neighbors that with regard to a tree that tilts to here, i.e., to the property of one of them, its fruit belongs to the owner of the field here, to where it is tilting, and with regard to one that tilts to there, i.e., to the other side, its fruit belongs to the owner of the field there, as neighbors are not particular which portion of the land actually grew the fruit.

As a dispute was stated about this issue between amora’im: With regard to a tree that stands on the border between fields, Rav says: That which tilts to here, i.e., to this field, its fruit belongs to the owner of the field here, and that which tilts to there belongs to the owner of the field there. And Shmuel says: The owners of the two fields divide all the fruit.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to a tree that stands on the border between fields, they divide its fruit. This is apparently a conclusive refutation of Rav. The Gemara responds: Shmuel interpreted the baraita so that it should be in accordance with the opinion of Rav as referring to a case where the tree fills the entire boundary, and consequently it belongs to both of them.

The Gemara asks: If so, this is obvious; what is the purpose of the baraita stating its ruling? The Gemara answers: No, it is necessary in a situation where its boughs hang more to one side. The Gemara asks: But still, what is the purpose of stating it? The novelty of this halakha remains unclear. The Gemara explains: It is necessary, lest you say that the owner of the field above which the boughs hang can say to the owner of the other field: Let us divide the fruit in this manner, where each of us receives the fruit that grows over his land. The tanna therefore teaches us that the owner of the other field may say to him: What did you see to make you prefer to divide the fruit in this manner, based on bisecting the tree in one direction; divide the fruit instead in that manner, i.e., based on bisecting the tree in the other direction, so that we each receive an equal share.

§ Rav Yehuda said to Ravin bar Rav Naḥman: Ravin my brother, do not buy land that is near a town, as Rabbi Abbahu says that Rav Huna says that Rav says: It is prohibited for a person to stand by another’s field when its ripe grain is standing, i.e., when its produce is ready for harvest, as he might harm the produce with the evil eye. Similarly, land near a town may be harmed by the people of the town watching it.

The Gemara asks: Is that so? But when Rabbi Abba encountered Rav’s students he said to them: What does Rav say with regard to the meaning of these verses of blessing: “Blessed shall you be in the city, and blessed shall you be in the field” (Deuteronomy 28:3), and: “Blessed shall you be when you enter, and blessed shall you be when you exit” (Deuteronomy 28:6)?

And they said to him: This is what Rav said: “Blessed shall you be in the city” means that your house should be adjacent to a synagogue, and the phrase: “Blessed shall you be in the field” means that your property should be near the city. “Blessed shall you be when you enter” means that you will not find your wife in a state where it is uncertain whether she has the halakhic status of a menstruating woman when you come in from a journey, which would render her forbidden to you. “Blessed shall you be when you go out” means that those who emerge from you, i.e., your descendants, should be like you.

And Rabbi Abba said to them: Rabbi Yoḥanan did not say this, but he interpreted the verse as follows: “Blessed shall you be in the city,” means that there should be a bathroom near your table, but he did not refer to a synagogue. The Gemara adds: And Rabbi Yoḥanan conforms to his line of reasoning in this regard, as he says: There is a reward for the steps one takes to reach the location of a mitzva, and one who lives adjacent to a synagogue will not have the opportunity to earn this reward.

The Gemara returns to Rabbi Yoḥanan’s exposition of the verses: “Blessed shall you be in the field” means that your property should be divided into thirds: One-third should be invested in grain, one-third in olives, and one-third in grapevines. “Blessed shall you be when you enter and blessed shall you be when you exit” means that your exit from the world should be like your entry into the world: Just as your entry into the world was without sin, so too your exit from the world should be without sin.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - א

רבן שמעון בן גמליאל מיקל. ולדבריו מותר לגבאים לשנות ממעות פורים לשאר ימות השנה, וכן העני שקיבל לצורך פורים, יכול לשנות ולהשתמש במעות לצורך אחר. ^[81]

אלמא, סובר רבן שמעון בן גמליאל שאין קפידא במה שמשנה מקבל המעות מדעת הנותן. ומדוע אסר רבן שמעון בן גמליאל על החוכר לשנות מחיטין לשעורים ומקטנית לתבואה,

אמר תירץ אביי: טעמא דרבן שמעון, כדמ ר.

דאמר מר, האי מאן דניחא ליה דתתבור ארעיה שתיעשה שדהו בור, ולא תוכל להצמיח, ליזרעה שתא, יזרענה שנה אחת חטי, ושתא, שנה שאחריה, יזרע שערי. וכן אם יזרע שתא שתי, לאורך השדה ושתא שאחריה ערב, לרוחב השדה.

לפי שהשינוי במין הנזרע, או בצורת הזריעה, מכחיש ומקלקל את השדה, והופכה לשדה בור. ^[82] ועל כן אסר רבי שמעון על החוכר לשנות, בין מחיטים לשעורים, בין משעורים לחיטין, כי שמא אמר לו הבעלים לזרוע מין פלוני דוקא היות ובשנה שעברה הוא זרע מאותו מין, ואם ישנה החוכר מדברי בעל הבית, יזיק לו בכך את שדהו.

ולא אמרן שיש נזק בשינוי הזריעה משנה לשנה, אלא בדלא כריב, שלא חרש לאחר הקצירה, ולא תני, לא חזר ושנה בחרישה לשנה הבאה. אבל אם כריב, חרש לאחר קצירת החיטין, ותני, בשנה הבאה הוא חזר וחרש קודם זריעת השעורים, לית לן בה:

שנינו במשנה: תבואה, לא יזרענה קטנית [וכו']: מתני ליה רב יהודה לרבין, כך שנה לו את משנתנו: אם קיבל החוכר את השדה כדי לזורעה תבואה, יזרענה קטנית.

אמר ליה רבין: והא אנן תנן "תבואה, לא יזרענה קטנית"!?

אמר ליה רב יהודה: לא קשיא.

הא, מה ששנינו תבואה לא יזרע קטנית, נאמר לן, בני ארץ ישראל, שהיא מקום הרים, וחוששים אנו שאם ישנה מתבואה לקטנית, תיכחש השדה.

והא, מה ששניתי לך "תבואה יזרענה קטנית", נאמר להו, לבני בבל, הנמצאת במקום שהוא משופע במים, ואין לחשוש שמא תיכחש השדה על ידי השינוי מתבואה לקטנית. ^[83]

אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, ידידי ! הני, אותם תחלי דבי כיתנא, צמחים הנראים כמין שחלות, הגדלים יחד עם הפשתן ומזיקים אותו בזמן שהם גדלים יחד, המלקט את אותם שחלות ונוטלן לעצמו אין בהן משום גזל, משום שהוא משביח בכך את פשתנו של הבעלים,

ואם עומדות אותן שחלים על הגבולין של ערוגת הפשתן ואינן צומחות עימו ממש יש בהן משום גזל, שאין תועלת לבעלים בנטילת השחלים ואדרבא הוא רוצה אותם לכך אסור ליטלן.

ואם עמדו השחלים עם הפשתן ימים רבים עד שהוקשו - נתקשו ונתיבשו שיכולים להשתמש בהן לזרע, אפילו דבי כיתנא - שנמצאים השחלים בתוך הפשתן עצמו נמי יש בהם משום גזל,

מאי טעמא, לפי שאומר בעל הפשתן: מאי דאפסיד, מה שיכול היה הפשתן להפסד ולהנזק מהשחליים, כבר אפסיד, ואינו רוצה בעקירת השחלים.

אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, מאחר ששדותינו סמוכות זו לזו, הרי יש מאילנותי שיונקים משדה שלך ויש מאילנותיך שיונקים מהשדה שלי, והני אילנות דילי שינקו משלך, מן הדין פירותיהם דילך, והאילנות דילך שינקו מהשדה שלי, מן הדין פירותיהם דילי.

משום שנהוג בני מצרא - שנים ששדותיהם גובלות זו בזו, שאילן בשדה אחת הנוטה שורשו לכאן, לשדה השניה, דנים אותו כשייך לכאן, לאותה שדה ששם נטועים שורשיו. וכן להיפך, אילן עומד בשדה השניה, הנוטה שורשו לכאן, דנים אותו כשייך לכאן. ואף אנו נילך לפי המנהג, ויטול כל אחד מהאילנות היונקים משדהו, על אף שהאילן עצמו עומד בשדה חברו.

דאיתמר, אילן העומד על המיצר, סמוך לגבול שבין שתי השדות,

אמר רב ^[84], אילן הנוטה שורשו לכאן, שייך לכאן. והנוטה שורשו לכאן שייך לכאן,

ושמואל אמר, חולקין ^[85]. מיתיבי לרב, ממה ששנינו: אילן העומד על המיצר שבין שתי השדות, יחלוקו.

תיובתא דרב, דאמר הנוטה לכאן לכאן, והולכים אחר היניקה.

ומתרצינן: תרגמא שמואל אליבא דרב, תירץ שמואל את דברי הברייתא הללו שלא יקשו לשיטת רב:

הכא במאי עסקינן, באילן שממלאין שורשיו את כל המיצר כולו [השייך לשניהם]. כיוון שחלק מהשרשים בחלקו של זה וחלקם בחלקו של זה, לכך חולקים,

ותמהינן: אי הכי, מאי למימרא!? הרי פשיטא הוא שאם גדלו האילנות ברשות שניהם, חולקים ביניהם.

ומתרצינן: לא צריכא, דתלי טוניה, שתלוים הענפים והפירות באופן שנוטים יותר לחד גיסא, וקא משמע לן שגם בכי האי גוונא חולקים.

ושוב תמהינן: ואכתי מאי למימרא, כיוון שהשורשים יונקים משניהם בשווה, עליהם לחלוק גם אם נוטים הענפים לצד אחד, ומה בא התנא להשמיענו בכך שחולקים בפירות? ומסקינן: מהו דתימא דאמר ליה אחד לחבירו פלוג הכי, נחלוק כמו צורת גדילת הפירות, שכל אחד יטול את הפירות הקרובים יותר לחלקו,

קא משמע לן שהם כשותפים בהכל, דאמר ליה חבירו: מאי חזית דפלגת הכי, לאורך המיצר, שכל אחד יטול לפי מה שקרוב לו, אני רוצה לפלוג הכי, לחלק את המיצר לרוחבו, וכך אטול את חציי.

אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, כשתבא לרכוש לעצמך שדה, לא תזבין, אל תקנה ארעא דסמיכא למתא, שדה שסמוכה ונראית לעיר.

משום דאמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד ויביט על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, כשהיא מלאה אלומות קודם הקציר, כדי שלא יגרום שתשלוט בשדה עין רעה. ^[86] ושדה שסמוכה לעיר, מצוי שיביטו בה אנשים, ויטילו בה עין רעה.

ותמהינן: איני!? האמנם כך סבר רב, שיש להימנע מלקנות שדה במקום שיכולים בני אדם להטיל בה עין רעה?

והרי היה מעשה שאשכחינהו, פגש רבי אבא לתלמידיה דרב, ואמר להו רבי אבא: מאי אמר, פירש רב בהני קראי [דברים כח]: "ברוך אתה בעיר, וברוך אתה בשדה. ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך".

ואמרו ליה תלמידי רב, הכי אמר רב:

ברוך אתה בעיר פירושו, שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת.

ברוך אתה בשדה, פירושו שיהו נכסיך קרובים לעיר, שלא יהיה טירחה להכניס את הפירות לביתו.

ברוך אתה בבואך - שלא תמצא אשתך אפילו ^[87] ספק - נדה בשעת ביאתך מן הדרך.

ברוך אתה בצאתך - שיהו צאצאי מעיך כמותך.

ואמר להו רבי אבא לתלמידי רב, רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא כך פירש:

ברוך אתה בעיר - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך ולא תצטרך להרחיק להתפנות בשדות,

וסבר רבי יוחנן שאין לפרש "ברוך אתה בעיר" שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, מפני שאין בכך ברכה אלא הפסד שכר.

ורבי יוחנן לטעמיה, דאמר: שכר פסיעות יש על עצם ההליכה לבית הכנסת, הילכך עדיף לאדם שילך לבית הכנסת רחוק מביתו כדי שיטול שכר פסיעות. ברוך אתה בשדה - שיהו נכסיך משולשין, מחולקים לשלושה מיני גידולים, שליש בתבואה, שליש בזיתים, ושליש בגפנים, שאם תלקה שדה אחת, ישארו הנותרים לפליטה.

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך - שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם. מה ביאתך לעולם בלא חטא, אף יציאתך מן העולם בלא חטא.

ומקשה הגמרא: כיצד אמר רב יהודה לרבין שלא יקנה שדה הסמוכה לעיר משום חשש עין רעה, ואילו תלמידי רב אמרו בשמו לפרש את הפסוק "ברוך אתה בשדה" - שיהיו נכסיך קרובים לעיר, דמשמע שאין חוששין לעין רעה.

הערות

^[81] המהרש"א לעיל [עח ב] נקט, שהברייתא המובאת כאן היא קיצורה של הברייתא המובאת לעיל. ולפי דבריו הרישא דקתני מגבת פורים לפורים הוא מדברי תנא קמא, והסיפא דקתני ואין העני רשאי לשנות הוא מדברי רבי אלעזר, ולדעת התוספות [שם] הוא חולק על תנא קמא, ועיין שם במהרש"ל.

^[82] התוספות פירשו להיפך, שדרך מי שרוצה להשביח שדהו כאילו הניחה בורה שנה אחת שהוא זורע שנה אחת חיטין ושנה אחת שעורים, ולכן אין לחוכר לשנות ממה שאמר לו הבעלים, שמא בשנה הקודמת זרע בה הבעלים כפי מה שהוא רוצה לזרוע עכשיו והבעלים רוצה לשנות כדי להשביח את שדהו.

^[83] הטור [שכד] פסק שבבבל מותר לשנות גם משעורין לחטין ומתבואה לקטנית כדמשמע בסוגין. אבל הרמב"ם כתב שבבבל אסור לשנות בשום דבר ממה שאמר בעל הבית, ובארץ ישראל מתבואה לקטנית אסור ומקטנית לתבואה מותר. וכתב המגיד משנה שלגירסת הרמב"ם כתוב במשנה תבואה יזרענה קטנית קטנית לא יזרענה תבואה עיין שם.

^[84] הדרישה [קנה, מב] תמה, כיצד מביאה הגמרא ראיה מדבר השנוי במחלוקת רב ושמואל, וביאר דהכי אמר רב יהודה לרבין, מן הדין עלינו לחלוק, דהלכה כשמואל בדיני. אבל נהגו בני מצרא כרב, ומנהג עוקר הלכה, ואתי שפיר מאי דקאמר הני דילי דילך, ונהגו בני מצרא, וכו' שאף על פי שעלינו לחלוק, נהגו בני מצרא כרב, ועיין בטור [שם] שהביא בשם גאון שפסק שהלכה כרב, וכתב הבית יוסף שהרא"ש והרמב"ם חולקין דקיימא לן כשמואל בדיני, וכתב הפרישה שלפי דבריו אין מחלוקת דלכולי עלמא הלכה כשמואל ומה שפסק הגאון כרב, הוא משום שכך היה המנהג.

^[85] התוספות הביאו פירוש הקונטרס שאילן העומד על המיצר פירושו ליד המיצר, והולכין אחר השורשים, והם פירשו שהאילן עומד ממש על המיצר והולכים לפי נטיית הענפים שהנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן, ואילו היו השורשים נוטים לצד אחד לא היה שמואל אומר שיחלוקו, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שכל הענפים יהיו שייכים לבעל השורשים כדאיתא בבא בתרא [כז ב]. וכתב הנתיבות המשפט [קנה טו] שאף לפי התוספות אם האילן גדל בתוך שדה של אחד מהם ולא על המיצר ושורשיו נוטים לשדה של השני אין הולכים אחר השורשים. ועיין ב"ח [שם, מא] ובתוספות רבינו פרץ מיישב את דעת רש"י, שמדובר שהשורשים נוטים גם לצד זה וגם לצד השני, אלא שבצד אחד גדלים גם הפירות, שלדעת רב הולכים בתר השורשים והענפים, ולדעת שמואל הולכים רק אחר השורשים.

^[86] המגיד משנה [שכנים ב טז] כתב שאין זה אלא מדת חסידות ולפיכך אין כופין שכנים שגינותיהם סמוכות זו לזו לעשות מחיצה משום היזק ראיה ודי בגדר של עשרה טפחים. ובמגדל עוז הביא שכן כתב הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל, ועיין קהילות יעקב [בבא קמא מה] שדן במזיק את חבירו על ידי עיין רעה אם חייב לשלם. ובחזון איש [ליקוטים סימן כא לדף יז] כתב: "מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחרבן של גשמים מוצקים. ויתכן דכל שהאדם במעלה יתירה כל סגולותיו ובחינותיו יתירות ועינו יותר פועלת".

^[87] רש"י פירש הכא שכל שכן ודאי נדה, ובמהרש"א הביא שבסנהדרין [קג א] פירש רש"י שהספק קשה לו יותר מודאי, שחושב שעל חינם הוא פורש, ועיין מהר"ל.

מיקל, שהוא סבור שאין הנותנים מקפידים בכך. אם כן, משמע שרבן שמעון בן גמליאל איננו מקפיד על שינוי דעת כשאין בכך נזק.

אמר אביי: טעמא [הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל הוא כדמר [כדברי האדון, כלומר, רבו רבה]. שאמר מר [הרב, רבה]: האי מאן דניחא ליה דתתבור ארעיה [מי שרוצה שתהיה בורה בקרקעו], כלומר, שיגדל בה תבואה, ובכל זאת תיחשב כאילו הניחה בורה ולא ניצלה — ליזרעה שתא חטי ושתא שערי [שיזרע אותה שנה אחת חטים ושנה אחת שעורים], שתא [שנה אחת] שתי ושתא [ושנה אחת] ערב, שעל ידי כך לא יתקלקל השדה לגמרי.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שזריעת שדה שנה אחר שנה מזיקה, אלא רק באופן דלא כריב ותני [שאינו חורש ושונה], אבל אם הוא כריב ותני [חורש ושונה] — לית לן [אין לנו] בה חשש זה. וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא איפוא שהחלפת היבולים שלא בשעתה יכולה לגרום נזק לשדה.

א שנינו במשנה שאם קיבל לזרוע בה תבואה — לא יזרענה קטנית. מתני ליה [[היה משנה לו, מלמדו] רב יהודה לרבין: אם קבלה לגדל תבואה — יזרענה קטנית. אמר ליה [לו]: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: תבואה — לא יזרענה קטנית! אמר ליה [לו]: לא קשיא [אינו קשה]; הא לן והא להו [זה לנו וזה להם], כלומר, תלוי הדבר במקומות, שבארץ ישראל שהאדמה כחושה — יש לחשוש לנזק, ובבבל אין לחשוש לכך.

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני תחלי דבי כתנא [אותם שחלים הגדלים בתוך הפשתה] אין בהן משום גזל, שמותר לתלוש ולקחת מהן, שבסופו של דבר הריהו כמנכש את השדה, אבל אם עומדות על גבולין — יש בהן משום גזל, שמן הסתם זרעום הבעלים בשולי השדה, כדי שיהיו להם גם מעט שחלים.

ואם הוקשו לזרע, שכבר גדלו השחלים עד שהתקשו ויש בהם זרע — אפילו היו דבי כתנא נמי [בתוך הפשתן גם כן] יש בהם משום גזל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מאי דאפסיד [מה שהפסידו, גרמו הפסד] — כבר אפסיד [הפסידו] והזיקו לגידול הפשתן, ואם ליקטם עכשיו אינו מועיל לשדה ורק לוקח דבר מבעליו.

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני דילי [אלה שלי] — די לך [שלך הם], ודי לך [ושלך] — דילי [שלי הם], כי לרבין בר רב נחמן ולרב יהודה היו שדות סמוכים, והיו האילנות נוטים משדה לשדה, ואמר לו: יכול להיות שפירות אילנות שלי יהיו שלך, ולהיפך. כי נהוג בני מצרא [נוהגים אנשים ששדותיהם על אותו מיצר זה על יד זה] שאילן הנוטה לכאן, לצד זה של השדה — פירותיו שייכים לכאן, לאותו צד, והנוטה לכאן, לצד האחר — לכאן. ואין מקפידים מקרקעו של מי צמח.

דאיתמר [ששמר] שחלקו אמוראים בבעיה זו: אילן העומד על המיצר, אמר רב: הנוטה לכאן — לכאן. והנוטה לכאן — לכאן, ושמואל אמר: חולקין שני בעלי השדות בכל הפירות.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אילן העומד על המיצר — יחלוקו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב! ומעירים, תרגמא [הסביר אותה] שמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב, שכן מדובר באופן שממלא האילן את כל המיצר כולו ונמצא ששייך לשניהם.

ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך שהוא ממלא את כל המיצר, מה יש לומר], מה חידש בכך רב, הלא אז מובן מעצמו שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דתלי טוניה לחד גיסא [שתלוי נופו יותר לצד אחד]. ושואלים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה בא לומר], מה החידוש בכך? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שאמר ליה [לו]: פלוג הכי [בא נחלק כך], שכל אחד יקבל לפי הפירות שצומחים בחלקו, על כן קא משמע לן דאמר ליה [השמיע לנו שיכול לומר לו]: מאי חזית דפלגת הכי [מה ראית לחלק כך] — פלוג הכי [חלוק כך] לרוחב האילן, ואז חלקינו שוים זה לזה.

ב אמר ליה [לו] רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, לא תזבין ארעא דסמיכא למתא [אל תקנה קרקע הסמוכה לעיר], שאמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, כלומר, כשיש קמה בשדה, משום שיכול לגרום לה על ידי כך לנזק בעין הרע.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא אשכחינהו [והרי מצאם] ר' אבא לתלמידיה [את תלמידיו] של רב ואמר להו [להם]: מאי [מה] אמר רב בהני קראי [בפירוש הפסוקים הללו] של הברכות "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח, ג), "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" (שם ו)?

ואמרו ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב לפרש: "ברוך אתה בעיר" — שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת. "ברוך אתה בשדה" — שיהו נכסיך קרובים לעיר. "ברוך אתה בבאך" — שלא תמצא אשתך כשהיא ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך ומחמת הספק אסורה היא עליך. "ברוך אתה בצאתך" — שיהו צאצאי מעיך כמותך.

ואמר להו [להם] ר' אבא: ר' יוחנן לא אמר לפרש הכי [כך], אלא כך אמר: "ברוך אתה בעיר" — שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל את ענין בית הכנסת לא הזכיר. ומסבירים: ור' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: שכר פסיעות יש, שאדם מקבל שכר עבור הפסיעות שהוא פוסע למקום מצווה, ואם בית הכנסת סמוך לו — נמצא שאינו מקבל שכר על כך.

"ברוך אתה בשדה" — שיהו נכסיך משולשין, מחולקין לשלושה חלקים: שליש בתבואה, שליש בזיתים ושליש בגפנים. "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" — שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם; מה ביאתך לעולם בלא חטא — אף יציאתך מן העולם תהא בלא חטא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is lenient, as he maintains that donors are not particular in this regard. This shows that Rabban Shimon ben Gamliel is not bothered by a change of mind if no harm results.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מקומות שהם טבעני וארץ שמנה ביותר אין מקפידין בהם בשנוי המכחיש את הארץ מעתה בבבל התנה בקטנית או בתבואה משנה מזו לזו ואין כאן בית מיחוש וגדולי המחברים כתבו ענין זה בדרך אחרת ואין דבריהם נראין:

מגבת פורים לפורים ואין ראוי לפזרה להוצאות אחרות ואין מדקדקין בדבר לצמצם להם ולהפיל המותר לכיס של צדקה אלא מכינין להם סעודתם דרך ותור ואם חלקו להם במעות ורצה העני ליקח דברים מועטים לענינים אחרים רשאי ואין צריך להתנות במעמד אנשי העיר וכבר ביארנוה בפרק האמנין יראה לי שלא הותר אלא בדבר מועט כגון רצועה לסנדלו וכיוצא בזו בכדי שאין סעודתו נפקעת בכך הא כל שסעודתו נפקעת בכך אסור:

שחלים הגדלים בין הפשתן אע"פ שהם ראויים לאכילה אין בהם משום גזל מתוך שהם מפסידים את הפשתן אף בעלי הפשתן מתרצים בכך והדבר מחול מן הסתם ואם היו עומדין על הגבולין ר"ל על מצרין שבקרקע הואיל והפשתן אינו במצר יש בהם משום גזל ואם גדלו בתוך הפשתן כל כך שנתקשו והם ראויים לזרע אף בתוך הפשתן יש בהם משום גזל הואיל ונתקשו כבר עשו את שלהם ואין מפסידין עוד ויראה לי שאף ברכותם אם הליכתו מזקת מחמת הדריסה כהיזק השחלים אסור:

אילן העומד על המצר הממוצע בין שני בני אדם ונמצאו שרשיו יונקין מבין שני התחומין הרי שניהם חולקין בפירות ואין משגיחין בענפים להיכן הם נוטים וכן אם היו הענפים נוטים בשוה לכאן ולכאן אלא שמ"מ היו ענפים שבצד אחד מרבים בפירות יותר חולקין בפירות על כל פנים ומ"מ יש מקומות שנהגו בני המצר שזה נוטל פירות ענפים הנוטים לצד חלקו וזה נוטל פירות ענפים הנוטים לצד חלקו ובמקום שנהגו כן הולכין אחר המנהג:

אסור לאדם לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמתה שמא ישלט בה עין הרע ויביא עצמו לידי רנון הבריות ואף מפני זו אמרו דרך עצה שלא יקח אדם קרקע סמוכה לעיר ביותר אלא אם כן דעתו להקיפה בגדר עד שלא תהא העין שולטת בה:

האי מאן דבעי דתתבייר ארעיה. פירוש כדאמרינן בעלמא נרה או הובירה עולה לו מן המנין כלומר מי שרוצה לבייר את שדהו כדי שתעשה לו הרבה לשנה אחרת והוא רוצה ליהנות ממנה מעט ולא תעמוד שדהו בטלה לגמרי לזרעה שתא חטי ושתא שערי. והיינו טעמא דרבי שמעון בן גמליאל כי שמא הוא רוצה לזרעה לשנה הבאה שעורים כי הוא צריך שעורים והיה רוצה עתה לזרעה חטים אי נמי כשהשדה נעשה מין אחד שתי שנים זו אחר זו מכחשת ואפשר כי השנה שעברה עשה בה שעורים וכשהוא עושה בה עתה שעורים הכחישה. אבל כרב ותני לית לן בה. פירוש בכל שנה יכול לעשות בה מין אחר והוא עושה הרבה. הראב"ד.

לא קשיא הא לן והא להו. לבני בבל היו שדות שמנות ויותר היה שוה להם קטנית מן התבואה מפני ששואב הלחות שבהן מפני שמרקיב פירותיהן. הראב"ד.

כתוב בתוספות התם מיירי בעשבים שאינם ראוים וכו'. אי נמי הכא נקט ליה אגב דבעי למימר בתר הכי דאי קיימין על הגבולין. וראשון עיקר דלישנא דעשבים דקאמר התם משמע דמאכל בהמה הם דלא קאמר ירקות. ועוד דהשתא צריכא כולה מילתא שפיר. מפי רבי. עד כאן תוספות שאנץ.

דילי דילך ודילך דילי. פירש הקונטרס שכן הדין לפי שאילנותיהן עומדות על המצר. ורבינו משולם פירש דילך דילי ודילי דילך כלומר אין אנו מקפידין זה על זה ומכל מקום נהוג בני מצראה. וכן פירש רבינו חננאל. הרא"ש.

הנוטה לכאן ולכאן. פירש הקונטרס השרשים שנוטים לכאן הם לכאן והפירות שכנגד השרשים הם לכאן. ולא רצה לפרש הנוטה כענפים לפי דלא אזלינן בתר הנוף כדאמר בפרק לא יחפור אילן הנוטה מביא וקורא פירוש בעל הקרקע דאזלינן בתר הנקה. מיהו קשה דהנוטה משמע דקאי אענפים מלשון הטייה וגם ההוא דלא יאסור רצה לומר בענפים הנוטים. וכן נמי קאמר התם גבי אילן הנוטה קוצץ מיירי בנטיית הענפים לכך נראה דהכי נמי רצה לומר וכו' כמו שפירשו בתוספות. תלמיד הר"ף.
וזה לשון הראב"ד: אילן הנוטה לכאן ולכאן אף על פי שכוורתו על המצר כיון שענפיו נוטין לצד אחר לאותו צד הם הפירות והא דתניא חולקין בממלא כל המצר כלומר שענפיו ממלאין כל המצר אף על פי שהם נוטים לצד אחר. ופסק הרב כשמואל דאמר חולקין והא דאמר ליה רב יהודה לרבין בר נחמן כמנהג המקום ולא שפסק הלכה כרב. עד כאן.

שלא תמצא אשתך ספק נדה. שיותר מצטער הוא ממה שאם היתה ודאי נדה וגם אינו נזהר כל כך. הרא"ש. וזה לשון תלמיד הר"ף: ורבינו תם פירש דדוקא ספק נדה קאמר לפי שאין בלבו כל כך ליזהר אבל ודאי נדה יזהר ממנה. עד כאן.

בד"ה הא לן והא להו כו' ומתבואה לקטנית ור"ש אוסר כדאמרן עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכי תני ליה רב יהודה לרבין במתני' תבואה יזרענה קטנית לבני בבל ואפ"ה קתני בה ר"ש אוסר וטעמא כדאמרן דהיינו כרבה שהשינוי מקלקל הקרקע אפי' בלא הכחשה וה"ה והוא הטעם אפילו בבבל ודו"ק:

תוס' בד"ה האי מאן כו' ואי כריב ותני לית לן בה שם לא יאסור רשב"ג עכ"ל ר"ל לפי שיטתם האי ולא אמרן כו' תלמודא קאמר לה ולא קאי אמלתא דמר אלא אמתני' דשם לא יאסור ר' שמעון בן גמליאל אבל לפרש"י ניחא טפי דקאי שפיר אמלתא דמר גופה ודו"ק:

בד"ה אילן העומד כו' משום דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו כו' עכ"ל הכי קאמר רבי יהודה התם אם ירצה התחתון למלאות כו' ולר"מ לא בעי למימר נמי דלכך שדי נופו בתר עיקרו התם מה"ט דקאמר נמי אם ירצה עליון ליקח עפרו כו' דמשמע דר"מ חזר מהך סברא דקאמר התם ר"מ מאחר ששניהן יכולין למחות רואין מהיכן ירק זה חי והיינו כמ"ש התוספות דמהשרשים שהוא חי הוא כולו בשל עליון אבל ר"י קאי בהך סברתו והיינו משום דרגילות למלאות כו' ואין רגילות ליקח העפר ודו"ק:

פרק המקבל שדה מחבירו

ברוך אתה כו'. לפי שכולל את כל המעשים ומאורעיו בברכה שנא' יצו ה' אתך את הברכה גו' ובכל משלח ידך וברכך בארץ וגו' וע"כ אמר בדברים הפרטיים שדיבר ולא פירש בהן מאי קדרש בהו שלא נכללו בכלל ברכה הכוללת ואמר ברוך אתה בעיר גו' למר בית הכנסת ולמר בית הכסא לפי שרוב בתי כנסיות ובתי כסאות שלהם היו מחוץ לעיר אמר ברוך אתה שיהיה לך בסמוך לך בעיר ואפשר שעל זה אמרו בברכות כל מי שיש לו בהכנ"ס בעירו ואינו נכנס לשם נקרא שכן רע וברוך אתה בבואך שלא תמצא אשתך כו' עיין פרש"י הכא אבל בחלק פרש"י בע"א וז"ל דקשה לו כשימצא אשתו ספק נדה יותר מודאי שעל הספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע עכ"ל וקרוב לזה במהרש"ל וסיים ברוך אתה בצאתך שיהא צאצאי כו' כדאמרינן בפ"ק דתענית שאחר שזכר שנתברך האדם בכל הברכות אמר במה אברכך שיהא צאצאיך כמותך ומשל לאילן ע"ש:

שליש בתבואה כו' פרש"י שיש שנה שלוקה כו' והוא דחוק דכבר כללו בכלל פרי אדמתך ויש לפרש שיהיו נכסיך משולשין כו' שלא יחסר לך כלל והן עיקר צרכי האדם שנשתבחה בהן א"י התבואה הוא האוכל והגפנים השתיה והזיתים לסיכה ולמאור והן קובעין ברכה לעצמן שעל הזיתים נמי על היוצא מהן מברכים בורא פרי העץ משא"כ בכל שאר מינין ומ"ש שתהא יציאתך מן העולם כו' פירש הרא"ם בד"א דאל"כ ברוך אתה בצאתך ברוך אתה בבואך מבעי ליה שהרי היציאה מהבית קודם לביאה עכ"ל ולכאורה אין זה הוכחה לפי מ"ש התוס' בריש פ' הפועלים גבי פועל בכניסתו משלו כו' דכן דרך התלמוד כדאמרינן לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' אבל מטפס ועולה כו' ואיכא למימר דמ"מ אין זה דרך המקרא כדכתיב אשר יצא לפניהם ואשר יבא וגו' ובדוד כי הוא יוצא ובא לפניהם גו' ומה שהקשה הרא"ם אבל לא ידעתי מה נעשה בארור אתה בבואך כו' עכ"ל נראה דלאו קושיא היא דה"נ איכא למדרש כשם שביאתך לעולם בלא מעשים ומצות כך יציאתך בלא מצות ודו"ק:

גמ' שם שלא תמצא אשתך ספק נדה נ"ב לולא פה קדוש נראה לפ' דוקא ספק נדה ומשום שיצרו תקיף בבואו מן הדרך שלא ימצא היתר להקל וק"ל:

רש"י בד"ה הא לן כו' לקטנית ורבן שמעון כו' הד"א:

בד"ה אין בהן כו' דמיה ואם כו' הד"א:

גמרא אבל כריב ותני ל"ל בה. עפרש"י אבל בב"ב (יב) מוכרח דכריב ותני הוא בזמן אחד זה אח"ז וכפרש"י שם:

גמ' שם מתני' ר"י לרבין בר ר"נ תבואה כו'. כצ"ל. וכאינך דלקמן וכ"ה ברי"ף ורא"ש והנה מפרש"י מוכח דתני ליה בהמשנה כן וקשה דא"כ לפי מאי דמשני הא לן כו' ה"ל למתני גם ברישא שעורים יזרענה חטים ולכן נלע"ד דר"ל מתני ליה ברייתא ושמה לא תני דינא דחטים ושעורים וסמוכין לזה מצאתי להגר"א בהגהות ע"ש:

גמ' שם דאיתמר אילן העומד עה"מ כו'. נ"ל להגיה איתמר וכ"נ מהרי"ף והרא"ש:

גמ' שם מה ביאתך לעולם בלא חטא. מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול:

רש"י ד"ה הא לן. הלכך משנה בכל מה שירצה. כצ"ל וכ"ה בנ"י:

תד"ה אילן. אבל אי נטוע כולו כו' בזה אריו"ח כו'. והא דלא מחלקי דריו"ח בא"י וכדאמר טעמא שע"מ כן הנחיל כו' ורו"ש איירי בבבל וכן יקשה לכאורה דמאי מקשה לרב מהברייתא נימא דאיהי בא"י וכטעמא דריו"ח הוא משום דכמו דהעשרה תנאים המה אפי' בחו"ל כדאיתא בס"פ מרובה ה"ה לכל שאר תנאים וכדמוכח מהא דמקשה שם ותו ליכא כו' והא כי אתא כו' ע"ש:

רש"י ד"ה ספק נדה וכ"ש ודאי. נ"ב אינו מוכרח לענ"ד אלא דוקא ספק לא [עי' רש"ל ורש"א]. משום דלמא יכשל להקל בה משא״כ בודאי נדה מזהר זהיר בה דלא חשידו ישראל אהכי דכתיב סוגה בשושנים. וה"נ מסתברא דהיכי איכא למימר שלא ימצאה נדה בבואו. ואם הוא בא בימי נדתה. וכי תעשה הברכה שלא תראה בעת וסתה הקבוע לה. או הכי ימי מסע הדרך קבועים בשוה:

"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר", שֶׁיְּהֵא בֵּית־הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנְךָ (דברים כח, ג). נראה לפרש מי שביתו רחוק אינו יכול לצאת מביתו בחשיכה בבוקר כדי לבוא לבית הכנסת כדי שלא יהיה נזוק בדרך מכח חשיכה וכן בערב מוכרח שיצא לאור היום כדי לבא לביתו לאור היום אבל אם ביתו סמוך לבית הכנסת אין לו פחד אם ילך בחשיכה בדרך זה שיש בין ביתו לבית הכנסת ואם כן יקדים בבוקר וגם יאחר בערב ואמרו בגמרא (ברכות ח.) אמר לו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל? תמה! כיון דאמר לו מקדמי ומחשיכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו.

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ", שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בִּשְׁעַת בִּיאָתְךָ מִן הַדֶּרֶךְ (דברים כח, ג). מקשים אמאי אמר סָפֵק ולא אמר גם על וַדַּאי נִדָּה? ורש"י ז"ל פירש כל שכן. ונראה לי בס"ד דספק נדה הוא כתם ואינו דם וסת ואם תמצא כתם והיא תספור שבעה נקיים אחר מציאת הכתם ויזדמן שביום השביעי קודם טבילה בא לה הוסת וצריכה להמתין ששה או שבעה ימים עד שתספור שבעה נקיים ותטבול נמצא נתרחקה הטבילה הרבה ימים וכל אותם ימים שעברו בשביל הכתם לא היה בהם תועלת ועברו בכדי ולכן יקשה לו הרבה כי האדם מתאוה לאשתו בבואו מן הדרך, מה שאין כן אם תהיה ודאי נדה שהוא ביאת וסתה לא אכפת לו כל כך כי אחר י"ג או י"ד תטבול.
אי נמי וַדַּאי נִדָּה הוא מחמת הוסת וזה טבעי ואין הברכה בסתם משנה הטבע לדחות הוסת אך ספק נדה הוא כתם דאפשר דהוה לה על פי הרוב מעלמא ואפילו שהוא ממנה אינו טבעי ולכן תועיל הברכה בעבור זה.

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ", שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ (דברים כח, ג). נראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) אשתו של אדם מתאוה לו הרבה בעת שיוצא לדרך ולכך חייב לפקדה בעת ההיא וכיון דמתאוה לו ודאי היא תזריע תחלה ואז יולדת זכר ולזה אמר שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ רצונו לומר כולם זכרים כמוך ולא נקבות כמותה.

"בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה", שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ מְשֻׁלָּשִׁין, שְׁלִישׁ בִּתְבוּאָה, שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בִּגְפָנִים (דברים כח, ג). קשא והלא הכתוב אמר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יח, ד) ולמה כאן הקדים הזתים שהם היצהר? ונראה לי בס"ד במשקין היוצאין מהם היין משובח יותר מן השמן שקובע ברכה לעצמו ולכן הקדים תירוש ליצהר אבל כאן דנקיט האילנות הקדים הזתים שהם מתקיימים וחזקים יותר מן הגפנים.
והא דכתיב פרשת עקב אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח, ח) היינו כי אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות מא:) ארץ בתרא הפסיק והוה ליה גפן שלישי לארץ קמא וגפן ראשון לארץ בתרא.
ועוד נראה לי בס"ד בפסוק דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ נקיט להו כפי שרשם למעלה כי גפן בדעת וזית ביסוד וכמו שכתוב בספר הלקוטים אך כאן תפס כפי הצורך שיש לעולם בהם דהעולם צריכין לזתים בשביל השמן יותר ממה שצריכים ליין כי השמן כולם צריכין לו לאכילה ולהדלקה אבל יין יש הרבה בני אדם דאין שותין יין כלל ואומר שְׁלִישׁ וּשְׁלִישׁ וּשְׁלִישׁ נראה לי בס"ד מספר שָׂדֶה [309] ישתלש כל שְׁלִישׁ עולה חֶסֶד אֵ־ל [103] דאף על פי שהאדם ישלש עם כל זה ישים בטחונו בחסד אל.

מַה בִּיאָתְךָ לָעוֹלָם, בְּלֹא חֵטְא, כָּךְ יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם (דברים כח, ג). הקשא מהרש"א בשם הרא"ם מה יעשה ב'אָרוּר בְּצֵאתֶךָ' (דברים כח, יט) ותירץ יציאתך בלא מצות. וקשא לפירושו איך יקללו בכך שלא יעשה מצות אם כן בטל העונש מעל אדם זה?
ונראה לי בס"ד לקיים פירושו דאינו מקללו שלא יעשה מצות אלא מקללו שיאכל שכר מצותיו בעולם הזה וממילא הולך ויוצא מעולם הזה בלא מצות שכבר אכלם וכמו שנאמר וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י).

"וְהֵסִיר הֳ' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" אָמַר רַב: זוֹ הָעַיִן (דברים ז, טו). נראה לי בס"ד עַיִן במלוי כזה עי"ן יו"ד נו"ן סוף המלוי הוא ק"ד כמנין כָּל חוֹלִי [104].
והא דקרי לעין הרע בשם כָּל חוֹלִי נראה לפרש משום דשאר חולאים הם לגוף דוקא אבל עין הרע מזקת גם לנפש צא ולמד מלוחות ראשונות שנשברו מחמת עין הרע דאומות העולם ולזה אמר כָּל חוֹלִי, כָּל דייקא מה שנוגע לנפש ולגוף. אי נמי קרי לה כָּל חוֹלִי כי היא תהיה מכל אדם גם מן הקרובים.
אי נמי כָּל חוֹלִי שולט בממון אבל חולי זה שולט בשתיהם יחד כאותו עשיר שהיה לו כוס יקר זכוכית לבנה פלאי פלאות אשר הוריש לו אביו ויום אחד עשה סעודה והביאו לשתות בו והיה באורחים אדם שיש לו עין הרע קשה בר מינן וראה ותכף נפל הכוס ונשבר ואחר רבע שעה נפל על בעל הכוס אבן אחת גדולה מן ראש הכותל ומת בר מינן נמצא שלט בגופו וממונו ביחד ולכן טוב לאדם לעשות לעצמו תמיד סגולה טובה ולכן תמצא אותיות עַיִן במלואם כזה עי"ן יו"ד נו"ן ראש המלוי עולה טובה וסוף המלוי עולה סגולה 'טוֹבָה' [126] רמז שיעשה תרופה לעין תמיד בסגולה טובה.

רַב לְטַעֲמֵיה, דְּרַב סָלִיק לְבֵי קִבְרֵי. נקיט סָלִיק מפני שהיה מנהגם לעשות הקברים במקום גבוה כדי שלא יעמדו שם מי גשמים ויחריבו הקברים.
ואומרו תִּשְׁעִים וְתִּשְׁעָה בְּעַיִן־רָעָה לשון מליצה הוא זה להפליג הדבר גם כיון לפי דרכו במספר זה של צ"ט שהוא מספר טִּיט הַיָּוֵן [104] שהסטרא אחרא נקראת טִּיט הַיָּוֵן (תהלים מ, ג) וממנה נמשכת עין הרע בר מינן השם יתברך יצילינו ברחמיו אמן כן יהי רצון.

וְנִזְקָק לְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת. נראה לי בס"ד מטעם זה קאמר דְמוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה וּמַכְנִיס אֶת הָאַהֲבָה, כלומר מוֹצִיא הַקִּנְאָה מלב אשתו דאם מתאוה לאשה אחרת אז כפי הטבע מרבה שיחה עם נשים אחרות ומשחק עמהן ואשתו תראה ותתקנא אך כיון דאינו מתאוה לאשה אינו פונה לנשים אחרות וממילא מוֹצִיא הַקִּנְאָה מלב אשתו וּמַכְנִיס אֶת הָאַהֲבָה בינו לבין אשתו כי הוא מוסיף לה אהבה והיא גם כן מוספת אהבה.

זֶה יֵצֶר הָרָע, שֶׁרֹאשׁוֹ מָתוֹק וְסוֹפוֹ מַר (דברים ז, טו). נראה לי בס"ד הכונה בתחלה ידבר מתוק שיאמר שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ (קהלת יא, ט) ויש זמן הרבה לפניך שתעשה התשובה ותתקן המעוות ונמצא אתה נוחל שני עולמים ואחר שירשיע ביותר ויקריבו ימי הזקנה חושש פן יעשה תשובה אז אומר לו דע כי רעתך גדולה והסכלת עשו ואם תחשוב לתקן ולשוב על מה שכבר עשית אין תועלת בזה לחומר הדבר שאפילו על שיחה קלה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹקִים בַּמִּשְׁפָּט ואם כן למה תהיה קרח מכאן ומכאן? טוב שתשלים ימיך בתענוגים והחשבון אחד הוא!
ונראה לי בס"ד רֹאשׁוֹ מָתוֹק קודם אותיות 'יצר' יש 'קטף' שהוא צֳּרִי ואתמר בברייתא (כריתות ו.) הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׂרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף ובערבי נקרא עוד אל בלטאן וְסוֹפוֹ מַר דאחר יצר 'כקש' [420] שהוא מספר כת [420] שהוא לשון נשיכה בתלמוד.

וברוך אתה בצאתך שיהיו צאצאי מעיך כמותך. אפשר במה שפירש הגאון מהר"ר יחזקאל לנדא סג"ל ז"ל במ"ש מי שמניח בן כמותו לא נאמרה בו מיתה דהאדם בעה"ז נקרא הולך שהוא מרויח מצות ותורה אך בפטירתו נקרא עומד שאינו מרויח עוד תורה ומצות אך אם טרח עם בנו ללמדו תורה ומצות גם אחר פטירתו הוא נקרא הולך כי יש לו חלק בכל התורה והמצות שעושה בנו וז"ש ליהושע שקבל להחזיר בתשובה לבניו ונתתי לך מהלכים אף אחר פטירתך שתזכה במצות בניך ותקרא הולך בין העומדים המלאכים שאינם מרויחים זהו תורף דבריו ז"ל וז"ש וברוך אתה בצאתך מהעולם ואיך יתכן שיהיה ברוך בצאתו כביאתו שהוא מרויח תדיר תורה ומצות לז"א שיהיו צאצאי מעיך כמותך שטרחת לגדלם בתורה ולחנכם במצות וא"כ אתה ברוך אחר פטירתך שיש לך חלק בתורה ומצות שיעשו בניך וגם בצאתך לעה"ב אתה מרויח:

שיהיו צאצאי מעיך כמותך. אפשר להמשיך כל הכתוב מתחילתו באופן זה ברוך אתה בעיר שתהא מבורך מהשכינה הנקראת עיר שתהא מרכבה לשכינה ועי"ז וברוך אתה בשדה היא האשה שנקראת שדה כמשז"ל שתתקשר עמה השכינה וזהו וברוך בוי"ו ובזה רמוז שתהא אשה יראת ה' ובת ת"ח זיווג נאה ועי"ז ימשך שתתקדש בעת היחוד וז"ש וברוך אתה בבאך וע"י הכנות אלו שהיית ברוך מהשכינה והי"ל אשה הגונה ונתקדשת עמה תהיה ברוך בצאתך שיהיו צאצאי מעיך כמותך כמו שדרש רב:

(קז רע"א) האי מאן דניחא ליה דתיתבור ארעיה ליזרעה שתא חטי וכו'.—עי' רש"י, והוא היפך הנסיון. לכן העיקר: דתיתבור ארעיה שתתייפה, כאילו הניחה בורה שנה אחת. ועי' ב"ב כט א: באתרא דמוברי באגי וכו'. וע"ע שם נו ב רשב"ם ד"ה מתקיף לה רב נחמן וכו'. ושאלתי לעובדי אדמה ואמרו לי שלעולם כך הוא המנהג: שנה א' חטים ושנה א' שעורים כן כל הימים, ואינה צריכה שביתה כלום.

מיקל. אע''ג דמשני לא סבר דמקפיד איניש מידי דלא חסר בה: דאמר מר. רבה בר נחמני רביה דאביי דרבה גידלו בביתו: דתתבור. שתעשה בורה שלא יצמחו זרעוניה: ליזרע [שתא] חטין וכו'. ה''נ פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה ואם יזרענה זה שעורין נמצא זה מקלקלה: דלא כריב ותני. חרשה לאחר קצירה ושינה בשעת הזרע: מתני לה רב יהודה לרבין. במתני' תבואה יזרענה קטנית: הא לן והא להו. מתני' בא''י קאי שהיא מקום הרים ואיכא למיחש לכחשא דארעא אנן השתא בבבל קיימינן שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים וליכא למיחש לכחשא דארעא הלכך משנה בכל מקום שירצה מקטנית לתבואה ומתבואה לקטנית ורבי שמעון אוסר כדאמרן: תחלי דבי כיתנא. שחלים שקורין כרישי''ן הגדילים בין הפשתן: אין בהם משום גזל. לכל הבא ועוקרן לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידים פשתן יותר על דמיה: ואם עומדת על גבול. הערוגה שאין עומדים בתוכה: יש בהם משום גזל. דלא מפסדי: הוקשו לזרע. אותן שחלים שעמדו בפשתן ימים רבים עד שנגמר גידוליהן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן ויש בהם משום גזל: דילי דילך דילך דילי. יש באילנותי שהפירות שלך ובאילנותיך שהפירות שלי ששדותינו זו לזו סמוכות והמצרים גבוהים ואילנות נטועין בהם יש מהם נטועין בשלי ששרשיהן כפפו ונטו כולן לתוך שדך ויונקים משלך ויש בשלך שנוטין לתוך שלי ויונקים מארצי: ונהגו בני מצרא וכו' נוטה לכאן ולכאן. נוטין שרשין לשדה זו הפירות שלו: בממלא כל המצר. שנוטין שרשין לכאן ולכאן: דתלי טוניה. משא פירותיו וענפיו נוטה לצד האחד: פלוג הכי. טול אתה חציו שאצלך ואני חציו שאצלי: פלוג הכי. לעבר רוחב השדה חלוק האילן אם עומדת השדה מזרח ומערב יחלוק אותו האילן צפון ודרום: לא תזבון. לא תקנה שדה הסמוכה לעיר שעין בני האדם שולטת בה תמיד: אסור לאדם כו'. שלא יפסידנה בעין הרע: קרובין לעיר. שלא יהא טורח להכניס פירות: ספק נדה. וכ''ש ודאי: אמר להו. רב אבא רבי יוחנן לא אמר הכי: סמוך לשולחנך. כלומר סמוך לביתך שלא תצטרך להרחיק בשדות והאי דנקט שולחנך שתוכל לבדוק עצמך לפני אכילה ולאחר אכילה כדאמר בשבת (דף מא.) כדתניא הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו ואחר אכילה שהמאכל דוחק ומוציא את המעוכל ואם יהא צריך להרחיק פעמים שהעמוד חוזר ובא לידי הדרוקן אבל בית הכנסת סמוך לביתו לר' יוחנן לאו מעליותא היא: ר' יוחנן לטעמיה. דאמר במסכת סוטה (דף כב.) שכר פסיעות יש דאמר למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה שאמרה לו ולא שכר פסיעות יש אם יש בית הכנסת בשכונתי ואני באה לבית מדרשך להתפלל: משולשין. שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ואין לוקה בתבואה ויש שנה שלוקה בזו ולא בזו ותהי לו פליטה:

האי מאן דבעי דתתבור [ארעיה]. פי' בקונט' שתקלקל שדה וקשה דאדרבה כך הוא רגילות של עובדי אדמה שזורעים שנה חטין ושנה שעורין וכשזורעין אותה ב' שנים חטין רצופין או שעורין מתקלקלת וכן נמי משמע בשילהי חזקת הבתים (ב''ב דף נז:) גבי אחד אמר אכלה חטין ואחד אמר אכלה שעורין כדפי' רבינו שמואל התם לכך י''ל האי מאן דבעי שתהא שדהו חשובה כאילו הניחה שנה אחת בורה כי כן דרך לזורעה שנה ולהובירה שנה כדי שתחזור לכחה ממה שהוכחשה ליזרע שתא חטין ושתא שעורים ולכך אסר רשב''ג כשאמר לזרעה חטין שלא יזרע שעורים כי שמא אשתקד זרעה שעורים ואי כריב ותני לית לן בה שם לא יאסור רשב''ג: הני תחלי דבי כיתנא אין בהם משום גזל. אע''ג שהתנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום כדאמר בסוף פ' מרובה (ב''ק דף פא.) התם מיירי בעשבים שאין ראוים לאדם אלא לבהמה וכן משמע מדלא נקט ירקות אבל תחלי שהן מאכל אדם אסור אא''כ הוא שדה פשתן: אילן העומד על המיצר. פי' הקונטרס אינו מיושב שפירש אילן שנטוע בקרקע סמוך למיצר והשרשים נוטים בשל חבירו אלא נראה לפרש שהאילן עומד ממש על המיצר שהוא של שניהם ואין השרשים מתפשטין לקרקעו של זה יותר משל זה אך הענפים נוטין יותר לשל אחד מהם רב אמר הנוטה לכאן לכאן כיון שהשרשים שוים בשל זה כמו בשל זה אזלינן בתר הענפים מה שיש מן הענפים כנגד המיצר חולקים והשאר לרשות שנוטין הוי הכל שלו ושמואל אמר חולקין אזלינן בתר השרשים שהם שוים כמו כן יהיו שוים בענפים אבל אי נטוע כולו ברשות אחד והענפים נוטים ברשות חבירו בזה אמר ר' יוחנן בס''פ לא יחפור (ב''ב דף כז: ושם ד''ה ואחד) מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שכל הענפים יהא לבעל השרשים ובהא מודו נמי רב ושמואל דשמעתין ופריך אילן העומד על המיצר חולקים ומשני בממלא כל המיצר כמו שהשרשים הן כולן על המיצר כך הם הענפים ודתלי טעוניה לחד גיסא דקאמר לא שהענפים עוברים המיצר אלא שיש פירות לצד אחד יותר מלצד חבירו מהו דתימא ניפלוג לאורכו של מיצר קמ''ל דחולקין לרוחבו של מיצר ושילהי הבית והעלייה (לקמן דף קיח:) דתנן שתי גינות זו למעלה מזו וירק בינתים השרשים לכ''ע הם של עליון לפי שהם יונקים מגינתו אבל הנוף שהוא באויר התחתון לר' יהודה הוא של תחתון ולר''מ הוי לשל עליון דאמר שדי נופו בתר עיקרו והתם פסיק כר''ש דאמר כל שיכול עליון לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו והיינו כר''מ והשאר מסתמא הפקיר לתחתון ונראה דאפי' לרב דלית ליה הכא שדי נופו בתר עיקרו סובר שפיר כר''מ דכיון דהתם כל השרשים כולן בשל עליון דין הוא למימר שדי נופו בתר עיקרו כדאמר נמי רבי יוחנן בשילהי לא יחפור ושמואל דאמר הכא חולקין יכול לסבור התם כרבי יהודה דלא אמר שדי נופו בתר עיקרו משום דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו אל גינת חבירו ועוד דאין כלל מן הנוף ברשות העליון אלא מיד שנראה חוץ לארץ הוא ברשות התחתון אבל בשמעתין רוב הנוף על המיצר רק מעט מן הענפים נוטים לכאן ולכאן חוץ לרוחב המיצר:

בבא מציעא קז ע"א