אמרו חכמים ("מי האיש החכם") ולא פירשוהו, אמרו נביאים ("ואשר דבר ה' אליו") ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר: "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" (ירמיהו ט, יב). אמר רב יהודה אמר רב: לא שלא למדו תורה כלל, אלא שלא ברכו בתורה תחילה — שעסקו בתורה אבל לא התייחסו אליה כנושא של קדושה, כתורת ה'.

אמר רב חמא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בכתוב "בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע" (משלי יד, לג), "בלב נבון תנוח חכמה" — זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם, "ובקרב כסילים תודע" — זה תלמיד חכם בן עם הארץ, שכיון שהוא בן עם הארץ הוא מתפאר קצת בחכמתו. אמר עולא: היינו דאמרי אינשי [זה שאומרים בני אדם] בפתגם עממי: אסתירא בלגינא קיש קיש קריא [מטבע קטנה בכד מקשקשת וקוראה בקול] ואילו כד מלא מטבעות גדולות אין קולן נשמע.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בכתוב "קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו" (איוב ג, יט) אטו לא ידעינן [וכי אין אנו יודעים] שבשאול קטן וגדול שם הוא? אלא כך צריך לפרש: כל המקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה — נעשה גדול לעולם הבא, וכל המשים עצמו כעבד על קניית דברי תורה בעולם הזה — נעשה חפשי לעולם הבא.

א ועוד בשבחם של חכמים. ריש לקיש הוה [היה] מציין מערתא דרבנן [את מערות הקבורה של חכמים], כי מטא למערתיה [כאשר הגיע אל מערתו] של ר' חייא איעלמא מיניה [נעלמה ממנו] ולא יכול היה למוצאה. חלש דעתיה [חלשה דעתו מבושה] מדוע אינו זוכה לכך. אמר: רבונו של עולם! וכי לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, ואולם תורה כמותו לא ריבצת (לימדת ברבים).

וכעין מה שמסופר: כי הוו מינצו [כאשר היו רבים] ר' חנינא ור' חייא, אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' חייא: וכי בהדי דידי קא מינצית [עמי את רב]? חס וחלילה, אי משתכחא [אם תשתכח] תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי [אחזיר אותה בפלפולי], שאוכל לשחזר את כל דברי התורה שנשתכחו, על פי סברתי. אמר ליה [לו] ר' חייא לר' חנינא: בהדי דידי קא מינצית [עמי את רב]? דעבדי [שעשיתי] לתורה שלא תשתכח מישראל.

מאי עבידנא [מה אני עושה] — אזלינא ושדינא כיתנא וגדלינא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי [אני הולך וזורע פשתן ושוזר ממנו רשתות, וצד צבאים ומאכיל מבשרם ליתומים] ואריכנא מגילתא וכתבנא [ועושה מגילות מעורם וכותב] חמשה חומשי תורה עליהם, וסליקנא למתא ומקרינא [ואני הולך לעיר ומלמד] לחמשה ינוקי [תינוקות] בחמשה חומשי תורה, לכל אחד מהם חומש אחד, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי [ומלמד אני משנה לששה תינוקות ששה סדרים] ואמרנא להו [ואני אומר להם]: עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי [שאחזור ואבוא לכאן תלמדו מקרא זה לזה ולמדו משנה זה לזה] ועל ידי כך עבדי [עושה אני] לתורה שלא תשתכח מישראל.

ומעירים, היינו [וזהו] שאמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא! אמר ליה [לו] ר' ישמעאל בר' יוסי: וכי מעשיו גדולים אפילו ממר [ממעשי אדוני]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. ושאל עוד: אפילו ממעשיו של אבא התנא ר' יוסי? אמר ליה [לו] חס וחלילה! לא תהא כזאת בישראל לומר על מישהו שהוא גדול מר' יוסי.

ועוד לענין גדולתו של ר' חייא, אמר ר' זירא: אמש בלילה נראה לי בחלום ר' יוסי בר' חנינא. אמרתי לו: בעולם עליון אצל מי אתה תקוע, ליד מי אתה נמצא שם? אמר לי: אצל ר' יוחנן. והוספתי לשאול אותו: ור' יוחנן אצל מי? אמר לי: אצל ר' ינאי. ור' ינאי אצל מי? — אצל ר' חנינא, ור' חנינא אצל מי — אצל ר' חייא. אמרתי לו: ור' יוחנן אצל ר' חייא סמוך לו, לא היה ראוי להיות שם? אמר לי: באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא [במקום שיש ניצוצות של אור ובעירה של אש] — מאן מעייל בר נפחא לתמן [מי יכניס את בן הנפח, ר' יוחנן, לשם]?!

אמר רב חביבא: אשתעי [ספר] לי רב חביבא בר סורמקי: חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח [ראיתי אחד החכמים שהיה מצוי] ומתגלה אליהו הנביא גביה [אצלו], דלצפרא הוו שפירן עיניה, ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא [שבבוקר היו עיניו יפות ובריאות ולערב היו נראות כאילו נשרפו באש]. אמרי ליה [אמרתי לו]: מאי האי [מה זאת]? ואמר לי: דאמרי ליה [שאמרתי לו] לאליהו: אחוי [הראה] לי רבנן כי סלקי למתיבתא [את החכמים כאשר הם עולים לישיבה] שברקיע. אמר לי: בכולהו מצית אסתכולי בהו, לבר מגוהרקא [בכולם יכול אתה להסתכל בהם, חוץ מאשר במרכבתו] של ר' חייא דלא תסתכל ביה [שאין אתה יכול להסתכל בה]. ושאל: מאי סימנייהו [מה הסימנים] שידע מרכבתו של מי היא? בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי [בכולם הולכים מלאכים כאשר הם עולים ויורדים], שהמלאכים נושאים אותם, לבר מגוהרקא [חוץ מאשר המרכבה] של ר' חייא דמנפשיה סליק ונחית [שמעצמה היא עולה ויורדת], מפני גודל מעלתו.

לא מצאי לאוקמא אנפשאי, אסתכלי [יכולתי להעמיד את עצמי, להתאפק, והסתכלתי] בה, אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה [באו שני לפידי אש והיכוהו את עיניו של האיש ההוא, כלומר, עיני ועוורו את עיניו]. למחר אזלי אשתטחי אמערתיה, אמינא [השתטחתי על מערת קבורתו, ואמרתי]: מתנייתא דמר מתנינא, ואתסאי [את המשניות של אדוני אני לומד, והתרפאתי] אבל נשארו העינים שרופות.

ועוד מסופר בשבחו של ר' חייא: אליהו הנביא הוה שכיח במתיבתא [היה מצוי בישיבתו] של רבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה [יום אחד ראש חדש היה, התאחר לו] ולא אתא [בא]. אמר ליה [לו] רבי: מאי טעמא נגה ליה למר [מה טעם התאחר, התעכב, אדוני]? אמר ליה [לו]: אדאוקימנא [עד שהעמדתי] את אברהם אבינו משנתו ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה [ורחצתי את ידיו והתפלל והשכבתי אותו]; וכן ליצחק וכן ליעקב. שאל רבי את אליהו: ולוקמינהו בהדי הדדי [ושיעמידום יחד]! ענה לו: סברי [חשבתי] שאם אעשה כך תקפי ברחמי ומייתי ליה [יתחזקו בתפילה שלושתם יחד ויביאו] את המשיח בלא זמניה [זמנו], בטרם עת.

אמר ליה [לו] רבי: והאם יש דוגמתן בעולם הזה שיכולים להתפלל ולהיענות? אמר ליה [לו]: איכא [יש] והם ר' חייא ובניו. גזר רבי תעניתא [תענית], אחתינהו [הוריד אותם] את ר' חייא ובניו להתפלל לפני התיבה. ואכן ראו שתפילתם נשמעת מיד כאשר אמר ר' חייא "משיב הרוח" — ונשבה זיקא [נשבה רוח], אמר "מוריד הגשם" — ואתא מיטרא [וירד גשם], כי מטא למימר [כאשר הגיע לומר] "מחיה המתים" — רגש עלמא [סער העולם].

אמרי ברקיעא [אמרו ברקיע, בשמים]: מאן גלי רזיא בעלמא [מי זה גילה סודות בעולם]? אמרי [אמרו שם]: אליהו הוא שגילה סוד זה. אתיוהו [הביאוהו] את אליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא [והכו אותו כעונש בששים שבטים של אש]. אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו [בא אליהו למטה נדמה להם כדוב של אש, נכנס ביניהם וטרד אותם] בתפילתם, ולכן לא הגיעו לומר "מחיה המתים".

ב מסופר: שמואל ירחינאה אסייה [המומחה בענייני הירח רופאו] של רבי הוה [היה]. חלש [חלה] רבי בעיניה [בעיניו]. אמר ליה [לו] שמואל: אימלי [אמלא, אשים] לך סמא [סם] בעין לרפאותה. אמר ליה [לו]: לא יכילנא [אין אני יכול] שחלוש אני, וחושש מן הכאב. אמר לו: אשטר [אמרח] לך משטר [משחה] מלמעלה. אמר ליה [לו]: לא יכילנא [אין אני יכול]. הוה מותיב ליה בגובתא דסמני תותי בי סדייה, ואיתסי [היה שם לו את התרופות בקנה של סממנים תחת הכר שלו, והתרפא] וללמדנו כמה היה גדול ברפואה.

הוה קא [היה] מצטער, משתדל רבי למסמכיה [לסמוך אותו] בתואר "רבי", ולא הוה מסתייעא מילתא [היה עולה הדבר] בידו, שבכל פעם היה הדבר מתעכב. אמר ליה [לו]: שמואל: לא לצטער מר [אל יצטער אדוני] על כך, שכיון שיודע אני שלא יעלה בידך, שכן לדידי חזי לי סיפרא [אני ראיתי את ספרו] של אדם הראשון שבו כתובים סדרי כל הדורות, וכתיב ביה [וכתוב בו]: שמואל ירחינאה