הא [הרי] אם אמר רק "גמרתיו" דינו כשומר שכר, משמע, שאפילו לאחר גמר המלאכה נשאר באחריותו הקודמת! ודוחים: לא, לא כך צריך לדייק אלא: הא [הרי] אם אמר לו "הבא מעות וטול את שלך" — שומר שכר הוא.

ושואלים: אבל, אם כן, כאשר יאמר "גמרתיו", מאי [מה דינו] — כשומר חנם? אי הכי, אדתני [אם כן, עד שהוא שונה] במשנה ועוסק בדין חדש "וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות — שומר חנם", נשמעינן [ישמיע לנו] בדין זה של "גמרתיו", וכל שכן כאשר אמר לו "טול את שלך"!

ודוחים: "טול את שלך" אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לפרש. ומדוע — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי מאותה שעה שומר חנם נמי לא הוי [גם כן איננו], ואין עליו כל אחריות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת דינו כשומר חינם, ויש לו אחריות מסויימת.

איכא דאמרי [יש אומרים] ענין זה בלשון אחרת, שאמר רב נחמן בר פפא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] שממשנתנו אפשר להביא ראיה לדברי רפרם בר פפא, שהרי שנינו: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — הריהו שומר חנם, מאי לאו [האם לא] הוא הדין גם כשאמר לו "גמרתיו". ודוחים: לא, "טול את שלך" שאני [שונה] וכפי שאמרנו תחילה.

אותה סוגיה עצמה נוסחה בצורה נוספת: הונא מר בר מרימר קמיה [לפני] רבינא רמי מתניתין אהדדי ומשני [היה מטיל, מראה סתירה, בין המשניות ומתרץ]; תנן [שנינו במשנה]: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — שומר חנם. ולכאורה הוא הדין לזה שאמר "גמרתיו". ורמינהו [ואנו מטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אמר לו השואל למשאיל "שלח את הבהמה אלי ", ושלחה ומתה בדרך — חייב, וכן בשעה שמחזירה! ומשני [ומתרץ] זאת לפי מה שאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהחזיר בתוך ימי שאילתה, אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה — פטור.

א בנושא זה איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מה שאמרנו שאם מחזירה לאחר זמן שאילתה פטור, האם פטור מחומרת דיני שואל, וחייב עדיין כשומר שכר, או דלמא [שמא] שומר שכר נמי לא הוי [גם כן איננו]? אמר אמימר: מסתברא [מסתבר] לומר כי פטור מדיני שואל, ואולם חייב עדיין כשומר שכר, הואיל ומקודם נהנה מהנה הוה [היה ממנה], והרי זה כמי שקיבל שכר עבור הפרה שהיתה בידו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של אמימר: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן (לשלחן) במתנה לבית חמיו, ואמר לו לאומן: אם מקבלין אותן ממני כמתנה — אני נותן לך את דמיהן, ואם לאו [לא], אלא יחזירו את המתנה — אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, כלומר, אשלם לך סכום מסויים כפי שווי ההנאה שהיתה לי בכך שיודעים הם שברצוני היה לשלוח להם מתנה, ונאנסו, אירע אונס בכלים הללו ונשברו, אם היה אונס זה בשעת הליכה — חייב,

בשעת חזירה — פטור, מפני שהוא כנושא שכר ופטור מאונסים. הרי שגם לאחר הזמן ששאל את החפץ מן האומן, כל עוד לא הוחזר לבעליו — דינו עדיין כשומר שכר.

מסופר: ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה [אדם אחד מכר חמור לחבירו] אמר ליה [לו]: קא ממטינא ליה לדוכתא [אני אביא אותו למקום] פלוני, אי מזדבנא [אם תימכר הבהמה] — מוטב, ואי [ואם] לא — מהדרנא ליה נהליך [אחזיר אותה לך]. אזל [הלך] ולא אזדבנא [נמכרה הבהמה], ובהדי דקא אתא אתניס [וכאשר הוא בא, חזר, אירעו אונס בה]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב נחמן, חייביה [חייב אותו] את הלוקח.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו: נאנסו, בהליכה — חייב, ובחזרה — פטור, מפני שהוא כנושא שכר, ומדוע אתה מחייב אותו, הלא כאן אירע האונס בחזירתו?!

אמר ליה [לו]: יש לחלק בין המקרים, כי חזרה דהאי [חזרתו של זה] — הליכה היא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — סברא הוא [סברה היא]: שהרי בשעת חזירתו, אילו אשכח לזבוניה [היה מוצא אפשרות למוכרה] מי [האם] לא זבנה [היה מוכר אותה]? ואם כן, לא נשתנה דינו בעצם בשעת חזרה עד שמחזירה לבעלים ממש, ומשום כך דינו כשואל.

ב שנינו במשנה שאם אמר לו "שמור לי ואשמור לך" — הרי הוא שומר שכר. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הלא שמירה בבעלים היא, שהרי הבעלים מצויים עם החפץ תוך כדי שמירה, וכלל בידינו שאם היו הבעלים עסוקים במלאכה לצורך השומר — פטור השומר! אמר רב פפא: הכוונה היא שאמר ליה "שמור לי היום ואשמור לך למחר", שבשעת הגניבה לא היו הבעלים עסוקים במלאכתם, ואין זו איפוא באותה שעה שמירה בבעלים.

תנו רבנן [שנו חכמים], אמר לו: "שמור לי ואשמור לך", או "השאילני ואשאילך", או "שמור לי ואשאילך", או "השאילני ואשמור לך" — כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ומקשים: אמאי [מדוע] הם שומרי שכר הלא שמירה בבעלים היא! אמר רב פפא: צריכים להבין לא שהתנו זה עם זו לשמור באותה שעה, אלא שאמר ליה [לו]: "שמור לי היום ואשמור לך למחר".

מסופר: הנהו אהלויי [אומני אהל, מין עשב שממנו מפיקים חומר לכביסה] שהיו הולכים יחד וכל יומא [יום] הוה אפי לה חד מינייהו [היה אופה להם אחד מהם]. ההוא יומא [יום אחד] אמרו ליה לחד מינייהו [לו לאחד מהם]: זיל אפי לן [לך אפה לנו]. אמר להו [הם]: נטרו [שמרו] לי את גלימאי [גלימתי]. אדאתא פשעו [עד שבא בחזרה, התרשלו] בה בשמירתה ואגנוב [ונגנבה]. אתו לקמיה [באו לדין לפני] רב פפא, חייבינהו [וחייב אותם].

אמרו ליה רבנן [חכמים] לרב פפא: אמאי [מדוע] מחייב אתה אותם? הלא פשיעה בבעלים היא! אכסיף [התבייש] רב פפא על ששכח דבר פשוט כזה. לסוף איגלאי מילתא דההוא שעתא שכרא הוה קא שתי [התברר הדבר שבאותה שעה שיכר היה שותה] ולא אפה, וכיון שבאותה שעה לא עשה מלאכה עבורם — לא היתה כאן שמירה בבעלים. ונמצא שכיון רב פפא לאמת.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שאפילו אם היתה פשיעה בבעלים פטור — משום הכי אכסיף [כך התבייש], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבפשיעה חייב — אמאי אכסיף [מדוע התבייש]? אלא כך היה המעשה: ההוא יומא לאו דידיה הוה [אותו יום לא יום שלו היה], שלא היה זה תורו לאפות, ואמרו ליה לדידיה [לו לאותו אדם]: זיל אפי לן את [לך אפה לנו אתה], ואמר להו [להם]: בההוא אגרא דקא אפינא לכו נטורו גלימאי [בשכר זה שאני אופה לכם שלא לפי התור שמרו את גלימתי]