דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת צט ע"ב - טקסט הדף

אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים ואין שותין הימנה בשבת אא''כ הכניס לה ראשו ורובו ובור וחוליתה מצטרפין לעשר' בעא מיניה רב מרדכי מרבא עמוד ברה''ר גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן הרי עקירה באיסור הרי הנחה באיסור או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא א''ל מתניתין היא אתא שייליה לרב יוסף א''ל מתניתין היא אתא שייליה לאביי א''ל מתני' היא אמר להו כולכו ברוקא דהדדי תפיתו א''ל ואת לא תסברא והתנן הנוטל מהן ונותן על גבן חייב א''ל דילמא מתני' במחט מחט נמי א''א דלא מדליא פורתא דאית ליה מורשא א''נ דרמיא בחריצה אמר רב מישא בעי רבי יוחנן כותל ברה''ר גבוה י' ואינו רחב ארבע ומוקף לכרמלית ועשאו רה''י וזרק ונח על גביו מהו מי אמרינן כיון דאינו רחב ד' מקום פטור הוא או דילמא כיון דעשאו רה''י כמאן דמלי דמיא אמר עולא קל וחומר לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ''ש איתמר נמי א''ר חייא בר אשי אמר רב וכן א''ר יצחק א''ר יוחנן כותל ברה''ר גבוה י' ואינו רחב ארבע ומוקף לכרמלית ועשאו רה''י הזורק ונח על גביו חייב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ''ש בעי רבי יוחנן בור תשעה ועקר ממנו חוליא והשלימה לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא מיחייב ואם תימצי לומר כיון דלא הוי מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב בור י' ונתן לתוכה חוליא ומיעטה מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתו מיחייב או לא מיחייב תיפשוט ליה מדידיה דתנן הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה כזורק בארץ והזורק בארץ ארבע אמות חייב והוינן בה והא לא נח ואמר רבי יוחנן בדבילה שמינה שנינו ואמאי הא קא ממעט מארבע אמות התם לא מבטל ליה הכא מבטל ליה בעי רבא זרק דף ונח על גבי יתידות מהו מאי קמיבעיא ליה הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו היינו דרבי יוחנן כי קמיבעיא ליה לרבא כגון דזרק דף וחפץ על גביו מאי כיון דבהדי הדדי קאתו כהנחת חפץ ועשיית מחיצה דמי או דילמא כיון דלא אפשר דלא מידלא פורתא והדר נייח כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי תיקו אמר רבא פשיטא לי מים על גבי מים היינו הנחתן אגוז על גבי מים
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - ב

אלא אם כן עשו לה במרחק מה מן הבור מחיצה גבוה עשרה טפחים, ועומד הממלא מלפנים המחיצה, ולשם הוא מביא את המים.

ואין שותין הימנה בשבת. כלומר, אסור לעמוד על שפת הבור שהיא רשות הרבים, ולשאוב מן הבור בכלי, ולהטות ראשו כנגד חלל הבור ולשתות מן הכלי. וגזירה היא שגזרו חכמים, שמא ימשוך את הכלי אצלו, אלא אם כן הכניס לה [מעל הבור] את ראשו ורובו.

ובור וחולייתו מצטרפין לעשרה, לעשות את הבור רשות היחיד, ולאסור את כל אלו.

בעא מיניה רב מרדכי מרבה: אם היה עמוד ברשות הרבים, גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה טפחים שהוא רשות היחיד, וזרק חפץ מרשות הרבים, ונח על גביו של עמוד, וקודם שנח על גבו של עמוד, יצא החפץ אל האויר שכנגד רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, שהוא "מקום פטור", מהו שיתחייב? [1]

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, הרי עקירה באיסור [ברשות הרבים], והרי הנחה באיסור ברשות היחיד, ואף שעבר החפץ ב"מקום פטור", אין זה מפסיד את ההכנסה מרשות הרבים אל רשות היחיד, וחייב.

או דילמא, כיון דממקום פטור קאתיא [היות והגיע החפץ לרשות היחיד מ"מקום פטור", שהרי עבר דרך האויר שלמעלה מעשרה], לא יהא חייב? [2]

אמר ליה רבה לרב מרדכי: מתניתין היא, משנתנו היא, וכפי שיתבאר!

אתא רב מרדכי, שייליה גם לרב יוסף, ואמר ליה אף הוא: מתניתין היא!

אתא רב מרדכי, שייליה גם לאביי, ואמר ליה אף הוא: מתניתין היא!

אמר להו [3] רב מרדכי: כולכו, ברוקא דהדדי תפיתו [כולכם רוק אחד אתם רוקקים]!

אמרו ליה לרב מרדכי: ואת לא תסברא [וכי אתה אינך סבור] שממשנתנו יש לפשוט את ספקך!?

והתנן במשנתנו: והסלע, הנוטל מהן, והנותן על גבן, חייב. הרי שהוא חייב, אף על פי שאי אפשר ליתן על גבו של סלע מבלי שיעבור תחילה במקום פטור. [4]

אמר להו רב מרדכי: ממשנתנו אין לפשוט את ספיקי, כי דילמא מתניתין מדברת בנתן עליו מחט, שכדי ליתנה על העמוד אין צורך להגביהה לאויר שלמעלה מעשרה שהוא מקום פטור.

ומקשינן: מחט נמי, אי אפשר דלא מידליא פורתא, אי אפשר ליתנה על העמוד הגבוה עשרה מבלי להגביהה קצת באויר שמעל רשות הרבים קודם שיניחנה על הסלע!?

ומשנינן: מדובר באופן דאית ליה לסלע מורשא. כלומר, משנתנו עוסקת בסלע שרוב [5] שטחו הוא למעלה מעשרה, אבל יש לו בליטה כעין קרן שהיא נמוכה מעשרה טפחים, ובאותו מקום הניח את המחט. וגם מקום זה, על אף שהוא למטה מעשרה נחשב כרשות היחיד, כדין "חורי רשות היחיד", כיון שאינו בעצמו מקום חשוב. [6]

אי נמי, יש לפרש את משנתנו, בכגון דרמיא בחריצה [הניח את המחט בחריץ שבסלע] שהוא בתוך עשרה, וכדי להכניס את המחט בחריץ שבשפת הסלע, אינו צריך להגביהה למעלה מעשרה טפחים, ולא באה המחט מ"מקום פטור".

אמר רב מישא, בעי [נסתפק] רבי יוחנן: כותל ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים, ואינו רחב ארבע [ה] טפחים, ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד, כלומר,, הקיף בכותל זה את כל הכרמלית ועשאה לרשות היחיד, [7] וזרק מרשות הרבים, ונח על גביו של כותל, שהוא עצמו אין בו שיעור רוחב רשות היחיד, מהו שיתחייב?

מי אמרינן, כיון דהכותל עצמו הרי אינו רחב ארבעה טפחים, אם כן "מקום פטור" הוא, ככל מקום שיש לו מחיצות ואינו רחב ארבעה על ארבעה טפחים.

או דילמא, כיון דכותל זה עשאו לכרמלית שתהיה רשות היחיד, [8] רשות היחיד כמאן דמלי דמיא [כאילו מליאה היא בחפצים], ומצטרף מילוי זה לרוחבו של כותל לעשות את הכותל עצמו לרשות היחיד, שייחשב כאילו הוא רחב ארבעה? [9] אמר עולא: קל וחומר, אם לאחרים, לכרמלית שהקיפה, עושה הכותל מחיצה, לעשותה רשות היחיד, לעצמו לא כל שכן שיעשה מחיצה, שיהיה נכלל הכותל ברשות היחיד. [10]

איתמר נמי: אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן:

כותל ברשות הרבים, גבוה עשרה ואינו רחב ארבע [ה], ומוקף לכרמלית, [11] ועשאו רשות היחיד, הזורק ונח על גביו, חייב. כי הרי קל וחומר הוא: אם לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן;. בעי רבי יוחנן: בור שהיה עמוק תשעה טפחים בלבד שאינו רשות היחיד, ועקר ממנו חוליא והשלימה בזה לעשרה טפחים ונעשה הבור רשות היחיד, והוציאה לרשות הרבים. ונמצא, שקודם העקירה עדיין לא היה המקום רשות היחיד, ועל ידי העקירה נעשה המקום לרשות היחיד, מהו שיתחייב משום מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים?

עקירת חפץ ועשיית מחיצה [כלומר, עשיית הבור למקום מוקף מחיצות, ולרשות היחיד] בהדי הדדי קאתו [ביחד הם באים] - מיחייב [12] או לא מיחייב.

ואם תימצי לומר, כיון דלא הוי מחיצה עשרה מעיקרא [בתחילה קודם העקירה, אלא ביחד הם באים], לא מיחייב.

עדיין יש להסתפק: בור שהיה עמוק עשרה טפחים, ונתן לתוכה חוליא שהביא מרשות הרבים ומיעטה מעשרה, ונמצא שקודם ההנחה היה הבור רשות היחיד לחייבו, ועם ההנחה נסתלקה הרשות, מהו?

הנחת חפץ וסילוק מחיצה [כלומר, סילוק המחיצה שעשאתו לרשות היחיד, וסילוק הרשות] בהדי הדדי קאתו - מיחייב או לא מיחייב.

כלומר, אף אם תמצי לומר באופן הראשון, שאין אנו מתייחסים למצב החדש שנוצר עם העקירה, אלא למה שהיה קודם העקירה, [ולכן פטור הוא], אין להכריח מזה, שאם הניח חפץ ברשות היחיד ועל ידי ההנחה נסתלק מהמקום דין רשות היחיד שהוא חייב משום שקודם ההנחה היה כאן רשות היחיד, ואף שנוצר על ידי ההנחה מצב חדש. אלא עדיין יש להסתפק: [13] שמא מכל מקום פטור הוא כיון שעל ידי ההנחה נסתלקה המחיצה. [14]

ומקשינן: מה נסתפק רבי יוחנן, והרי תיפשוט ליה מדידיה [מדברי עצמו יש לפשוט ספק זה]!?

דהרי תנן: הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח בפני כותל העומד ברשות הרבים: אם בגובה למעלה מעשרה טפחים נח, שהוא אויר "מקום פטור", הרי זה כזורק באויר, ופטור. ואם נח בפני הכותל למטה מעשרה טפחים, שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב. והזורק בארץ ארבע אמות, הרי זה חייב.

והוינן בה: למה מתחייב הוא כשהגיע בכותל למטה מעשרה טפחים, והא לא נח שם בפני הכותל, ולמה הוא מתחייב!? [15]

ואמר רבי יוחנן: בדבילה שמינה שנינו, שהיא נדבקת בפני הכותל.

והשתא תיקשי: אמאי חייב הוא, והא קא ממעט הדבילה מארבע אמות? כי הרי משנדבקה בכותל נתמעט המרחק ממקום הזריקה, ושוב אינו ארבע אמות, כי המשנה הרי עוסקת אפילו בכגון שיש ממקום הזריקה ועד הכותל ארבע אמות מצומצמות, [16] ומשנדבקה שוב אין שם ארבע אמות, ולמה הוא חייב!?

אלא בהכרח, מיעוט שנעשה על ידי המעשה המחייב בעצמו, אינו חשוב כאילו כבר היה בשעת המעשה המחייב, ואנו דנים לגבי המעשה המחייב כאילו עדיין לא נתמעט, ונפשט ספיקו של רבי יוחנן בהנחה וסילוק מחיצה, [17] מדברי עצמו!? [18]

ומשנינן: אין הנידון דומה לראיה, כי התם, גבי דבילה, לא מבטל [19] ליה, אין הוא מבטל את הדבילה שם לגבי הכותל ודעתו ליטלנה משם, ואין זה מיעוט. ואילו הכא, גבי חוליא שנתנה בבור, מבטל הוא ליה לחוליא לגבי בור, והוא מיעוט. [20] בעי רבא: זרק מרשות הרבים דף שהוא רחב ארבעה על ארבעה טפחים, ונח הדף על גבי יתידות דקות שהיו נעוצות ברשות הרבים גבוהות עשרה טפחים אך אינן רחבות ארבעה טפחים, [21] ובזריקה זו נעשה תחת הדף רשות היחיד, כי "פי תקרת הדף יורד וסותם", [22] מהו להתחייב על זריקה זו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד? [23] ודנה הגמרא: מאי קמיבעיא ליה לרבא? אם תאמר שהוא הסתפק בדין הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו, אם הוא חייב, וספיקו היה על הנחת הדף אם הוא חייב עליה -

הרי היינו ספיקו דרבי יוחנן, [24] ומה לו לרבא להסתפק עוד בזה.

ומשנינן: כי קמיבעיא ליה לרבא, כגון דזרק דף, וחפץ על גביו, מאי? האם יתחייב על החפץ משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.

כלומר, אם תמצי לומר בהנחת חפץ ועשיית מחיצה כאחד שאינו מתחייב, ומשום כך על הדף ודאי שאינו מתחייב, מכל מקום, מה יהא דינו להתחייב על החפץ. וצדדי הספק הם:

כיון [25] דבהדי הדדי קאתו [באין כאחת הנחת החפץ ועשיית המחיצה תחתיו], כהנחת חפץ ואחר כך עשיית מחיצה דמי, שאינו חייב עליה.

או דילמא, כיון דלא אפשר דלא מידלא פורתא והדר נייח [אי אפשר שלא יוגבה החפץ מעט בהנחת הדף ושוב נח על הדף], [26] כעשיית מחיצה ואחר כך [27] הנחת חפץ דמי, ומחייב? ומסקינן: תיקו.

אמר רבא: מים העומדים על גבי מים, אף שאינם נחים שם מתנועתם, היינו הנחתן לחייב את העוקר מקצתם משם. [28] אבל אגוז על גבי מים, שאינו נח שם מתנועתו,

הערות

[1] כתב רש"י: ממקום פטור קאתיא: שאי אפשר שלא הגביה מתחילה למעלה מן העמוד [כלומר, למעלה מכנגד העמוד בצידו] שהוא מקום פטור, שאינו אויר רשות הרבים, ואויר רשות היחיד נמי לא הוי, דכי אמרינן, "רשות היחיד עולה עד לרקיע" הני מילי כנגד רשות היחיד, אבל האי מקמי דלימטי לאויר עמוד אגבהיה למעלה מעשרה. ואם כי אריכות לשון רש"י צריכה ביאור, מכל מקום פשטות כוונתו היא, שהכלי בא מאויר שכנגד רשות הרבים למעלה מעשרה, שהוא "מקום פטור", אבל האויר שעל גבי העמוד אינו "מקום פטור", ועל פי זה נתבאר בפנים. אלא שמלשון הרמב"ן בשם רש"י, המובא בהערה 2, נראה ביאור אחר, ראה שם.

[2] תמהו התוספות: והרי שנינו בברייתא לעיל ה ב: "המוציא מחנות [רשות היחיד] לפלטיא [רשות הרבים] דרך סטיו [כרמלית] חייב, ושם שנינו "ואחד המושיט ואחד הזורק, חייב", הרי שאין חסרון במה שעובר החפץ דרך מקום פטור! ? ותירצו: ומפרש הרב פור"ת, דדוקא כשפסק כחו ב"מקום פטור" קמיבעיא ליה, כגון שזרק למעלה מעשרה כנגד אויר רשות הרבים, וירד האבן באלכסון ונחה על העמוד, דירידה זו אינה מכחו הראשון, אלא כח כחו היא, וכיון דממקום פטור קאתיא יש הפסק בין עקירה ראשונה להנחה, אבל אם זרק ממש כנגד העמוד שלא הלכה באלכסון כלל, אלא הלכה מכחו עד העמוד, ודאי חייב. ובעל המאור כתב "איכא למיפשטה מההיא דתניא "מחנות לפלטיא דרך סטיו", אלא יש לומר: ברייתא לרב מרדכי לא שמיעא ליה. ורבה ורב יוסף ואביי דפשטוה ניהלה ממתניתין, דתנן "הנוטל מהן", מתניתין אלימא להו למיפשט מיניה. וכעין זה במאירי, שפסק להלכה שהוא חייב. והוסיף: "ושמא תאמר: והאיך אתה מחליט פסק זה לחיוב, והרי לא נתבררה כאן ! ? מכל מקום, כמה שמועות מסכמות לחיוב דבר זה. והוא, שבפרק ראשון אמרו "המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, חייב", ואפילו בן עזאי שפטר בה [משום "מהלך כעומד דמי", כמבואר לעיל], מודה בזורק". והרמב"ן הביא עוד בשם התוספות לתרץ: שאני התם דכי האי גוונא הוי במשכן [ראה סוגיית הגמרא לעיל גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו], אבל הכא לא הויא במשכן. וכתב על זה: ואין טעם זה מספיק, שאף על פי כן היה להם לפטור, כי היכי דפטר בן עזאי מהלך, אף על גב דהוה במשכן. ולרמב"ן - מכח קושיא זו - שיטה מחודשת בביאור בעיית רב מרדכי, והיא: "רב מרדכי פשיטא ליה, דכל דאתי ממקום פטור למקום חיוב, ונח במקום חיוב ובאויר של חיוב, בזורק חייב. וכי קא מיבעי ליה: כגון שהשתא נמי ברשות של אויר פטור קא מנח, כגון כלי שעל עמוד זה, שכל גופו ב"מקום פטור" קאי, כלומר למעלה מעשרה, [היינו, שהוא עומד על העמוד שאויר גגו הוא למעלה מעשרה מרשות הרבים שתחתיו, ואף אויר זה מחשיבו הרמב"ן "מקום פטור"], אלא שהוא מונח על גבי עשרה, וכיון דגופו למעלה [מעשרה] אפילו לאחר שנח, דילמא פטור, דחיובא ממקום פטור קאתיא ליה, שהרשות הזה אויר פטור הוא, כמו שפירש רש"י, דאינו אויר רשות הרבים, ואויר רשות היחיד נמי לא הוי, דכי אמרינן רשות היחיד עולה עד לרקיע, דילמא באויר חצר, אבל בעמוד, לא. הילכך ההוא ד"מחנות לפלטיא דרך סטיו" לא קשיא, דבמקום חיוב קא מנחא, וממקום חיוב נמי אתיא, שהרי יצאה לרשות הרבים ואחר כך נחה". וראה עוד שם. ובחידושי רבינו חיים הלוי [הלכות סוכה] ביאר את טעמו של הרמב"ן שאין רשות היחיד של עמוד עולה עד לרקיע, שהוא משום שאין אומרים "גוד אסיק מחיצתא" אלא במחיצות הניכרות, ולא בעמוד, שאין המחיצות שלו ניכרות במקומם, כיון שהוא אטום כולו. ולדעת הרמב"ן זו היא כוונת הגמרא בסוכה ד ב: "היתה [הסוכה] גבוהה למעלה מעשרים אמה [שהיא פסולה], ובנה בה עמוד גבוה עשרה ויש בו הכשר סוכה [באורך ורוחב], סבר אביי למימר "גוד אסיק מחיצתא" [והרי יש דפנות על גבי העמוד, וממנו ועד הסכך אין עשרים אמה], אמר ליה רבא: בעינן מחיצות הניכרות וליכא. ולדעת הרמב"ן - אין הכוונה ש"גוד אסיק מחיצתא" אינו מועיל להכשר סוכה, כי מחיצות הלכתיות הן שאינן ניכרות, אלא - הוא דין בהלכות "גוד אסיק", שאין אומרים כן במחיצות שאינן ניכרות במקומם. ואכן ראה במאירי כאן "או שמא לא אמרו אויר רשות היחיד עולה אלא במחיצות הניכרות ומטעם גוד אסיק, אבל במחיצות שאינן ניכרות, לא". וראה עוד בעיטור בהלכות סוכה סוף השער השני, שכתב: "אמר ליה רבא ניכר בעינן מחיצות ניכרות וליכא, דופני העמוד אינו ניכר מחיצה, ולא אמרינן גוד אסיק אלא במחיצה הניכרת עשרה". ומדברי הרמב"ן מתבאר, שאף את שיטת רש"י הוא מפרש כן, שהרי כתב "שהרשות הזה אויר פטור הוא, כמו שפירש רש"י, דאינו אויר רשות הרבים, ואויר רשות היחיד נמי לא הוי, דכי אמרינן "רשות היחיד עולה עד לרקיע", דילמא באויר חצר, אבל בעמוד, לא". והיינו, שהוא מבין ברש"י שלא כפי שנתבאר בהערה לעיל בהבנתו. וקשה על זה מדברי רש"י לעיל ו ב [הביאוהו האחרונים] "וכן גדר [הוא כמו עמוד ברשות הרבים, לכן הוי רשות היחיד, משום] דאמרינן מארבע צדדים גוד אסיק פני המחיצה על ראשו, ונמצא ראשו מוקף מארבע צדדין, וחללו ארבעה", ומבואר מדברי רש"י, שאומרים בעמוד "גוד אסיק מחיצתא", ואדרבה, כל עיקר מה שהוא רשות היחיד אינו אלא משום שאומרים "גוד אסיק מחיצתא", ראה שם. וראה עוד ברשב"א מה שכתב על עיקר פירושו של הרמב"ן בסוגייתנו.

[3] מסתבר, שהגירסא הנכונה היא "אמר ליה", והיינו רב מרדכי לאביי. וכן בכל המשך הענין יש לגרוס בלשון יחיד.

[4] א. בפשוטו, כך יש ראיה מ"הנוטל מהן" כמו מ"הנותן על גבן", כי בשני אופנים אלו מוציא הוא דרך "מקום פטור". אך לפירוש התוספות אינו כן, ראה אות ב. וכן לפירוש הרמב"ן [המובא בהערה 2] אינו כן. ב. בהערה 2 הובאו דברי התוספות, המפרשים את בעייתו של רב מרדכי דוקא בזורק, ובאופן שאין החפץ נח מכחו על העמוד אלא מכח כחו, ולפי זה לכאורה צריך ביאור: מה ראיית הגמרא ממשנתנו! ? וכתבו בזה התוספות: ודוקא בזורק מבעיא ליה כדפירשתי, אבל מוציא ומכניס פשיטא ליה דחייב. והא דמייתי ראיה מ"הנושא והנותן על גבן, חייב", היינו משום דמשמע ליה דמיירי בכל ענין בין בזורק בין במושיט, כדתניא ברישא "זורק פטור והמושיט חייב". [ודבריהם צריכים ביאור: כי אף בזורק לא נסתפק רב מרדכי בכל ענין, אלא באופן שהוא "כח כחו", וכמו שכתבו התוספות בלשונם "אבל אם זרק ממש כנגד העמוד, שלא הלכה באלכסון כלל, אלא הלכה מכחו עד העמוד ודאי חייב", ואם כן, מה הראיה ממשנתנו, שאין הוכחה ממנה אלא שאף בזורק הוא חייב, אך לא שבכל זריקה חייב הוא. וראה מה שכתב המהרש"א ליישב בדוחק קושיא זו, וראה "שפת אמת" שכתב על דבריו "ובמהרש"א נדחק ליישב דבריהם, אבל אין בדבריו כדי ישוב", וראה עוד במהר"ם]. ומרש"י שסתם ולא פירש את כל זה, נראה שאינו מפרש כדברי התוספות בבעייתו של רב מרדכי.

[5] על פי "חזון איש" סב יג.

[6] ולכך הוצרכה הגמרא לפרש שהניח שם מחט שאינה גבוהה, משום שאם הניח שם דבר גבוה יותר, אם כן, אף כי את תחתית החפץ לא העביר דרך "מקום פטור", מכל מקום הרי את חלקו העליון העביר דרך "מקום פטור", ובאופן זה הרי הוא פטור לפי צד אחד בספיקו של רב מרדכי, כך מתבאר לכאורה מתוך דברי הגמרא.

[7] א. כתב רש"י: מוקף לכרמלית: בכותל זה הקיפו בקעה שהיתה כרמלית, ועל ידו נעשית רשות היחיד. כגון שהוקף לדירה, או לא הקיפו בו אלא בית סאתים. ביאור דבריו: קיימא לן שאם הקיפו מקום שהוא יותר מבית סאתים [שטח של מאה על חמשים אמה] ולא הוקף המקום לצורך דירה [דהיינו, שלא היה בית בתוך המקום], אין דינו כשאר רשות היחיד, אלא דין כרמלית לו, ואסור לטלטל בו ארבע אמות. וזה הוא שכתב רש"י שהיקף זה נעשה לדירה, או שלא הקיפו בו אלא בית סאתיים, ולא יותר. ורבי עקיבא איגר בגליון הש"ס תמה: עיין לעיל ז א, וצ"ע. ובחידושי רבי עקיבא איגר נתבארה כוונתו "תמיהני, הא גם ביותר מבית סאתיים הוי מדאורייתא רשות היחיד, כדלעיל". והיינו, דלעיל ז א מביאה הגמרא את דברי רבי יוחנן: קרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה, הזורק לתוכו חייב. הרי מבואר, שמן התורה רשות היחיד הוא, אלא שהחמירו חכמים ונתנו עליו דין כרמלית לחומרא, ואם כן בעניננו, אף אם הקיף בכותל זה יותר מבית סאתים, הרי עשאו רשות היחיד מן התורה, ובודאי יש לדון שהוא חייב אף על הנחה על הכותל. וכבר הקשה כן רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס לעיל ז א, והביא עוד מדברי רש"י לעיל פ א ד"ה והוא, שאף מדבריו שם נראה שאינו רשות היחיד מן התורה [וראה בהערות לעיל ז א על דברי רש"י שם בד"ה דעד י' הוי כרמלית, שאף מדברי רש"י שם משמע כן]. ולעיל ז א שם צידד השפת אמת לומר, שעד כאן לא אמרו שהוא רשות היחיד, אלא אם הוקף לדירה, אלא ש"הוקף ולבסוף ישב" [היתה ישיבת הדירה לאחר ההיקף], אבל אם אין שם דירה כלל, בזה סובר רש"י שאינו רשות היחיד אפילו מן התורה. [ולשונו של רש"י מדוקדקת כן, שהרי לעיל ז א ד"ה כגון דאית לה מחיצות כתב: ולא הוקף לדירה שאין ביתו סמוך לו קודם היקף, משמע שיש שם דירה, אלא שלא היתה שם קודם היקף]. וראה עוד ב"חידושי חתם סופר", כאן. ב. המאירי מפרש "מוקף לכרמלית": מקום המוקף שלש מחיצות, ופרוץ למקום אסור, ובכותל זה הקיף את המחיצה הרביעית. ראה שם. והריטב"א הנדמ"ח מפרש: מוקף לכרמלית: פירוש, כי בתחלתו היה מוקף לכרמלית [כלומר, כותל זה היה בצידי הכרמלית, שנשארה כרמלית אף לאחר עשיית כותל זה]. ועשאו רשות היחיד: פירוש, שהקיפו במחיצות [כלומר, אחר שהיה כותל זה עשוי, הלך ועשה מחיצות נוספות לכרמלית, ועל ידם נשלמו מחיצות הכרמלית, ונעשה המקום לרשות היחיד].

[8] נתבאר על פי רש"י שכתב "או דילמא כיון דכותל זה עשאה לכרמלית זו רשות היחיד". [והגירסא הנכונה היא "עשאה"]. ומבואר, שאילו לא כותל זה הוא שהיה עושה את הכרמלית לרשות היחיד, כי אז לא היה מועיל סברת "רשות היחיד כמאן דמליא דמיא" לבדה לחייב בזריקה על הכותל, ולא היה מצטרף עובי הכותל לרשות היחיד. והגדר צריך ביאור.

[9] ואם תאמר, למה נסתפקה הגמרא בכותל שהקיף בו את הכרמלית בדוקא, ולא כל כותל אחר שהוא היקף לרשות היחיד! ? וביארו התוספות, כי דוקא במוקף לכרמלית יש ספק, דכיון דמוקף לכרמלית, אין כל כך סברא שייעשה רשות היחיד מטעם דלאחרים עושה מחיצה. אבל מוקפת לרשות הרבים ועשאו רשות היחיד, פשיטא דלעצמו נמי מהני [ואף המסתפק היה מודה, שמטעם זה הוי רשות היחיד]. והריטב"א הנדמ"ח הביא: פירשו בתוספות: דדוקא בהאי כותל מספק לה, מפני שתחלתו לא נעשה להיקף רשות היחיד אלא לכרמלית שהוא מקום המותר [על דרך פירושו של הריטב"א בענין "מוקף לכרמלית" המובא בהערה לעיל], דכיון שכן, הוא בעצמו מקום פטור, ולא נתחדש בו דבר בגופו, דאיפשר, שעומד עדיין בדינו הראשון. אבל בשאר מחיצתא שנעשו מתחלתם לצורך רשות היחיד, פשיטא ליה שהזורק עליו חייב, דכיון דלאחרים עושה מחיצה, כל שכן לעצמו. ומתוספות הרא"ש אין נראה כדברי הריטב"א בהבנת דברי התוספות, שכתב: דוקא מוקף לכרמלית, דלאו עשיית מחיצה גמורה היא, דגם קודם לכן לא היתה רשות הרבים. אבל מוקף לרשות הרבים ועשאו רשות היחיד, פשיטא ליה דלעצמו מהני.

[10] א. בפשוטו, עולא בא עם טעם אחר, שאף אם לא תאמר רשות היחיד כמאן דמלי דמיא, מכל מקום, משום קל וחומר הוא נעשה רשות היחיד. ב. לכאורה יש לתמוה, הרי לא חסרון מחיצה חסר הכותל, אלא מקום הוא שחסר לו. ולשון רבינו חננאל בפירושו: שאם זה הכותל הוא שעושה הכרמלית ההוא רשות היחיד, כל שכן שייעשה הכותל ההוא רשות היחיד [וכן הוא לשון ה"משנה ברורה" סימן שמ"ה. וראה חידושי רבינו חיים הלוי שבת יד א באמצע דיבור אכן עדיין צ"ע, ובגליונות ה"חזון איש" שם].

[11] ראה הערה 9 בשם התוספות, שלכך נקט רבי יוחנן בספיקו "ומוקף לכרמלית", משום שבהוקף לרשות הרבים פשיטא לו שאומרים קל וחומר. ולפי זה מה ששנינו בברייתא "ומוקף לכרמלית" היינו "אפילו" מוקף לכרמלית.

[12] כן היא הגירסא בש"ס ונציה דפוס ראשון, ולפי זה אין "עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו" בא ליתן טעם לחיוב, אלא קביעת המציאות בלבד היא. ולפנינו "ומיחייב", וראה מה שיתבאר בזה בהערה בהמשך הסוגיא גבי הנחה. הגירסא בש"ס ונציה דפוס ראשון, היא "מחייב" בלי וי"ו. ולפי הכתוב לפנינו "ומיחייב" בוי"ו, משמע ש"עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו" היא סברא, שמשום כך יש לנו לחייבו. והיינו: כיון שהם "באין כאחד" דנים אנו לענין העקירה עצמה, כאילו כבר היתה שם מחיצה קודם העקירה, והרי הוא חייב על העקירה כאילו עקר מרשות היחיד. אך בהמשך הגמרא יש קושי בפירוש זה, וכפי שיתבאר בהערה לקמן.

[13] ראה היטב בתוספות לעיל ח א ד"ה רחבה, במה תלוי טעם החילוק שבין האופן הראשון לאופן השני.

[14] במסורת הש"ס כתב שצ"ל "מיחייב", וכוונתו בלי וי"ו. וכן הוא בש"ס ונציה דפוס ראשון. והנה זה ודאי שאי אפשר לגרוס הן לעיל גבי עקירה והן כאן גבי הנחה "ומיחייב". שהרי אם כן משמע שלשון "עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו", וכן לשון "הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתו", הוא טעם לחיוב, וזה ודאי אי אפשר, שסברא זו גבי עקירה תהיה סיבה לחיוב, ואף גבי הנחה תהיה זו סיבה לחיוב. כי אם הכוונה היא היות והם באים כאחת אם כן לענין מעשה זה עצמו אנו דנים כאילו עדיין לא נסתלקה מחיצה, אם כן משום סברא זו עצמה יש לנו לפטור גבי עקירה, ומשום שעדיין לא נעשית מחיצה, ואיך תאמר הגמרא לשון שוה בכוונות הפוכות! ? ולכן גרס "מיחייב", והיינו שאינו טעם. ומיהו לא מסתבר שלעיל הוא טעם, וכאן אינו טעם. ולכן מסתבר שמיקומה של הגהת בעל מסורת הש"ס לא נכתבה במקומה, וכבר לעיל גבי עקירה נתכוין להגיה במקום "ומיחייב" "מיחייב", וכאשר הוא באמת בש"ס ונציה דפוס ראשון, והיינו, שבשני המקומות אין זה טעם. אם כי לשון הגמרא מגומגם.

[15] רש"י לעיל ז ב כתב: והא לא נח: וכי חזרה קפצה לתוך ארבע אמות, ועל כרחך כשמכה בכותל קופצת לאחוריה. והיינו שהוקשה לרש"י: מה בכך שלא נח בפני הכותל, והרי אם לא תחייבנו על הפגיעה בכותל, יש לך לחייבו על מה שנח החפץ בארץ, ולכן פירש, שקושיית הגמרא היא באופן שאין שם אלא ארבע אמות מצומצמות, ומשחזר החפץ לאחוריו שוב אין כאן ארבע אמות,

[16] נתבאר על פי רש"י, שכתב: ואמאי מיחייב, הא מתניתין "ארבע אמות" קתני ואפילו מצומצמות. [ומיהו לפי מה שנתבאר בהערה לעיל בשם רש"י, כבר בקושיית הגמרא "והא לא נח", ידענו שבארבע אמות מצומצמות עוסקת המשנה, ואם כן הקושיא מחוזקת יותר, כי מדברי רבי יוחנן עצמו משמע שהנידון הוא בארבע אמות מצומצמות].

[17] כן הוא בפשוטו, שאופן זה דומה להנחה וסילוק מחיצה, וכן מפורש ברבינו חננאל, וכן נראה מלשון הגמרא בתירוצה "הכא מבטל ליה". ובפשוטו, גבי עקירה וסילוק מחיצה יהא הדין שפטור, כי לפי סברת רבי יוחנן לעיל, יותר מסתבר לומר גבי עקירה וסילוק מחיצה, שאנו דנים לפי המצב הקודם, מאשר לגבי הנחה, ואם גבי הנחה וסילוק מחיצה אנו דנים לפי המצב הקודם, כל שכן גבי עקירה ועשיית מחיצה שאנו דנים כן, והרי הוא פטור.

[18] בתוספות חלקו על רש"י, ומשום שלדעתם, אם באמת היו כאן רק ארבע אמות מצומצמות, ולא יצאה כל הדבילה מארבע אמות, בכי האי גוונא אינו חייב, ראה שם. אבל הרמב"ן כתב: הקשו בתוספות: וכי לא מבטל לה מאי הוה, הא ליכא ארבע אמות! ? אטו אם היה בידו חפץ של ארבע אמות, והניחו, חייב. [בלשון התוספות שלפנינו: אטו אם זרק אדם רומח וכל דבר ארוך כל שהוא, יתחייב, כיון שראשו אחד יצא חוץ לארבע אמות]. ולדידן לאו מילתא, דהתם כולו מונח ואינו מונח [כולו חוץ לארבע אמות, אלא מקצתו, הגהת הגרא"ז] בתוך ארבע. אבל הכא, כיון שהוא מונח על פניו המדובקות בכותל, והיא ההנחה שלו, חוץ לארבע אמות הוא מונח, הילכך, כל זמן דלא מבטל ליה ולא מיחשב כמחיצה עצמה, בדין הוא דליחייב.

[19] מרש"י נראה שהוא גורס "מיבטיל".

[20] לשון רבינו חננאל: שאני התם דדבילה לא מבטל לה ודעתו לנוטלה, לפיכך לא ממעטא, אבל החוליא בטולי מבטל לה לגבי בור, ויש לומר דממעטא בבור, ופטור. ועל פי דבריו נתבאר בפנים. אך ראה מה שכתבו התוספות לקמן ק א ד"ה פירות, הובאו דבריהם בהערות שם.

[21] כן פירש רש"י. ובתוספות הרא"ש פירש: כגון שהיו היתדות רחבים ארבעה ולא היו גבוהים עשרה, והדף משלימם לעשרה. וראה בהערות הבאות מה שנתבאר בזה.

[22] על פי "חידושי הר"ן" שכתב: פירש רש"י ז"ל, יתדות דקות גבוהות עשרה ואינן רחבות ארבעה, ודף זה עשאן רשות היחיד ד"פי תקרה יורד וסותם". והיינו, שעל ידי זה נעשה תחת הדף רשות היחיד, והרי הדף מונח באויר רשות היחיד. וכן מבואר בתוספות שהוא משום דתחת הדף נעשה רשות היחיד משום "פי תקרה יורד וסותם", אך ראה שם תוספת דברים בזה. אך לפי פירוש תוספות הרא"ש המובא בהערה 21, אין זה משום שתחת הדף נעשה רשות היחיד על ידי פי תקרה יורד וסותם, אלא החיוב הוא משום שעל ידי הדף נעשה שם עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה. וחידוש יש בדבריו, שאם כי הדף הוא זה שמשלימו לעשרה, ונמצא שהדף הוא בתוך עשרה טפחים, מכל מקום חשוב הדף כמונח ברשות היחיד. וראה עוד בהערה 23 בשם הרא"ה.

[23] כן נראה מפירוש רש"י למעיין בדבריו, מלבד מה שלא הזכיר כאן העברת ארבע אמות. וכן הרמב"ם [יד כא] לא הזכיר העברת ארבע אמות. ובפשוטו, אם זרק ארבע אמות, יהא חייב בלי ספק, כי ממה נפשך, אם אתה דן את המעשה כאילו עדיין לא נעשית מחיצה, הרי הוא חייב משום העברה, ואם אתה דן כמי שכבר נעשית מחיצה, הרי הוא חייב משום הוצאה. אך ב"חידושי הר"ן" כתב: זרק דף ונח על גבי יתידות: פירש רש"י ז"ל, יתדות דקות גבוהות עשרה ואינן רחבות ארבעה, ודף זה שהוא רחב ארבעה עשאן רשות היחיד, ד"פי תקרה יורד וסותם". והרא"ה ז"ל פירש: שהיתדות רחבות ארבעה ואינן גבוהות עשרה, והדף משלים לעשרה מצומצמים ולא יותר, דאי יותר, אפילו משהו פשיטא דחייב. והכי קא מיבעיא ליה: מי אזלינן בתר שעת זריקה וההיא שעתא לית בהו עשרה וחייב דהוה ליה כזורק ארבע אמות ברשות הרבים [ראה שם, שביאר שאינו דומה לזריקת כוורת, ראה לעיל ח א], אבל אי אזלינן בתר שעת הנחה, פטור, והוה ליה כזורק ברשות היחיד, ואין זריקה והנחה זו ברשות הרבים. ולא הוה כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דהא קודם שזרק הדף לא הוי רשות היחיד, והיינו דרבי יוחנן בזורק חוליא לבור עשרה ומיעטו, דבהנחת חוליא עושה מחיצה וממעט חלל הבור, וכל היכא דאזלינן בתר עקירה וזריקה, חייב, דבשעת זריקה הרי זרק מרשות הרבים לרשות היחיד שהוא עמוק עשרה, אבל אי אזלינן בתר שעת הנחה, אין כאן רשות היחיד, שהרי מיעטו.

[24] א. רבי יוחנן נסתפק שני ספיקות: עקירה ועשיית מחיצה, והנחה וסילוק מחיצה, ומבואר מתוך דבריו שיש לחלק ביניהם בסברא. ויש להסתפק: הנחה ועשיית מחיצה למה הוא דומה, אם לעקירה ועשיית מחיצה, או להנחה וסילוק מחיצה? וראה לשון חידושי הר"ן שהובא בהערה 23. וראה בתוספות לעיל ח א ד"ה רחבה בקושייתם, שנקטו, דבזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, ובהנחה נעשית מחיצה, הרי זה דומה לעקירה ועשיית מחיצה. וראה ברמב"ם [יד, כ כא] דבעקירה ועשיית מחיצה פסק שהוא פטור, והיינו שאין אנו דנים לפי המצב החדש, ובהנחה וסילוק מחיצה פסק שהוא פטור, והיינו שאנו דנים לפי המצב החדש, ובדף פסק נמי שהוא פטור, הרי מבואר שזה דומה להנחה וסילוק מחיצה.

[25] לשון הגמרא אינו מיושב כל כך, שהרי זה גופא הוא ספיקינו, האם בהדי הדדי קאתו, או לא.

[26] כן נראה לכאורה לפרש. אלא שמרש"י לא משמע כן, שלא הזכיר פירוש זה אלא בהמשך הספק "כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי".

[27] הנה בתוספות פירשו את בעייתו של רב מרדכי בתחילת עמוד זה, שנסתפק: אם כח כחו חייב, כשעל ידי כחו בא למקום פטור ומשם בא למקום חיוב. ולפי זה נמצא, שאפילו אם תימצי לומר שהנחה שניה של החפץ היא אחר עשיית המחיצה, מכל מקום כח כחו הוא, ותלוי דין זה בבעייתו של רב מרדכי, שלא נפשטה.

[28] נתבאר על פי רש"י, שכתב: היינו הנחתן, ואם נטל מקצתן והוציא הוה עקירה. ומבואר, שאינו מבאר את הסוגיא לענין הנחה המחייבת, אלא לענין עקירה משם אם חשוב הוא כעוקר חפץ שהוא נח בשעת עקירה. וראה ב"חידושי חת"ם סופר" לעיל ה ב [על סוגיא זו, המובאת שם] בד"ה אגוז, שכתב: עיין ראב"ן בשבת ובבבא מציעא. ומדבריו למדתי, דמפרש כל הסוגיא לענין עקירה, דודאי אם עבר [עקר] אגוז ממקום מסויים והניח על גבי מים, הוה הנחה וחייב, אך העובר [העוקר] ממקום הנחתו שעל גבי מים, בהא קא מיבעיא ליה. וראה "קהלות יעקב" סימן ח, מה שכתב ליישב על פי דברים אלו את דברי הרמב"ם, ראה שם. וראה עוד לעיל ה ב בתוספות ד"ה אגוז, הובאו דבריהם בהערה בהמשך הסוגיא, שנראה לכאורה מדבריהם בהיפוך, שבאגוז על גבי מים אינו מתחייב על הנחה בודאי, וכל הספק הוא לענין עקירה, ראה שם היטב.

אלא אם כן עשו לה מסביב מחיצה גבוה עשרה טפחים, וכל מה שמצוי בתוך המחיצה הריהו רשות היחיד, ולכן לממלא הנמצא בתוך תחום המחיצה מותר לשאוב מן הבור. וכן אין שותין מים הימנה (מן הבור) בשבת כשראשו בלבד בבור, אלא אם כן הכניס לה ראשו ורובו. וכן בור וחוליתה מצטרפין לעשרה טפחים, וכדברי ר' יוחנן.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רב מרדכי מרבא: היה עמוד עומד ברשות הרבים והוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, וזרק אדם חפץ בשבת מרשות הרבים ונח על גביו של העמוד — מהו דינו בכגון זה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הרי היתה עקירה מרשות הרבים באיסור, הרי היתה הנחה ברשות היחיד באיסור. או דילמא [שמא]: כיון שממקום פטור קאתיא [היא באה], שהרי לפני שנחה על העמוד היתה בחלל רשות הרבים, וכיון שהלכה היא שרשות הרבים למעלה מעשרה טפחים דינה כמקום פטור — אם כן לא יתחייב הזורק משום שעבר החפץ דרך מקום פטור.

אמר ליה [לו] רבא לרב מרדכי: מתניתין [משנתנו] היא, שהנותן על גבי סלע גבוה עשרה טפחים חייב. אתא שייליה [בא רב מרדכי ושאלו] לרב יוסף שאלה זו. אמר ליה [לו] רב יוסף: מתניתין [משנתנו] היא. אתא שייליה [בא רב מרדכי ושאלו] לאביי. אמר ליה [לו]: מתניתין [משנתנו] היא. אמר להו [להם] רב מרדכי: כולכו ברוקא דהדדי תפיתו [כולכם רוק אחד אתם יורקים], שאינכם מחדשים דבר וחוזרים זה על דברי זה, ואין תשובתכם תשובה.

אמרו ליה [לו] לרב מרדכי: ואת לא תסברא [וכי אתה אינך סבור כן]? והתנן [והרי שנינו במשנה] במפורש: הנוטל מהן והנותן על גבן — חייב! אמר להו [להם]: דילמא מתניתין [שמא משנתנו] מדברת במחט שגם בלי לעבור מקום פטור יכולה היא להגיע לראש העמוד, כיון שהיא דקה מאד ואינה תופסת כמעט מקום.

אמרו לו: מחט נמי [גם כן] אי אפשר דלא מדליא פורתא [שאינה מתרוממת משהו] מעל רשות הרבים! ענה להם: אפשר לומר דאית ליה מורשא [שיש לו לסלע סדק] הנמוך מעשרה טפחים, וכיון שנחלק מן הסלע דינו של הסדק כחורי רשות היחיד, והזורק לתוכו מתחייב כזורק לרשות היחיד. אי נמי, דרמיא בחריצה [או גם כן, שמוטלת המחט בחריץ], שהיה חריץ מלמטה מעשרה אל ראש הסלע והמחט לא עברה מלמעלה, אלא מתוך עשרה עברה אל אותו חריץ שהוא רשות היחיד. ואכן, לפי הסברה זו אין המשנה פותרת את שאלתו של רב מרדכי.

ב אמר רב מישא, בעי [שאל] ר' יוחנן שאלה זו: היה כותל ברשות הרבים הגבוה עשרה טפחים ואינו רחב ארבע, והיה אותו כותל מוקף (סמוך) לכרמלית, ועשאו לאותו שטח שהיה הכותל סמוך אליו רשות היחיד ואותו כותל משמש כאחת ממחיצות רשות יחיד זו. ומעתה יש לשאול: אם זרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו, מהו הדין בכגון זה? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שאינו רחב ארבעה — הרי למקום פטור הוא נחשב, ולכן יש לפטור את הזורק, או דילמא [שמא]: כיון שעשאו רשות היחיד — כמאן דמלי דמיא [נחשב כאילו הוא מלא] ותחום רשות היחיד, כולל גם את גב הכותל, וממילא היתה הנחה על מקום ארבעה טפחים ויש לחייב את הזורק.

אמר עולא: קל וחומר שיהא כרשות היחיד, שכן אם לאחרים המשתמשים באותו חלל המגודר על ידי הכותל עושה כותל זה מחיצה ומחשיב את השטח הגדור בו כרשות היחיד, לכותל עצמו שיהיה ראשו נחשב כרשות היחיד לא כל שכן?! איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין זה, שאמר ר' חייא בר אשי שכך אמר רב, וכן אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: כותל העומד ברשות הרבים והוא גבוה עשרה טפחים ואינו רחב ארבע, ומוקף לכרמלית, ועשאו רשות היחיד — אדם הזורק חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על גביו — חייב, שאם לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן?!

ג בעי [שאל] ר' יוחנן: היה בור שעומקו תשעה טפחים ועקר ממנו מקרקעיתו חוליא של עפר והשלימה לעומקו של הבור על ידי עקירת החוליה לעשרה טפחים, אם יזרוק חוליה זו אל רשות הרבים — מהו הדין? וצדדי השאלה: האם נאמר כי עקירת החפץ (החוליה) ועשיית המחיצה (השלמת עומק הבור לעשרה) בהדי הדדי קאתו, ומיחייב [ביחד באו, ומתחייב], או שמא לא מיחייב [אינו מתחייב]? ואם תימצי [תרצה] לומר כי כיון שלא הוי [היה] מחיצה בת עשרה טפחים מעיקרא [מתחילה] ולכך יש לומר כי לא מיחייב [אינו מתחייב], כיצד אם כן נפתור את השאלה הבאה: היה בור שעומקו עשרה טפחים ונתן לתוכה מרשות הרבים חוליא, ומיעטה על ידי כך מעשרה טפחים, ומעתה אין הבור נחשב כבר רשות היחיד, מהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי הנחת חפץ (החוליה) וסילוק מחיצה (הפחתת עומק הבור מעשרה טפחים) בהדי הדדי קאתו, ומיחייב [ביחד הם באים, ומתחייב] או אולי לא מיחייב [אינו מתחייב] כיון שאין מחיצה כל זמן המלאכה.

ומציעים: תיפשוט ליה מדידיה [תפתור לו לר' יוחנן את שאלתו מדברי עצמו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: הזורק חפץ למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ופגע החפץ בכותל, אם היה זה למעלה מעשרה טפחים שהוא מחוץ לתחומה של רשות הרבים — הרי זה כזורק באויר. ואם למטה מעשרה — כזורק בארץ, והזורק בארץ ארבע אמות — חייב. והוינן [והיינו עוסקים] בה, בביאורה של משנה זו: והא [והרי] לא נח החפץ הנזרק בכותל, וכיצד אפשר לחייבו על טלטול, כאשר לא היתה כאן הנחה?

ואמר ר' יוחנן: במשנה זו מדובר בדבילה [תאנה] שמינה שנינו, שהיא נדבקת לקיר כשהיא פוגעת בו. ועדיין יש להקשות: ואמאי [ומדוע] יתחייב במקרה זה? כאשר נדבקת הדבילה לכותל הא קא [הרי הוא] ממעט את המרחק מארבע אמות, שאם זרק במרחק ארבע אמות בדיוק מן הכותל, והדבילה תיחשב לפי ההנחה הקודמת של ר' יוחנן כחלק מן המחיצה נמצא שעכשיו יש פחות מארבע אמות מן המקום שזרק עד לדבילה, ובדין שיצא פטור. ומאחר ולא הביא זאת ר' יוחנן בחשבון משמע שלדעתו הנחת חפץ וביטול מחיצה אינם נחשבים כפעולה שנעשתה באותו רגע עצמו.

ודוחים: אין הדבר דומה, שכן התם [שם בדבילה] לא מבטל ליה [אינו מבטל אותה] לגבי הכותל, שבודאי תוסר הדבילה מן הכותל ואינה נחשבת כחלק ממנו. ואולם הכא [הכא] בחוליית הבור — הוא מבטל ליה [אותה] לגבי הבור, ומבטל מחיצה קבועה.

מעין שאלה זו בעי [שאל] רבא: זרק דף (לוח), ונח על גבי יתידות שהיו בגובה של עשרה טפחים אך לא ברוחב ארבעה טפחים, וכיון שנח שם הלוח יצר שטח הגבוה עשרה ורוחבו ארבעה טפחים, ודינו כרשות היחיד, מהו דינו? ושואלים: מאי קמיבעיא ליה [מה השאלה שנשאלת לו] — האם הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו [ביחד הם באים]? היינו [זוהי] הרי בדיוק שאלת ר' יוחנן!

ומשיבים: שאלת רבא היתה מורכבת יותר, כי קמיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] השאלה לרבא היה זה בכגון שזרק דף והיה מונח חפץ על גביו, מאי [מה דינו]? וצדדי השאלה: כיון דבהדי הדדי קאתו [שביחד הם, הדף והחפץ, באים] הרי כהנחת חפץ ועשיית מחיצה בבת אחת דמי [נחשב], שהחפץ והדף יחד נחשבים כיחידה אחת ויוצרים מחיצה עם הנחתם ולא היתה איפוא הנחה במקום אסור. או דילמא [שמא]: כיון דלא [שאי] אפשר שבשבעת הנפילה לא מידלא פורתא והדר נייח [יתרומם החפץ מעט ויחזור וינוח], שהרי אין הדף והחפץ צמודים לחלוטין, שמא כעשיית מחיצה תחילה בדף והנחת חפץ אחר כך דמי [נחשבת]. לשאלות אלה לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ד שאלה הדומה קצת לקודמות שאל רבא, ותחילה הקדים את הצדדים הברורים בנושא זה. שאמר רבא: פשיטא [פשוט, ברור] לי שאם שפך מים על גבי מים — היינו [זוהי] הנחתן. ואם היתה בכך הוצאה מרשות לרשות — מתחייב. הניח אגוז על גבי מים —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

unless they constructed a partition around it that is ten handbreadths high. Everything within the partition is then considered a private domain, and one standing within the partition may draw water from the pit. And similarly, one may only drink water from the pit on Shabbat if he inserts his head and most of his body into the well. And a pit and its bank join together to constitute the total of ten handbreadths, as stated by Rabbi Yoḥanan.

Rav Mordekhai raised a dilemma before Rava: In a case where there is a column in the public domain that is ten handbreadths high and four handbreadths wide, and one threw an object and it landed atop the column, what is the ruling? The two sides of the dilemma are: Do we say that the lifting from the public domain was performed in a prohibited manner and the placing in the private domain was performed in a prohibited manner, and therefore one is liable? Or perhaps, we say that since the object comes from an exempt domain, the one who threw the object would not be liable. Prior to landing on the column, the object traveled through the airspace above the public domain. The airspace of a public domain extends ten handbreadths from the ground. Beyond that point the airspace is an exempt domain.

Rava said to Rav Mordekhai: It is our mishna that states that one who places an object atop a boulder that is more than ten handbreadths high is liable. Rav Mordekhai came and asked Rav Yosef about the same dilemma: Rav Yosef said to him: It is our mishna. Rav Mordekhai came and asked Abaye. He said to him: It is our mishna. Rav Mordekhai said to them: You are all spewing the same spittle. None of you taught anything new. You repeat the same unsatisfactory answer.

They said to Rav Mordekhai: And do you not hold this to be correct? Didn’t we learn explicitly in the mishna: One who takes an object from them, and one who places an object atop them is liable? He said to them: Perhaps the mishna is referring to a needle that can be placed atop the column without passing through the exempt area above ten handbreadths, since it is so small and hardly takes up any space.

They said to him: With regard to a needle, too, it is still impossible that it will not be raised somewhat above the public domain. He answered them: It is possible that the boulder has a protrusion below ten handbreadths from the ground. Since the protrusion is not significant in and of itself, it has the legal status of a hole in the wall of a private domain. One who throws an object into it is liable, just like one who throws into the private domain itself. Alternatively, it is possible that the needle is placed in a groove that is below ten handbreadths from the ground. The needle did not enter the groove from above ten handbreadths. It passed directly into the groove, which is a private domain. Therefore, Rav Mordekhai’s dilemma is not resolved from the mishna.

Rav Meyasha said that Rabbi Yoḥanan raised a dilemma: There is a wall in the public domain that is ten handbreadths high and is not quite four handbreadths wide, and it surrounds a karmelit and renders the area that it encloses the private domain. The wall serves as a partition of this private domain. And if one threw an object from the public domain and it landed atop the wall, what is the ruling? Do we say: Since it is not four handbreadths wide it is an exempt domain, and the one who threw the object is exempt? Or perhaps we say that since it rendered the karmelit the private domain, the wall together with the private domain is considered to be filled. Therefore, the object is considered to have landed on an area that is four handbreadths wide, and the one who threw the object is liable.

Ulla said: The fact that it is considered a private domain is derived by means of an a fortiori inference: If this wall creates a partition that renders other areas surrounded by the wall a private domain, all the more so does it render itself a private domain. It was also stated that Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rav said, and so too, Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a wall in the public domain that is ten handbreadths high and is not quite four handbreadths wide, and it surrounds a karmelit and renders the area that it surrounds the private domain, if one threw an object from the public domain and it landed atop the wall, he is liable. If this wall creates a partition that renders other areas a private domain, all the more so does it render itself a private domain.

Rabbi Yoḥanan raised a dilemma: In a case where there is a pit that is nine handbreadths deep, and one dug out a segment of earth from the bottom of the pit and thereby completed the depth of the pit to ten handbreadths, and then he proceeded to throw the earth into the public domain, what is the ruling? The two sides to the dilemma are: Is it that the lifting of the object and establishment of the ten-handbreadth partition came about simultaneously, and he is liable? Or perhaps he is not liable. And if you say: Since the partition was not ten handbreadths deep initially, he is not liable, then in a case where there is a pit that is ten handbreadths deep, and one placed a segment of earth into the pit and thereby minimized its depth to less than ten handbreadths, nullifying its status as a private domain, what is the ruling? The two sides of the question are: Is it that placement of the object and the elimination of the ten-handbreadth partition came about simultaneously, and he is liable? Or perhaps, he is not liable because the partition was not intact throughout the performance of the action.

The Gemara suggests: Resolve Rabbi Yoḥanan’s dilemma from his own statement, as we learned in a mishna: With regard to one who throws an object four cubits in the public domain and it hits the wall above ten handbreadths from the ground, which is an exempt domain, it is as if he threw it in the air, and he is exempt. If it was below ten handbreadths from the ground, it is as if he threw it and it landed on the ground, and one who throws an object four cubits and it lands on the ground is liable. And we discussed it: How could he be liable for carrying in that case? The object did not come to rest on the wall and there was no placement.

And Rabbi Yoḥanan said: It is with regard to the case of a juicy cake of figs that sticks to the wall when thrown against it that we learned in the mishna. The Gemara asks: And why is one liable in that case? When the cake of figs sticks to the wall, it reduces the distance the figs traveled from the measure of four cubits that determines liability. If one threw the cake of figs at a distance of exactly four cubits from the wall, and, based on Rabbi Yoḥanan, the object becomes part of the wall, the distance that the cake of figs traveled is slightly less than four cubits, and therefore he should be exempt. Since Rabbi Yoḥanan did not take this into account, apparently, in his opinion, when the placement of the object and the elimination of the partition are simultaneous, one is liable.

The Gemara rejects this and says: The cases are not similar because there, in the case of the cake of figs, the one who threw it does not nullify its independent existence vis-à-vis the wall, as the food will eventually be removed from the wall. Here, in the case of the dirt in the pit, one nullifies its independent existence vis-à-vis the pit, and it eliminates the ten-handbreadth partition.

Rava raised a similar dilemma: In a case where one threw a board and it landed on top of stakes that are ten handbreadths high but not four handbreadths wide, what is the ruling? Once the board lands, the surface is ten handbreadths high and four handbreadths wide. The Gemara asks: What is his dilemma? Does his dilemma pertain to the ruling in a case where the placement of the object and the establishment of the partition came about simultaneously? That is precisely the dilemma raised by Rabbi Yoḥanan.

The Gemara answers: The case where Rava raised a dilemma is more complex. His dilemma is with regard to a case where one threw a board and there was an object resting atop the board. In that case, what is the ruling? The two sides of the dilemma are: Since the board and the object come simultaneously, the legal status is similar to a case where the placement of the object and the establishment of the partition came about simultaneously. The object and the board are a single unit that creates a partition when it lands, and therefore one is exempt. Or perhaps we say that since it is impossible, when they land, for the object not to rise slightly and then land because the object and the board are not connected, it is like the case where the establishment of the partition was completed and the placement of the object followed, and therefore one is liable. These dilemmas remain, and therefore let it stand unresolved.

Rava raised an issue related to the previous dilemmas, and before doing so he sought to clarify certain points. Rava said: It is obvious to me that if one poured water onto water that is its placement, and if one did so from one domain to another he is liable. If one placed a nut onto water,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שתי גזוזטראות שתיהן רה"י הן כל אחת רשות לעצמה ורה"ר ביניהן. המושיט והזורק מזו לזו בתוך י"ט לדברי חכמים פטור אבל אסור וזה על עיקר משנתנו ששנינו מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין אבל המושיט [והזורק] למעל' מעשרה אם היו שתיהן שלו ואין אחת גבוה מן האחרת אלא שתיהן מכוונות זו כנגד זו כבר פירשתי למעלה שמותר להושיט ולזרוק מזו לזו ואם אינן שתיהן שלו אסור להושיט ולזרוק מזו לזו משום [דלא ערבו] ואם חדא מידליא וחדא מיתתא אסור משום גזירה ואם היו הגזוזטראות הללו עומדות למעלה מעשרה ברה"ר מכונות להיותן דיוטא אחת ורשות אחת כיצד שמרכיבין נסר מזו לזו ע"ג רה"ר רחבה ד' טפחים כדי להיותן דיוטא אחת ורשות אחת אם עשה כן מבע"י הרי הן כרשות אחת ומותר לטלטל מזו לזו ע"ג הנסר המתוח מזו לזו ע"ג רה"ר ותנן בעירובין (דף עח) חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד' ונתן עליו נסר שרחב ד' טפחים וכן ב' גזוזטראות זו כנגד זו מערבין אחת ואין מערבין שתים פחות מד' מערבין שנים ואין מערבין אחד השתא אם הגזוזטראות הללו הן למעלה מעשרה וניתן עליהן נסר רחב ד"ט מבעוד יום מותר לטלטל מזו לזו שנעשו שתיהן רשות אחת אבל אם קדש [היום] ולא חוברו אסור להושיט מזו לזו בין נסר בין זולתי נסר אסור להושיט אחר שקידש היום והמושיט חייב הוא שכך היו עגלות במדבר היו ב' עגלות זו בצד זו ברה"ר והיו [מושיטין] קרשים ומציבין קרש על ב' עגלות ראשו (זה על זה) [האחד על זו וראשו השני על זו] כנסר שפירשנו ענינו למעלה וזהו היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט מזו לזו חייב שכן היה דרך הלוים שהיו מושיטין הקרשים מזו לזו זו היא מלאכתן ולפיכך העושה כן בשבת חייב:
ירושל' ולא היו זורקין תני בר קפרא כדי שלא לנהוג בזיון בקדשים לפיכך הזורק מזו לזו פטור אבל אסור. וראוי לעמוד בפירוש זה להזהר בו כי עמוק הוא ועלה אמר רב משום ר' חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רה"ר. אמר אביי בין עגלה לעגלה כמלוא רחב עגלה וכמה אורך עגלה ה' אמות ואקשינן אמאי כיון דג' קרשים מניחין בעגלה בדרא תתאה ועל גבה מניחין אחרים ועולין וכל קרש רחבו אמה וחצי די לעגלה ארכה ד' אמות וחצי כדי שיעור הנחת ג' קרשים ופרקינן הרויח להן חצי אמה כי היכי דלא נידחקו קרשים.

אמר רבא וצידי עגלות ב' אמות ומחצה כמלא רחב עגלה ואקשינן למה לי כוליה האי הלא אורך הקרשים מוטלין לרוחב עגלה קצה הקרש בעגלה זו ב' אמות ומחצה וקצתו השני של קרש זה מוטל על העגלה אחרת ב' אמות ומחצה ובין ב' העגלות ה' אמות אמצעיים הקרש תלוי ביניהן אפילו אמה אחת ומחצה מן הקצה שלו מכאן בעגלה וכן מן הקצה השני דיו למה ה' אמות בפחות מהכי סגי ושנינן כי היכי דלא לידדו קרשים פי' אם הן שתי אמות ומחצה מיכן ושתי אמות ומחצה מיכן מוטלין בעגלה אפשר שישמט וירד הקרש ולא יכון נמצא שיעור רוחב העגלה ב' אמות ומחצה וצידה ב' אמות ומחצה כשיעור עגלה וכן בצידה השני נמצא שיעור העגלה וב' צדדיה ז' אמות ומחצה וכשהיו מהלכים במדבר קרשי המשכן היו מוטלין מעגלה זו לעגלה זו והיו הקרשים מוטלין רוחב הקרשים לאורך העגלות נמצאו שיעור העגלות כשטעונות קרשי המשכן ומהלכות מתפשטות בדרך ט"ו אמה (דו זו) תחתיהן ובינהן וצידיהן. ואקשינן אלא הא דקיי"ל דרך רה"ר ט"ז אמה וכדתנן בפרק המוכר פירות לחבירו ובפרק הכונס צאן לדיר וגמרינן לה ממשכן ממהלך העגלות העגלות הנה אינם אלא ט"ו אמה ומשנינן הוה תמן בעגלות אמתא אחריתי פלגא דאמתא מהאי גיסא ופלגא דאמתא דהאי גיסא דהוה קאי בן לוי התם למחזי דאי משלפי קרשים נקיט בהו ומהדר אטבעי למקומן. וכן בגזוזטראות שמכוונות להיות דיוטא אחת ומושיטין נסרים מזו לזו המושיט חייב והזורק פטור שכך היתה עבודת הלוים:
מתני' חולית הבור. פי' העפר היוצא מן הבור מניחין אותן סביביו כדי שיהא לו כמעקה ואם החוליא גבוה י' ורחבה ד' הרי היא כרה"י.

א"ד כיון דממקום פטור קא אתי' לא. איכא למידק הכא ולפשטי' מהא דתני' (ה:) מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו' וא"ר יוחנן עלה מודה בן עזאי בזורק ותניא כוותיה אלמא אע"ג דאתי ממקום פטור חייב. ובתוס' מתרצים ש"ה דכה"ג הוי במשכן אבל הכא לא הוה במשכן ואין טעם זה מספיק שאעפ"כ היה להם לפטור כי היכי דפטר ב"ע מהלך אע"ג דהוה במשכן ועוד דאכתי קשי' דהאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עלי' חייב ועוד אמאי לא פשטוה מהא דתניא ר"י בר' יהודה אומר נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב ואוקימנא למעלה מי'. ועוד מהא דתני' עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' ואין בעיקרו ד' ויש בקצר שלו ג' וזרק ונח ע"ג חייב ובכל הני ממקום פטור קאתי וי"ל דמאמוראי לא תפשוט לי' לרב מרדכי דמילתא דפשיטא להו מבעי לי' וטרסקל ועמוד לא עדיפי ממתני' דמתוקמי במורשי וחרצא וכוון וזרק בהן וברייתא דמודה ב"ע בזורק לא שמיע להו. ונ"ל לתרץ, דרב מרדכי פשיטא לי' דכל דאתי ממקום פטור למקום חיוב ונח במקום חיוב ובאויר של חיוב בזורק חייב וכי קא מבעי לי' כגון דהשתא נמי ברשות של אויר פטור קא מנח כגון כלי (של) [שעל] עמוד זה שכל גופו במקום פטור קאי כלומר למעלה מי' אלא שהוא מונח ע"ג י' וכיון דגופו למעלה אפי' אחר שנח דילמא פטור דחיובא ממקום פטור קאתיא שהרשות הזה אויר פטור הוא כמו שפרש"י דאינו אויר רה"ר ואויר רה"י נמי לא הוי דכי אמרינן (ז.)רה"י עולה עד לרקיע דילמא באויר חצר אבל בעמוד לא הלכך ההוא דמחנות לפלטיא דרך סטיו ל"ק דבמקום חיוב מנחא וממקום חיוב נמי אתיא שהרי יצאת (לרה"ר) ואח"כ נחה ומעביר חפץ דרך עליו חייב דממקום חיוב קאתיא להנחתה ודר"י בר' יהודה בטרסקל לרב מרדכי בשיש לו דפנות לטרסקל שנמצא מונח ברה"י וכן הא דתניא עמוד גבוה י' ורחב ד' נמי בהכי מתוקמ' כגון שיש לו דפנות. ואי קשיא, אי הכי מתני' נמי לוקמה בהכי ל"ק דסלע לית ליה דפנות וכן הא דא"ר חייא (ק.) זרק למעלה מי' והלכה ונחה ע"ג חור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן ש"ה שהנחתה במקום חיוב כולה וממקום חיוב אתי' לי' אע"ג דעברה במקום פטור כך י"ל מתוך הדחק ונכון הוא דר' מרדכי ודאי דיחוי מידחי ומ"מ עיקר כדאביי ורבא:

התם לא מבטל לה הכא מבטל לה. הקשה בתוס', וכי לא מבטל לה מאי הוה הא ליכא ד' אמות אטו אם היה בידו חץ של ד"א והניחו חייב הרי כל שאינו כולו חוץ לד"א לא מחייב ולדידן לאו מלתא דהתם כולו מונח, ואינו מונח בתוך ד' אבל הכא כיון שהוא מונח על פניו המדובקות בכותל והיא (ר"ל הכותל) ההנחה שלו חוץ לד"א הוא מונח הלכך כ"ז דלא מבטל ליה ולא מיחשב כמחיצה עצמה בדין הוא דליחייב. והם הקשו, ומנ"ל למקשה דבד"א מצומצמות הוא והרי כ"מ ששנו זורק ד"א בשזרק חפץ כולו חוץ לד"א היא והכא בשיש ד"א על פני הדבלה כחץ דלא ממעטא מד"א. ול"ק, דכיון דהניחה בפנים המדובקים בכותל, ודאי ד"א מהתם משערינן וקושטא מתרצים דאפי' במצומצמות חייב ואי הוה צריך הוה מתרץ דלאו במצומצמות הוא ובתוס' (הקשו מפרש"י) [מפרשים] דאי לאו משום דלא מבטל לה הוה לי' דבילה ככותל ולאו הנחה היא אלא עשיית כותל הוא ולאו מילתא הוא דא"כ גבי בור בלא מיעוט נמי סילוק מחיצה הוי:

או דלמא כיון דממקום פטור קא אתא לא. איכא למידק ותפשוט מדבן עזאי, דתניא בריש פרק קמא דמכילתין (ו, א) אחד המוציא ואחד הזורק ואחד המכניס חייב, בן עזאי אומר המוציא והמכניס פטור המושיט והזורק חייב, פירוש: מחנות לפלטיא דרך סטיו. ועוד דהא אמר רבא לעיל (שבת ח, ב) המעביר ד' אמות דרך עליו חייב, ואמרינן (צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן היה משא בני קהת. ועוד תניא (קא, א) רבי יוסי בר יהודה אומר נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל וזרק ונח על גביו חייב, ואוקימנא בריש מכלתין (ה, א) למעלה מעשרה. ועוד תניא (ק, א) עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה וזרק ונח על גביו חייב, וכל הני ממקום פטור קא אתיין. ומיהו הא דעמוד וההיא דר' יוסי נראה דלא קשיא ליה, דדחי להו כדדחי מתניתין דחולית הבור והסלע, ומוקי לה במחט או אית להו מורשא, וההיא דרבא נמי לא תקשי ליה, דמאמורא לא פשט ליה. אלא ברייתא דבן עזאי תקשי, וכן משא בני קהת אמאי לא פשטו לה מינייהו.

והרמב"ן ז"ל תירץ דכל היכי דעקר ממקום חיוב ונח במקום פטור ובאויר של מקום חיוב ממש לא מיבעיא ליה דחייב, כי קא מיבעיא ליה בשנח בעמוד העומד ברשות הרבים שאוירו הוא אויר של רשות הרבים והוי מקום פטור, דכי אמרינן דרשות היחיד עולה עד לרקיע, הני מילי רשות היחיד גמורה במחיצות כגון חצר אבל עמוד לא, וכן דעת רבינו האי גאון ז"ל בזה. וכיון שכן כשזרק על גבי עמוד דממקום פטור קא אתיא, ובמקום פטור הוא עומד, כלומר: שכולו עומד באויר מקום פטור אלא שהוא נח על מקום חיוב, פטור, אבל נעץ קנה ובראשו טרסקל שיש לו מחיצות הרי כולו נח במקום חיוב, ועמוד גבוה עשרה ורוחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה, דלמא בשיש לו מחיצות, וההיא דבן עזאי במקום חיוב ממש נח, וכן מעביר דרך עליו ומוציא משוי למעלה מעשרה הנחתה במקום חיוב הוא, הלכך חייב.
ולא מחוור בעיני, דהא מוציא משוי למעלה מעשרה אם עמד לפוש מי לא מחייב, וכן מעביר דרך עליו ועמד בסוף ארבעה מי לא מחייב. ובתוס' אמרו דשאני מעביר ומוציא שכן היו במשכן, ואינו מחוור בעיני ועדיין צריכה תלמוד.
ומכל מקום אני תמה כל שהוא מניח על גבי הסלע או על גבי החוליא למה יתחייב, והא אגד כלי במקום פטור כיון דאויר העמוד מקום פטור, וכדאמרינן לעיל בריש פרק קמא (שבת ח, א) גבי כוורת. ויש לומר דלא אמרו אלא בשהכלי עצמו אוכל כל גובה הרשות ועוד אגדו במקום פטור כגון שנעץ קנה גבוה יותר מעשרה ברשות הרבים, אבל כשאין גופו של כלי גבוה כל כך שיהא אוכל כל גובה הרשות לא, והיינו נמי דכי אמרינן לעיל בפרק המצניע (לעיל צב, א) המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, אמרינן והתם מנא ליה, [ו]איצטרכינן למילף ממזבח או מארון דמדלי קרקעיתו מן הרשות יותר מעשרה, ואמאי הא לא הוי ליה למימר אלא שהיה גבהו של מזבח או של ארון הנישא על הכתף, למעלה מעשרה טפחים חייב.

כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבע ומוקף לכרמלית ועשאו רשות היחיד. מסתברא דהא דאיצטריך למימר כל הני, משום דמעיקרא היה מקום פטור, ועכשיו כשגדר הכרמלית ונעשית ממילא על ידי מחיצה זו רשות היחיד, הלכך מיבעיא ליה כיון דלא נתחדש שום דבר בגופו של כותל זה ומעיקרא היה מקום פטור, אי אזלינן ביה בתר מעיקרא, או דלמא כיון דמכל מקום על ידה נעשה רשות היחיד אף היא מותרת כרשות היחיד, אבל אם מתחלה גדר כרמלית בארבע מחיצות, פשיטא ליה דאע"פ שאין המחיצות רחבות ד' חייב, כמחיצות רה"י ברה"י כשהוא מניח בראש המחיצה דהוי ליה כחורי רשות היחיד שהן כרשות היחיד.

הכא מבטל ליה התם לא מבטל לה. הקשו בתוספות: וכי לא מבטל לה מאי הוי הא ליכא ד' אמות, דאטו אם היה בידו חפץ של ד' אמות והניחו מי חייב, והלא כל שאינו כולו חוץ לד' אמות פטור דהוי ליה אגדו מבפנים. ועוד מנא ליה למקשה דאיירי בד' אמות מצומצמות, והלא כל מקום ששנינו זורק או מוציא, בשזרק החפץ כולו מיירי או הוציאו כולו חוץ לד' אמות הוא, ומאי שנא הא. ותירצו הם דהכא נמי בשזרק חוץ לארבע אמות כדין כל שיעורי שבת, והכי קא פריך אי אמרת דהנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו, נמצא דבילה זו ממעטת רוחב הרשות לגבי דבילה אחרת או חפץ אחר לפי שאי אפשר לזורק אחר להתחייב, דהוי כאילו הוסיף במקום הנחת הדבילה בעובי המחיצה ואינו רשות היחיד להתחייב עליו, א"כ ג"ז לא יתחייב עליו. ואהדר ליה דכיון דלא מבטל לה אינה ממעטת ולא מבטלא מחיצתה בהנחתה.

זרק דף ונח על גבי יתדות מהו. וסבירא ליה לרבא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם דאי לא לא הוי רה"י וכדאמרי' נמי לקמן (שבת קא, א) גבי נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל. ור"ת ז"ל פירש בערובין (כה, א בתוס' ד"ה אכסדרא. וצד, ב) דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם בד' מחיצות, ולדבריו איכא לאוקומה בדאית לה שתי מחיצות. ועדיין צריך לי תלמוד שהרי מחיצה שהגדיין בוקעין בה הוא, ואינו מחיצה.

עמוד בר"ה גבוה עשרה ורחב ארבעה כבר ביארנו שהוא רה"י והנותן מרה"ר על גביו חייב וכן הזורק על גבו ואע"פ שהזורק זורק למעלה מעשרה ומשם הנזרק בא על גבו ונמצא נכנס בתחומו ממקום פטור שאע"פ שאויר רה"י עולה עד הרקיע דוקא כנגד רה"י אבל זה כבר הגיע למעלה מי' קודם שיגיע לאויר העמוד ונמצא בא לו ממקום פטור אעפ"כ חייב הואיל ועקירתו מיהא למטה מעשרה הוא הרי הוא עקירה והנחה באיסור שאם לא כן אף בנותן אי אפשר שלא יהא הדבר הניתן שם למעלה מעשרה קודם שיכנס לאותו אויר או שמא לא אמרו אויר רה"י עולה אלא במחיצות הנכרות ומטעם גוד אסיק אבל במחיצות שאין ניכרות לא ושמא תאמר והיאך אתה מחליט פסק זה לחיוב והרי לא נתבררה כאן מ"מ הרי הסכימו עליה רבה ורב יוסף ואביי ועוד שכמה שמועות מסכימות לחיוב דבר זה ואע"פ שיש קצת דחיות בקצתם דחיות בעלמא הם והוא שבפרק ראשון אמרו המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ואפי' בן עזאי שפטר בה משום מהלך כעומד מודה בזורק וכן אמרו המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אע"פ שהעבירו דרך עליו ר"ל למעלה מעשרה חייב וכן נעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל ונח על גביו חייב ואע"פ שבא לשם מאויר שלמעלה מעשרה וכן הרבה:

כותלי הבית אע"פ שאינן רחבים ארבעה ואינן רה"י מצד עצמן המשתמש על גבן חייב כל שעושה מחיצה לאחרים כל שכן שהוא עושה לעצמו ואפי' לא היה כותל זה נעשה לכונת רה"י אלא לכונת היקף כרמלית כגון מקום שהיה מוקף בשלש כותלים והשלים בה את הרביעית הואיל ומ"מ על ידה נעשית רה"י הרי הן כרה"י וזה שתפשה בהקף כרמלית ולא תפשה בהיקף רה"ר מפני שאין רה"ר נעשה רה"י בהקף מחיצה אחת שאם יש שם שלשה כרמלית הוא וזה שקוראה כותל ברה"ר מפני שהכרמלית היה סמוך לרה"ר ובא זה ובנה כותל רביעי בכניסה לרה"ר הואיל ומ"מ נעשה רה"י על ידו חייב:

זה שהתבאר שהמוציא מרה"י לרה"ר או המכניס מרה"ר לרה"י חייב דוקא שבשעה שעקר ושהניח כבר היה מקום עקירתו ומקום הנחתו רשות אבל לא נעשה רשות עד עכשיו ר"ל שעקירתו או הנחתו והיות אותו מקום נקרא רשות הכל בא כאחד פטור כיצד בור תשעה ברה"ר ורחב ארבעה ועקר חוליא מקרקעיתו והוציאה לרה"ר פטור שבשעת עקירת חוליא נעשה הבור עשרה הרי עקירת החפץ ועשיית המחיצה ר"ל להיות שם רה"י חל על הבור באין כאחד וכן אם היה הבור עשרה ועקר חוליא מרה"ר או אבן או כל דבר שמן הסתם הוא מבטלו לשם ואין דעתו עליו ומעטו מעשרה פטור שהרי הנחת החפץ וסלוק המחיצה באין כאחד ויש מחייבין בזו הואיל ומחיצה היתה כבר בשעת הנחה ושטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון:

מעתה היה עומד ברה"ר בארבע אמות מצומצמות לכותל וזרק דבר המתדבק על הכותל שהוא של רה"י כגון בצק או דבלה שמנה אם נדבקה בכותל למעלה מעשרה פטור כאלו נזרקה באויר רה"ר שלמעלה מעשרה ואם למטה מעשרה חייב כזורק בארץ ואע"פ שצד הכותל שכלפי חוץ רה"ר הוא מ"מ הרי נמצא זורק ארבע אמות ברה"ר ואע"פ שעובי הבצק והדבילה ממעטים שיעור הד' אמות מ"מ הואיל ואינן בני בטול אצל בני אדם אין כאן מיעוט ולמדנו שאם זרק שם טיט וכיוצא בו פטור הואיל ונתמעט בדבוקו שיעור ארבע אמות:

היו יתדות תחובות ברה"ר למעלה מעשרה ולא היו ברחב ארבעה וזרק דף רחב ארבעה עליהן פטור אע"פ שעכשו רה"י הוא שהרי עשיית המחיצה והנחת החפץ באין כאחד על הדרך שביארנו ולא עוד אלא אפי' זרק דף בחפץ שעל גביו על היתדות שהיה ראוי לומר שאפשר שבהנחת הדף נתנדנד החפץ ונמצא שהיתד נח תחלה ואח"כ החפץ אעפ"כ פטור:

ולענין מים על גבי מים ואגוז על גבי מים ואגוז בכלי וכלי צף על גבי מים ושמן על יין הן לענין שבת הן לענין טבול יום כבר ביארנו הכל בפרק ראשון:

בד"ה אלא אם כן עשו כו' או בור הרבים עכ"ל כצ"ל:

בד"ה א"ד כו' ואמרינן לעיל המוציא משוי למעלה מעשרה חייב כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דהא מייתינן לעיל בפירקין הך דמוציא משוי למעלה כו' גבי זריקה דלמעלה מעשרה לכ"ע פטור וא"כ ע"כ זורק ומוציא אינן דומין ותיקשי להו מזורק דלעיל דאמרינן למעלה מי' לכ"ע פטור והכא קמבעיא ליה לחייב די"ל דלעיל איירי בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מי' דהיינו מקום פטור דה"ל עקירה דהיתירא והנחה דהיתירא ומקום פטור באמצע דפטור לכ"ע משא"כ הכא דמבעיא ליה לחייב בזורק מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור ה"ל עקירה באיסור והנחה באיסור ולכך קשיא להו ממוציא משוי למעלה מי' כו' דמשמע נמי במוציא מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור וחייב התם ה"נ ליחייב הכא בזורק דאין לחלק בין מוציא לזורק בכה"ג דאיכא עקירה והנחה באיסור ומיהו ק"ק דא"כ מאי מייתי לעיל מהך דמוציא משוי למעלה כו' לחייב המעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מי' דהא ע"כ גבי זריקה אינן דומין הזורק מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור דהיינו למעלה מי' לזורק מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים למעלה מי' דפטור לכ"ע וי"ל דהתם לא מייתי אלא מהאי טעמא דקאמר דחייב במוציא משוי למעלה מי' שכן משא בני קהת הכי נמי איכא לחייב מה"ט המעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מי' משום שכן היה משא בני קהת משא"כ בזורק דכה"ג מפליג במתני' בין זורק למושיט ודו"ק:

בא"ד והא דמייתי ראיה מהנושא ונותן ע"ג כו' דמיירי בכל ענין בין בזורק כו' עכ"ל וק"ק דאמאי לא מוקי נמי הך בזורק ממש על גביו שלא הלכה באלכסון כהך דאחד הזורק חייב דפ"ק דמוקי לה בכה"ג וי"ל בדוחק דהך הזורק דפ"ק משמע להו לאוקמי בכה"ג שלא הלכה באלכסון דומיא דמוציא ומושיט דקתני נמי התם אבל בזורק דהכא משמע דאיירי בכל ענין דומיא דזורק דרישא דאיירי בכל ענין ודו"ק:

בד"ה ואמאי והא כו' והרי הוא ככותל עב כו' ואם זרק מחט או קוץ ד' אמות היה פטור כו' עכ"ל והא דפסיקא ליה לפטור על המחט יותר מעל הדבילה היינו משום דהדבילה כיון שהיא רואה את הקרקע חשיב כמונח על גבי הקרקע משא"כ המחט שמונחת על גבי הדבילה שאין המחט רואה הקרקע והרי היא כמונחת על הכותל ופטור עליה וכה"ג כתבו התוס' פ"ק דף ז' בד"ה וטח בפניה כו' ע"ש וק"ל:

בד"ה זרק דף כו' וא"ת אפילו ליכא בקיעת כו' מ"ש מטרסקל ועמוד ברשות הרבים כו' עכ"ל מעמוד ברשות הרבים גבוה כו' ניחא דקשיא להו דאיירי דליכא בקיעת גדיים כדאמרי' לקמן אבל מטרסקל דקשיא להו הוא מגומגם דהא ודאי אית ביה בקיעת גדיים כדמוכח הסוגיא לקמן ולא מחייב אפילו על גביו לרבנן דפליגי עליה דר"י בר יהודה וצ"ע וק"ל:

בתוס' ד"ה אא"כ עשו לו מחיצה וכו' אלא בבאר מים חיים או בור ברה"ר וכו' פי' בור ברה"ר והיא של רבים:

ד"ה או דלמא כיון דממקום פטור קאתי וכו' המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב פי' וסטיו הוי מקום פטור:

בא"ד אבל אם זרק ממש כנגד העמוד וכו' ודאי חייב פי' ולכך גבי מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב אפי' בזורק דהתם לא שייך שום אלכסון ופיסוק כח:

בא"ד ודוקא בזורק מיבעיא ליה אבל במוציא ומכניס פשיטא דחייב נ"ל דר"ל וה"ה במושיט חייב ג"כ ככל ענין דהתם נמי לא שייך פיסוק כה אפי' באלכסון והשתא יתיישב שפיר הא דקאמר בתר הכי והא דמייתי ראיה מהנוטל והנותן ע"ג חייב משום דמשמע ליה בכל ענין בין בזורק וכו' ר"ל וכיון דבמושיט אין חילוק אלא בכל ענין חייב אפי' באלכסון ה"נ בזודק דהא מדמי להו מתני' לחדדי דאל"כ תקשה עדיין מה מייתי ראיה מהנוטל והנותן וכו' ואע"ג דאיירי בין במושיט בין בזורק דלמא איירי שלא באלכסון אלא שזרק ממש כנגד העמוד אבל לפי מה שכתבתי יתיישב שפיר וק"ל:

בא"ד והשתא לא דמי למוציא מחנות לפלטיא וכו' דהתם מכחו בא לרה"ר פי' ולכך חייב אפי' בזורק ודו"ק:

ד"ה לאחרים עושה מחיצה וכו' גבי חוליות הבור לא שייך למימר הכי וכו' כוונת התוס' בזה כדי שלא יקשה אמה שפירשו התוס' לעיל בד"ה מסייע ליה לר' יוחנן וכו' א"נ מייתורא דמתני' שמעינן דמצטרפים לארבע וכו' ומיירי כשהחוליא גבוה י' וכו' ולמה לי גבוה י' נוקמא כגון שאין הבור עמוקה י' כ"א בצירוף החוליא ולכך כשנוטל ונותן ע"ג החוליא חייב אע"ג שאין החוליא גבוה י' וגם אינה רחבה ד' מטעם כיון דלאחרים עושה מחיצה דהיינו הבור לעצמו לא כל שכן לכך כתבו התוס' דלגבי חוליא דבור לא שייך למימר הכי וכו':

ד"ה כגון שזרק דף וכו' ט"ס וכצ"ל תחלת הדבור זדק דף וכו' הנחת חפץ ועשיית מחיצה וכו' וקאי אלישנא דבעי רבא זרק דף ונח ע"ג יתידות וכו':

בא"ד משמע דוקא על גביו אבל תחתיו לא וכו' פי' דבשלמא אי הוה תחתיו ג"כ רה"י הוי כאלו זרק הדף לתוך רה"י והוי שייך לומר הנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קא אתו אבל השתא דאפי' לאחר הנחת הדף לא הוי רה"י תחתיו א"כ היאך יתיישב בזריקת הדף הא לא זרק הדף לתוך רה"י ואמר ר"י כגון שיש מחיצה וכו' פי' ולכך ע"י הדף נעשה תהתיו רה"י וק"ל:

תוס' ד"ה א"ד. וירד האבן באלכסון כו' אלא כח כחו הוא כו'. לכאורה קשה דהרי בסנהדרין (ס"ד ע"ז) איתא בהרג נפש כה"ג חייב משום דכחו הוא. וע' ברא"ש בב"ק פ"ב (סי' ב') ובעירובין (לה) ברש"י ד"ה מחמת רעדה. אבל לק"מ דנהי דככחו דמי מ"מ הרי כחו זה ממקום פטור קאתיא:

תד"ה ואמאי. עי' מש"כ (לעיל ח ב'):

בא"ד דאטו אם כו' וכ"ד ארוך כל שהוא כו'. נ"ל דתיבות כ"ש נמשך למעלה ור"ל ארוך כמה שהוא:

גמ' בעא מיניה רב מרדכי כו' וזרק ונח על גביו. ע' סוכה ד ע"ב תד"ה פחות מג':

שם ואת"ל כיון דלא הוי מחיצה. ע' לעיל ח ע"א תד"ה רחבה ששה:

רש"י ד"ה מוקף לכרמלי' וכו' אלא בית סאתים. עיין לעיל ז ע"א וצ"ע:

רש"י ד"ה מוקף לכרמלית, או לא הקיפו אלא בית סאתים.
תמיהני הא גם ביותר מבית סאתים הוי מדאורייתא רשות היחיד כדלעיל (דף ז' ע"א) וצע"ג:

בעא מיני' רב מרדכי מרבא. עמ"ש תוס' דמיירי דפסק כחו עיין לקמן ק' ע"א סוף ד"ה אחזתו וכו' וא"כ רבא לטעמי' דלא ס"ל כר' חלקי' בר טובי' עיין וק"ל. ועיין גיטין ע"ט ע"א אבל נמחק דרך עלי' לא ומה שפי' ה"ה פ"ה מגירושין הלכה ג' כיון שהבעל הי' צריך להוליך הגט שלא כדרך תנועתו הטבעי' ופסק כחו ע"ש:

ומוקף לכרמלית. פירש"י שהוקף לדירה מבואר מדבריו דלא הוה רה"י דאורייתא אא"כ יש שם בית דירה וכן יש להבין מדבריו לעיל ז' ע"א ד"ה כגון דאית לה מחיצות וכו' שאין ביתו סמוך לה קודם ההיקף משמע אחר ההיקף מיהת יש לו דירה שם דאל"ה לא הוה רה"י כלל. וכן לעיל פ' ע"א ד"ה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם וכו' או קרפוף וכו' מבואר דקרפוף לא הוה רה"י כיון שאין שם בית דירה וכ"כ בעירובין כ"ד ע"א ד"ה קרפף וכו' ואח"כ בנה וכו' עיי"ש ועיין רמב"ם פט"ז הלכה א' וה"ה שם:

בגמרא בעי מיניה רב מרדכי מרבא עמוד ברשות הרבים וכו' או דילמא כיון דממקום פטור קאתיא לא אמר ליה מתניתין היא וכו'. לכאורה יש לתמוה דאכתי מעיקרא מאי קמיבעיא ליה הא ודאי מתניתין היא דקתני סלע גבוה עשרה ורחב ד' הנותן על גבו חייב מה לי סלע מה לי עמוד ויותר יש לתמוה אהא דקאמר להו רב מרדכי כולכו ברוקא דהדדי תפיתו דמשמע דהך פשיטות מילתא דחיקא היא ואמאי הא ודאי מתניתין היא ואי משום דאיכא לאוקמי במחט אדרבה זה יותר דוחק דאטו איכפל תנא ואתי לאשמעינן מחט דוקא כל כי האי לא הו"ל לסתום אלא לפרש. ועוד קשה הא דא"ל ואת לא תסברא והתנן הנוטל מהן וכו' והך לישנא משמע דמעיקרא לאו מהך מתניתין בעי למיפשט:

לכך היה נ"ל לפרש דודאי עיקר איבעיא דרב מרדכי היינו בזורק דוקא כמ"ש התוספות אלא דלאו מטעמייהו שפירושם דחוק אלא כפירוש מהרש"א ז"ל דודאי יש לחלק בין זורק למוציא ומכניס ע"ש באריכות אלא שנראה לי להוסיף על דברי מהרש"א דעיקר איבעיא דר' מרדכי היינו אם נאמר דכי היכי דפטרינן במתניתין דריש פירקין הזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מעשרה דאמרינן לעיל לכ"ע פטור משום דלא ילפינן זורק ממושיט א"כ ה"נ יש לפטור בכה"ג אף ברה"ר לרה"י דרך למעלה מיו"ד או דלמא שאני הכא דכיון דעקירה באיסור והנחה באיסור א"כ לא דמי להך דמתני' דעקירה והנחה בהיתר וכמ"ש ג"כ מהרש"א ז"ל ובהא מהדרי ליה כל הנך אמוראי דמתני' היא והיינו מתניתין דריש פירקין דמדאיצטריך לאשמעינן דזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר למעלה מיו"ד פטור אלמא דמרה"ר לרה"ר חייב אפילו בכה"ג ואמר להו רב מרדכי כולכו ברוקא דהדדי תפיתו והיינו משום דאיכא לאוקמי מתני' דריש פירקין דאתי לאשמעינן דאפילו למטה מיו"ד פטרו רבנן והיינו כמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין בשם הירושלמי דאיכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומש"ה א"ל רב יוסף ואת לא תסברא והתנן הנוטל מהן ונותן על גביו וכו' וא"כ נהי דלא איפשיטא לך ממתניתין דריש פירקין אכתי תיפשוט מהך מתניתין דחולית הבור והסלע דמשמע נמי דאפילו בזורק איירי דאמתניתין דלעיל קאי ועוד דנהי דלענין סלע ניחא לך לאוקמי במוציא ומכניס ולא בזורק כדמשמע פשטא דלישנא דנותן על גביו אפ"ה הך דחולית הבור ע"כ בזורק איירי דהא אמרינן לעיל דמתניתין אתי לאשמעינן דחולית הבור והסלע מצטרפין לד' על ד' אלמא דבחוליא לחוד ליכא ד' אלא כסתם חוליא שהיא דבר מועט וא"כ אפילו את"ל דלא בעינן הנחה ע"ג ד' על ד' משום דאי בעי מנח על המטה ומשתמש (אע"ג דלדידי מספקא לי טובא) מ"מ אין דרך להניח חפצים ע"ג חוליא כי האי שלא יפול הבור אע"כ דבזורק איירי וכגון שהיה רוצה בשעת זריקה שתנוח בבור ונחה לה על החוליא וקמ"ל דאפילו הכי חייב דהוי רה"י גמור דבור וחוליא חדא מילתא היא והוי נמי כד' על ד' וא"כ דבזורק איירי איכא למיפשט שפיר ובהא דחה ואמר דלמא במחט ולאו דכולה מתניתין איירי במוציא ומכניס כדמשמע פשטא דלישנא דהנותן על גביו אלא דאפ"ה הא דקתני לה בפרק הזורק וקתני נמי חוליא דאיירי בזורק היינו משום דשפיר משכחת לה אפילו בזורק כגון במחט אי נמי דרמיא בחריצא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב הסוגיא לנכון אף שהתוס' כתבו בע"א ועמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרמב"ן ז"ל ודו"ק :

גמ' בעי ר' יוחנן כותל ברה"ר ומוקף לכרמלית וכו' הנה לפמ"ש התוס' לעיל דמשנתינו כשאין החוליא רחבה ד' ואעפ"כ הנותן ע"ג חייב משום דמנח מלי' מידי. והיינו בעיא דר' יוחנן א"כ קשה דמאי תיבעי לי' מתני' היא. ונראה עפ"י מ"ש התוס' בריש פ"ב דגיטין [דף ט"ז:] דבחצר הרחב הרבה לא שייך מנח עלייהו מידי וא"כ ר' יוחנן מיירי ברחב הרבה והטעם משום דמנח מידי אלא דלפי זה מוכח דאף דהיכא דלא שייך מנח מידי אעפ"כ חייב משום ק"ו לאחרים עושה מחיצה. א"כ מנ"ל להגמ' בעירובין (דף. ע"ח) להוכיח הסברא דמנח מידי מהא דבור וחוליא מצטרפין לענין ארבע עיין שם ברש"י ובתוס' ודלמא כאן הטעם משום ק"ו לאחרים עושה וכו' והיכא דאיכא ק"ו מיחשב רה"י אפי' היכא דלא שייך מנח עלייהו מידי: ואמנם לתרץ זה אמרתי ע"פ מ"ש התוס' שם בעירובין דמשנתינו מיירי שאין הבור רחב ד'. ואם כן גם הבור אינו נעשה רה"י ולמה תחשב החוליא רה"י והרי ליכא ק"ו אע"כ משום דמנח מידי: אבל לפי מ"ש במשנתינו דמתני' מיירי שהבור בעצמו רחב ד'. וגם במשנתינו איכא ק"ו. א"כ קשה מאי מספקא ליה לר' יוחנן. ואי משום דמיירי ברחב הרבה א"כ מוכח דהיכא דאיכא ק"ו לא בעינן סברה דמנח מידי וכיון דגם במשנתינו איכא ק"ו א"כ מנ"ל להגמ' שם בעירובין להוכיח סברא זו דאי בעי מנח עלי' מידי. ודלמא הטעם הוא משום ק"ו ונראה דלעולם גם ר' יוחנן מיירי בחזי למינח עלי' מידי והא דמספקא ליה ולא פשיטא ליה ממשנתינו משום דמשנתינו מיירי שהבור עומד ברה"ר ובזה פשיטא לי' דאלים הק"ו אבל מספקא לי' בכרמלית וכמ"ש התוס' בד"ה ומוקף לכרמלית. אלא דקשיא הרי הבור אפי' אינו עמוק י' מ"מ שוב אינו רה"ר ועכ"פ כרמלית הוא ואעפ"כ אמרינן ק"ו ומה מספקא לי' לר' יוחנן. ואין לומר דמיירי שאין הבור עמוק שלשה ואז הוא רה"ר. דהרי יש לדקדק עפ"י סברת התוס' [לעיל[ דמיירי שהחוליא בעצמה גבוה יו"ד. ולענין נוטל ולהשתמש גבה מיירי ולצירוף ארבעה קשה בור למה הוזכר ומה לי חוליית הבור ומה לי מחיצת החצר ונימא משנתינו מחיצות החצר והסלע שהן גבוהין וכו'. בשלמא אי מיירי לצירוף עשרה וקמ"ל דעומק הבור עם גובה החוליא מצטרף שפיר נקט בור אבל אי מיירי בגבוה עשרה ולענין הרוחב ניתני מחיצת החצר וג"כ הוה קשה למה נקט מחיצות ליתני החצר והסלע אלא ודאי דקמ"ל דחלל החצר ועובי המחיצות מצטרפין:

ואמנם לתרץ זה הוא משום דחצר כאשר יסולקו המחיצות הוא רה"ר וא"כ המחיצות גורמות לר"ה להיות רה"י ובזה אמרינן ודאי ק"ו. אבל בבור שהוא כרמלית הוה אמרינן דלא אמרינן ק"ו קמ"ל דגם בבור מצטרף דגם בכרמלית אמרי' ק"ו וא"כ מאי מספקא לי' לר' יוחנן ואמנם יש לומר. דכשם שכתבו התוס' דיש לחלק בין מוקף לר"ה ובין מוקף לכרמלית אף דגם לכרמלית עשאו רה"י ואפילו הכי בר"ה יש סברה יותר לחזק הק"ו הכי נמי יש סברא לומר דבמוקף לכרמלית ועשאו רה"י גמור אף לטלטול יותר חזק הק"ו. משא"כ בעשאו רה"י לזרוק שהזורק לתוכו חייב אבל לטלטול לא עשאו רה"י בזה אין סברת הק"ו אלים כל כך וא"כ י"ל דר' יוחנן מיירי שמוקף לכרמלית יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שבזה אסור לטלטל רק בארבע אמות ולכך מספקא לי'. אבל משנתינו אף שהבור הוא כרמלית מ"מ עתה ע"י החוליא נעשה רה"י גמור אף לטלטל ולכך ודאי אמרינן ק"ו ולעולם דגם ר' יוחנן מיירי בחזי למינח. ואף דמיירי ביתר על בית סאתים יש לומר דמיירי בארוך וקצר דחזי למינח ברחבו מכותל זה לכותל שכנגדו.

ורש"י דפי' בבעיא דר' יוחנן במוקף לדירה או בבית סאתים משום דרש"י לשיטתו דמשנתינו מיירי לצירוף גובה עשר ולענין תוכו: ואמנם ההכרח שהכריחו לרש"י לפרש כן. דלכאורה אף שהיה יותר מבית סאתים ואינו מוקף לדירה מ"מ רה"י הוא מן התורה והזורק לתוכו חייב כמבואר לעיל (דף ז'). וא"כ עשאו רה"י ומה בכך שאסור לטלטל זה מדרבנן. ואם מן התורה נעשה רה"י ומתוך כך גם הכותל למעלה הוא רה"י והזורק מר"ה עליו חייב וכי בשביל שאסרו רבנן לטלטל בו יפקיעו דין תורה זה לכאורה תמוה ואמנם רש"י ראה זה בכוונת לשון ר' יוחנן שאמר כותל וכו' מוקף לכרמלית ועשאו רה"י. וקשה כיון שאמר מוקף לכרמלית פשיטא שע"י ההיקף נעשה רה"י ולמה לו לסיים ועשאו רה"י אלא ודאי שהכוונה שעשאו רה"י גמור אף לטלטל:

רש"י ד"ה דאית לה לסלע מורשה נמוך מי' וכו' הנה חוליא קדים במשנה ולמה השמיט רש"י חוליא ואחז סלע ואמנם רש"י פירש בד"ה מצטרפין שאם הוציא מתוך אוגן חוליא ואם כן לרש"י ע"ג לאו דוקא **[מליקוטיו מצאתי] ובעירובין [דף ע"ח] מפי' רש"י משמעות ג"כ דגם משנתינו עיקר הדין דמצטרף לעשרה אלא דגם רחבה ד' ילפינן ג"כ. ולפ"ז ע"כ לרש"י אחת משתי אלה או דעל גבן לרש"י לאו דוקא אלא לתוך אוגני הבור או דרש"י לא סבר כסברת התוס' בסוד"ה מסייע אלא סבר דגם ע"ג החוליא חייב. ואם כן מעיקרא ליכא הוכחה מחוליא דהרי אכתי אף למעלה מחוליא אויר רה"ר הוא:** ואם כן לרש"י מיירי שהחוליא לבד אינה גבוה יו"ד אלא בצירוף הבור. ואם כן למעלה מהחוליא אכתי לאו מקום פטור שהרי אינו למעלה מעשרה ברה"ר ועיקר הקושיא מסלע. ולכך קאי שנוייא דמורשה על סלע: ובמה שכתבתי דלרש"י על גבן לאו דוקא דבחוליא אינה גבוה יו"ד איירי. ולשיטת התוס' כבר כתבתי לעיל דלהכי נקט חוליא ולא נקט בור דקמ"ל דאף שהעבירו דרך עליו למעלה מעשרה מ"מ חייב ולאפוקי מספיקו של רב מרדכי אפשר לומר ג"כ דבהא פליגי רב מרדכי עם רבה ורב יוסף ואביי דרב מרדכי מוקי באית לי' מורשה אי נמי בחריצא ורב יוסף ורבה ואביי פשטו לי' ממשנתנו ולא ניחא להו לאוקמי במורשא וכו' דאינהו סברי כסברת התוס' שחלל הבור אינו רה"י כיון שאינו רחב ארבע ואין עובי המחיצה מצטרף להחלל רק המחיצה למעלה מחשב רה"י משום דאי בעי מנח עלי' מידי. ואם כן סלע מותר וצריך לומר דנקט לי' רק משום חידוש דין זה דהעבירו דרך למעלה מעשרה חייב ואם כן על כרחין לאו במורשה מיירי ור' מרדכי ס"ל כפי רש"י דחלל הבור רה"י ומיירי בנוטל מחללו ובור תני לעומקו וסלע לגובהו ולעולם דמיירי במורשה או בחריצא:

מחיצה י'. שיהא הממלא עומד לפנים מן המחיצה וממלא: ואין שותין הימנה. לעמוד על שפתה ולשאוב בכלי ולהכניס ראשו לחללה ולשתות כדתנן לא יעמוד אדם ברה''ר וישתה ברה''י שמא ימשוך הכלי אצלו: אלא אם כן הכניס ראשו ורובו. למקום שהוא שותה: הרי עקירה באיסור. מרה''ר: הרי הנחה באיסור. ברה''י: ממקום פטור קאתיא. שאי אפשר שלא הגביה תחילה למעלה מן העמוד שהוא מקום פטור שאינו אויר רה''ר ואויר רה''י נמי לא הוי דכי אמרינן רה''י עולה עד לרקיע ה''מ כנגד רה''י אבל האי מקמי דלימטי לאויר עמוד אגבהיה למעלה מעשרה: מתניתין היא. הנוטל מהן והנותן על גבן חייב: ברוקא דהדדי תפיתו. כולכם רוק אחד אתם רוקקים: ואת לא תסברא. דמתני' היא: במחט. דאינה גבוהה: דאית לה. לסלע מורשא נמוך מי' וכיון דכולה גבוהה י' בר מההיא מורשא ואיהו לא הוי מקום חשוב הוי ליה חורי רשות היחיד: אי נמי דרמיא. מחט בחריץ שבסלע שבראשו ולא נפל מלמעלה מי' אלא לתוך י': מוקף לכרמלית. בכותל זה הקיפו בקעה שהיתה כרמלית ועל ידו נעשית רה''י כגון שהוקף לדירה או לא הקיפו בו אלא בית סאתים: וזרק. מרה''ר ונח על ראשו מהו: או דילמא כיון. דכותל זה עשאה לכרמלית זו רה''י: כמאן דמלי דמיא. והוי אצל ראשו כארעא סמיכתא כל החלל: לאחרים. כל החלל עשאו רה''י: לעצמו לא כל שכן. ראש הכותל: ועקר ממנה חוליא. והניחו ברה''ר מי מיחייב אע''ג דמקמי עקירה לאו רה''י הוה בשעת עקירה מיהא רה''י הוה: וסילוק מחיצה. בהנחה זו נסתלקה מחיצת הבור שנתמעטה מעשרה מי מהני האי מיעוטא למיפטריה או לא: בדבילה שמינה. שנדבק בפני הכותל: ואמאי. מיחייב הא מתני' ד' אמות קתני ואפילו מצומצמות וכי נח בפני הכותל נתמעט הזריקה מד' אמות כדי מקום הדבילה וקתני חייב כיון דמעיקרא ד' אמות הוה: התם לא מיבטיל ליה. דבילה הלכך לאו מיעוט הוא: על גבי יתידות. דקות שהיו גבוהות י' ואין רחבות ד' ודף זה רחב ד' עשאו רשות היחיד: מהו. להתחייב בזריקה זו: וחפץ על גביו. ואם תימצי לומר הוא אם תימצי לומר כר' יוחנן דהנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי לא מיחייב הכא ודאי אדף לא מיחייב מיהו אחפץ מהו לחיובי: דלא אפשר דלא מידלי. החפץ מעל הדף בשעת הנחת הדף והדר נייח: כעשיית מחיצה. ברישא והדר הנחת החפץ דמי חייב דבשעת הנחתו כבר נעשה דף רה''י: היינו הנחתן. ואם נטל מקצתן והוציא הוה עקירה:
אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים. אבל פסין לא מהני אלא בבאר מים חיים או בור הרבים כדתנן בפרק עושין פסין (עירובין דף כב:) אבל בור היחיד עושין לו מחיצה כו' ודווקא עמוק י' ורוחב ארבע דהוי רה''י אבל פחות מיכן דהוי כרמלית לא החמירו כל כך ומשתרי שפיר בפסין. הרב פור''ת: או דילמא כיון דממקום פטור קא אתיא לא. ואם תאמר ומאי קמיבעיא ליה תיפשוט מדתניא בפ''ק (דף ו.) המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ואחד המושיט ואחד הזורק חייב ואמרינן לעיל (דף צב.) המוציא משוי למעלה מעשרה חייב ומפרש הרב פור''ת דדוקא כשפסק כחו במקום פטור קמיבעיא ליה כגון שזרק למעלה מי' כנגד אויר רה''ר וירד האבן באלכסון ונחה על העמוד דירידה זו אינו מכחו הראשון אלא כח כחו היא וכיון דממקום פטור קא אתיא יש הפסק בין עקירה ראשונה להנחה אבל אם זרק ממש כנגד העמוד שלא הלכה באלכסון כלל אלא הלכה מכחו עד העמוד ודאי חייב ודווקא בזורק מבעיא ליה כדפי' אבל מוציא ומכניס פשיטא ליה דחייב והא דמייתי ראיה מהנושא והנותן ע''ג חייב היינו משום דמשמע ליה דמיירי בכל ענין בין בזורק בין במושיט כדתניא ברישא הזורק פטור והמושיט חייב והשתא לא דמי למוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דהתם מכחו בא לרה''ר: ומוקף לכרמלית ועשאו רה''י. אומר ר''י דמשמע דדוקא מוקף לכרמלית דכיון דמוקף לכרמלית אין כ''כ סברא שיעשה רה''י מטעם דלאחרים עושה מחיצה אבל מוקפת לרה''ר ועשאו רה''י פשיטא דלעצמו נמי מהני ומשום חורי רה''י ליכא לחיוביה כמו רמיא בחריצא דלעיל דלא ניחא תשמישתיה לבני רה''י כולי האי על הכותל: לאחרים עושה מחיצה כו'. גבי חוליא דבור לא שייך למימר הכי ליחייב המשתמש מרה''ר על גבה כיון שאין החוליא עצמו גבוה י': ואמאי והא קא ממעט מארבע אמות. פירש בקונטרס דמשמע ליה דמיירי אפילו בד' אמות מצומצמות שעובי הדבילה ממעט מדי' אמות וקשה לר''י דבענין זה אין נראה שיתחייב כיון שאיגודו בפנים כמו מוציא חצי קופה לרה''ר דאינו חייב עד שיוציאנה כולה לחוץ דאטו אם זרק אדם רומח וכל דבר ארוך כל שהוא יתחייב כיון שראשו אחד יצא חוץ לד' אמות ואם בזורק ד' אמות הכי גמירי לה שיתחייב בכה''ג א''כ היכי פשיט מינה ועוד דאמאי משמע ליה טפי בהאי דזרק ארבע אמות בכותל דהוו מצומצמות משאר ארבע אמות השנויות בכל הש''ס ונראה לר''י דמיירי הכא שזרק חוץ לארבע אמות כמו בכל מקום והכי פריך והא קא ממעט מד' אמות שמקום הדבילה נתבטלה מתורת רשות הרבים שבטל לכותל והרי הוא ככותל עב ולא הוי עוד על גביו רשות הרבים ואם זרק מחט או קוץ ד' אמות ונח על הדבילה או נתקע בתוכו היה פטור דהרי מקום הדבילה נתמעט מדין רשות הרבים ואפ''ה חייב הואיל ובתחילת הזריקה עד קודם הנחה היה שם רה''ר עליו והנחה ומיעוט רה''ר בהדי הדדי קא אתו והכא נמי הוה לן למימר הנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתו ומשני התם לא מבטלי ולהכי לא מבטל רה''ר: זרק דף כו' הנחת חפץ ועשיית מחיצה כו'. וא''ת אפילו ליכא בקיעת גדיים היכי חשוב לשוייה תחתיו רה''י מ''ש מטרסקל ועמוד ברה''ר גבוה י' ורחב ד' ואין בעיקרו ד' דאמרינן (לקמן דף קא.) זרק ונח על גביו חייב משמע דוקא על גביו אבל תחתיו לא ואומר ר''י כגון שיש שתי מחיצות של יתידות ובשלישית אמרינן פי תקרת דף יורד וסותם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד