לאכשורי גברא [להכשיר את האיש] לאכילה לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו] שבוודאי מותר לאדם לעשות כדי להכין עצמו לאכול הרבה, כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה היה זה בענין לאכשורי פירא, מאי [להכשיר את הפרי לאכילה, מהו]. ומציעים עוד: תא שמע, [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: פועלין אוכלין ענבים בראשי אומניות שלהם, כלומר, בראשי השורות של הגפנים שבכרם ששם הענבים משובחים יותר, ובלבד שלא יהבהבו את הענבים באור!

ודוחים: משם אין ראיה, התם [שם] אין האיסור משום ההבהוב באור אלא משום ביטול מלאכה, שהוא מבטל מזמן עבודתו עבור בעל הבית. כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה כשאין במעשה הפועל משום ביטול מלאכה, וכגון היכא דאיכא [במקום שיש] אשתו ובניו עמו, והם יכולים להבהב עבורו בלא שיתבטל ממלאכתו, ואז מאי [מה] הדין?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: לא יהבהב הפועל בשעת עבודתו כתות של פירות באור ויאכל, ולא יכמור (יחמם באדמה) ויאכל, ולא יפריך (ישבור פירות) על גבי הסלע ויאכל, אבל מפריך הוא על יד על יד (מעט מעט) ואוכל. ודוחים: משם אין ראיה, התם [שם] הטעם הוא משום ביטול מלאכה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמשום מתוקי פירא [מיתוק הפרי] אסור — בשבירת הפרי על גבי סלע מאי מתוקי פירא איכא [מה מיתוק פרי יש בו]? ומשיבים: זו איננה ראיה חותכת, אי אפשר, לא יתכן, שלא ממתיק פורתא [מתמתק בכך הפרי מעט].

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: פועלין שהיו עודרים (קוטפים) בתאנים וגודרים (קוטפים) בתמרים ובוצרים בענבים ומוסקין בזיתים — הרי אלו אוכלים, ופטורים מן המעשר, שהתורה זיכתה להם לאכול. אבל בפיתם, כלומר, מעורב בפת לא יאכלו, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. וכן לא יספות (יטבול) במלח ויאכל, ומשמע שמיתוק הפרי אסור!

ודוחים: מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי [הוא נחשב], שכיון שמוסיף דבר מה — אסור. אבל כשממתיקם באש, שאין בכך תוספת של דבר אחר, שמא מותר. והשאלה ששאלנו מתחילה לא נמצאה לה תשובה.

א שנינו בברייתא שלא יספות [יטבול] במלח ויאכל. ורמינהו [ומטילים, מראים סתירה] לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לעדר ולקשקש (לכסות את שרשי העץ המגולים) תחת הזיתים — הרי זה לא יאכל מן הזיתים, שכרו לבצור ענבים או שכרו למסוק זיתים או שכרו ללקט פירות אחרים — הרי זה אוכל ופטור ממעשר שהתורה זיכתה להן. ואם קצץ — קבע מראש עם בעל הבית שיאכל גם כשאינו זכאי מן התורה לכך, אחת ואחת — יאכל בלא הפרשת מעשר, שתים שתים — לא יאכל, וסופת [וטובל] במלח ויאכל.

ונברר הלכה זו שסופת במלח ואוכל, אהייא [על מה] על איזה חלק של הברייתא נאמר; אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] כשהתנה עם בעל הבית — ואולם אז הדבר מיותר, כיון שקצץ והתנה שאוכל, אם כן בכל היכי דבעי ליכול [אופן שרוצה — יאכל], אלא לאו ארישא [האם לא מדובר על ראשה] של ברייתא, בפועל האוכל מדין תורה. ואם כן, הרי שהפועל סופת במלח בלא הפרשת מעשר!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]: כאן שאסור — מדובר בארץ ישראל, כאן — בחוצה לארץ. וזהו טעם ההבדל: בארץ קבעא ספיתא [קובעת הטבילה במלח] שנחשב הדבר בכך כאכילת קבע, ומחייבת את הפירות למעשר. בחוצה לארץ לא קבעא ספיתא [קובעת הטבילה]. אמר רבא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שבארץ קבעא ספיתא מדאורייתא [קובעת הטבילה מן התורה] ובחוצה לארץ לא קבעא ספיתא [קובעת הטבילה] ומותר אפילו לכתחילה?! לא יתכן שיהיה הבדל גדול כל כך בין המקומות, שהרי תקנות חכמים נעשו כעין דברי תורה.

אלא אמר רבא, יש לדחות את דברי אביי ולתרץ בדרך אחרת: בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם אוכל חדא [אחת] — לא קבעא ספיתא [אין הטבילה קובעת] שעדיין זו אכילת ארעי, ואולם תרתי [שתים] — קבעא ספיתא [קובעת טבילה]. ואם קצץ שיאכל, בין ספת [טבל] ובין אם לא ספת [טבל], אחת אחת — אוכל, שתים שתים — לא יאכל. לא קצץ ולא ספת [טבל] — אוכל שתים שתים, ואם ספת [טבל], אם אחת אחת — אוכל, ואם שתים שתים — לא יאכל, ואף על גב [אף על פי] שנטל רשות מבעל הבית לאכול אפילו שתים. והטעם הוא דאיטביל להו [שנעשו להם הפירות טבל] לענין מעשר, וקבעא ספיתא [משום שקובעת אותם הטבילה] ואסור לפועל לאכול מהם בלא שהפריש מעשרות.

ושואלים: ותרתי דקבעא ספיתא מנא לן [בשתים שקובעת בהם טבילה מנין לנו]? אמר רב מתנא, שאמר קרא [הכתוב]: "כי קבצם כעמיר גרנה" (מיכה ד, יב), שמכאן למדים שהמקבץ דברים יחד (ומיעוט של קבוצה הוא שנים יחד) הרי זה נחשב כמכניסם לגורן. וכיון שכך, אם גם טובלם במלח הרי זו אכילת קבע וחייבת.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: פרות המרכסות בתבואה, שדשות בתבואה שכבר נידושה ונגמרה מלאכתה, אלא שדשים אותה שנית כדי להכין ממנה מאכל מיוחד,