שבת צט ע"א

דף צט - א

חמש יריעות המשכן היו מחוברות זה לזה במחט, והיא מחברת אחת, וכן חמשת היריעות האחרות היו מחוברות זה לזה במחט, והיא מחברת שניה. וביריעות העזים היתה מחברת אחת של חמש יריעות, ואחת של שש יריעות. ואופן חיבור המחברות זו לזו מבואר בכתוב: "ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה האחת מקצה בחוברת, וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית. מקבילות הלולאות אשה אל אחותה. ועשית חמשים קרסי זהב, וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים [שהיו תופסים את הלולאה, והלולאה שכנגדה], והיה המשכן אחד".

ונראין קרסין כשהם נתונים בלולאות, ככוכבים ברקיע, כי הקרסים היו של נחושת והם נוצצים ככוכבים, והקרסים היו עשויים מתכלת שצבעה כעין הרקיע. ^[1]

תנו רבנן: יריעות התחתונות שהיו נתונות על המשכן ממש, היו של תכלת [צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק], ושל ארגמן [צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן] ושל תולעת שני ושל שש, והיו ארבעה מינים אלו יחד בכל חוט וחוט. ^[2]

ואילו העליונות [אותן יריעות שהיו שוכבות על היריעות התחתונות] היו של מעשה עזים [עשויות מנוצה של עיזים]. ^[3]

וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות, יותר ממה שנאמרה בתחתונות.

דאילו בתחתונות, שהיו עשויות מתכלת ארגמן תולעת שני ושש, כתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. ויביאו [את נדבתן למלאכת המשכן] מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש".

ואילו בעליונות, שהיו עשויות מעשה עיזים, כתיב באותו ענין של תרומת המשכן: "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים". ולשון "נשא ליבן אותנה בחכמה" משמע שהיו יתירות בחכמה.

ותניא משום רבי נחמיה, מה היא החכמה היתירה שהיתה נצרכת לטויית יריעות העזים: שטוף בעזים עצמן וטווי מן העזים עצמן, שעל גבן של עיזים היו עושים את כל אלו, כי כן היא משמעות לשון "טוו את העזים".

שנינו במשנה: שתי גזוזטראות, המושיט חייב: אמר רב משום רבי חייא: עגלות, שהיו נושאים בהם בני מררי את הקרשים של המשכן, והן מהלכות שתי עגלות מלפנים ושתי עגלות מאחור, תחתיהן של העגלות, וביניהן בין אופן עגלה זו לאופן העגלה שהיתה הולכת לצידה, וצידיהן [היינו: דפנות העגלה, אופניהן ובין הדפנות לאופנים] רשות הרבים היא. ^[4]

אמר אביי: בין אופן עגלה אחת לאופן עגלה שניה שהיתה הולכת לצידה, יש כמלא אורך עגלה, וכמה אורך עגלה? חמש אמות;.

ומקשינן: למה לי שיהא אורך העגלה חמש אמות!? והרי אם היה מסדר את הקרשים שעליה באופן שרחבן שוכב על העגלה, אין אתה יכול להניח שם יותר משלשה קרשים שרוחב כל אחד אמה וחצי. ואף אם היה מסדרן באופן שעובי הקרשים, שהוא אמה, שוכב על העגלה, אין אתה יכול להניח שם יותר מארבעה קרשים, שהרי ברוחב הקרשים היו נתונים טבעות הבריחים והם מבדילים בין קרש לקרש. ^[5] נמצא, שבין כך ובין כך בארבע ופלגא אמות סגי [די לנו בארבע וחצי אמות] כרוחב שלשה קרשים, או כעובי ארבעה קרשים שהוא ארבע אמות, ובחצי האמה הנותרת ודאי יש מקום לבריחים המבדילים ביניהם!?

ומשנינן: ריוח היה נותן בין קרש לקרש, כי היכי דלא לידחקו קרשים [אי אפשר לדחוק את הקרשים, לצמצמן, ולהושיב חמשה קרשים בחמש אמות]. ^[6] כלומר, אורך העגלה היה בו די, כדי שאם ירצה להשכיב את הקרשים על רחבן, לא יהיו הקרשים צמודים זה לזה, ולאותו ריוח שבין הקרשים היה לעגלה עודף של חצי אמה. ^[7]

אמר רבא: צדי עגלה [דפנותיה משני צידיה, ואופניה משני צידיה עם הריוח שבין הדפנות לאופנים] יש בהם כמלא רוחב חלל העגלה.

וכמה רוחב חלל העגלה? שתי אמות ומחצה. נמצא אמה ורביע לכל צד מצידי העגלה.

ומקשינן: למה לי שתי אמות ומחצה לרוחב חלל העגלה!? שמא תאמר, כדי שאם ירצה להניח בה קרש לארכה של עגלה, יוכל להכניס בה, אם כן באמתא ופלגא סגיא [די באמה וחצי], ואף שברוחב אמה וחצי אין יכול לדחוק קרש שרחבו אמה וחצי, מכל מקום, לכשירצה להכניס בה קרש לארכו, ישכיבנו על חודו שאינו אלא אמה. ^[8]

ומשנינן: כי היכי דלא לידדו קרשים [כדי שלא יהיו הקרשים מדדים ונוטים לכאן ולכאן]. כלומר, היות ואורך הקרשים היה עשר אמות, אי אפשר להשכיב את ארכם על עגלה שאין ברחבה לכל הפחות שתי אמות וחצי, ^[9] שאם לא כן אין לקרשים שווי משקל, ונוטים הם ליפול תוך כדי הליכת העגלה.

ומקשינן: אלא, דקיימא לן דכל רשות הרבים רחבה שש עשרה אמה - אנן, דגמרינן לה ממשכן, כלומר, ואת זה הרי מן העגלות שבמשכן אנו לומדים כן, והרי דמשכן, חמיסרי הואי [רשות הרבים שבמשכן חמש עשרה אמה היתה], כי כל עגלה עם צידיה, היא חמש אמות, ובין עגלה לעגלה שבצידה עוד חמש אמות, הרי חמש עשרה אמות בלבד!? ^[10] ומשנינן: אמתא יתירא הואי [אמה נוספת היתה שם], דהוה קאי שהיה עומד שם בן לוי, דכי משתלפי קרשים הוה נקיט להו;. כלומר, פעמים שאחד הקרשים נופל, והיה בן הלוי מסדר אותו בעמדו באותה אמה יתירה. ^[11]

מתניתין:

חוליית הבור, כלומר, בור שהוקף בחולייתו [היא הקרקע שמוציאים מן הבור],

וכן הסלע,

שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה, כלומר, אם היו מחיצותיו של בור גבוהים עשרה טפחים, ורוחב הבור בתוכו ארבעה על ארבעה טפחים, וכן הסלע שהיה גבוה עשרה טפחים, ורחב בראשו ארבעה על ארבעה טפחים:

הנוטל מהן ונותן ברשות הרבים שסביבותיהם, והנותן [או הנותן] מרשות הרבים על גבן כלומר, על גבו של סלע או בעומקו של הבור, הרי זה חייב, כי רשות היחיד המה. ^[12] אבל אם היה פחות מכן, בגובה או ברוחב, הרי זה פטור, שאין רשות היחיד אלא בגובה עשרה טפחים, או שיש למקום מחיצות גבוהות עשרה טפחים, או שעמוק הוא עשרה טפחים, ובלבד שיהא רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

גמרא:

ומקשינן: הרי מה ששנינו "חוליית הבור", בהכרח שאין הכוונה לומר שאם היתה חוליית הבור גבוהה עשרה ורחבה ארבעה הרי היא רשות היחיד, שהרי זה הוא דין סלע ששנתה המשנה. ובהכרח, כוונת המשנה היא ללמד שעומקו של בור הוא רשות היחיד [וכאשר נתבאר במשנה]. ואם כן, למה לי למיתני "חוליית הבור והסלע", למה להזכיר כאן את חוליית הבור, ליתני [תשנה המשנה]: הבור והסלע!? ומשנינן: מסייע ליה משנתנו לרבי יוחנן!

דאמר רבי יוחנן: בור וחולייתה מצטרפין לעשרה. כלומר, אף אם אין בעומקו של בור מתחת לרשות הרבים עשרה טפחים, אלא עמוק הוא חמשה טפחים בלבד, והחוליה שסביבות הבור גבוהה חמשה טפחים, הרי אלו מצטרפין לגובה עשרה טפחים. ואף משנתנו באה ללמד, שהבור, בתוכו רשות היחיד, אף שאין בעומקו עשרה טפחים אלא בצירוף חוליית הבור שסביבותיו. ^[13]

תניא נמי הכי [וכן שנינו בברייתא כדברי רבי יוחנן]: בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אין ממלאין מים הימנה בשבת, שהרי נמצא מוציא את המים מרשות היחיד לרשות הרבים שסביבות הבור.

ואלא דקיימא לן דרך רשות הרבים י"ו אמה ומשתכח עיקר דילה במשנה בפרק המוכר פירות בבבא בתרא (דף צט) דרך היחיד ד' אמות ודרך הרבים י"ו אמה ודרך המלך אין לה שיעור:

ת"ר קרשים מלמטה עוביין אמה מלמעלן כלין והולכין עד כו' ר' יהודה דרש יהיו תמים על ראשו מלשון כלוי כדכתיב תמו נכרתו והאי דכתיב יחדיו בעינן דליהוי משולבים כאחד כשמחברן דומין כאלו אחד הן ולא להוון משתלפי מהדדי ור' נחמיה דייק יחדיו שיהו שוין סופן עד ראשן והא דכתיב תמים דמיתי שלמים ולא מיתי דגיסרא בשלמא למ"ד כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה היינו דכתיב ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקוצעות המשכן בירכתים דל פלגא [דאמתא] לחללה בהאי גיסא ופלגא [דאמתא] לחללה בהאי גיסא דאישתייר מעשר אמות חללו של משכן כי חללו של עשר אמות והן ששה קרשים ט' אמות נשארה אמה תשלום עשר אמות למלאות עשר אמות אורך של משכן ואמתא סומכא דקרש מהאי גיסא ואמתא מאידך גיסא היינו דאתיא פותיא דב' קרשים שבמקצועות ממלא לסומכא דהני קרשים ולחללה דאמתא כדאמרן פירוש המשכן עשר אמות חללו כשמעמיד ברוח מערבית ו' קרשים כל קרש רחבו אמה וחצי הרי ט' אמות נשאר מלחלל אמה נמצא פתוח חצי אמה מיכן וחצי אמה מכאן היה מביא ב' קרשים כל קרש רחבו אמה וחצי ומעמידה במקצועות נמצא כל אחד תופס חצי אמה החלל וממלא אמה עובי הקרש האחרון העומד בקצה הצפון שהוא סוף לעשרים קרשים וכן כיוצא בו בקצה הדרום נמצאו מכוונים תמים מלמטן ותמים מלמעלן אין אחד מהם עודף ויוצא על חבירו אלא למ"ד כלין והולכין עד כאצבע האי מעייל. והאי נפיק כי אע"פ שהן מכוונים מלמטן כנגד עביו של קרש הסמוך להן מן הצפון והקרש הסמוך להן מן הדרום. אבל מלמעלן מקום אשר כלו מכלפי עוביו ועומד על כאצבע נמצא כל אחד מב' קרשים הללו של מקצועות המשכן יוצא אמה חסר אצבע מקרשי צפון ודרום ופריק ר"י [כי טורין] דשפי להו כי מידי בלשון ערבי בניקא שעושין בבגדים והיא רחבה מלמטה ומשפיע ומיצר מלמעלן ובלע"ז גיירי כך באלו ב' קרשי המקצועות היה תחתיתו רחב אמה וחצי והיה הנגד אוכל ועולה כשיפוע עד שיכלה למעלה עד כאצבע כדי שישוו לקרשי צפון ודרום מבחוץ ולא יהיה קרש יוצא וקרש נכנס:
והבריח התיכון בתוך הקרשים משלש רוחות ואין עץ אחד מבריח ג' רוחות אלא במעשה נס:
כתיב אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה רחב חללו של משכן עשר אמות כשתכסה היריעה על המשכן והוא המשכן עומד מכסה החלל עשר אמות נמצאו עודפות ט' אמות מזה הצד הצפוני משולשלת על הקרשים וכן בצד הדרומי כיוצא בו לר' יהודה שאמר כי הקרשים למעלה עוביין אצבע בלבד נמצא גג המשכן עשר אמות וט' אמות מצד צפון כיסה הקרש נשארו האדנים מגולין וב' אצבעות מן הקרשים כי כל קרש ארכן (ד') [י'] אמות אמה ממנו ידות מובלעות באדן אבל לר' נחמיה שאמר כי ראשי הקרשים נמי עוביין אמה נמצא חלל המשכן וראשי הקרשים מתכסין מן היריעה י"ב אמה נשארו מכ"ח אמה ט"ז אמה ח' אמות מכסות מקרש שבצפון י"ח אמה בקרש שבדרום נמצא מכל קרש בשני הצדדין אמה מגולה והאדן הנה זה החשבון לרחב המשכן ועוד כתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות כל יריעה רחבה ד' אמות הרי עשר יריעות מ' אמה והמשכן אורכו ל' כשתכסה המשכן ל' אמה נשארו י' אמות שמשתפעות ויורדות בקרשים אחורי המשכן ונתכסו לר' יהודה הקרשים והאדנים עד קרוב לקרקע אצבע אחת ולר' נחמיה נתכסו הקרשים ונשארו האדנים מגולין ועשו יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות אורך כל היריעה ל' אמה ורחבה ד' אמות נמצאו אלו י"א יריעות בעת שהן מחוברות ל' אמה במ"ד אמות כשמטיל אורך היריעות שהיא ל' אמה לרחבן של משכן מכסה הללו עשר אמות נשארו אמות משתפעות ויורדות ע"ג הקרשים בצפון וכיוצא בהן בדרום. לר' יהודה מיכסיא דאדנים לא נשארו מגולה מן האדן אלא אצבע לר' נחמיה מיכסיא אמה הקרשים ונשארו האדנים מגולין.

תניא נמי הכי כו' רוחב י"א יריעה מ"ד אמות כשתטיל ל' מהם לאורכן של משכן ושתים כפילת היריעה אל מול פני האהל הרי ל"ב אמה נשתיירו י"ב אמה משתפעות ויורדות אחורי המשכן לר' יהודה נתכסו הקרשים והאדנים ונשארו ב' אמות מוטלות על הארץ והיינו דכתיב חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן אלא לר' נחמיה הגג ל' ושתי אמות הכפילה ואמה עובי הקרש הרי ל"ג אמות נשארו י"א י' אמות לקרש ולאדנים נשארה אמה אחת ואנן בעינן שתהיה חצי היריעה עודפת ופריק מאי תסרח תסרח מחברותיה שחברותיה לא כיסו האדנים וכשאתה מחשב אמה של אדנים וזו שעל הארץ הנה חצי היריעה ותנא דבי ר' ישמעאל על זה דותסרח העודף פי' שטוף וטווה מן העזים כשהן חיים העזים שטופים כדאמרינן (חולין דף קלז) השוטף את רחליו ומעל גבי העזים בלי גזיזה היו טוות אותן כדאמרי' (לעיל שבת ד' ע"ד) הטוה מע"ג בהמה בשבת וטויה בענין הזה צריכה חכמה יתירה:

רש"י ז"ל מפרש שעל עגלה אחת מניחין קרש א' ועודף לכאן ולכאן והויין חמיסר לפי ששתי העגלות הולכין זו אצל זו כל אחת ה' אמות הרי עשר וה' אמות שבין עגלה לעגלה הרי חמיסר. והקשה על דברי עצמו ז"ל, שהרי יותר מעשרים הם שהרי הקרשים ארכן י' אמות והן מוטלין על דופני עגלה לרחבן ונמצא ארכן של קרשים לרחב הדרך הרי עשרים אמה לבד ממה שהי' צריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה צד החיצון של עגלה כדי שלא יגעו קרשים זה בזה ומעכבין את הילוך העגלות והוא השיב אין זה תשובה שהקרשים למעלה מי' הן ולגבי רה"ר לית לי' למיחשב אלא מקום העגלות ורוחב שביניהם. וזה הפי' כמה רחוק, חדא דאקשי' ל"נ באמתא ופלגא סגי' ואם הקרשים לרחבן שלעגלות המה האיך שיער זה המקשה שבכך די והלא אף בשתי אמות ומחצה אין די שהרי הקרשים ארוכים מאד וכבדים ושמא יפלו ועוד היכי הוו חמיסרי ושיתסרי האיך היו הולכות בשוה ואין מקדים רגע א' ואין מאחר רגע דלמא זו אחר זו לגמרי היו מהלכות כיון שהקרשים בעגלה אחת מונחין ומנ"ל דהוו שתיםמהלכות בשוה ולא ארבעתן ועוד דא"כ טובא הויין. ואין תשובתומחוורת , שאע"פ שהקרשים למעלה מי' מ"מ היו צריכין להרחיקהאהלים כמלא אותן של קרשים נמצא הכל רחב דרך הרבים והרי אתה מחשב שתי העגלות וריוח שביניהן לרשות א' וכיון שכן או הן כ' אמה ברוחב שתי העגלות וצידיהן והרחק שביניהן עם בליטתן מכאן ומכאן או לא תחשוב אלא כל העגלה רשות בפני עצמה שאין הקרשים שעליהן עושין רשות מפני שהן למעלה מכ' ונמצא בין קרש לקרש ה' אמות והוא רחב רה"ר ואין דרך זו עולה. והגאונים ז"לאמרו שעל רוחב שתי העגלות הקרש מוטל. והשמועה פשוטה לפי דרך זה, ומפורשת בצורתה בחיבור ה"ר יהודה אלברצלוני. ובס' המאור לר' זרחי' הלוי ז"ל:

אמר רבא וצידי עגלה כמלא עגלה. פרש"י ז"ל: בין שני צידי עגלה דנמצאת כל העגלה מן הקצה אל הקצה עם הצדדים ואופניהם חמש אמות. ומה שאמרו בין עגלה לעגלה ה' אמות, לא מחמת אורך הצדדין, אלא מחמת אורך הקרשים, ובין עגלה לעגלה דקאמר לא מגוף העגלה קאמר, אלא מאופן עגלה לאופן עגלה קאמר, כי הוא ז"ל פירש שהקרשים אינן מוטלין על שתי עגלות, אלא על עגלה אחת, והקרש עודף מכאן ומכאן, דנמצא רוחב העגלה אוכל מן הקרש שתי אמות וחצי, ונמצא הקרש עודף בין שני צדדין אמות ומחצה, צא מהם שתי אמות ומחצה לצידי העגלה, נשארו שני אמות ומחצה מכאן ושתי אמות ומחצה מכאן חוץ לצדדין, וכן הקרש האחר הנתון על עגלה השנית, ושתי העגלות היו הולכות זו בצד זו לרוחב הדרך, נמצא שיש בין אופן עגלה לאופן עגלה חמש אמות [או] יותר כדי שלא יגיע קרש שבזו לקרש שבזו ויעכבו את הליכתן, וכי קאמר כמלא אורך עגלה לא דק.
והרב ז"ל הקשה על דברי עצמו, דאם כן היכי ילפינן לרוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמות מעגלות, והלא יותר מעשרים ואחד הן, שהרי הקרשים ארכן עשר אמות והן מוטלין על דפני העגלה לרחבן ונמצא ארכן של קרשים לרוחב הדרך, הרי עשרים אמה לבד מאמה שהיה צריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה כדי שלא יגעו הקרשים זו בזו ויעכבו הלוך העגלות. ותירץ הוא ז"ל שאין מחשבין מן הקרשים, לפי שהקרשים למעלה מעשרה הן, ולגבי רשות הרבים לית ליה למיחשב אלא מקום העגלות ורוחב שביניהן.
ור"ת ז"ל השיב עליו כמה תשובות: חדא דכיון דלא היה הקרש שוכב אלא על עגלה אחת, היאך הקשו באמתא ופלגא סגיא, והלא קרשים גדולים ועבים כל כך, היאך אפשר להם במושב אמה וחצי, והיאך שיער המקשה ודקדק כל כך שאפשר להן באמה וחצי, ועוד שאפילו תחשוב מקום העגלות בלבד היה טפי מט"ו אמה, דאי אפשר לקרבן כל כך כדי שלא יעכבו הקרשים הלוך העגלות, ועוד אם מן העגלות אנו מחשבין אף אנו לא נחשוב אלא מקום העגלות עצמן ואינן אלא עשר לדברי רש"י ז"ל, כי מקום פנוי שבין עגלה לעגלה אינו אלא מחמת אורך הקרשים, והקרשים אינן מתחשבין לפי דבריו, ועוד דמכל מקום אע"פ שהקרשים למעלה, צריכין היו להניח מקום פנוי בין האהלים יותר מעשרים ואחד אמה כדי שיוכלו הקרשים לעבור שם, ונמצא הדרך רחב כרוחב הקרשים ומקום בן לוי.
ועוד אם לא היה הקרש מוטל אלא על עגלה בפני עצמה, מנא ליה שהיו שתי עגלות הולכות ביחד זו בצד זו, דלמא זו אחר זו ממש היו הולכות, או דלמא אחת מקדמת ואחת מאחרת, או שמא ארבעתן היו הולכות זו בצד זו ונמצא הרשות רחב מאד, ועוד קשיא לי לדידי דבכל השמועה אינו קורא עגלה אלא להעגלה ולשאר קורא צדדין, ואם כן כשאמרו בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה היינו בין עגלה עצמה לעגלה עצמה, כלומר: מן החלל ועד החלל ולא מן האופן לאופן. ועוד כיון דאמר בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה, סתמא דמלתא שאין אתה אומר אורך עגלה אלא לחלל אורך העגלה, כך בין עגלה לעגלה היינו מחלל העגלה לחלל העגלה.
אלא הפירוש הנכון כמו שפירשו הגאונים ז"ל. שהקרש היה מוטל ראשו האחד על עגלה זו וראשו השני על העגלה השניה וראש הקרשים מצומצמין על דופן חלל העגלות, וצידי עגלה כמלא רוחב עגלה, כל צד וצד קאמר שנמצא מן האופן ועד האופן שבע אמות ומחצה, והיינו דאמרינן דבין עגלה לעגלה כאורך עגלה, לפי שמחלל עגלה זו עד סוף האופן שתי אמות וחצי וכן לעגלה השניה, ונמצאו אופני שתי העגלות שעליהן שוכבין הקרשים סמוכין זה לזה, ונמצא בין סוף עגלה זו לסוף עגלה זו ט"ו אמות.

מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר בור וחוליתה מצטרפין לעשרה. וכי היכי דמצטרפי לעשרה, הוא הדין דמצטרפי רחב כותלי החוליא לחלל הבור לרוחב ארבעה. וכן פרש"י ז"ל בערובין פרק המוצא תפילין (עירובין צט, ב). ובירושלמי משמע דדוקא כשהעומד רבה על החלל אבל אם החלל רבה על העומד לא מצטרפי, דגרסי' התם בפרקין דהכא (ה"ב): א"ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה והוא שיהיה העומד רבה על החלל, ר' זעירא בעי עד שיהיה עומד שכאן ועומד שכאן רבה, אמר ר' יוסא פשיטא לר' זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא ליה שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכא דלא אפילו עומד השני. ע"כ בירושלמי. אע"פ שיש בו קצת גמגום ונראה כטעות ידי סופר, מכל מקום למדנו משם דדוקא כשהעומד רבה על החלל. וכן נראה לי לדקדק מדאביי דאמר לקמן (שבת ק, א) בור עמוק עשרה ורחב שמונה חלקו במחצלת פטור דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי אתו, ואם איתא דכל מחיצה מצטרפת לחלל הבור, אם כן לא סילקה מחצלת זו מרוחב הבור כלום, שאף היא מצטרפת לחלל, אלא כמו שכתבתי, ויותר מזה כתבתי בריש פרק קמא דמכלתין (ח, א ד"ה רחבה) גבי זרק כוורת בסייעתא דשמיא.

המשנה השניה: חוליית הבור והסלע שהן גבוהים עשרה ורחבים ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכאן פטור. אמר הר"ם פי' חוליית הבור הוא הרפש והטיט הנמצא בקרקעיתו והודיענו כי כשיש בעומק הבור עם החוליא עשרה טפחים יצטרף הבור עם החוליא להשלים עשרה טפחים ואמר הנוטל מהם ונותן על גבן שיטול מהם ויתן ברשות הרבים והנוטל עליהם שיטול מרשות הרבים ויניח עליהם על העקרים שביארנו בתחלת זאת המסכתא:

אמר המאירי המשנה השניה והכוונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר חולית הבור והסלע פירוש חולית הבור כשחופרין את הבור מניחין את העפר סביביו להיות לו כמעקה וכבר ידעת שכל שהבור גבוה עשרה ברחב ארבע נדון כרשות היחיד ולא הוצרך לומר דבר זה עד שיאמר הבור והסלע שהם גבוהים עשרה שכבר נתברר אלא שהוא מודיע במשנתנו שאם אין בבור עשרה אלא שמחיצה זו משלימתו לעשרה כשתחשוב מקרקעית הבור עד שפת החוליא הרי חוליא זו משלמת וכל שהוא ברשות הרבים אסור לטלטל מרשות הרבים לתוכו ומתוכו לרשות הרבים וכן המשתמש באותה חוליא בשפתה חייב כמשתמש בעובי כותלי הבית שהוא נדון כרשות היחיד כמו שאמרו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן ואין הפרש במחיצת חוליא זו בין גבוהה שלשה לשאינה גבוהה שלשה וראיתי לגדולי (הדורות) [הדור] שכתבו שעובי החוליא מצטרפת לרחב ארבעה גם כן ואיני מבין מה הוצרכו לכך שבודאי אחר שהבור רחב ארבעה אין שפת חוליא נכנסת לחלל הבור ומ"מ בירושלמי הביאוה ופירשוה והוא שאמרו שם העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל למדת שאם אין עומד מרובה על החלל אעפ"י שראויות להשתמש בשפתן אין עוביין מצטרף לארבעה ואם הדברים כן זהו שאמרו בור רחב שמנה שחלקו (המחיצות) [במחצלת] שנסתלקה המחיצה אלמא שאין המחיצה מצטרפת לחלל וכן הדבר פשוט בכוורת של פרק ראשון כמו שכתבנו שם שהרי בכל אלו אין עוביין מרובה על החלל ומ"מ יש חולקים בה כמו שכתבנו בפרק ראשון:

וכן הדין בסלע ר"ל כשם שביארנוה בחריץ כך היא אמורה בתל שכל תל שהוא גבוה עשרה ברוחב ארבעה נידון כרשות היחיד ואם לא היה שם בעיקרו עשרה והשלימו בחוליא סביבות התל חולייתו מצטרפת לחייב הנוטל משם להניח ברשות הרבים והנותן מרשות הרבים לשם הא פחות מכאן פטור כדין כרמלית:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בור ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הואיל וביארנו שהוא רשות היחיד אין ממלאים הימנו בשבת אחר שהבור ברשות הרבים אלא אם כן עשה סביב לו מחיצה עשרה שימלא לפנים הימנה ואין שותים הימנה כגון שיעמוד על שפת הבור ויהא שואב בכוס שבידו אעפ"י שלא יוציא הכוס מן הבור אלא שישתה בתוכו אלא א"כ מכניס ראשו ורובו לשם שכל שאינו מכניס אלא ראשו גוזרין שמא ימשך עם הכוס אחר רובו ונמצא מוציא ויש שואלין ומה אנו צריכים בה לגזרת הוצאת הכוס והרי יש כאן הוצאת המים דרך פיו לתוך גופו שהוא ברשות הרבים ואם מפני שאין שם הנחה על מקום ארבעה הרי אמרו לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירוק וכו' ואם השתין ורק חייב חטאת ופירשו הטעם מחשבתו משויא לגופיה מקום ואם לעקירה כן כל שכן להנחה ואינה שאלה שמאחר שנכנסים לתוך פיו בהיתר ביאתן לרשות הרבים ממילא הוא בא ולפיכך הוצרכו לבא עליה מתורת גזירה וכמו שאמרו בפרק ראשון [כרמלית] מאי אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופה גזירה וכו' ואחר שלא באנו עליה אלא מגזירת הכוס אם בא לשתות שם בפיו שלא בשום כלי מותר ואין אומרין שמא יוציא המים בפיו לרה"ר שאין גזרה לגזרה שאף המוציא בפיו פטור הוא ואפי' באוכלין ומשקין אם לא חישב לכך כמו שביארנו בפרק ראשון:

בפירש"י בד"ה בד' ופלגא סגי שאם מסדרן על רוחבן כו' והרי בד' ומחצה יכול כו' עכ"ל השתא לא אסיק אדעתיה דאמתא באמתא לא יתיב עד דמשני ליה דלא לידחקן אם בא לסדרן על רוחבן ולהכי לקמן דפריך באמתא כו' פירש"י וישכיבם כו' דכיון דאסיק אדעתיה דאמתא באמתא כו' א"א להשכיבן אלא על רחבן וק"ל:

בא"ד מפני הפסקה כו' ובפלגא כו' תסגי עכ"ל צ"ל דאף לשיטת רבותיו שהיו טבעות זקופין יותר מטפח ואם לא היה מסדרן זו אצל זו לא היה הריוח ביניהם שוה דבין האמצעות היה יותר מב' טפחים מ"מ יותר מטפח וחצי טפח לא היה זקוף כ"א מהם וא"כ בפלגא אמה תסגי ליה דשלחפינהו שלא יהיו הטבעות מכוונים זו כנגד זו כקושייתם דלעיל וק"ל:

תוס' בד"ה כי היכי כו' אם לא שיש ריוח גדול ביניהן ודוחק עכ"ל כצ"ל ור"ל שזה הפירוש הוא דחוק דמשום שיש ריוח גדול ביניהן לא יהיו משתרבבין כל כך וק"ל:

בד"ה ל"ל באמתא ופלגא סגי עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ועוד היאך היו יכולין כו' א"כ היו הקרשים נוקשין זה בזה כו' וליכא למימר שלא היו הקרשים סמוכים באמצע בין העגלות והיו נוטים על האהלים ועל החצירות יותר מב' אמות מכל צד דא"כ דלא היו מונחין על אמצען טפי לא היו יכולין לעמוד על אמתא ופלגא ועוד דאם היו יכולין לעמוד כך בשלא היו מונחין על אמצען א"כ אפשר להיות נוטים יותר על האהלים והחצירות ולא היו מצריכין ריוח ה' אמות בין העגלות ודו"ק:

בא"ד ולא כפירוש הקונט' שפי' אמה ורביע כו' עכ"ל דלשיטת ר"ת א"א לפרש כן שלא היה בכל צד רק אמה ורביע דא"כ לא היה מגיע אורך הקרש שהוא י' אמות על שני דופני החיצונה וצ"ל נמי לפר"ת דהדופנים גופייהו לא הוו בכלל צידיהן אלא בכל רוחב העגלה דאל"כ לא היה מגיע אורך הקרש על הדפנים ולא כפירש"י דלעיל שפירש דעובי הדופן בכלל צידיהן ואין להקשות לשיטת ר"ת כיון דכל צד העגלה הוא ב' אמות וחצי ה"ל צידיהן באמצע עגלות ה' אמות וא"כ בכלל צידיהן היינו ביניהן די"ל כיון דשתי העגלות היו בעץ א' ארוך ה"ל כעגלה א' ואין ה' אמות שבאמצען קרוי צידיהן אלא ביניהן ודו"ק:

בתוס' ד"ה שתי גזוזטראות כו' או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא וכו' פי' שהגזוזטרא אינו שטח פתוח אלא שמוקפת מחיצות גבוה עשרה טפחים ולכן הוי רה"י אע"פ שגדיים בוקעים וכן העגלה יש מגוף העגלה כמו מחיצות עד למעלה מן הקרשים המונחים עליה הרבה יותר מעשרה:

ד"ה בין עגלה לעגלה וכו' לסימנא בעלמא נקטיה וכו' נ"ל דכוונת התוס' בזה הוא משום דמשמעות הלשון דקאמר בין עגלה לעגלה כמלא אורך עגלה משמע דזה תלוי בזה דמוכרח הוא להיות בין עגלה לעגלה כאורך עגלה וזה אינו דא"כ הו"ל למימר בקיצור בין עגלה לעגלה חמשה אמות ורוחב העגלה שני אמות ומחצה וכו' כדי שנלמוד מזה שרוחב רה"ר הוא ט"ז אמות ומה לו להזכיר מדת אורך העגלה ותירץ דהא דנקט כאורך העגלה לא משום דזה תלוי בזה אלא נקטי לסימנא בעלמא שיהא לסימן שריוח שבין עגלה לעגלה היה כמדת אורך העגלה וכ"ת למה צריך להזכיר מדת אורך העגלה כלל לכך קאמר ואגב אורחא קמ"ל דאורך העגלה ה' אמות ודו"ק:

ד"ה למה לי וכו' ובין עגלה לעגלה כמו אורך עגלה פי' בין דופן עגלה זו וכו' וצד דופן העגלה עם האופן וכו' התוס' הוכרחו לפרש כן כדי שנמצא שמדופן החיצון של עגלה זו עד דופן החיצון של עגלה השניה הוי י' אמות כאורך הקרשים דאלו לפירש"י יהיה י"ב אמות וחצי ודו"ק:

ד"ה מסייע ליה לר' יוחנן וכו' תנינא חדא זימנא בפ"ב דעירובין וכו' ומוקי לה ר"י בגמ' בסמוכה לה וקמ"ל דבור וחולייתו מצטרפים וכו' ואע"ג דרב הונא מוקי לה התם באוקימתא אחריתי מ"מ מקשו התוס' לר"י דמוקי לה דהתם נמי קמ"ל דבור וחולייתו מצטרפים לעשרה א"כ תרתי מתני' למה לי:

בא"ד א"נ מייתורא דמתני' שמעינן דמצטרפין לארבע וכו' והא דקאמר בגמ' מסייע ליה לר"י דאמר ר"י בור וחולייתו מצטרפים לעשרה צ"ל דה"ק דכשם שמצטרפין לעשרה עומק ה"נ מצטרפין לרוחב ארבעה וק"ל:

רש"י בד"ה ממקום פטור כו' כנגד רה"י אבל האי כו' כצ"ל:

[תוס' ד"ה ל"ל. ולא כפי' הקונטרס שפירש אמה ורביע לכל צד. ר"ל דא"כ לא היו מכילות ב' העגלות עם צדדיהן רק י"ב אמה וחצי ודברי המהרש"א בזה אינן מבוררין] :

במשנה חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה וכו' ומקשה בגמרא ל"ל למיתני חולית הבור והסלע ליתני הבור והסלע והיינו כפרש"י דפשיטא לן דסלע נקיט לענין גובהו ובור נקיט לענין עומק דנוטל מתוכה ומוציא לרה"ר וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דמאי ס"ד מעיקרא אכתי לא הו"ל למיתני בור כלל דבשלמא סלע איצטריך למיתני דאע"ג דלית ליה ד' מחיצות גמורות כמו בית דומיא דמשכן אפ"ה חייב משום גוד אסיק דהלכתא גמירא לן וכדפרישית בריש מכילתין דף ו' דקתני ברייתא איזהו רה"י וכו' וכן גדר והיינו משום גוד אסיק משא"כ לענין בור שמוציא מתוכה לרה"ר פשיטא דהוי רה"י גמור שמוקף מד' מחיצות גמורות ואפשר דאפ"ה איצטריך למיתני דסד"א דכיון דלא קביעי תשמישתיה כמו בית תו לא הוי דומיא דמשכן שרה"י שלה היה תשמישיה קבוע קמ"ל דאפ"ה חייב וק"ל:

בתוס' בד"ה מסייע ליה לרבי יוחנן וכו' וא"ת ומה צריך למתניתין לאשמעינן הא תנינא חדא זימנא וי"ל דדרך תנא וכו' א"נ מיתורא דמתניתין וכו' והשתא א"ש הא דקתני במתניתין גבוה יו"ד וכו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בחידושי גיטין דף י"ד ע"ב בלשון התוספות ד"ה גידוד חמשה ליישב שיטת רש"י והתוספות כל אחד לפי שיטתו ע"ש דממילא רווחא סוגיא דשמעתין בלשון התוספות כאן אלא לפי שאי אפשר לבית המדרש בלא חידוש אבוא לבאר בקצרה במה שנתחדש לי משום דלכאורה קשיא לי טובא דלשון והשתא א"ש שכתבו התוס' אינו מדוקדק דלמאי דמשמע מדבריהם דפשיטא להו דלענין גובה לא מהני צירוף לחייב במניח ע"ג חוליא משום דבכה"ג לא שייך לומר האי ק"ו דלקמן לאחרים עושה מחיצה לעצמו לכ"ש וכמו שכתבו ג"כ להדיא לקמן בד"ה לאחרים א"כ מאי והשתא דקאמרי דבפשיטות אפשטא דלישנא דגמרא הוי מצי לפרש דע"כ האי מצטרפין לענין רחבה איצטריך דאי לענין גובה ובשאין החוליא גבוה עשרה אין לחייב בנותן על גביו והנראה בזה דודאי עיקר מלתא דהחוליא עצמה צריך להיות עשרה לאו מסברא פשיטא להו משום דאיכא למימר דאף לענין גובה שייך צירוף לחייב בנותן על גביו משום האי ק"ו דלקמן וכיון דפשטא דלישנא דגמרא משמע דלענין צירוף הגובה איירי ע"כ ממילא הוי שמעינן דשייך האי ק"ו דלקמן אפילו בכה"ג מה שא"כ השתא לדבריהם הקודמין שרוצה לפרש דע"כ עיקר מלתא דצירוף היינו לענין רוחב ד' דאל"כ תיקשי תרתי ל"ל א"כ לפ"ז ע"כ בבור עצמה בלא חוליא אין ברחבה ד' למטה מהחוליא וא"כ לפ"ז פשיטא שאין עומק הבור מצטרף לחוליא בגובה כיון שאין הבור רוחב ד' אע"כ דהא דקתני הנותן על גבן חייב היינו דוקא בענין שהחוליא עצמה גבוה עשרה בלא צירוף וממילא הדרינן לסברא דלא שייך האי קל וחומר דלקמן בכה"ג. כן נ"ל בכוונת התוס'. ומה שיש לדקדק עוד בזה ע"ש בחידושי גיטין ודו"ק:

מתני' הנוטל מהן והנותן על גבן. לפי דקדוק הלשון או שהי' לו לומר הנוטל מע"ג והנותן על גבן או דהוה לי' למימר הנוטל מהן והנותן עליהן: והנראה משום דמה דאמרינן איבעי' מנח עלי' מידי לשיטת התוס' דכשהחוליא בעצמה גבוה יו"ד ע' בתוס' ד"ה מסייע היינו להשוותו רה"י אבל לא בשביל זה יחשב כד"א לענין עקירה והנחה דבעינן מע"ג מקום ד' אבל באמת דעת רוב הפוסקים דברה"י לא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' [עיין רש"י לעיל דף ד' ע"ב] במימרא דרב חסדא נעץ קנה וכו' ועיין שם בחידושי הרשב"א ועיין בכ"מ פי"ד משבת הלכה י"ז וכיון דמשנתינו מיירי שאין ברוחב החוליא לבד ד' אם כן לא מיחשב עקירה משם עקירה ולכך לא שנינו הנוטל מעל גבן אלא מהן ומיירי מתוך הבור והבור יש בו ד' אלא שהחוליא לבדה אין בה ד' וצריך צירוף הבור. וצירוף הבור מועיל שיוחשב רה"י אבל לא יועיל להחשיבו מקום ד' על ד'. אבל בנותן דהיינו הנחה ובזה לדעת רוב הפוסקים לא בעינן ברה"י מקום ד'. ולדעת קצת פוסקים הטעם דמחשבתו משוה לי' מקום ולא בעינן הנחה על גבי מקום ד'. דתנן והנותן על גבן ויבואר עוד לקמן בגמ':

תוס' ד"ה מסייע לי' וכו' דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבן איירי וכו'. הנה לפי שיטתם דמשנתינו גם חוליא להשתמש על גבן מיירי. וא"כ קשה הא דנקט במתני' סלע וחוליא. דחוליא לגובה קתני אבל סלע למאי הלכתא ורש"י באמת פי' דסלע תני לגובה ובור לעומק. דרש"י לשיטתו דהחוליא אין בגובה עשרה וכמו שאפרש לקמן. א"כ החוליא צריכה להצטרף לבור אבל לשיטת התוס' קשה בשלמא איפכא דליתני סלע ולא ליתני חוליא לא קשיא דהרי אצטריך לאשמועינן דבור וחוליא מצטרף. אבל כיון דנקט חוליא למה נקט סלע: דאף אי הוה נקט רק חולית הבור היה מוכח דין צירוף דממ"נ אי מיירי להשתמש ע"ג חוליא למאי הלכתא נקט חוליית הבור ניתני סלע. ואי מיירי לענין תוכו ניתני בור. ומדנקט חוליית הבור ע"כ לצירוף מיירי וסלע למה לי היינו סלע היינו חוליא שניהם לענין גובה מיירי. ואמנם לפי מ"ש במתני' דמשנתינו מיירי שהבור רחב ד' וא"צ לצירוף החוליא אבל החוליא צריך לצירוף הבור א"ש. דהא כשהבור רחב ד' הוי הבור רה"י והוה אמינא לעולם דגידוד אפי' עשרה לא חשיב כמחיצה וסלע הגבוה יו"ד ורחב ד' לאו רה"י היא והא דמחשב החוליא רה"י היינו משום דחללו ודאי רה"י וממילא גם עובי החוליא למעלה הוא רה"י מק"ו דלאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש כמימרא דעולא לקמן אבל סלע לחוד דאינו עושה לאחרים מחיצה גם היא אינו נחשב מחיצה לכך אצטריך למיתני סלע וחוליא. סלע דגידוד היינו כמו מחיצה וחוליא לצירוף: עוד נלע"ד הא דנקט גם סלע לשיטת התוס' כיון שהחוליא עצמה גבוה עשרה דאי לאו סל לא הוה ידעינן כלל דין צירוף והא דנקט חוליא ולא נקט בור משום דקמ"ל דאף שהעבירו דרך למעלה מעשרה מ"מ חייב ולאפוקי מספיקו של רב מרדכי לקמן ע"ב] אבל השתא דנקט סלע וכבר מוכח דין זה מסלע א"כ למאי הלכתא נקט חוליא אלא לצרף:

ונראין קרסין בלולאות. מילתא אחריתי היא שתי מחברות היו היריעות כל אחת ואחת ה' יריעות תפורות זו עם זו במחט על פני כל ארכן ובאמצע היה מחבר בקרסים מחברת עם מחברת שהיו לולאות בשפת חיצונה של כל מחברת באמצע המשכן אלו כנגד אלו כדכתיב מקבילות הלולאות וגו' (שמות כו): נשא לבן. יתירות חכמה משמע: בין עגלה לעגלה. שבצדה ה' אמות כמלא אורך העגלה: למה לי. אורך העגלה ה' אמות: בארבע ופלגא סגי. שאם מסדרן על רחבן אינו מסדר על ה' אמות יותר מג' והרי בארבע ומחצה יכול לסדרן ואי מסדרן בחודן יותר מד' לא יסדר מפני הפסקת מקום הבריחים שבאמצע הסדרים ובפלגא אמה נמי תסגי ליה: דלא לידחקו. אם בא לסדרן על רחבן: צדי עגלה. חלל שבין דפנות לאופנים ועובי הדופן ועובי האופן: כמלא רחב עגלה. שני הצדדים כמלא רחב חללה דהיינו אמה ורביע לכל צד: למה לי. רחבה תרתי ופלגא אם מפני שאם יצטרך להושיב מן הקרשים לתוכה יכניס: באמתא ופלגא סגי. וישכיבם בה על חודן: כי היכי דלא לידדו קרשים. שלא יהיו הקרשים המוטלים לאורכן על דופנותיה לרחבן מדדין ונוטין לכאן ולכאן שאם מושבות הקרשים קצר מתוך שהן ארוכות ויוצאות לחוץ הרבה יכבד אחד מן הראשין כשהן מדדין בהליכתן ויפלו: חמיסרי הויין. שתי העגלות ההולכות זו בצד זו רחב כל אחת ה' אמות הרי י' וה' אמות ריוח שבין עגלה לעגלה הרי ט''ו ואם תאמר יותר מעשרים הן שהרי הקרשים אורכן י' אמות והן מוטלות על גבי דופני עגלה לרחבה נמצא אורך הקרשים הרי כ' אמה לבד מה שצריך למשוך קרשי כל עגלה ועגלה לצד החיצון של עגלה שלא יגיעו ראשי הקרשים זו בזו ומעכבין את הילוך העגלות אין זה תשובה שהקרשים למעלה מעשרה הן שהעגלה גבוה י' ולגבי רה''ר לית לן למיחשב אלא מקום העגלות וריוח שביניהן שהוא למטה מי' דכל למעלה מי' לאו רה''ר היא הלכך לא חשיב ליה: אמתא יתירתא הואי. עוד צריך להיות ברחב הדרך עודף אמה שתתן חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן לשני צדדין החיצונות של ב' עגלות: דקאי בן לוי דאי משתלפי. זו מזו ליפול לתוך אויר שביניהם: הוה נקיט להו. נכנס לבין האויר אמה שביניהם ועומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדין ומתקן את הסדר זו על זו שלא תפול העליונה וכל הדרך הוא מהלך אחורי העגלה וכשרואה אותן משתלפות אל תוך האויר רץ לתוך בליטת הקרשי' שבצדדין עד שמגיע לאמת האויר שביניהם ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה עד שיחזיר הנשלפת למקומה ועל סדרה: מתני' חולית הבור. קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה כמו שאנו נותנין היקף עצים או אבן סביב פי הבור: גמ' למה לי למתני חולית הבור והסלע. פשיטא לן דסלע נקט לענין גובהה ובור לענין עומק שנוטל מתוכו ומוציא לרשות הרבים דאי לענין גובהה כגון למוריד מחוליא למטה וכגון דרחבה ארבע למה לי למיתניא כלל הא תנא ליה סלע אלא ודאי למוציא מתוך אוגני בור נקט לה וכיון דהכי הוא חוליא למה לי ליתני הבור לעומק והסלע לגובה: מצטרפין לעשרה. לשויה הבור רה''י היחיד ואם הוציא מתוך אוגן חוליא חייב:

שתי גזוזטראות כו'. מיירי שסתום למטה בשום דבר ואין גדיים בוקעים תחתיהם או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא דתו לא חיישינן לבקיעת גדיים וכן עגלות היו רה''י אע''פ שתחתיהם רה''ר לפי שיש מגוף העגלה עד למעלה מן הקרשים הרבה יותר מעשרה: בין עגלה לעגלה. כמלא אורך עגלה. לסימנא בעלמא נקטיה ואגב אורחא קמ''ל דאורך עגלה חמש אמות: כי היכי דלא לידחקו קרשים. פרש''י אם באת לסדרן על רוחבן וקשה דהא מסיק לעיל דמנח להו אחודן אלא נרא' לפרש דלא לידחקו קרשים אע''ג דדי היה בארבע וחצי לטבעות שהן זו כנגד זו והיו שם אטבעי כדמפרש שהן גלוא''ש מכל מקום מפני כובדן משתרבבים ודוחקין זה לזה אם לא שיש ריוח גדול ביניהם ורחוקין: למה לי באמתא ופלגא סגי. לשיטת רש''י ששתי עגלות היו מפורקות זו מזו ויש הפסק ביניהם ה' אמות וכל אחת טעונה לבד משוי של קרשים קשה דהיאך יכולין קרשים שכל כך כבדין שאורכן עשר אמות ורוחבן אמה וחצי ועוביין אמה לעמוד על ב' אמות ומחצה רוחב ועוד דפריך באמתא ופלגא סגי איך יכול כ''כ כובד גדול לעמוד באמתא ופלגא וכל שכן למ''ד כלין והולכין עד כאצבע שלא היו יכולין לעמוד ועוד היאך היו יכולים שתי עגלות להלך זו בצד זו בט''ו אמות א''כ היו הקרשים נוקשין זה בזה ועוד שצריך לומר לפירושו שהקרשים היו נוטים על האהלים או על החצרות מלמעלה מי' מכל צד ב' אמות ומחצה כמו שפי' בקונטרס בעצמו שהרי אורך שני הקרשים הוא כ' אמה ורה''ר אינו רוחב כי אם ט''ז אמה ועוד מנלן דשתי עגלות היו הולכות זו בצד זו למילף שיהא רה''ר ט''ז אמה שמא היו הולכות כולן זו אחר זו והיה רה''ר קטן או ארבעתן יחד והיה רה''ר גדול הרבה ונראה לר''ת ששתי עגלות היו מחוברות יחד שהיה שם עץ ארוך ט''ו אמה והיו בה ארבע אופנים כמו לשתי עגלות ושתי תיקוני דפנות כמו לשתי עגלות ובין עגלה לעגלה כמו אורך עגלה פירוש בין דופן עגלה זו לדופן עגלה זו ה' אמות וצידי העגלה כמלא רוחב העגלה מכל צד וצד דבין דופן העגלה עם האופן שתי אמות ומחצה ולא כפירוש הקונטרס שפי' אמה ורביע לכל צד ורוחב שתי העגלות עם צידיהן ט''ו אמה ומדופן עגלה זו החיצון לדופן עגלה זו החיצון י' אמות באורך הקרש והיה משכיב הקרש על שתי דופני העגלות ושתי עגלות אחרות לפניהן שאם היו הולכות זו אצל זו היו נוקשות זו בזו וזו אחר זו היו הולכות יפה והשתא פריך שפיר באמתא ופלגא סגי דהואיל ועל שתי העגלות היה משכיבן הוה ס''ד דלא לידדו ומשני דאפילו הכי מידדו: אמתא יתירא הואי. בצד העגלה דהוי קאי בה בן לוי וצריך לו אמה דגברא באמתא יתיב כדאמר בפ''ק דסוכה (ד' ':) גבי סוכה העשויה ככבשן ואע''פ שפעמים היה הולך מצד זה ופעמים מצד זה מ''מ היה די לו באמה אחת שמאיזה צד שהיה רוצה ליכנס היה מטה העגלה לצד אחר והיה נכנס בין האהל לעגלה ומתקנם אף על פי שהיה רחוק מן הקרשים שתי אמות ומחצה כשיעור צד העגלה מכל מקום היה יכול להושיט ידו שם ולתקן או על ידי מקל או על ידי שום דבר: מסייע ליה לר' יוחנן דאמר בור וחולייתה מצטרפין לעשרה. וא''ת ומה צריך למתני' לאשמעינן הא תנינא חדא זימנא בפרק בתרא דעירובין (ד' צט:) בור ברה''ר וחולייתו גבוהה י' טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקי רבי יוחנן בגמרא בסמוכה לה וקא משמע לן דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה ויש לומר דדרך תנא להשמיענו בקוצר אע''ג שכבר השמיענו במקום אחר כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) מילתא אגב אורחיה קמ''ל דהעריב שמשו אוכל בתרומה אע''ג דמשנה שלימה היא במס' נגעים (פי''ד מ''ג) העריב שמשו אוכל בתרומה וכהנה רבות בהש''ס אי נמי מיתורא דמתניתין שמעינן דמצטרפין לארבעה ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש כדאמרינן בפרק חלון (עירובין דף עח:) ומיירי כשהחוליא גבוה עשרה דבאינה גבוה י' לא מיחייב נוטל ונותן על גבה והשתא אתי שפיר הא דקתני במתניתין גבוהין עשרה והא דנקט נמי על גבן ואי מתניתין להצטרף לעשרה קאמר ואין החוליא גבוה עשרה לא אתי שפיר הא דקתני גבוה עשרה והנותן על גבן נמי אינו חייב כשמניח על גב החוליא כשאינה גבוה עשרה: