דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון [שגונבים הגויים ומסרסים אותם], שהיו הגויים יודעים שליהודים אסור לסרס בעלי חיים, והיו ידידיו הגויים של אדם גונבים ממנו כביכול את בהמתו ומסרסים אותה, ומחזירים אותה לו. שכן קל יותר לעבוד בבעלי חיים שסורסו. מהו הדין בענין זה? שלח להו [להם] בתשובה: הערמה אתעביד בהו [נעשתה בהם], אערימו עלייהו ויזדבנון [הערימו עליהם כעונש וימכרו], משמע שמעשה האסור לישראל אסור שייעשה אף על ידי גוי לצורך הישראל, שהרי קנסו שלא יהנו ישראל מדבר זה.

אמר רב פפא: מכאן אין ראיה גמורה בני מערבא [ארץ ישראל] ששאלו דבר זה סברי לה [סבורים הם] כשיטת ר' חידקא, שאמר: בני נח מצווין על הסירוס, שאף להם אסור הדבר, ואם כן קא עברי [נמצא שעוברים] היהודים הגורמים להם לעשות זאת משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד).

סבר [חשב] רבא למימר [לומר] שאותן בהמות מסורסות לא די שלא ישתמשו בהן הבעלים אלא אף ימכרו לשחיטה, כדי שלא יהנו כלל מהשבחת הערך שנעשתה בעבירה. אמר ליה [לו] אביי: דיין שקנסת עליהם מכירה.

באותו ענין מעירים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם מוכר את הבהמה המסורסת לבנו גדול — כי [כמו] אדם אחר דמי [הוא נחשב] ואין צורך למכרו לזר דווקא. ואולם בנו קטן מאי [מה הדין]? רב אחי אסר, ורב אשי שרי [התיר]. מרימר ומר זוטרא, ואמרי לה הנהו תרי חסידי [ויש אומרים אותם שני חסידים] שלא נתפרש שמם, מחלפי אהדדי [היו מחליפים זה עם זה] שוורים שכאלה.

א בעי [שאל] רמי בר חמא: הושיב לה לבהמה הדשה קוץ בפיה, מהו הדין? ותוהים: הושיב לה — הלא חסימה מעלייתא [מעולה, גמורה] היא! אלא כך יש לשאול: ישב לה קוץ בפיה מעצמו ולא הוציאו מהו?

ושאלה דומה: הרביץ לה ארי מבחוץ שתיבהל הבהמה ולא תאכל, מהו הדין? ואף כאן תוהים: הרביץ לה?! הלא חסימה מעלייתא [מעולה, גמורה] היא! אלא כך יש לשאול: רבץ לה ארי מעצמו מבחוץ מהו הדין? וכן אם העמיד בנה מבחוץ והיא רוצה לצאת אליו, ולכן אינה אוכלת, מהו? או אם היתה צמאה למים מהו? פרס לה קטבליא (שמיכת עור) על גבי דישה שאינה רואה את מה שהיא דשה, מהו הדין בכל אלה?

ומעירים, פשוט מהא חדא [פטור מזו שאלה אחת], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רשאי בעל הפרה המשכיר פרתו לאחר לדוש להרעיב את פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה, ורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר (קש) לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה, והרי זה כפורס כיסוי על הדישה, והרי ששנינו שהדבר מותר!

ודוחים: משם אין ראיה, שכן שאני התם דקא אכלה [שונה שם שהיא אוכלת] על כל פנים דבר מה ולכן הותר הדבר, ואין איפוא ראיה לפורס כיסוי שהיא מניעה מוחלטת. איבעית אימא [אם תרצה אמור] והסבר את הברייתא כך: רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני בהמה מעיקרא [מתחילה] קודם הדישה כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה.

ב בעא מיניה [שאל אותו] ר' יונתן מר' סימאי: חסמה מבחוץ לפני שהיא נכנסת לדוש מהו הדין? וצדדי השאלה: "שור בדישו" אמר רחמנא [אמרה תורה] (דברים כה,ד) והא לאו [וזה לא] בדישו הוא שכן נעשה מעשה החסימה מחוץ לדישו, או דלמא [שמא] יש להבין שמשמעות הכתוב היא לא תדוש בחסימה אמר רחמנא [אמרה תורה]?

אמר ליה [לו] ר' סימאי: מבית אביך אתה למד, כלומר, שאתה יכול ללימוד הלכה זו מהלכות הכהנים, שאף אתה אחד מהם. שנאמר: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד" (ויקרא י, ט), שאם נפרש בדיוק כלשון הכתובים, אם כן בבואכם הוא שאסור, הא מישתא ומיעל שרי [הרי לשתות יין ולהיכנס מותר].

וזה בלתי אפשרי, שהרי באותו ענין "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" (שם י) אמר רחמנא [אמרה תורה], ומשמעו — שיהא הכהן מסוגל להבחין בין הדברים בבואו לקודש. אלא, מה התם [מה שם] באיסור יין במקדש — הכוונה היא: בשעת ביאה לא תהא שכרות, בין ששותה בפנים או בחוץ, הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה: בשעת דישה לא תהא חסימה.

ג תנו רבנן: החוסם את הפרה שלא הוא אלא חבירו דש בה, וכן המזווג בכלאים, שרותם כלאים, כגון שור וחמור, באותה עגלה ולא הוא המנהיג — פטור, ואינו לוקה אלא הדש בבהמה החסומה עצמה, או המנהיג בכלאים עצמו בלבד.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה אם חסמה בקול, שלא עשה מעשה חסימה, אלא כשהיתה אוכלת היה גוער בה, וכן אם הנהיגה בכלאים בקול, בלי לעשות בה מעשה, מה הדין? ר' יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור. ומסבירים את טעמיהם, ר' יוחנן אמר: חייב, שלדעתו עקימת פיו בשעת דיבור הויא [הרי היא] מעשה, ואף שהוא מעשה קטן — מכל מקום מעשה הוא. ריש לקיש אמר: פטור, קלא לא הוי [קול איננו נחשב] מעשה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש: