חזינא [אני ראוי], ומשיבים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

א תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: פעם ראשונה ושניה — זורעה את השדה אם היתה תקלה שגרמה לאבד את הזרעים ופעם שלישית אינו זורעה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: פעם שלישית — זורעה, ופעם רביעית — אינו זורעה. ואם כן ישנה סתירה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זו] כשיטת רבי, הא [זו] כשיטת אביו רבן שמעון בן גמליאל.

ומסבירים: הא [זו] כשיטת רבי, שאמר את הכלל: בתרי זימני הוי [בשתי פעמים היא] חזקה [חזקה], והא [וזו] כשיטת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: בתלת זימני הוי [בשלוש פעמים היא] חזקה.

אמר ריש לקיש: לא שנו שהאריס זורע רק מספר פעמים אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב, אבל אם זרעה ולא צמחה כלל — מצי אמר ליה [יכול לומר לו] בעל הקרקע: כל ימי זרע זרעא לה ואזיל [זמן ימי הזריעה זרע אותה ולך]. ושואלים: ועד אימת [מתי] הוא זמן הזריעה? אמר רב פפא: עד אותו זמן דאתו אריסי מדברא [שבאים האריסים מן השדה] וקיימא [ועומד] כוכב כימה ארישייהו [על ראשיהם], שהוא בערך בחודש שבט.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא המפרשת את הכתוב "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב) כמתייחס לשש עונות השנה: רבן שמעון בן גמליאל משום [בשם] ר' מאיר אומר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: החצי השני של חודש תשרי, חודש מרחשון כולו, וחצי הראשון של חודש כסליו — הן ימי הזרע, ה

חצי השני של חודש כסליו, חודש טבת כולו, וחצי הראשון של חודש שבט — הם ימי החורף, החצי השני של חודש שבט, חודש אדר כולו, וחצי הראשון של חודש ניסן — קור, החצי השני של חודש ניסן, חודש אייר כולו, וחצי הראשון של חודש סיון — הוא הקרוי קציר, החצי השני של חודש סיון, חודש תמוז כולו, וחצי הראשון של חודש אב — הוא קיץ, החצי השני של חודש אב, חודש אלול כולו, וחצי הראשון של חודש תשרי — חום.

ומעירים: רבי יהודה מונה מתחילת חודש תשרי, כלומר, אף הוא היה מחלק את השנה לשש עונות אלה, אלא שהוא היה מתחיל את החשבון לא ממחצית החודש אלא מתחילתו, וכן ר' שמעון מונה חודשים שלמים, כשלדעתו הכל מתחיל ממרחשון, שמרחשון וכסלו הם "זרע", וכן הלאה.

ושואלים: מאן [מי הוא] המיקל בכולהו [בכולם] שמאריך את זמן הזרע — הלא הוא ר' שמעון, וכולי האי [וכל זה] עד לזמן שעומד כוכב כימה על ראשם לא קאמר [אמר]! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא דקבלה מיניה בחרפי, הא דקבלה מיניה באפלי [זה שקבל ממנו לזרוע מינים מקדימים, ביכורים, וזה שקיבל ממנו באפילים], שמינים אפילים נזרעים הרבה יותר מאוחר.

ב שנינו במשנה שרבי יהודה אומר: אם קבלה ממנו האריס מבעל הבית במעות, ולא בחלק מן היבול, בין כך ובין כך, גם אם היתה מכת מדינה — משלם. מסופר: ההוא גברא דקביל ארעא למיזרעה בהו תומי אגודא [אדם אחד קיבל קרקע לזרוע בה שום על שפת] נהר מלכא סבא בזוזי [בכספים], כלומר, עבור סכום כסף מסוים. איסתכר [נסכר, נסתם] משום מה נהר מלכא סבא. אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא אמר ליה [לו] נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר [אינו עשוי להיסכר], ואם קורה דבר כזה הרי מכת מדינה היא, ולפיכך זיל נכי ליה [לך נכה לו] בגלל ההפסד הזה.

אמ רו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: הא אנן תנן [הרי אנו שנינו במשנה] שר' יהודה אומר: אם קבלה הימנו (ממנו) במעות — בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכורו (שכר החכירה)! אמר להו [להם]: לית דחש לה [אין מי שחושש להלכה זו] של ר' יהודה, כלומר, דברי יחיד הם ונדחו מן ההלכה.

ג משנה המקבל שדה מחבירו לעבד את השדה עבור תשלום של עשרה כור חטים לשנה ולקתה תבואת השדה במחלה וכיוצא בזה — נותן לו מתוכה, כלומר, נותן לו עשרה כור מן החטים שבאותו שדה, ואינו חייב לתת חטים יפות. וכן אם היו חטיה יפות ביותר הרי לא יאמר לו לבעל השדה: הריני לוקח מן השוק חטים רגילות, אלא נותן לו מתוכה.

ד גמרא ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא בכורי דשערי [אדם אחד קיבל אדמה לגדל בה אספסת עבור כורים של שעורים], עבדא אספסתא [עשתה השדה אספסת]. אחר כך חרשה וזרעה אותו אדם שערי [שעורים], ולקו הני שערי [אותם שעורים], ורצה המקבל לשלם את כורי השעורים מן השעורים הלקויות הללו. שלחה רב חביבא מסורא דפרת לאותה בעיה לקמיה [לפני] רבינא, ושאלו: כי האי גונא מאי [כגון זה מהו]? האם כי [כמו] "לקתה נותן לו מתוכה" דמי [נחשב הדבר], או לא?

אמר ליה [לו]: מי דמי [האם דומה]? התם [שם במשנתנו ] לא עבדא ארעא שליחותא דמרה [עשתה האדמה את שליחות בעליה] וגם המקבל קיבל תבואה לקויה, הכא עבדא ארעא שליחותא דמרה [כאן הרי עשתה האדמה את שליחות בעליה], שהרי חכרה לאספסת, ואספסת זו הצליחה. ומה שהוסיף וזרע בה שעורים — אינו בגדר ההסכם, ואינו רשאי לשלם בשעורים לקויות.

ההוא גברא [אדם אחד] שקבל פרדס מחבריה [מחבירו], בעשר דני חמרא [כדי יין], תקיף ההוא חמרא [החמיץ אותו היין] מהפרדס. סבר רב כהנא למימר [לומר]: היינו מתניתין [זוהי משנתנו] ששנינו בה: לקתה — נותן לו מתוכה. אמר ליה [לו] רב אשי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם במשנה] לא עבדא ארעא שליחותא [עשתה האדמה את שליחותה] והיה היבול לקוי, הכא עבדא ארעא שליחותא [כאן עשתה האדמה שליחותה] והיו הענבים כדרכן, וזה שהחמיץ היין — בחלקו של המעבד החמיץ, ואין לבעל השדה קשר עם הדבר.

ומעירים: ומודה רב אשי בעינבי דכדום (בענבים שהצטמקו בגדילתם) ובשדה שלקתה בעומריה, שכיון שהיה הפגם ביבול השדה עצמו יכול החוכר לשלם מתוך מה שגדל בשדה.

ה משנה המקבל שדה מחבירו על מנת לזרעה שעורים — לא יזרענה חטים, כי החטים מנצלות יותר את השדה. אבל אם קבלה לזרוע בה חטים, אם רוצה — יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר. וכן כיוצא בזה אם קיבלה לזרוע בה תבואה — לא יזרענה קטנית שמנצלת את השדה, אם קבלה לקטנית — יזרענה תבואה, ורבן שמעון בן גמליאל אוסר.

ו גמרא אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל, שהרי לכאורה אין בעל השדה מפסיד כלל? ומסביר: טעמו הוא דכתיב [שנאמר] "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג), כלומר, אסור לאדם לשנות ממה שקיבל על עצמו גם כאשר אין בזה הפסד לאחרים.

מיתיבי [מקשים על הסבר זה] ממה ששנינו: מגבת פורים כסף שגובים בפורים הרי זה לצרכי פורים של העניים, ואין מדקדקין בדבר. ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא לצרכי הסעודה בלבד, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר שישתמש בכסף לכל צרכו, אלו דברי ר' יעקב שאמר משום [בשם] ר' מאיר. רבן שמעון בן גמליאל