שואל הוי [הוא נחשב] עליהם, או שוכר הוי [הוא נחשב]?

אמר רבא: לפום חורפא [לפי החריפות] שבשתא [השיבוש, הטעות], שמפורסם היה רמי בר חמא בחריפותו, אבל חריפות זו גרמה לו להשתבש כאן, ומדוע — מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל צד שתרצה אין אפשרות לומר זאת, שכן אי [אם] שואל הוי [הוא] — הלא שאלה בבעלים היא, שהרי אשתו נמצאת עמו, אי [אם] שוכר הוי [הוא] — שכירות בבעלים היא.

אלא אין מקום לשאלה בנוסח זה, ויש לתקנה ולומר כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו השאלה] לרמי בר חמא היתה זו במקרה מיוחד: דאגר מינה [ששכר ממנה] קודם פרה והדר נסבה [ואחר כך נשא אותה לאשה], האם שואל הוי [הוא], או שוכר הוי [הוא]?

וצדדי השאלה: שואל הוי [הוא] הבעל, ואתיא [ובאה] שאלה בבעלים מפקעא [ומפקיעה] אותה שכירות ראשונה שהיתה שלא בבעלים, ואין לו אחריות ־אונסים על הפרה, או דלמא [שמא] שוכר הוי [הוא] גם כעת ושכירות כדקיימא קיימא [כפי שעמדה עמדה] ולא נעשה שינוי בה?

ומקשים: ומאי שנא [ומה שונה], דאי [שאם] שואל הוי [הוא] דאתי [שבאה] שאלה בבעלים מפקעא [מפקעת] שכירות שלא בבעלים, אם כן אי [אם] שוכר נמי הוי [גם כן הוא] תיתי [תבוא] שכירות בבעלים תיפוק [ותוציא] שכירות שלא בבעלים!

אלא יש לדחות נוסח זה ולומר: כי קא מיבעיא [כאשר נסתפקה] לרמי בר חמא היה במקרה כגון זה: דאגרא איהי [ששכרה היא] פרה מעלמא [מהעולם], מאדם אחר, והדר נסבה [ואחר כך נשא אותה בעלה לאשה],

ואליבא דרבנן דאמרי [ולפי דעת חכמים האומרים] שאם שכר אדם דבר, והשאילו לאחר, ואבד מן העולם — שואל משלם לשוכר, אם כן לא תיבעי [תישאל, תסתפק] לך שאלה זו, שודאי אין לבעל אחריות כלפי אשתו, שדבר זה דינו כשאילה בבעלים היא.

כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה, הרי זו אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוסי, שאמר: תחזיר פרה לבעלים הראשונים ואין מביאים בחשבון את השוכר, שהיה כעין מתווך כאן, ולכן יש מקום לשאול: מאי [מה הדין], האם שואל הוי [הוא], או שוכר הוי [הוא]?

אמר רבא: לאמיתו של דבר בעל לא שואל הוי [הוא] ולא שוכר הוי [הוא], אלא לוקח (קונה) [הוא], שדינו כאילו קנה מאשתו את רכושה, כפי שאפשר להסיק מדברי ר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא, באושא התקינו תקנה זו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, שהם נכסים שהיא מביאה לבעלה מבית אביה, ונכסים אלה נשארים קניינה של האשה, אבל הבעל אוכל ("מולג") את הפירות שהם מביאים. וכיון שגוף הנכסים שייכים לאשה יכולה היא למכרם לאחרים, שאם ימות בעלה יעברו הנכסים לרשות הקונה. ואם מתה היא, כיון שבעלה יורש אותה מדין תורה הבעל מוציא מיד הלקוחות (ומחזיר להם את הכסף ששילמו), שאנו רואים אותו כאילו הוא היה הקונה הראשון. ואם כן דינו בנכסי אשתו כקונה ("לוקח") ולא כשומר.

א בענין קרוב לנושא שדנו בו בעי [שאל] רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו שהביאה לו נכסי מלוג ובין הנכסים הללו היו מעורבים חפצים או כספים של הקדש, וכיון שלא היו ידועים השתמשו בהם לצורכי חולין. והשאלה היא מי מעל? מי נחשב כמוציא את הנכסים הללו לעצמו?

אמר רבא: מאן לימעול [מי ימעל] כאן? אם תאמר לימעול [שימעול] שייחשב הבעל כמועל, אולם הוא נכסים דהיתרא ניחא ליה דליקני [של היתר, נוח, רצוי, לו לקנות] שהוא מרוצה בקנייתם על ידי הנישואין, אבל נכסים שיש בשימושם משום איסורא לא ניחא ליה דליקני [איסור אינו נוח לו לקנות] ולא רצה בקנין זה, ולא נקנו לו כספי ההקדש.

ואם תאמר כי תימעול איהי [היא, האשה] שכיון שנישאה העביר את הנכסים לרשות בעלה, הרי היא דהיתרא נמי [של היתר גם כן] לא ניחא [נוח] לה דליקני [שיקנה] הבעל, שהרי הקניית נכסים אלה לבעל תקנת חכמים היא ולא נעשתה מרצונה שלה.

ואם תאמר כי נימעלו [שימעלו] בית דין, שהם שתיקנו תקנה זו והם כמקנים לבעל את הנכסים, ואולם כי עבדו רבנן תקנתא [כאשר עשו חכמים תקנה] ואמרו: בעל לוקח הוי [הוא] הרי תיקנו זאת להיתרא [להיתר], לאיסורא [לאיסור] לא עביד רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה] להקנות לו דבר אסור. ואם כן, בעצם העברת הנכסים לרשות הבעל אין איש שימעל.

אלא אמר רבא: הבעל הוא שמעל לכשיוציא בפועל את הכסף וישתמש בו לחולין, מידי דהוה [כשם שהוא] במוציא מעות הקדש לחולין בשגגה לצרכו, שכאשר מוציא — מעל.

ב ועוד בדיני שאילה בכללם, איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: כחש בשר של בהמה ששאל מחמת מלאכה שעשה בה, מאי [מה] הדין, האם צריך השואל לפצות את בעל הבהמה?

אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד מהחכמים] ורב חלקיה בריה [בנו] של רב אויא שמיה [שמו]: האם מכלל זה תלמד דכי [שכאשר] מתה הבהמה מחמת מלאכה מחייב [הריהו חייב] לשלם עבורה? נימא [שיאמר] השואל: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה [לא כדי להעמידה בכילה, שתנוח בה, שאלתי אותה], ואם אירע בה דבר מחמת המלאכה — הלא לצורך זה נלקחה!

אלא אמר רבא: לא מיבעיא [נצרכה לומר] שאם כחש בשר מחמת מלאכה שהוא פטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי [גם כן] פטור. דאמר ליה [שאומר לו] השואל: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה [לא כדי להעמידה בכילה שאלתיה] אלא כדי להשתמש בה.

מסופר: ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, איתבר [אדם אחד שאל גרזן מחברו ונשבר] אתא לקמיה [בא לפני] רבא לדין, אמר ליה [לו] רבא: זיל אייתי סהדי דלאו שנית ביה, ואיפטר [לך הבא עדים שלא שינית בו, בשמושו מן הרגיל, והפטר] מלשלם. שהרי כאמור אם מחמת מלאכה נפגם ונשבר — פטור.

ושואלים: ואי ליכא סהדי מאי [ואם אין עדים מה] הדין? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאירע במעשה כזה, ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר [אדם אחד שאל גרזן מחברו ונשבר], אתא לקמיה [בא לפני] רב לדין, אמר ליה [לו] רב: זיל שלים ליה נרגא מעליא [לך שלם לו גרזן מעולה] שלם ויפה.

אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: