השואל: לגבי פרה חדא [אחת] לא היו דברים מעולם, שכן שאלתי ממך רק שלוש פרות. וחדא אין [ואחת, כן] זו שהיתה של שאלה מתה, ואידך לא ידענא אי [והאחרת איני יודע אם זו] של השכירות מתה ודקיימא [וזו שעומדת, קיימת] של שאלה היא, או זו של שאלה מתה ודקיימא [וזו שעומדת, קיימת] של שכירות, שמתוך שאינו יכול לישבע (להשבע) — משלם.

א שנינו במשנה: זה אומר שאולה מתה, וזה אומר שכורה מתה — ישבע השוכר ששכורה מתה.

שואלים: ואמאי [מדוע] ישבע? והרי אין כאן מודה במקצת כלל, שהרי מה שטענו — לא הודה לו, ומה שהודה לו — לא טענו! אמר עולא: מדובר כאן שמחייבו להשבע על ידי גלגול. כלומר, כיון שהתחייב כבר להשבע לו בענין אחד, יכול לתבוע שיכלול בשבועתו גם טענה זו שכרגיל אינו יכול לחייב שבועה עליה.

שאמר ליה: אישתבע [השבע] לי איזו מיהת [מכל מקום] שזו שאתה טוען שהיתה שכורה אכן כדרכה מתה ולא בפשיעה, ומיגו דמישתבע [ומתוך שנשבע] בהכרח שכדרכה מתה מישתבע נמי [נשבע גם כן] ששכורה מתה ולא אחרת.

ב שנינו במשנה שאם זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע — יחלוקו. ומעירים: הא מני [הלכה זו כשיטת מי היא] — כשיטת סומכוס היא, שאמר: ממון המוטל בספק שאין דרך לברר למי הוא — חולקין בין הטוענים.

ג בעי [שאל] ר' אבא בר ממל: אם לקח פרה אחת, קודם בשאילה, ואחר כך לפני שהחזירה שכרה מבעליה, שאלה בבעלים ואחר כך שכרה שלא בבעלים מהו הדין?

מי אמרינן [האם אומרים אנו] שאילה לחודה קיימא [לעצמה עומדת] ושכירות לחודה קיימא [לעצמה עומדת] ובכל אחת מהן יש לדון כבמקרה לעצמו, או דלמא [שמא] שכירות בשאלה מישך שייכי [היא שייכת] ונחשבת כהמשך לה דהא מיחייב [שהרי הוא מתחייב] בגניבה ואבידה גם בשכירות כמו בשאילה?

ועל בסיס שאלה זו אם תמצא [אם תוכל ותחליט למצות] את הדברים ולומר כי שכירה בשאלה מישך שייכי [שייכת היא] ונידונה כהמשך לה, מה יהא במקרה הפוך: שכרה בבעלים ואחר כך שאלה שלא בבעלים, מהו הדין?

האם נאמר כי שאלה בשכירות ודאי לא שייכא [אינה שייכת], שהרי שאילה חמורה הרבה מן השכירות. או דלמא [שמא] כיון דשייכא [ששייכת] במקצת שכירות בבעלים הרי כמאן דשייכא [כמי ששייכת] בכולה דמי [נחשבת]?

ושאלה נוספת: אם תמצא [אם תוכל ותחליט למצות] את הדברים ולומר כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] כיון דשייכא [ששייכת] במקצת הרי כמאן דשייכא [כמי ששייכת] בכולה דמי [נחשבת], יש מקום לשאלה הבאה: שאלה בבעלים ושכרה לאחר מכן שלא בבעלים, וחזר ושאלה, מהו הדין?

האם הדר אתיא [חוזרת ובאה] לה השאלה לדוכתה [למקומה], ונחשב כשאלה בבעלים, או דלמא אפסיקא [הפסיקה] לה השכירות ביני וביני [באמצע] ואין שתי השאילות נחשבות כהמשך אחד?

וכן שכרה בבעלים, ולאחר מכן שאלה, וחזר ושכרה, מהו הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי אתיא באה לה שכירות וחזרה לדוכתה [למקומה] והוא כשכירות אחת, או דלמא אפסיקא [שמא הפסיקה] לה השאלה שהיתה ביני וביני [באמצע] והדברים אינם קשורים זה בזה?

לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ג משנה השואל את הפרה מחבירו ושלחה לו ביד בנו, או ביד עבדו, או ביד שלוחו, או ששלחה לו ביד בנו, או ביד עבדו, או ביד שלוחו של השואל, ומתה הפרה בינתיים — פטור, שלא התחילה השאילה מבחינה חוקית עד שתגיע הפרה לידי השואל.

אמר לו השואל: שלחה לי ביד בני, או שאמר לו שלחה לי ביד עבדי, או ביד שלוחי, או שאמר לו שלחה לי ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל במפורש: הריני משלחה לך ביד בני, או ביד עבדי, או ביד שלוחי, או שאמר לו במפורש הריני משלחה לך ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, ואמר לו השואל: שלח, ושלחה ומתה — במקרה זה חייב, שהרי היתה כאן שאלה ממש בכל אותו הזמן.

וכן הדין בשעה שמחזירה. שאם לא החזירה במישרין למשאיל והיתה בידי אחר, אינה נחשבת כמוחזרת עד שתמסר לבעליה, או עד שיקבלו שני הצדדים על עצמם.