"עשר תעשר... ואכלת" — ולא מוכר שהוא אינו אוכל מן התבואה. "תבואת זרעך" — ולא הלוקח. ומשמע מכאן שאכן מדין תורה אין הלוקח חייב בהפרשת מעשרות. אלא יש לדחות מה שאמרנו שחובת ההפרשה בלוקח היא רק מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא אסמכתא בעלמא [והכתוב הובא רק לסמך, לרמז, בלבד].

ושואלים: אם כן, אלא "כנפשך" למאי אתא [למה בא ללמדנו]? ומשיבים: לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] אחרת: "כנפשך", מה נפשך — אתה עצמך, אם חסמת את עצמך ולא אכלת פטור אתה, ואין עליך איסור של "לא תחסום שור בדישו", אף פועל אם חסמת ולא הנחת לו לאכול — פטור אתה מעונש על "לא תחסום".

מתיב [מקשה] מר זוטרא ממה ששנינו: איזהו גורנן, איזהו זמן שבו אנו חושבים שפירות הגיעו לגמר בישולם ואפשר לעשות מהם גורן, ואז הם מתחייבים למעשרות? בקישואים ובדלועים משיפקסו. ואמר ר' אסי: מה הוא "משיפקסו" — משינטל פיקס שלהן, שיבול הפרח היבש שבראש הפרי. ומאי לאו [האם לא] הכוונה משיפקסו — אפילו בעודם בשדה!

ודוחים: לא, הכוונה היא משיפקסו בבית דווקא. ומקשים: אי הכי [אם כך] הלשון "משיפקסו" אינה מדוייקת ו"עד שיפקסו" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר!

ומשיבים: אי תנא [אם היה שונה] בלשון "עד שיפקסו" — הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דגמר לפיקוסייהו [שנגמר פיקוסם] ומאז חייבים הם, קא משמע לן [השמיע לנו] משיפקסו, שכוונתו: מכי אתחולי פיקוסייהו [משעה שמתחיל פיקוסם].

מתיב [מקשה] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן ממה ששנינו: ממתי נחשב גורנו להצריכו במעשר ולחייב עליו משום טבל — משתגמר מלאכתן. ואיזהו גמר מלאכתן — מלאכת הכנסתן. מאי לאו [האם לא] הכוונה הכנסתן למקום קבוע ואפילו בשדה!

ודוחים: לא, הכוונה היא הכנסתן לבית זה הוא גמר מלאכתן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לתרץ כך: כי קאמר [כאשר אמר] ר' ינאי (ור' יוחנן) שחובת מעשר רק בכניסה לבית — אמר זאת בזיתים וענבים, דלאו [שלא] בני גורן נינהו [הם], שהרי אין כונסים אותם לגורן, אלא מביאים אותם לבית הבד. אבל חטין ושעורין — "גורן" בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו, בהן] ומתחייבות במעשרות עוד לפני שנכנסו לחצר או לבית.

א ומכאן שבים לביאור המשנה לענין פועל האוכל אצל בעל הבית. אשכחן [מצאנו] אפוא שאדם העובד אצל בעל הבית אוכל במחובר לקרקע. והכתוב מפרש כי שור הדש אוכל בתלוש (ככתוב "לא תחסום שור בדישו". דברים כה, ד). ואולם אדם שמותר לו לאכול כשהוא עובד בתלוש מנלן [מנין לנו]?

ומשיבים, דבר זה נלמד בקל וחומר משור: ומה שור שאינו אוכל בעבודתו במחובר — אוכל בתלוש, אדם שאוכל במחובר — אינו דין שאוכל בתלוש? ודוחים: מה קל וחומר הוא? הלא אפשר לומר גם שיש חומרה בשור: מה לשור שכן אתה מצווה על חסימתו, שהחוסם אותו עובר בלאו, תאמר באדם שאי (אין) אתה מצווה על חסימתו! ושואלים: ומנין לנו דבר זה שאמרנו אותו כך, בפשטות?

ויהא אדם מצווה על חסימתו של אדם אחר מישראל העובד אצלו מקל וחומר משור, ונאמר כך: ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו, שהרי אין מצווה להחיות ולפרנס שוורים שאין להם מה לאכול, ובכל זאת אתה מצווה על חסימתו, אדם מישראל שאתה מצווה להחיותו אם עני הוא וזקוק לכך — אינו דין שאתה מצווה על חסימתו?!

ומשיבים: דבר זה נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב] "כנפשך" (דברים כג, כה) ללמד: כנפשו של פועל, מה נפשו של בעל הבית אם חסמתו פטור — אף פועל אם חסמתו פטור.

ואלא בטל קל וחומר זה שאמרנו וחוזרת השאלה: אדם בתלוש מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "קמה" "קמה" בפסוק שתי פעמים ("כי תבוא בקמת רעך... וחרמש לא תניף על קמת רעך". דברים כג, כו), ואם אינו ענין ללמד על אדם במחובר שהרי כבר למדנו דין זה, תנהו ענין מריבוי הכתוב להתיר לאדם לאכול בתלוש.

ר' אמי אמר טעם אחר: אדם בתלוש לא צריך קרא [כתוב] מיוחד להתירו, שהרי כתיב [נאמר]: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים" (דברים שם כה) – מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה ששכרו לכתף (לשאת) את הענבים מן הכרם החוצה, ואמר רחמנא ליכול [ואמרה התורה שיאכל].

ושואלים לצד אחר: שור במחובר מנלן [מנין לנו] שאוכל? ומשיבים: קל וחמר מאדם: ומה אדם שאינו אוכל בתלוש (כלומר, שלא אמר המקרא דבר זה במפורש) — מכל מקום אוכל הוא במחובר, שור שאוכל בתלוש — אינו דין שאוכל במחובר? ודוחים: מה לאדם — שכן אתה מצווה להחיותו, תאמר בשור שאי אתה מצווה להחיותו! ומקשים: ובאמת מנין לנו דבר זה?

ויהא שור מצווה להחיותו משום צער בעלי חיים, ועל פי קל וחומר זה: ומה אדם שאי אתה מצווה על חסימתו — אתה מצווה להחיותו, שור שאתה מצווה על חסימתו — אינו דין שאתה מצווה להחיותו?!

ודוחים: דבר זה לא יתכן, שאמר קרא [הכתוב] "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו) ונדייק: אחיך ולא שור. ושואלים: ואלא אם כן, שור במחובר מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "רעך" "רעך" שתי פעמים (שם כג, כו), אם אינו ענין לאדם במחובר שהרי כבר למדנו דינו – תנהו ענין לשור במחובר.

רבינא אמר למוד אחר: לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי [צריכים מקרא] מיוחד לדרוש מהם, דכתיב [שנאמר] "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד)