בבא מציעא צה ע"א

בבא מציעא צה ע"א - טקסט הדף

עד שיפרוט לך הכתוב יחדו אפילו תימא ר' יאשיה לחלק הכא לא צריך מ''ט סברא הוא מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא גניבה ואבידה בשואל מנא לן וכ''ת נילף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה דלא אפשר למיטרח ואתויי תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למיטרח ואתויי אלא כי הא דתניא {שמות כב-יג} ונשבר או מת אין לי אלא שבורה ומתה גניבה ואבידה מנין אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור משבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבידה וזה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה מאי אין עליו תשובה וכ''ת איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין אפ''ה קרנא דשואל עדיפא איבעית אימא קסבר לסטים מזויין גזלן הוא אשכחן לחיוב לפטור מנא לן וכי תימא נילף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה שכן אונס אלא גמר משומר שכר ושומר שכר גופיה מנלן גמרי חיובא דשומר שכר מחיובא דשואל מה להלן בבעלים פטור אף כאן בבעלים פטור במאי גמר אי במה מצינו איכא למיפרך כדפרכינן שכן אונס אלא אמר קרא {שמות כב-יג} וכי ישאל וי''ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ואכתי שואל משומר שכר לא גמר דאיכא למיפרך מה לשומר שכר שכן פטור בשבורה ומתה תאמר בשואל שחייב בשבורה ומתה אלא גניבה ואבידה בשואל לחיובא מנלן דגמר משומר שכר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה גניבה ואבידה דשומר שכר בבעלים פטור אף גניבה ואבידה דשואל נמי בבעלים פטור הניחא למאן דאית ליה דיו אלא למאן דלית ליה דיו מאי איכא למימר אלא אמר קרא וכי ישאל וי''ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון איתמר פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור מ''ד חייב קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו הלכך אם בעליו עמו אשומר חנם לא כתיב ופשיעה נמי בשומר שכר ובשואל לא כתיב הלכך בשומר שכר ובשואל לחיוב אתיא בקל וחומר משומר חנם אבל בבעלים לפטור אף בשומר שכר ובשואל לא מ''ט כי כתיב אם בעליו עמו לא ישלם אשואל ואשומר שכר אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב מ''ד פטור קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכי כתיב אם בעליו עמו אשומר חנם נמי כתיב תנן השואל הפרה ושאל בעליה עמה השואל הפרה ושכר בעליה עמה שאל בעליה או שכרן ואחר כך שאל הפרה ומתה פטור ואילו ש''ח לא קתני ולטעמיך ש''ש מי קתני אלא תנא מילתא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צה - א

ומשמע גם כל אחד בפני עצמו, ^[24] עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו, כמו שכתוב בכלאיים, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" [דברים כב י] שאילו היה כתוב "לא תחרוש בשור ובחמור", היה משמע שאסור לחרוש בשור או בחמור, כתבה תורה "יחדו" להשמיענו שלא נאסר אלא כלאיים ^[25].

נמצא, שלדעת רבי יונתן, המילה "או" מיותרת לדרשה בכל מקום. ולגבי שואל שכתוב בו "ונשבר או מת" אפשר לדרוש מ"או" לרבות שבויה, כמו שדרש רבי נתן. אבל לדעת רבי יאשיה לא ניתן לדרוש את המילה "או" שכן צריך אותה כדי לחלק. ועדיין נשאלת השאלה, מנין ששואל חייב על השבויה?

עונה הגמרא: אפילו תימא רבי יאשיה, גם לפי רבי יאשיה אפשר לדרוש מ"או" לרבות שבויה. שהרי לחלק הכא לא צריך, במקום זה לא צריך "או" כדי לחלק ולומר שחייב על שבורה לבד.

ומסברינן לה: מאי טעמא? סברא הוא, מה לי קטלה כולה, מה לי קטלה פלגא! [מה ההבדל בין מתה כולה למתה במקצת] שנשברו לה אברים, אם חייב כשמתה, יש לחייבו גם כשנשברה! ^[26] וכיון שהסברא נותנת שיש לחייבו או על השבורה או על המתה, יש לנו לפרש כך בתורה, אף אילו היה כתוב ונשבר ומת, והמילה "או" מיותרת היא אף לרבי יאשיה ^[27].

ועתה, הגמרא חוזרת למשנה בפרק הפועלים, ששנינו שם: השואל חייב על הכל. ונכלל בזה גניבה ואבידה. והגמרא דנה מהו המקור לכך:

גניבה ואבידה בשואל שחייב עליהם, מנא לן?

וכי תימא, [ואם תאמר] נילף משבורה ומתה, שכתוב במפורש בתורה שהשואל חייב עליהם. ואם באונסין הוא חייב, כל שכן שחייב בגניבה ואבידה.

ודחינן: מה לשבורה ומתה שיש סברא לחייב עליהם יותר מצד זה, דלא אפשר לו למשאיל למיטרח ואתויי, [לטרוח ולהביא]. תאמר בגניבה ואבידה, דאפשר לו למיטרח ואתויי! ויחפש אחרי הגניבה או האבידה, אולי תמצא ^[28].

אלא ילפינן כי הא דתניא: נאמר בשואל "ונשבר או מת". אין לי [איני יודע] אלא שבורה ומתה שחייב, גניבה ואבידה מנין? אמרת [יש לומר] קל וחומר הוא, ומה שומר שכר שפטור משבורה ומתה, בכל זאת חייב בגניבה ואבידה. שואל שחייב בשבורה ומתה, אינו דין שחייב בגניבה ואבידה?

וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה [פירכא].

ודנה הגמרא: מאי אין עליו תשובה? מה היה להשיב, עד שהוצרך לומר שאין עליו תשובה.

וכי תימא, איכא למיפרך, מה לשומר שכר שחמור יותר מהשואל בכך, שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזוין!

כתוב בתורה בפרשת שומר חנם, שכאשר השומר טוען שנגנב החפץ, הוא צריך להשבע על כך, ואם באו עדים והעידו שנשבע לשקר, ובאמת השומר גנב את החפץ - חייב השומר לשלם תשלומי כפל למפקיד.

המשנה בפרק הגוזל עצים [ב"ק קח ב] אומרת שדין זה הוא רק בטוען טענת גנב בפקדון, אבל אם טען טענה אחרת כגון טענת אבידה, ונמצא שנשבע לשקר, אינו חייב תשלומי כפל.

והגמרא בפרק מרובה [ב"ק סג ב] דורשת דין זה מהפסוקים.

לפיכך, אם טען השומר שנגזל ממנו הפקדון, והתברר שנשבע על כך לשקר - פטור מתשלומי כפל.

נחלקו אמוראים [ב"ק נז א] בדין ליסטים מזוין. האם הוא חשוב כגנב, החייב תשלומי כפל על גניבתו, וכן שומר הטוען טענת ליסטים מזוין - חייב תשלומי כפל כטוען טענת גנב, או שהוא חשוב כגזלן, ואין בו כפל.

ליסטים מזוין הוא דבר אמצעי בין גנב לגזלן. הגנב גונב כשבעל החפץ לא רואה אותו. הגזלן גוזל באופן שאין הוא מפחד שיראוהו בני אדם. ואילו ליסטים מזוין לוקח מהבעלים בזרוע, אבל הוא ירא מבני אדם, ואינו גוזל בפרהסיא.

כתוצאה מהמחלוקת הזאת, יש מחלוקת האם מצאנו ששומר שכר משלם תשלומי כפל. שהרי אם שומר שכר טוען שנגנבה הבהמה, הוא חייב לשלם קרן, ואינו נשבע, ואין בו כפל. אמנם אם הוא טוען שנגנבה באונס על ידי ליסטים מזוין, הרי הוא נפטר מלשלם וצריך להשבע, ואז, אם דין ליסטים מזוין כגנב, נמצא שהשומר שכר נשבע לשקר על טענת גנב, והרי זה חייב לשלם תשלומי כפל.

אמנם, שואל לעולם לא יתחייב בכפל לכל הדעות, שהרי אף אם טוען טענת ליסטים מזוין הוא חייב לשלם, שהרי שואל חייב באונסין.

ומעתה, מצינו חומרא בשומר שכר שאין בשואל, שהשומר שכר משלם תשלומי כפל כשטוען טענת ליסטים מזוין, מה שאין כן בשואל.

ואם כן, אפשר לפרוך את הקל וחומר של הברייתא, ולומר, שאין ללמוד ששואל חייב בגניבה ואבידה משומר שכר, שהרי מצאנו איזו חומרא בשומר שכר שאין בשואל. ולכך, אמרה הברייתא שאין לפרוך את הקל וחומר מטעם זה ^[29].

ועתה, יש לנו להבין מדוע באמת אין לפרוך את הקל וחומר של הברייתא מטעם זה.

ויש לגמרא שני דרכים:

א. אפילו הכי, קרנא דשואל עדיפא, אין להחשיב לחומרא את מה שהשומר שכר משלם כפל, כי חיוב כפל נולד מהקולא שפטור מקרן, ודין השואל חמור יותר שחייב בקרן על אונס, וממילא לא בא לכלל כפל.

ב. איבעית אימא, קסבר תנא דברייתא, ליסטים מזוין גזלן הוא, ואין תשלומי כפל בשומר שכר הטוען טענת ליסטים מזוין, כמו שהתבאר.

עתה, הגמרא באה לדון בפטור "בעליו עמו" הנזכר במשנתנו. ידוע לגמרא שדין זה נוהג לא רק אם מתה הבהמה, אלא גם בגניבה ואבידה, ולא רק בשואל אלא גם בשומר שכר. והגמרא דנה במקור לדברים הללו.

שואלת הגמרא: אשכחן לחיוב, למדנו מקל וחומר ששואל חייב בגניבה ואבידה. לפטור "בעליו עמו" בגניבה ואבידה, מנא לן?

וכי תימא נילף משבורה ומתה, שהתורה פטרה בהם כאשר "בעליו עמו".

מה לשבורה ומתה, שכן אונס, ויש להקל יותר באונס ולפטור, ואולי בגניבה ואבידה החמורים - חייבים אף כאשר "בעליו עמו".

אלא, גמר נלמד הדבר משומר שכר, כמו ששומר שכר פטור מגניבה ואבידה אם בעליו עמו, כך שואל פטור מגניבה ואבידה אם בעליו עמו.

ושומר שכר גופיה [בעצמו] שהוא פטור מגניבה ואבידה כשבעליו עמו, מנלן?

גמרי חיובא דשומר שכר מחיובא דשואל, לומדים את חיובו של שומר שכר, שזה בגניבה ואבידה, ובבעליו עמו הוא פטור, מחיובו של שואל, שזה אפילו באונסין, ובכל זאת התורה פטרה שם בבעליו עמו.

ודנה הגמרא: במאי גמר? באיזה מידה שהתורה נדרשת בה, לומדים שומר שכר משואל?

אי במה מצינו, אם לומדים מבנין אב, שמשווים דין שומר שכר לדין שואל בסברא בלבד.

איכא למיפרך כדפרכינן. יש לפרוך זאת כמו שפרכנו קודם, שרצינו ללמוד על שואל בעצמו שפטור בגניבה ואבידה בבעליו עמו, כמו שפטור מאונסין, ואמרנו שאין ללמוד מכך שכן אונס! ויש להקל בו יותר מגניבה ואבידה. וכן, מאותה סיבה אין ללמוד ששומר שכר פטור מגניבה ואבידה בבעליו עמו, משואל שפטור באונסין, שכן יש להחמיר בגניבה ואבידה יותר.

אלא, אמר קרא בתחילת פרשת שואל "וכי ישאל", עם וי"ו החיבור, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילמד עליון - שומר שכר הכתוב קודם, מתחתון - שואל.

ומסקנת הגמרא היא, שלומדים שומר שכר שפטור מגניבה ואבידה בבעלים ^[30], מהיקש לשואל שפטור מאונסין בבעלים.

ועתה הגמרא חוזרת לפטור השואל בגניבה ואבידה, ומקשה הגמרא:

ואכתי [ועדיין] שואל שפטור מגניבה ואבידה משומר שכר שפטור מגניבה ואבידה בבעליו עמו, לא גמר [אין ללמוד], משום דאיכא למיפרך: מה לשומר שכר, שכן פטור משבורה ומתה אף כשאין בעליו עמו, תאמר בשואל, שחייב בשבורה ומתה! וכיון שדין השואל חמור משומר כשר, אין ללמוד קולא בשואל משומר שכר.

ומתרצינן: אלא גניבה ואבידה לחיובא בשואל מנלן? דגמר משומר שכר, הרי כל החיוב של שואל בגניבה ואבידה, נלמד מקל וחומר משומר שכר. וכיון שכך, דיו לבא מן הדין להיות כנידון. מה גניבה ואבידה דשומר שכר בבעלים פטור, אף גניבה ואבידה דשואל נמי בבעלים פטור.

כלל יש בידנו במדות שהתורה נדרשת בהם, אם למדנו חומרא מסוימת במקום אחד בקל וחומר ממקום אחר, אין לנו להחמיר בחומרא הזאת במקום הנלמד יותר מהמקום המלמד. ואף על פי שהנלמד חמור מהמלמד בדברים אחרים, בדבר הזה, די לו לנלמד להיות חמור כמו המלמד ולא יותר.

וכן אצלנו, למדנו שהשואל חייב בגניבה ואבידה מקל וחומר משומר שכר, לכן אין לחייב בשואל בגניבה ואבידה אף כשבעליו עמו יותר משומר שכר.

ומקשינן: הניחא למאן דאית ליה דיו [אפשר לתרץ כך לדעת הסובר שאומרים דיו] וכן ההלכה.

אלא למאן דלית ליה דיו, לדעת רבי טרפון [בב"ק דף כה], שחולק ולא סובר כלל זה ^[31], מאי איכא למימר?

ומתרצינן: אלא אמר קרא, "וכי ישאל", וי"ו מוסיף על ענין ראשון, וילמד עליון מתחתון, כמו שלמדנו לעיל שהשומר שכר פטור בגניבה בבעלים, ותחתון מעליון, וכן יש ללמוד שואל משומר שכר.

למסקנת הגמרא, שואל נלמד משומר שכר בהיקש לשני דברים:

א. השואל חייב בגניבה ואבידה מהיקש, ואין צורך בקל וחומר משומר שכר ^[32].

ב. השואל פטור בגניבה ואבידה בבעלים מהיקש לשומר שכר. ואין לפרוך ולומר ששואל חמור משומר שכר ואין ללמוד ממנו פטור, לפי שאין משיבים על ההיקש.

איתמר [נאמרה] בבית המדרש מחלוקת בענין פשיעה בבעלים, שומר שפשע בשמירתו, והיו בעלי הפקדון במלאכת השומר. פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד אמר חייב, לפי שלא מצאנו פטור בעלים בפשיעה.

וחד אמר פטור ^[33], לפי שיש ללמוד מהפסוקים, שאף הפושע פטור בבעלים ^[34], וכמו שיבואר.

והגמרא מבארת את המחלוקת. ובתחילה הגמרא מסבירה מדוע שומר חנם חייב בפשיעה לדעת המחייב, ואחר כך הגמרא מסבירה מדוע שומר שכר ושואל חייבים לדעתו, ואחר כך הגמרא מסבירה את דעת הפוטר.

מאן דאמר חייב, קסבר: מקרא נדרש לפניו, לומדים דין בעליו עמו שכתוב בשואל, לשומר שכר הכתוב לפניו, על ידי האות וי"ו החיבור שמקישה אותם. ולא לפני פניו, ואין לומדים שומר חנם - הכתוב לפני פרשת שומר שכר שנסמך לשואל - בהיקש, לפי שאין אות וי"ו המחברת בין פרשיות שומר חנם ושומר שכר.

הלכך, "אם בעליו עמו", בשומר חנם לא כתיב לגבי חיוב פשיעה, ומנין לנו לפוטרו? ושומר חנם חייב בפשיעה, שנאמר בפרשה שלו "ונקרב בעל הבית [לשבועה] ... אם לא שלח ידו ... על כל דבר פשע". ממה שהשומר חנם צריך להשבע שלא פשע, משמע שחייב בפשיעה.

ופשיעה נמי, בשומר שכר ובשואל, לא כתיב, לא כתוב בשומר שכר ובשוכר שהם חייבים בפשיעה.

הלכך, בשומר שכר ובשואל לחיוב בפשיעה, אתיא בקל וחומר משומר חנם: ומה שומר חנם שפטור מגניבה, חייב בפשיעה, שומר שכר ושואל שחייבים בגניבה אינו דין שיהוו חייבים בפשיעה!

אבל בבעלים לפטור בפשיעה, אף בשומר שכר ובשואל, שבהם אמור דין הפטור בעלים, לא נאמר זה בפשיעה.

מאי טעמא? כי כתיב "אם בעליו עמו לא ישלם", אשואל ואשומר שכר, רק אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתיב [כשכתוב אם בעליו עמו לא ישלם בשואל ושומר שכר, נאמר זאת רק על החיובים שכתוב בהם במפורש], דהיינו גניבה ואבידה ^[35] ואונסין, אבל לא על פשיעה, שהם חייבים עליה מקל וחומר משומר חנם.

ואילו מאן דאמר פטור קסבר: מקרא נדרש לפניו, ולפני פניו, ואף שאין ויו המקישה את פרשיות השומר חנם והשומר שכר, יש לנו לדרוש סמיכות הפרשיות כדי ללמוד אחת מהשניה, וכי כתיב אם בעליו עמו, אשומר חנם נמי כתיב ובפשיעה האמורה בו. ושומר שכר ושואל נלמדים ממנו.

ומקשה הגמרא על מאן דפטר, ממשנתנו:

תנן, השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, או השואל את הפרה ושכר בעליה עמה, שאל בעליה או שכרן, ואחר כך שאל הפרה, ומתה, פטור.

ומדייקת הגמרא: במשנה נזכר רק שואל לגבי פטור בעלים, ואילו שומר חנם לא קתני, שנפטר כשפשע בבעלים, ומשמע שהוא חייב בפשיעה אף בבעלים!

ודוחה הגמרא: ולטעמיך [לשיטתך], שאם הוא היה פטור גם בפשיעה בבעלים, היתה המשנה צריכה לומר גם בשומר חנם, תיקשי, שומר שכר, מי קתני!? הרי שומר שכר, פטור בבעלים לכל הדעות!

הערות

^[24] כתב המלבי"ם: מצאנו בתורה מקומות שכתוב האות וי"ו, והיא מתפרשת כחיבור ולא כחילוק אף לרבי יונתן. למשל: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" אין לפרש שיקח אתרוג ולולב או הדס או ערבה. וכן כתוב לגבי קרבן פסח "על מצות ומרורים יאכלוהו", אין הפירוש שיאכל עם הפסח מצות או מרורים. מכאן מוכיח המלבי"ם, שכאשר התורה כתבה לשון צווי על שני דברים, וכתבה ביניהם האות וי"ו, כוונת התורה שיש לעשות את המצוה בשניהם. (מלבי"ם בפירוש הספרא פרשתל קדושים אות ק"א) והריטב"א בסוגיא כתב בשם הר"ר פנחס הלוי, שהאומר לתת לפלוני דבר זה ודבר זה, לא נפטר אם יתן לו אחד מהם, אף לרבי יונתן. והביאו המלבי"ם כסיוע לכך שבלשון צווי מודה רבי יונתן (ועיין קצות החושן ס' רצ ס"ק א והמעיין במלבי"ם יראה שקושיתו על הריטב"א נופלת) עוד כתב המלבי"ם להסביר את לשוהו של רבי יונתן "משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו", שבמקום שכתוב האות וי"ו משמע שאין הבדל בין אם יהיו שני הדברים ביחד או אחד מהם, כמו במקלל, שהמקלל אביו ואמו או אחד מהם נענש באותו עונש. אבל במקום שהדין האמור נאמר דוקא על אחד הדברים ולא על שניהם, אז צריך להיות כתוב בתורה "או" ואין לדרוש אותה. למשל: "אם עבד יגח השור או אמה כסף שלושים שקלים ישלם" אילו היה כתוב אם עבד ואמה יגח היה משמע שגם אם יגח את שניהם ישלם שלושים שקלים ולא ששים. כתבה התורה "או" ללמד שדין שלושים שקלים נאמר רק באחד מהם.

^[25] דעת רש"י היא, שמקור שיטתו של רבי יונתן בכל התורה הוא מהפסוק "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". שאילו היה כתוב "לא תחרוש בשור ובחמור" היה רבי יונתן מפרש שלא לחרוש בשניהם כרבי יאשיה. ומאחר שהתורה אמרה "יחדיו", יש לנו ללמוד מכאן לכל מקום שלא כתוב "יחדיו" שהדין אמור אף באחד מהדברים. (רש"י ד"ה עד שיפרוט) דעת התוספות, שרבי יונתן הבין כדעתו בפסוקים מסברא, ולא הוכיח את דעתו מהפסוק "לא תחרוש". שכן המילה "יחדיו" לא מיותרת גם אם נסבור כרבי יאשיה, כי צריכים ל"יחדיו" ללמוד שלא נאסר אלא כשהשור והחמור קשורים ביחד, ולא כשחורש בהם באותו זמן ללא קשירה. (תוספות דף צ"ד ע"ב ד"ה אלא, ותוספות סנהדרין ס"ו ע"א ד"ה עד שהביאו את רש"י וחלקו עליו, ועיין מהרש"א בחולין ע"ח ע"ב ד"ה שיפרוט)

^[26] רש"י מפרש, שאף לפני הסברא דמה לי קטלה כולה, מה לי קטלה פלגא, היה ברור, שהשואל חייב אם מתה הפרה אף שלא נשברה קודם. אלא, שאם היה כתוב ונשבר ומת, המשמעות היתה - לולא הסברא ד"מה לי קטלה" - שאם נשברה לבד אינו חייב עד שתמות. והסברא ד"מה לי קטלה" אומרת, שכשם שאם מתה הוא חייב, כך הוא חייב כשנשברה. המהרש"א כתב לפרש, שלולא הסברא ד"מה לי קטלה", במשמעות היתה שהשואל חייב רק כאשר הפרה נשברה ואחר כך מתה. והסברא ד"מה לי קטלה" אומרת, שאין הבדל בין מקרה שנשברה הפרה ואחר כך מתה למקרה שמתה בבת אחת. ומכיון, שכאשר מתה הפרה חייב אף שלא נשברה לפני כן, מדוע כתבה התורה נשבר כלל? הלוא השבירה לא גורמת כלל לחיוב! צריך לומר שהתורה מחייבת על השבירה לבד. (ועיין מה שהקשה המהרש"א על רש"י ותירץ)

^[27] כתב המלבי"ם "ודע כי בכל מקום שנדע מן הענין שהאות וי"ו הוא וי"ו החילוק גם רבי יאשיה מודה שאין צריך מילת "או" ובא לדרשה" (פרשת קדושים ק"א בסוף) המלבי"ם מביא את הגמרא שלנו כדוגמא לכך. ועל פי זה פירשנו. הריטב"א כתב לפרש כן בפשטות, ודחה פירוש זה וכתב דכיון שמשמעות התורה בכל מקום, שאם כתוב ונשבר ומת, צריך שיהיה שניהם, אין לנו להוציא את הפסוק ממשמעו מפני הסברא. וכתב הריטב"א בשם רבו, שהלימוד אינו מהמילה "או", שהרי צריך אותה כדי לחלק. אלא שלא היתה התורה צריכה לכתוב "ונשבר או מת" אלא מת לבד, והיינו יודעים שחייב אף על השבורה משום "מה לי קטלה" וכיון שהמילה ונשבר מיותרת, אנו דורשים אותה לרבות שבויה. אמנם הריטב"א לא גרס כגירסאות שלנו "לחלק הכא לא צריך" אלא גרס "לחלק לא צריך קרא". ומגירסאות שלנו משמע כהפירוש הראשון שכאן הדבר שונה מכל מקום בתורה.

^[28] הקשו התוספות: אם כן, אפשר ללמוד שהשואל חייב בגניבה ואבידה מקל וחומר משבויה, ואז אין מקום לפרוך שבגניבה ואבידה "אפשר למיטרח ואתויי", שהרי אף בשבויה "אפשר למיטרח ואתויי"! תרצו תוספות, שאין אפשרות למצוא דבר שנשבה כמו שאפשר למצוא גניבה ואבידה. ועדיין יש לפרוך ולומר שהשואל פטור בגניבה ואבידה לפי שיכול המשאיל לטרוח ולהביאם בקלות.

^[29] הרמב"ן מתקשה בדברי הפירכא הזאת: הפירכא אומרת, שהשואל פטור בגניבה ואבידה, אף על פי שהוא חייב בשבורה ומתה. לעומת זאת, לפי הפירכא השואל חייב בטענת נגנבה על ידי ליסטים מזוין כדין שבורה ומתה, לכן לא יבוא לידי תשלומי כפל. והלוא אי אפשר לומר כן כי אם השואל פטור בגניבה, בודאי שפטור אף בטענת ליסטים מזוין, שהרי הטעם שיש להקל בגניבה הוא משום שאפשר למיטרח ואתויי, ומאותו טעם יש לפטור אף בליסטים מזוין. וכי מפני שליסטים מזוין נחשב לאונס, יש להחמיר בו יותר מסתם גניבה! ותירץ הרמב"ן: אי אפשר לטרוח ולמצוא דבר שנגנב על ידי ליסטים מזוין, הואיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר. (צד ע"ב ד"ה דהא שואל) ועיין הערה קודמת.

^[30] אף על פי, ששומר שכר פטור מגניבה ואבידה אם היו בעליו עמו, מכל מקום את שכרו הוא מפסיד. ומצאנו בגמרא דין זה לגבי הקדשות, שאף שמפני שאין דין שמירה בהקדש פטור השומר אם נגנבו, מכל מקום הוא מפסיד את שכרו. (ב"מ נ"ח ע"א) ונפסק כך בשו"ע חו"מ ש"א ס' א' לגבי קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות. (קצות החושן סימן ש"ה ס"ק ב')

^[31] האמת היא, שגם רבי טרפון מודה שאומרים דיו, ורק היכא דמיפרך קל וחומר לא אמרינן דיו, דהיינו שבמקום שאם נאמר דיו, נמצא שלא נלמד מהקל וחומר דבר, סובר רבי טרפון שלא אומרים דיו. ובנידון שלנו יש לומר דיו גם לרבי טרפון, שהרי הקל וחומר מלמד שהשואל חייב בגניבה ואבידה, וכשאומרים דיו הוא נפטר מגניבה ואבידה רק בבעלים. הגמרא שלנו רצתה לתרץ גם לפי ההוא אמינא בסוגיא בבבא קמא, שלפי רבי טרפון לא אומרים דיו כלל. (תוספות ד"ה הניחא)

^[32] תוספות ד"ה ויו מוסיף.

^[33] כתבו התוספות בשם רבינו חננאל, שההלכה היא שפשיעה בבעלים פטור. וכן פסק הרי"ף והרמב"ם (פ"ב משאלה ופקדון ה"א) והטור והשו"ע (סימן שמ"ו סעיף א') אמנם פטור בעלים הוא רק בארבעת השומרים. אבל המזיק את חבירו והיה הניזק במלאכת המזיק - חייב. דעת הרמב"ם, שאף על פי שהמקבל שמירה על קרקעות עבדים ושטרות ונגנבו ואבדו פטור. לפי שאין דיני שמירה בהם, אם פשע בהם חייב "שכל הפושע מזיק הוא" (פ"ב מהלכות שכירות ה"ג) והשיג עליו הראב"ד וכתב, ואין פושע - מזיק שאם היה כן, פשיעה בבעלים למה פטור! אלא שאין פושע דומה למזיק. והש"ך תירץ, שאין כוונת הרמב"ם שהפושע הוא ממש מזיק, אלא שמהסברא יש לחייב את השומר שפשע כמו מזיק, וגם אילו לא היה כתוב בתורעה פרשת שומרים, היינו מחייבים את השומר בפשיעה. וסובר הרמב"ם שיש הבדל יסודי בין הפטור בקרקעות לפטור בעליו עמו. קרקעות ועבדים ושטרות אינם בכלל פרשת שומרים, ויש לדון בהם כאילו פרשת שומרים לא נאמרה, לכן השומר עליהם פטור מגניבה ואבידה ומהשבועה. וחייב בפשיעה. כי לא אמרה תורה דבר לגבי קרקעות ועבדים, ואין לנו בהם אלא הסברא. אבל בבעליו עמו, אמרה תורה במפורש שהשומר לא ישלם אף בפשיעה ולמדה התורה שאם בעליו עמו אינו בגדר שומר כלל, אלא ככל אדם הוא נחשב. (ש"ך סימן ס"ו ס"ק קכ"ו) מדברי הש"ך יוצא שהשומר בבעלים פטור אף מהשבועה. ועיין הערה הבאה. הנתיבות הלך בדרכו של הש"ך, אלא שלדעתו, השומר נחשב לשומר כשבעליו עמו, אלא שיש גזירת הכתוב שיהיה פטור מתשלומים אף בפשיעה. (סימן ש"א ס"ק א')

^[34] הקצות החושן נסתפק בדין שמירה בבעלים, האם השומר פטור גם משבועת השומרים או לא? דעת הקצות נוטה, שלא נפטר משבועת השומרים, שהרי לא אמרה תורה אלא "אם בעליו עמו לא ישלם" אבל הוא שומר, וקיימים בו דיני שומר האחרים. בסוף דבריו כתב הקצות, שנחלקו בזה אמוראים בירושלמי, והפוסקים לא הכריעו בזה. (סימן רצא ס"ק י"ח) דעת הנתיבות, שהשומר בבעלים לא נפטר משבועה לכל הדעות. והמחלוקת בירושלמי אינה אלא לגבי השבועה שלא פשע בה, והמחלוקת תלויה במחלוקת שבסוגיא זו בפשיעה בבעלים, שאם הוא פטור, אז אינו צריך להשבע שלא פשע, ואם הוא חייב יש לו להשבע שלא פשע. אבל צריך להשבע שלא שלח יד ושאינה ברשותו לכל הדעות. ובסוף דבריו הביא שהרמב"ן בתשובה כתב במפורש, שהשומר בבעלים חייב להשבע שתי שבועות. (נתיבות סימן רצ"א ס"ק ל"ד)

^[35] הקשה המיוחס לריטב"א: הגמרא לעיל אמרה שלמאן דאמר, דברה תורה כלשון בני אדם יש ללמוד מקל וחומר ששומר שכר חייב באבידה, ולא נאמרה אבידה בפרשה. ולפי זה שומר שכר צריך להיות חייב באבידה בבעלים. ותירץ, שעל כל פנים, הקל וחומר נלמד משומר שכר עצמו, לכן הוא בכלל הדינים שנאמרו בשומר שכר. מה שאין כן בחיוב פשיעה שנלמד בשומר שכר מקל וחומר משומר חנם. ועיין עוד ברש"ש.

עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו". ולשיטת ר' יאשיה דרוש איפוא "או" בכתוב זה!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שאמרו כשיטת ר' יאשיה, ואולם לחלק הכא [כאן] לא צריך. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — סברא הוא בדבר, שכן מה לי אם קטלה [הרגה] כולה, מה לי אם קטלה פלגא [הרגה מקצתה], וכיון שחייב על מות הבהמה — ודאי חייב גם אם נשברה, שהיא כהרוגה למחצה.

א ושואלים עוד: חיוב תשלום על גניבה ואבידה בשואל מנא לן [מנין לנו]?

וכי תימא [ואם תאמר]: נילף [נלמד] משבורה ומתה שאם עליהן חייב, ודאי חייב גם בגניבה ואבידה. אולם אפשר לומר להיפך: מה לשבורה ומתה — דלא [שאי] אפשר למיטרח ואתויי [לטרוח ולהביא] את הבהמה ולהשיבה לבעליה, ולכן השואל משלם מיד את הנזק, תאמר בגניבה ואבידה שאפשר למיטרח ואתויי [לטרוח בחיפוש אחריה ולהביא] ושמא במקרה זה יצטרך בעל החפץ לטרוח ולנסות למצוא אותו!

אלא הראיה לכך היא כי הא דתניא [כפי זו ששנינו בברייתא]: ממה שנאמר "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם" (שמות כב, יג) — אין לי שחייב השואל אלא בשבורה ומתה, ואולם שהוא חייב אף בגניבה ואבידה מנין? אמרת קל וחומר: ומה שומר שכר שפטור משבורה ומתה — חייב בכל זאת בגניבה ואבידה, שואל שחייב בשבורה ומתה — אינו דין שחייב בגניבה ואבידה? וזה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה.

ושואלים מאי [מה] היא לשון זו "אין עליו תשובה"? ומסבירים שדבר זה בא כנגד הטענה הבאה: וכי תימא איכא למיפרך [ואם תאמר שיש מקום לפרוך לשבור] את הקל וחומר ולומר: מה לשומר שכר — שכן משלם תשלומי כפל אם טוען במרמה טענת לסטים מזויין, ואילו השואל במקרה כזה משלם רק קרן

אפילו הכי [כך] קרנא [הקרן], גוף הדבר שמשלם השואל בכל עת עדיפא [עדיף].

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: קסבר [סבור הוא] שלסטים מזויין גזלן הוא, ושומר שכר לא יתחייב כפל על טענה זו, שאינו חייב כפל אלא אם טוען שנגנב החפץ ונמצא שהוא עצמו גנבו, אבל לא על גזילה.

אשכחן [מצאנו, למדנו] בענין שואל לחיוב גם בגניבה ואבידה, לפטור מנא לן [מנין לנו]?, שאם בעליו עמו פטור גם מגניבה ואבידה?

וכי תימא [ואם תאמר] כי נילף [נלמד] משבורה ומתה, הרי אפשר לפרוך זאת ולטעון: מה לשבורה ומתה — שכן אלה הם בגדר אונס, ושמא באונס בלבד הקלה עליו התורה!

אלא יש לומר כי גמר [למד] זאת משומר שכר שנפטר מגניבה ואבידה כשהבעלים עמו. ושואלים: ושומר שכר גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שנפטר במקרה זה? ומשיבים: גמרי חיובא [לומדי אנו את החיוב] של שומר שכר מחיובא [מהחיוב] של שואל; מה להלן בדברים שחייב בהם השואל אם היו בבעלים — פטור, אף כאן בדברים שחייב בהם שומר שכר בבעלים פטור.

ושואלים: במאי גמר [במה, באיזו שיטת לימוד, למד]? אי [אם תאמר] בשיטת מה מצינו, שכשם שקיים דין זה בנושא זה כן הוא גם בנושא אחר, הלא איכא למיפרך כדפרכינן [יש מקום לשבור את ההשוואה כפי ששברנו זאת] לפי הנימוק: שכן אונס!

אלא לא באופן זה למדים, כי אם בצורה אחרת: אמר קרא [הכתוב] "וכי ישאל" (שם) — ואותה וי"ו שבאה בראש המשפט הריהי באה לומר שהוא מוסיף על ענין ראשון. כלומר, דין השואל איננו הלכה נפרדת לעצמה, אלא רק מוסיף על ענין ראשון דינים שלא נאמרו בו, וילמד עליון מתחתון, שדין שומר שכר ("עליון") יש לו המשך בדין שואל ("תחתון").

ומקשים: ואכתי [ועדיין] שואל משומר שכר לא גמר [אינו לומד, אינו ניתן להלמד] דאיכא למיפרך [שיש מקום לשבור] את ההשוואה ולומר: מה לשומר שכר — שכן פטור בשבורה ומתה, תאמר בשואל שחייב בשבורה ומתה!

אלא יש לשנות את דרך ההוכחה מתחילה ולבנותה בצורה אחרת, וכך נלמד: גניבה ואבידה בשואל לחיובא מנלן [לחייב אותו מנין לנו] — דגמר [שלמד] משומר שכר בקל וחומר, ובדיני קל וחומר קיים הכלל: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שאף שנראה שהוא חמור יותר — אין מחמירים על הנלמד ("הבא מן הדין") יותר מאשר במקור הדין ("נדון"), ולכן: מה גניבה ואבידה שבשומר שכר אם היה זה בבעלים עימו — פטור, אף גניבה ואבידה שבשל שואל שלמדנוה בקל וחומר משוכר — נמי [גם כן] בבעלים פטור.

ומקשים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח למי שיש לו] שיטה זו של 'דיו' בקל וחומר, אלא למאן דלית ליה [אלא למי שאין לו] שיטה זו של 'דיו' מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא כך יש לומר לשיטתו שהדבר נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב] "וכי ישאל" ואותו וי"ו שבראש המשפט מוסיף על ענין ראשון — לעשות את שניהם כיחידה אחת, וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון.

ב באותו ענין עצמו איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה זו: פשיעה בבעלים, אם פשע השומר בשמירת החפץ והיה הדבר בנוכחותם של הבעלים (שהם שאולים או שכורים אצלו), מה יהא הדין? פליגי [נחלקו] בה, בשאלה זו, רב אחא ורבינא. חד [אחד מהם] אמר: חייב, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור.

מאן [מי שאמר חייב קסבר [הוא סבור] שמקרא נדרש לפניו, שגם אם קושרים דבר האמור בנושא אחר לנושא הסמוך לו הרי זה רק לפרשה הסמוכה לפניו ולא לפני פניו, לא לפרשה המצויה קודם לראשונה, ולעניננו:

הלכך [על כן] "אם בעליו עמו לא ישלם" — על השומר חנם שהוא "לפני פניו" לא כתיב [נאמר], ופשיעה נמי [גם כן] "על כל דבר פשע" — בשומר שכר ובשואל לא כתיב [נאמר]. הלכך [על כן] בשומר שכר ובשואל לחיוב שאף בהם חייב השומר על פשיעה מנין יודעים אנו — אתיא [בא נלמד] הדבר בקל וחומר

אבל דין זה בבעלים לפטור אף בשומר שכר ובשואל — לא יחול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — כי כתיב [כאשר נאמר] במקרא "אם בעליו עמו לא ישלם" — נאמר דין זה רק על שואל ועל שומר שכר, וכיון שכך אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב [על אותם חיובים שנאמר בהם במפורש הוא שנאמר] ולא על דינים אחרים (כגון פשיעה).

מאן [מי] שאמר פטור קסבר [סבור הוא]: כי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ולכן כי כתיב [כאשר נאמר במקרא] "אם בעליו עמו לא ישלם" (שם יד) — על שומר חנם נמי כתיב [גם כן נאמר] הדבר. ומנסים להביא ראיות לשתי השיטות.

תנן [שנינו במשנתנו]: השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, וכן השואל את הפרה ושכר בעליה עמה, או שאל בעליה או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה — פטור. ואילו שומר חנם לא קתני [שנה] כאן, משמע שאינו נפטר בבעלים!

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך רצונך לדייק; שומר שכר מי קתני [האם שנה פה]?

אלא חייב אתה להסביר כי התנא מילתא [דבר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

unless the verse specifies that one is liable only where he curses both together, which it does not do in this case.

The Gemara answers: You can even say that Rabbi Natan’s derivation from the word “or” is in accordance with the opinion of Rabbi Yoshiya, as here, in the verse concerning a borrower’s liability, there is no need for the word “or” to divide the cases. What is the reason? The fact that injury and death are alone sufficient to engender liability is based on logical reasoning, as follows: What difference does it make to me if it is entirely killed, and what difference does it make to me if it is partially killed, i.e., injured? Either way, the animal is not in the state in which it was borrowed, so the borrower is liable to compensate the owner.

§ The Gemara asks: From where do we derive the liability of a borrower in a case of theft or loss?

And if you would say: Let us derive it from the fact that a borrower is liable if the animal entrusted to him was injured or died, because theft and loss are similar to injury and death in that they are cases of accidents, this derivation can be refuted. What is notable about a case where the animal was injured or died? It is notable in that it is no longer possible to make an effort and bring the animal back to its undamaged state, and so it is reasonable that the borrower is liable for such occurrences. Shall you also say this ruling about a case of theft or loss, where it is still possible to make an effort to locate and bring back the animal? Since the animal is still extant, perhaps the borrower should not be liable.

Rather, a borrower’s liability for theft and loss is derived like that which is taught in a baraita: From the verse: “And it is injured or dies” (Exodus 22:13), I have derived only that a borrower is liable if the animal is injured or dies. From where do I derive that he is liable in a case of theft or loss? You can say it is an a fortiori inference: If a paid bailee, who is exempt from liability in a case in which the animal is injured or dies, is nevertheless liable in a case of theft or loss, then with regard to a borrower, who is liable in a case in which the animal is injured or dies, isn’t it logical that he should also be liable in a case of theft or loss? And this is an a fortiori inference that has no refutation.

The Gemara asks: What is added by the conclusion of the baraita that this is an a fortiori inference that has no refutation? The Gemara explains that the baraita anticipated the following rebuttal: And if you would say that the a fortiori inference can be refuted as follows: What is notable about the case of a paid bailee? It is notable in that he pays the double payment when he takes a false oath stating the claim that the deposit was taken by an armed bandit. If so, can you derive a halakha from the case of a paid bailee to that of a borrower, who pays only the principal in such a case? It would appear that a borrower does not always bear a more severe level of liability, and the a fortiori inference is thereby undermined.

Anticipating this refutation, the baraita states that it is invalid because even so, the fact that a borrower is liable to pay the principal when he claims the deposit was taken by an armed bandit, without the ability to exempt himself by taking an oath, is a greater stringency than the fact that a paid bailee is liable for the double payment, but only if he takes a false oath to that effect. Consequently, a borrower has a more severe level of liability, and the a fortiori inference is valid.

Alternatively, if you wish, say that the baraita holds that an armed bandit is classified as a robber. The paid bailee is not liable for the double payment if he claims that the deposit was taken by an armed bandit, as the double payment is paid only for a false claim of theft, not robbery. Consequently, the basis of the refutation is flawed.

The Gemara asks: We have found sources for the liability of a borrower in a case of theft or loss; from where do we derive a source for the halakha that in a case of theft or loss he is exempt if he had also borrowed the services of the owner at the same time as borrowing the animal? The verse describing his exemption from liability is stated only with regard to a case in which the animal entrusted to him is injured or dies (see Exodus 22:13).

And if you would say: Let us derive it from the fact that a borrower who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is injured or dies, as the type of occurrence should not make any difference, then one can counter: What is notable about a case in which it is injured or dies? It is notable in that it is an unavoidable accident, and so it is reasonable that one’s liability be limited. Can you say the same in a case of theft or loss, which theoretically he could have prevented?

Rather, derive the halakha that a borrower who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is injured or dies from the halakha of a paid bailee, who is exempt for theft and loss if he had borrowed the services of the owner at the same time as the animal. The Gemara asks: But from where do we derive that the exemption from liability also applies to a paid bailee himself? We derive the limitation of liability of a paid bailee from the limitation of liability of a borrower: Just as below, with regard to a borrower, for those cases in which the verse states that he is liable, it states that if he borrowed the animal together with the services of the owner that he is exempt, so too, here, with regard to a paid bailee, for those cases in which he is liable, if he undertook to safeguard the animal together with borrowing the services of the owner, then he is exempt.

The Gemara asks: Through what method is this derived? If it is derived through an interpretive principle known as: What do we find, i.e., a comparison between cases with similar details, this can be refuted, just as we refuted the possibility of deriving a limitation on one’s liability in a case of theft or loss from a case in which the animal was injured or died. Because a case in which it is injured or dies is an unavoidable accident, it is reasonable that one’s liability be limited specifically to such circumstances.

Rather, the halakha that a bailee who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is stolen or lost is derived as follows: The verse states: “And if he borrows” (Exodus 22:13). The conjunctive “and” indicates that the passage detailing the liability of a borrower is adding to the first matter, i.e., it should be seen as a continuation of the previous passage detailing the liability of a paid bailee. And therefore, let the case of a paid bailee above be derived from the case below of the borrower, including the exemption from liability in a case in which the services of the owner were borrowed at the same time as the animal.

The Gemara raises a difficulty: But still, the halakhot of a borrower cannot be derived from those of a paid bailee though an a fortiori inference, as an attempt to do so can be refuted as follows: What is notable about the case of a paid bailee? It is notable in that he is exempt in a case in which the animal is injured or died. Shall you also say the same for a borrower, who is liable in a case in which the animal is injured or dies? Since a borrower has a more severe level of liability, perhaps the exemption from liability that exists in a case of theft or loss for a paid bailee is not in effect with regard to a borrower.

Rather, the halakha that a borrower who also borrowed the services of the owner is exempt if the animal is injured or dies is derived as follows: From where did we originally derive the liability of a borrower in a case of theft or loss? It was derived though an a fortiori inference from the fact that a paid bailee is liable. One of the principles of an a fortiori inference is that it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In other words, a halakha derived by means of an a fortiori inference is no more stringent than the source from which it is derived. Accordingly, just as in a case of theft or loss of a deposit entrusted with a paid bailee who undertook to look after it together with borrowing the services of its owner, the bailee is exempt, so too, in a case of theft or loss of a deposit entrusted with a borrower who had borrowed it together with the services of its owner, the borrower is exempt.

The Gemara asks: This works out well according to the one who accepts the principle of: It is sufficient. But according to the one who does not accept the principle of: It is sufficient, what can be said; how does he derive a borrower’s exemption from liability in a case in which he borrowed an item together with its owner’s services and the item was lost or stolen?

Rather, it is derived as follows: The verse states: “And if he borrows” (Exodus 22:13). The conjunctive “and” indicates that the passage detailing the liability of a borrower is adding to the first matter, i.e., the halakhot of a paid bailee. And therefore let the case of a paid bailee above be derived from the case below of the borrower, and halakhot applying to the case below, of a borrower, can be derived from the case above, of a paid bailee.

§ An amoraic dispute was stated: With regard to a mishap that occurred due to a borrower’s negligence in safeguarding the deposit he borrowed together with the services of its owner, Rav Aḥa and Ravina disagree. One Sage says he is liable, and one Sage says he is exempt.

The one who says he is liable holds that the verse beginning: “And if he borrows,” which details the exemption from liability when one borrows an item together with its owner, is expounded in connection with the passage preceding it, i.e., that of a paid bailee, but not in connection with the passage preceding the one preceding it, i.e., that of a unpaid bailee.

Accordingly, the verse: “If its owner is with him, he does not pay” (Exodus 22:14), which appears in the passage of a borrower, is not written in reference to an unpaid bailee, and so that exemption from liability does not apply to him. And in addition, the liability for negligence, which appears in the passage of an unpaid bailee, is not written in reference to a paid bailee or a borrower. Accordingly, the liability of a paid bailee and of a borrower in a case of negligence is derived only via an a fortiori inference from the liability of an unpaid bailee, not from an explicit verse.

But it is not possible to derive that even a paid bailee and a borrower are exempt in cases where they took hold of an item together with borrowing the services of its owner and a mishap occurred due to their negligence. What is the reason for this? When it is written: “If its owner is with him, he does not pay,” that is in reference only to a borrower and to a paid bailee. Even then, it is written in reference to only those liabilities that are written explicitly with regard to them. It is not written with regard to their liability for negligence, which is derived only through an a fortiori inference. Consequently, the borrower and the paid bailee are liable for negligence even in a case where they also borrowed the services of its owner.

Conversely, the one who says that a borrower is exempt holds that the verse: “And if he borrows,” which details the exemption from liability in a case where one borrows an item together with the services of its owner, is expounded in connection with the passage preceding it, i.e., that of a paid bailee, and also in connection with the passage preceding the one preceding it, i.e., that of a unpaid bailee. And accordingly, when it is written: “If its owner is with him, he does not pay,” this exemption is written also in reference to an unpaid bailee, limiting his liability even in a case of negligence.

The Gemara suggests proofs for each opinion: We learned in the mishna that in the case of one who borrowed a cow and he borrowed the services of its owner together with it; or one who borrowed a cow and he hired its owner with it; or if one borrowed the services of the owner or hired him and afterward borrowed the cow; in all such cases, if the cow died, the borrower is exempt. The Gemara explains the proof: The mishna mentions the exemption from liability with regard to a borrower, whereas it does not teach it with regard to an unpaid bailee, who is liable only for a mishap that was the result of his negligence. Presumably, this is because exemption from liability does not apply to a mishap that is the result of the bailee’s negligence.

The Gemara rejects the proof: But even according to your reasoning, does it teach exemption from liability with regard to a paid bailee? It does not, although it certainly applies to at least cases of theft and loss.

Rather, with regard to the tanna of the mishna, the matter

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דפרכינן: מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל. אע"ג דבשואל איכא חומרי טפי טובא דחייב בשבורה ומתה ובשבויה, מה שאין כן בשומר שכר, הא לאו למימרא שהיא שומר שכר חמור משואל קאמר, אלא משום דבקל וחומר משומר שכר קאתי השתא לחיובי שואל בגנבה ואבדה, דמדחייב בכאן בקל קל וחומר בחמור, אתי למפרך ואמאי, אע"ג דאשכחן חומרי טפי בשואל משומר שכר, אפילו הכי אפשר דכשם שהחמיר וחייב לענין כפל בשומר שכר טפי משואל, הכי נמי איכא למימר דאע"ג דהחמיר בגנבה ואבדה דעלמא בשומר שכר לחייבו בהם, לא החמיר בשואל לחייבו אלא לפוטרו. (שיטמ"ק).
והראב"ד תירץ דשאני הכא משום דליתיה בתורת שאלה כלל דאיהו לית ליה ממונא לאושולי, ואי שאיל איהו נמי לא מחייב בתשלומין, וכיון דליתיה בהנך מצות לא הוי שליח כדאמרינן (גיטין כג, ב) לגבי גט דלא הוי שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין. ע"כ. ואינו מחוור בעיני דעבד ודאי בתורת שאלה איתיה ואי שאיל חייב בתשלומין אלא דהשתא לית ליה, וכדאמרינן בפרק קמא דמכלתין גמ' ראה את המציאה ונפל לו עליה (י, ב) אמר רבינא היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחו, ואקשינן אלא מעתה האומר לאשה ולעבד צאו גנבו לי דלאו בר חיובא נינהו הכי נמי דליחייב שולחן, ופריק אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא מיהא לית להו לשלומי דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם, ואינו דומה לגט וקידושין דאינם בני הכי כלל. והנכון מה שתירץ הרמב"ן דה"ק דאפי' למ"ד שלוחו של אדם כמותו וכו'. (שיטמ"ק).

שומר שכר אע"פ שביארנו שהוא חייב בגנבה ומאחר שאינו פוטר עצמו בטענה זו אינו משלם כפל אם נמצא שהוא גנבה יש צדדין שהוא פוטר עצמו בטענת גנבה ושמשלם כפל אם נמצא שהוא גנבה והוא שומר שכר שטען שליסטים מזויין גנבה הימנו שזהו אונס לענין פטור ונקרא גנב לענין חיוב כפל בטענה זו אם נמצא שהוא גנבה וכבר בארנוה בבבא קמא:

אפילו תימא רבי יאשיה לחלק לא צריך קרא מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. לכאורה נראה דאף על גב דכתב רחמנא ונשבר ומת סברא הוא דנשבר או מת קאמר דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. אבל אינו נכון דאף על גב דסברא הוא דכיון דכתיב ונשבר או מת בכל התורה כולה לא משמע אלא שניהם הכא נמי הוה דרשינן ליה וגלי קרא דלא נימא סברא. לכך פירש רבינו דהכי קאמר דלא איצטריך רחמנא למכתב אלא ומת לחוד לחיובא והוה אמינא דהוא הדין דנשבר חייב דמה לי קטלה כולה וכו' ומיתורא דכתיב ונשבר או מת היינו לרבות את השבויה דהוה סלקא דעתך שיהא פטור משום דהוי אונסא דלא סליק אדעתא. וכי תימא אם כן לכתוב או ולא לכתוב ונשבר. הא ליכא למימר דלאו אורחא דקרא למכתב או עד דכתב מידי קודם לכן. הריטב"א.

וכי תימא איכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. פירוש דקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו אין שומר שכר משלם עליו את הקרן כיון דגנבה באונס הוא הילכך בנשבע שהוא כן פטור מן הקרן ואם נמצא שהוא ברשותו משלם כפל דבכל טענת גנבה שאדם נפטר מן הקרן בשבועה איכא כפל כשנמצא ברשותו בין שתהא גנבה שלא באונס או גנבה באונס. הריטב"א.

תאמר בשואל שמשלם את הקרן אינו משלם כפל. ואם תאמר ומנלן דשואל חייב בגנבה זו דכיון דאמרת ליסטים מזויין גנב הוא דהא עד השתא לא קים לן שיהא שואל חייב בגנבה ואבדה. ויש לומר דהני מילי בגנבה דעלמא דאפשר לבעלים למטרח בתרה אבל בגנבה שעל ידי ליסטים מזויין דלא אפשר למטרח בתרה קים לן שהשואל חייב בה כשם שהוא חייב על השבויה וכדפרישנא. הריטב"א. וכן כתב הר"ן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: תאמר בשואל שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דהא מחייב קרן. ואם תאמר מאי קאמר והא רוצה לדחות עתה דלא ידעינן גננה ואבדה בשואל ואם כן מנא ליה דשואל חייב בטוען טענת ליסטים מזויין והא גנבה היא על כרחך מדקאמר רחמנא דשומר שכר חייב כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאי אונס הוא לא הוה שומר שכר מחייב כפל בטענתו דאינו משלם כפל אלא בטוען טענת גנב. ויש לומר דאף על גב דגנבה היא מכל מקום ידעינן שפיר דשואל חייב בהאי גנבה דילפינן לה שפיר משבורה ומתה דעד כאן לא שבקינן למילף גנבה ואבדה דשואל משבורה ומתה אלא משום דלאו היינו דומיא דשבורה ומתה דשבורה ומתה לא אפשר למטרח ולאתוייה וגנבה ואבדה אפשר למטרח ולאתוייה ודוקא סתם גנבה הוא דהוי הכי אבל גנבה דליסטים מזויין הוי שפיר דומיא דשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאתוייה. ומשני אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ואפילו פירכא לא שייך למפרך כלל דאדרבה כפל דשומר שכר משלם היינו משום דקל הוא אבל שואל חומרתו גרמה לו דאינו משלם כפל. עד כאן.
ואם תאמר השתא משמע דסבירא לן כפילא ודיפא מקרנא ואם כן לפום מאי דאמרינן חומרו של שומר שכר מביאו לידי קולא וקולא של שואל מביאו לידי חומרא דהא משום דשומר שכר חמור לשלם את הכפל החמור בטוען טענת ליסטים מזויין אתה מיקל עליו שישלם את הקרן הקל בגנבה דעלמא ושואל שהוא קל שמשלם את הקרן הקל בטענת ליסטים מזויין שיהא חמור לשלם את הכפל החמור בגנבה דעלמא. יש מתרצין בתוספות דהכא מאבדה פרכינן דלית בה כפילא והכי פרכינן מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין הילכך ישלם את הקרן באבדה מכיון דלית בה כפילא תאמר בשואל שמשלם את הקרן שהוא קל בטענת ליסטים מזויין שפוטרו מן הכפל הא ודאי כשם שהוא קל לענין שמשלם קרן כך הוא קל לענין אבדה שיהא פטור אף מן הקרן וכיון דפטור מן האבדה פטור מגנבה דהא איתקש בשומר שכר ואין פירוש זה מחוור לפי לשון הגמרא. והנכון בעיני דכי אמרינן השתא דכפילא חמירא מקרנא היינו טוען טענת ליסטים מזויין דודאי קלא אית לה למילתא וכי טעין הכי בשקרא קרוב הדבר שיתברר שקר שלו ויבא לידי כפל אבל בגנבה דעלמא דלית לה קלא ולא ידיעא מילתא לא מיבריר שקרא דידיה כולי האי וסבירא לו קרנא עדיפא מכפילא. ומהדרינן איבעית אימא דאפילו כליסטים מזויין קרנא עדיפא מכפילא ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא. פירוש ואין כפל אלא בטוען טענת גנבה. הריטב"א.
וזה לשון הרשב"א: הא דפרכינן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על גב דבשואל איכא חומרי טפי טובא דחייב בשבורה ומתה ובשבויה מה שאין כן בשומר שכר. הא לאו למימרא שיהא שומר שכר חמור משואל קאמר אלא משום דבקל וחומר משומר שכר קאתי השתא לחיובי שואל בגנבה ואבדה דמדחייב בכאן בקל קל וחומר בחמור אתי למפרך ואמאי אף על גב דאשכחן חומרי טפי בשואל משומר שכר אפילו הכי אפשר דכשם שהחמיר וחייב לענין כפל בשומר שכר טפי משואל הכי נמי איכא למימר דאף על גב דהחמיר בגנבה ואבדה דעלמא בשומר שכר לחייבו בהם לא החמיר בשואל לחייבו אלא לפוטרו. עד כאן.

ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא. ואם תאמר מכל מקום נהי דלא משכחת כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מכל מקום משלם ליה בטוען טענת נגנבה באונס. הא דהכא לא קשה מידי דכל כמה דלא מוכחא לן אכתי גנבה ואבדה בשואל יכול להיות בשואל כפל בטוען טענת גנבת אונס ולהכי לא הוה מצי למפרך מינה מידי. אבל בהכונס צאן לדיר משמע דלא משכחינן גנבה באונס בשומר שכר אלא בליסטים מזויין ודבר תימה הוא. תוספות שאנץ.

איתמר פשיעה בבעלים וכו'. כתוב בתוספות ועוד דאפשר למאן דאמר מקרא נדרש לפניו או אין בדרש לא אמרינן כן בכל מקום וכו' דהכל לפי הענין. וכן מוכח בפרק קמא דראש השנה גבי יובל ובזבחים גבי ונתת באצבעך. הרא"ש.

בהנך חיובי דכתיב בה ובהדיא הוא דכתיב. קצת קשה אם כן שבויה בשואל תתחייב כבעלים. ויש לומר כמאן דכתיב דמי וכמאן דמדמי לה לשבורה ומתה. ועוד דמקל וחומר אתי לה דהשתא הנהו חיובי דסלקא דעתיה פטור בבעלים שבויה דלא סלק דעתיה לא כל שכן שיפטור. ועוד דאתא מגנבה ואבדה דפטירי בין בשומר שכר בין בשואל בבעלים. ולאידך דאמר מקרא נדרש לפני פניו פשיט בשואל ושומר שכר פטור מטעם דיו. ועוד דכיון דלא אשכחן דמחייבת בשום מקום בבעלים לא סלקי. ועוד דילמד תחתון מעליון וכולהו ילפי לה משומר חנם או בבת אחת או בזה אחר זה. שיטה.

וליטעמיך שומר שכר מי קתני פירוש דאף על גב דקתני שכרן היינו שהמשאיל היה שוכר לשואל. אבל לגבי השומר את הפרה לא קתני תנא אלא שואל ולא קתני לא שומר שכר ולא שומר חנם וזה שאמר רש"י דלא גרסינן השוכר גבי פרה אלא גבי בעלים דאלו גרסינן שוכר גבי פרה הא קתני על כרחיך שומר חנם או שומר שכר. הריטב"א ז"ל.

גמרא מה לי קטלא כולה ומ"ל קטלא פלגא כו' לפי פרש"י בפשיטות טפי ה"ל למימר דכיון דקטלא כולה פסיקא ליה לחייב ל"ל למכתב נמי קטלה פלגא אי לאו לחיובי נמי בקטלא פלגא לחוד ויש ליישב דאיכא למימר דאתא למעוטי קטלה פלגא וה"ק דנשברה אינו חייב עד דמתה ודוחק ולולי פרש"י היה נראה לפרש דה"ק מה לי קטלא כולה מעיקרא דהיינו מתה לחוד ומ"ל קטלא פלגא קודם שמתה ולא אצטריך למכתביה אלא לאשמעי' דבשבורה לחוד נמי חייב ודו"ק:

שם הלכך בש"ש ובשואל לחיובא אתיא בק"ו מש"ח אבל בבעלים כו' מגופיה ודאי נמי דהוה שפיר אתי לחיובי פשיעה בשומר שכר ובשואל דלא גרע מגניבה ואבידה בלא פשיעה בש"ש ושבורה ומתה בלא פשיעה בשואל אלא דא"כ ליכא לחיובי אלא שלא בבעלים ומה"ט אצטריך למ"ד פשיעה בבעלים בש"ש דרשה דלפני פניו לפטור נמי בש"ח דאי לאו הכי הוה אתי לחיובי פשיעה בבעלים בש"ש ובשואל מש"ח וק"ל:

ד"ה אתמר וכו' עד לא משום שכן הלכה אלא שלא יקשה לדידיה מהאמוראים ראשונים. ור"ל לא שמקשה ממ"ד דס"ל דחייב ארבא דאיכסיף אלא בהיפוך שמקשה למ"ד דחייב מרבא דאיכסיף דאם איתא שהאמת אתך דחייב לא הוה איכסיף רבא דהוא אמורא ראשון וק"ל ועיין לעיל בתוס' פרק האומנין (בבא מציעא דף פ"א) בד"ה הניחא למ"ד:

תוס' בד"ה אתמר כו' רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל אע"ג דהוי כו' כצ"ל ונ"ב וכן ברי"ף ורא"ש ונ"י וכן בפרק גיד הנשה ע"ש:

גמרא אלא למאן דל"ל דיו מא"ל. תימה דע"כ לא שמעינן ליה אלא בכגון קרן ברה"נ דמהק"ו שפיר מצינן למילף נ"ש כמו בשן ורגל דקילי מיניה אבל הכא הרי לא מצינו בשום צד חיובא בבעלים לא בגו"א דש"ש ולא באונסים דשואל וממה תילף לחיובא ולפי' הרר"ח שבתוס' ב"ב וזבחים בהא דק"ו לשכינה י"ד יום יל"ק וכה"ג מצינו בערכין (כח) במשנה לראב"ע דיליף ק"ו מגבוה להדיוט דלא יבזבז יותר מחומש אף דלגבוה סגי בשיור כ"ש ואולי י"ל דזה דמי לס"ד דר"א מדפתי בב"ק שם דמייתי בק"ו למפץ במת טומאת ז' (והיינו בשאר כלי עץ הפשוטים כמש"כ התוס' שם) מפכין קטנים אע"ג דלא הם במת טמאים ט"ז (ר"ל דאינם נעשים אה"ט) ולא מפץ בזב (אע"ג דנעשה אה"ט דהיינו פשכ"ע) טמא ט"ז רק טומאת ערב אבל מ"מ ל"ד לשם דהתם עכ"פ איתא ט"ז בטומאת מת וחיובא בבעלים ליתא כלל ואפשר משום דפטור בבעלים חידוש הוא כמ"ש התוס' לקמן (צו) ד"ה ונשאל ע"ש ואין לך בו אלא במקום חידושו:

גמ' שם הלכך בש"ש ובשואל לחיוב אתיא בק"ו מש"ח אבל בבעלים לפטור כו' לא כו'. ק"ל דמ"מ נימא דיו דמהיכא ילפת להו פשיעה מק"ו דגנבה ואונס דיה להיות כנידון דבבעלים פטור ואף לדברי המהרש"א דלחיובא שלבב"ע בלא ק"ו מש"ח הוה ידעינן מגופייהו וא"כ מיפרך הק"ו מ"מ לרבנן דר"ט מא"ל ואולי משום דאין זו סברא דש"ח מחוייב בבעלים ובשכר יהא פטור ואין זה אלא כמו גילוי מילתא בעלמא כמו בתו לאביי בסנהדרין (עו) וכן בשואל:

גמ' שם כי כתיבא כו' אהנך חיובי דכתיבי בהו בהדיא כו'. נראה דאף למאן דיליף לעיל אבדה מק"ו דגנבה מ"מ קאי עלה נמי הואיל דהק"ו הוא מינה ובה משא"כ פשיעה דהק"ו הוא מש"ח אך ק"ק דנילף פשיעה ממש ג"כ מגנבה בק"ו כמ"ש הרש"א וליהוי כדכתיבה להדיא והדר לילף פטור בש"ח בק"ו דש"ש וי"ל משום דפשיעת מיתה ליכא למילף מגנבה דאפשר דטרח ומייתי לה ולא יפסיד כמו בהוכר הגנב לעיל (צג ב) אך בשואל דכתיב ג"כ מת קשה:

גמ' שם תנן כו' השואל הפרה ושכר בעליה עמה כו'. במשנה לא נזכר עוד הפעם בשואל גבי ושכר בעליה ונ"ל דהש"ס הוסיף זה לביאור לומר דהשואל דרישא קאי ג"כ על שכר בעליה דלא תימא דלצדדין קתני ואו שכר קאי אשוכר פרה (וע"ד שתירץ רנב"י בב"ק טז ב ברייתא דטרפה בהמה ואכלה ע"ש וכן בש"מ) וזה מוכח מסיפא דלא תני ואח"כ שאל הפרה או שכרה:

רש"י ד"ה ולא לפני פניו. לא איתקש בוי"ו יתירה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מקרא נדרש. בסמיכת הפרשיות כו'. לולי פי' הנל"פ דר"ל וי"ו דוכי ישאל דדריש ליה נמי אש"ח דלפני פניו:

תד"ה דאפשר. וי"ל דשבויה ל"א כו'. ונ"ל דמוכרח יותר מהא דלא דחי לעיל בסברא זו דלא אפשר כו' הא דבעי למילף שבויה משבורה ומתה:

תד"ה הניחא. דקאמר הניחא למ"ד דלא מצי כו' אלא למ"ד דמצי כו' מא"ל. כצ"ל ולפ"ז צ"ל בסה"ד ואפ"ה קאמר הניחא למ"ד כו' ועמש"כ לעיל טז ב בס"ד:

אִתְּמַּר פְּשִׁיעָה בַּבְּעָלִים פְּלִיגֵי בָּהּ רַב אֲחָא וְרַבִינָא. הנה בתוספות בדבור המתחיל אתמר, הביאו ראיה לפסק רבנו חננאל ז"ל מחולין (חולין קיח:) דקיימא לן כרבי יוחנן דסבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ושוב פקפקו בזה למאן דמוקי התם דפליגי בסברה אין ראיה מהתם.
והקשה לי חכם אחד אמאי לא הביאו ראיה מגמרא דראש השנה (ראש השנה ט:) דאמר רבי יוחנן זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו עד כאן דבריו.
והשבתי לו נראה לי בס"ד דאין מגמרא דראש השנה הנזכר הוכחה לפלוגתא דמקרא נדרש לפניו או אם לפניו ולפני פניו דאמרינן בעלמא יען דאיכא למימר מה שאמר בראש השנה קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו לאו על כל מקרא דעלמא קאי אלא קאי על מקרא זה דיובל דוקא וכמו שכתב הגאון טורי אבן על מה שאמרו בגמרא לעיל מזה על רבי יהודה קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו דהאי אקרא דיובל היא לחודיה קאי ומשום רבויא דיובל אי אפשר לדרוש מיעוטא דהיא אלא אלפניו לחוד אבל בכל מקום סבירא ליה דלפני פניו נמי נדרש עד כאן לשונו. ועל כן גם מה שאמרו כאן על חכמים קסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, יש לפרש על האי קרא דיובל היא קאי אבל בעלמא אפשר דלא סבירא ליה נדרש לפני פניו אלא נדרש לפניו דוקא.
ואם תאמר מה טעם מצאו כן למדרש לפני פניו נמי? נראה לי בס"ד משום טעמא דהסביר לן רבי יוסי לפי שאפשר בלא שלוח עבדים ואי אפשר בלי תקיעה דבר אחר זו מסורה לבית דין וזו אין מסורה לבית דין והשתא יש לומר כיון דדרשינן מיעוטא דהיא דקאי אלפניו שהוא שלוח עבדים איך לא דרשינן מיעוטא דהיא גם אלפני פניו שהוא תקיעת שופר דאיך יתכן לומר דלא קפיד רחמנא אשופר השתא ומה שלוח עבדים דאפשר שלא יזדמן עבד עברי שטעון שלוח וגם עוד דאין זו מסורה לבית דין כי אפשר שיזדמן עבד ואין רוצים לשלחו קאמר קרא היא שתעכב וכל שכן שופר דאי אפשר שלא יהיה מצוי שופר בעולם וגם הוא דבר המסור לבית דין דודאי יעכב זה ביובל וקאי מיעוטא דהיא גם על שופר ולכן כיון דאיכא טעמא הכא למדרש אלפני פניו נמי דרשי חכמים להאי קרא גם אלפני פניו אבל בעלמא דליכא טעמא כהאי גונא אין הכי נמי סבירא ליה דאין נדרש אלפני פניו ועל כן ליכא הוכחה מהך דראש השנה הנזכר לענין פלוגתא זו.
ונומיתי עוד לתלמיד חכם הנזכר אשר נתקשיתי בתוספות דגמרא ראש השנה הנזכר בדבור המתחיל מקרא שכתבו והא דמוקמי רבוייא דיובל לפני פניו ולאחריו משום דבעלמא נמי דריש הכי וכו' וקשיא לך כיון דרבי יהודה דריש הכי בעלמא איך סלקא דעתיה דתלמודא במציעא כאן בדף צ"ה הנזכר לומר הא מני רבי יהודה היא מאחר דאית ליה לרבי יהודה מקרא נדרש לפני פניו עד כאן דבריך.
הנה אתה חשבת דכונת התוספות לומר דרבי יהידה דריש בעלמא להדיה אלפני פניו ובאמת זה אינו דלא מצינו לרבי יהודה דדריש להדיה כן בשום מקום אך כוונתם לומר כיון דמצינו בעלמא האי דרשה דאיכא דדרשי אלפני פניו יש לנו לומר דגם רבי יהודה דריש כן בעלמא כמו דדרשי אחרים הכי אבל אין כונתם לומר דנמצא כן להדיה דדריש רבי יהודה אלפני פניו ואם כן מה שייך להקשות על דבריהם אלו מן הסלקא דעתיה דגמרא דמציעא דשוב נדחה דבר זה כי כיון דתלמודא דחי דבר זה דקאמר הא מני רבי יהודה אין הכי נמי יש לומר דרבי יהודה הכי סבירא ליה דנדרש לפני פניו.
ובהיותי מעיין בזה ראיתי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת לב:) במיתת הבנים חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ביטול תורה וקאמר בגמרא למאן דאמר בעון מזוזה מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולמאן דאמר בעון ביטול תורה גם כן סבירא ליה מקרא נדרש לפניו ולפני פניו דכתיב לפני פניו וְלִמַּדְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא, יט) ועוד אתמר התם פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ציצית וקאמר בגמרא בשלמא למאן דאמר בעון מזוזה דכתיב וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ (דברים יא, כ) וכתיב בתריה לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם (דברים יא, כא) אלא למאן דאמר בעון ציצית מאי טעמא? ומשני דכתיב גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים וכו' (ירמיה ב, לד) עיין שם.
ואם כן השתא אפילו אם נאמר דרבי יהודה הוא דסבירא ליה בעון מזוזה מכל מקום משמע דסבירא ליה דדרשינן לפניו ולא לפני פניו דהא לא קאמר בעון ביטול תורה נמי אלא אמר בעון מזוזה דוקא ועל כן קשא איך כאן רבי יהודה עצמו שהוא בר פלוגתיה דרבי מאיר דריש רבויא דיובל אלפני פניו ואלאחריו? וצריך לומר כמו שכתבו התוספות ז"ל דהכא שאני כיון דאיכא היא למיעוטא הפך היובל שהוא רבוייה הוכרח לאוקמי מיעוטא דהיא אלפניו דוקא ורבויא דיובל אלפני פניו דוקא. אי נמי כתירוץ השני של התוספות.
ושוב אמרתי לתרץ הך גמרא דשבת הנזכר שאני משום דפסוק 'וְלִמַּדְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם' דקאי על לימוד תורה אפליג טובא מפסוק 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם' (דברים יא, כא) ולהכי בכהאי גונא לא דריש רבי יהודה אלפני פניו.
ברם הא תמיהא לי כיון דיובל שהוא רבוייא מוכרח שיפרשנו רבי יהודה אלפני פניו דוקא ולא אלפניו איך יצוייר כזאת במקראות שיחזור המקרא על לפני פניו ולא יחזור אלפניו והיכן מצינו בכהאי גונא?
ונתיישב אצלי דבר זה בס"ד בפסוק כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו, יג) דכתב הרא"ם ז"ל (בפרשת לך לך דף ך' ע"ב אות יג) דמוכרח לומר האי 'אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' דנקיט קרא לא קאי על 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' דבאמת אפילו מאתיים ועשר שנים שהיו במצרים יש בהם יותר מן שבעים שנה שלא שעבדו אותם אלא קאי אלפני פניו שהוא מאמר 'בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם' דזה נאמר על זמן שהוא מלידת יצחק ואילך שיש בזה ארבע מאות שנה עד שיצאו ממצרים עיין שם. ונמצא איכא כהאי גונא במקרא דנקיט דבר אלפני פניו ולא אלפניו הסמוך לו ולכן גם הכא שפיר אוקמינן רבוייא דיובל אלפני פניו דוקא דמרבה אף על פי שלא תקעו.
והנה מהאי קרא הנזכר ומברייתא דיובל היא הנזכר יובנו היטב דברי הגאון תרומת הדשן ז"ל (חלק א׳ סימן רכ"ח דף סד:) שכתב וזה לשונו דאדרבא אשכחן בכל מקום במקראות ובמשניות דכל היכא דמוכרח הענין דלא קאי אשלפניו ניחא טפי לאוקמי אשלפני פניו וכו' עיין שם.

תוס' ד"ה הניחא וכו' וי"ל משום. עיין בתשובת ריב"ש סימן ע"ב:

עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. עיין מ"ש הריטב"א הובא באסיפת זקנים משם הרא"ה ורבינו פנחס אחיו. והרב נאמן שמואל סימן קי"ו נסחא מוטעת נזדמנה לו בהריטב"א וטרח והגיה והיא נסחא משובשת והעיקר כמ"ש הרב בצלאל בשמו. ועיין מ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף קל"ט ע"ג:

עד שיפרוט לך הכתוב יחדו. כמו שפרט לך הכתוב (דברים כב) בחורש שור וחמור דמדאיצטריך למיכתב יחדיו שמעינן דאי לא כתביה הוה משמע שלא יחרוש לא בשור ולא בחמור ואביו ואמו קלל דריש לה בסנהדרין (דף פה:) להביא את המקלל לאחר מיתה: סברא הוא. דנשבר בלא מת נמי מחייב דהוה ליה קטלה פלגא: תאמר בגניבה ואבידה דאפשר למיטרח ואתויי. ואיכא למימר יחזור בעליה אחריה אולי תמצא: תשובה. פירכא: מאי אין לו עליו תשובה. מאי יש לו לתנא להשיב דאיצטריך לתנא לאשמועינן דאינה תשובה: בטוען טענת לסטין מזויין. דלענין מיפטר בתשלומין הוי אונס וטוען טענת גנב הוי לענין כפל אם נשבע ובאו עדים שהיא אצלו תאמר בשואל שאינו בא לידי כפל דכי טעין ואמר לסטים מזויין בא עלי ונטל מחייב את עצמו בקרן אפ''ה. אין זו תשובה דקרנא דמחייבת ליה לשואל מכי טעין לסטים מזויין נטלה ואפילו לא נשבע לשקר עדיפא להיות חמורה מש''ש הבא לידי כפל אם כפר ונשבע על כך לשקר ואם אמת אמר פטור מן הקרן: גזלן הוא. ואפילו נשבע ש''ש על כך לשקר ונמצא שהיה אצלו לא מחייב כפל שאין כפל אלא בגונב או בפוטר עצמו בטענת גנב שאומר נגנבה ממני ונשבע ובאו עדים ואין זאת אלא בשומר חנם שפטור בגניבה: אשכחן לחיוב. גניבה ואבידה בשואל לחייב בשאין בעליו עמו: לפטור מנלן. שאם בעליו עמו פטור: גמר מש''ש. מה שומר שכר בבעלים פטור בגניבה ואבידה אף שואל בבעלים פטור: גמרי חיובא דש''ש. דהיינו גניבה ואבידה: מחיובא דשואל. משבורה ומתה דשואל: מה לשומר שכר. דין הוא שיהא בבעלים פטור אף על הגניבה ואבידה אע''פ שאינו אונס שכן היקל בו הכתוב לפוטרו משבורה ומתה שלא בבעלים: תאמר בשואל. שיפטר בבעלים על גניבה ואבידה שהרי החמיר בו לחייבו על שבורה ומתה שלא בבעלים: אלא גניבה ואבידה בשואל מנלן. כלומר אלא היכי ילפינן לה בבעלים לפטור גניבה ואבידה בשואל לחיובא שלא בבעלים מנלן דילפינן משומר שכר וכיון דמהתם ילפינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהיינו שואל דילפינן בחיובא מקל וחומר משומר שכר להיות כעין שומר שכר מה להלן בבעלים פטור דהא ילפת ליה בהיקשא דילמד עליון מתחתון אף כאן בבעלים פטור: למאן דלית ליה דיו. ר' טרפון בפרק כיצד בב''ק (דף כה.): וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון. גניבה ואבידה דשומר שכר מחיובא דשואל מה שבורה ומתה דשואל. בבעלים פטור אף חיובא דשומר שכר בבעלים פטור ותחתון מעליון מה שומר שכר חייב בגניבה ואבידה שלא בבעלים אף שואל כן ומה ש''ש בבעלים פטור אף שואל כן ואין משיבין על ההיקש: פשיעה בבעלים. אחד מן השומרים שפשע כשהיו בעלים במלאכתו: מקרא. אם בעליו עמו (שמות כב): נדרש לפניו. אשומר שכר בהיקשא: ולא לפני פניו. אש''ח דפרשיות של ש''ח ושל ש''ש לא איתקש בוי''ו יתירה דלא כתיב וכי יתן בש''ש: אש''ח. דכתיב ביה פשיעה על כל דבר פשע: לחיובא. לחייבו שלא בבעלים בפשיעה: אבל לפוטרו לא. כלומר אפילו בש''ש ושואל לא הוי פטור דכי גמרינן פשיעה בבעלים בש''ש ובשואל בק''ו משומר חנם דחייב לגמרי הוא בין בבעלים בין שלא בבעלים דכי כתיב אם בעליו עמו אהנך חיובי דכתיב בש''ש ובשואל הוא דכתיב אבל אפשיעה דלא כתיבא בהו בהדיא ל''ש בבעלים לא שנא לא בבעלים: מקרא נדרש. בסמיכות הפרשיות ואע''פ שאין היקש מפורש בהן: השואל את הפרה. גרסינן בתרוייהו ולא גר' השוכר גבי פרה אלא גבי בעלים: ואילו שומר חנם דפרה לא קתני. בבעלים פטור משום דחיוביה ליתיה אלא בפשיעה ופשיעה לא פטר בה בבעלים:

דאפשר למיטרח ואתויי. וא''ת ונילף משבויה וי''ל דשבויה לא אפשר כולי האי למיטרח ואתויי: שואל שחייב בשבורה ומתה. פיר' בהכונס (ב''ק דף נז: ד''ה לא) ובהמפקיד (לעיל דף מא: ד''ה קרנא): הניחא למאן דאית ליה דיו. תימה דבפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כה.) מוכח דהיכא דלא מיפרך ק''ו דלכ''ע אמרינן דיו והכא לא מיפרך וי''ל משום דהתם ס''ד מעיקרא דפליגי אפי' היכא דלא מיפרך קאמר הניחא כו' וה''נ אשכחן לעיל בפ''ק (דף טו:) ובהמקבל (לקמן דף קי:) דקאמר הניחא למ''ד דמצי לוקח מסלק ליה לבע''ח אלא למ''ד דלא מצי מסלק לי' מאי איכא למימר והיינו רמי בר חמא דסבר מעיקרא בריש מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) למימר דלא מצי מסלק ליה ולא קאי הכי ואפילו הכי קאמר אלא למ''ד כו': וי''ו מוסיף על ענין ראשון. והשתא לא צריך תו ק''ו לחייב שואל בגניבה ואבידה משומר שכר: איתמר פשיעה בבעלים. פסק ר''ח דפטור מטעם דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל אף על גב דהוי חומרא לגבי מפקיד מכל מקום חשיב קולא לפטור המוחזק כדאמרי' ספק ממונא לקולא ויש להביא ראי' לדבריו דבפ' העור והרוטב (חולין דף קיח:) פליגי רב ורבי יוחנן וסבר רבי יוחנן דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו וקיימא לן כר' יוחנן ומיהו למאי דמוקי התם דפליגי בסברא אין ראיה ועוד דאפשר למ''ד מקרא נדרש לפניו או אין נדרש לא אמרינן כן בכל מקום ומה שהקשה בהאומנין (לעיל דף פא:) וכן לקמן בפירקין (דף צז.) אלא למ''ד פשיעה בבעלים חייב אמאי איכסיף לא משום שכן הלכה אלא שלא יקשה לדידיה מאמוראים ראשונים.

בבא מציעא צה ע"א