למימרא [האם נאמר] שמחייב רבי על תולדה במקום אב מלאכה? שהרי הכנסה והוצאה הם אב מלאכה ותולדתה!

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבי אומר, מצות שבת נאמרה במלים "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" (שמות לה, א), ומביטוי זה יכולים אנו ללמוד כמה הלכות, שכן די היה לומר "דבר" וכשאומר "דברים" — הרי שנים (שמיעוט רבים — שנים), וכשאומר "הדברים" מרבה על ידי תוספת ה־ה' הנוספת — שלישי, והמלה "אלה" שבכתוב "אלה הדברים" עולה בגימטריא שלושים ושש, הרי יחד אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני. וכיון שרבי סבור שיש מספר קבוע של אבות מלאכות, בודאי יחייב רק על האבות ולא על התולדות!

אמר ליה [לו] רב יוסף: מר אהא מתני לה, וקשיא ליה [אדוני על זה שונה אותה, את דברי רב יהודה, וקשה לו] אם כן מדברי רבי על דברי רבי, ואולם אנן [אנחנו] על דברי ר' יהודה מתנינן [שונים אנו] אותה ולכן לא קשיא לן [קשה לנו].

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: זרק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים — ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין.

ועל כך אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה ר' יהודה שתים; אחת משום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ואחת משום העברה ארבע אמות ברשות הרבים, ואילו חכמים פוטרים בהעברה. ובעל כורחנו עלינו לפרש כך: דאי סלקא דעתך חדא [שאם יעלה על דעתך לומר שאחת] הוא שמחייב ר' יהודה, אם כן מכלל הדברים אתה למד דרבנן פטרי [שחכמים פוטרים] לגמרי, וכיצד יתכן הדבר? הא אפיק לה [הרי הוציא אותה, את החפץ] מרשות היחיד לרשות הרבים. את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו? דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כי ר' יהודה חדא [אחת] הוא שמחייב, ורבנן פטרי [וחכמים פוטרים] לגמרי, והיכי משכחת ליה [וכיצד מוצא אתה אפשרות כעין זו?] — כגון שאמר עד דנפקא לה [שתצא] לרשות הרבים רצוני שתנוח מיד.

ובהא קמיפלגי [ובזה נחלקו] שר' יהודה סבר [סבור] כי אמרינן [אומרים אנו] ומקבלים את הכלל קלוטה באויר כמה (כמו) שהונחה ממש, וממילא איתעבידא ליה [נעשתה לו] מחשבתו, שכיון שנקלט החפץ באויר רשות הרבים הרי זה כמונח ברשות זו עצמה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] קלוטה כמה שהונחה, וממילא לא איתעבידא ליה [נעשתה לו] מחשבתו, ופטור על מלאכה זו! אבל על תולדה במקום אב לא מחייב ר' יהודה.

את ההסבר הזה דוחים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כך, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה מוסיף למנין המלאכות אף את השובט (מותח את חוט הערב) והמדקדק (המשווה ומיישר את חוטי האריג). אמרו לו חכמים: שובט הרי הוא בכלל מלאכת מיסך, מדקדק הרי הוא בכלל מלאכת אורג. ומעתה, מאי לאו דעבדינהו לתרווייהו בהדי הדדי [האם לא מדובר באופן שעשה את שתיהן, שובט ומיסך, יחד], ושמע מינה [ולמד ממנה] כי מחייב היה ר' יהודה על תולדה במקום אב!

את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה, מנייין] סמך לדבריך אלה? דילמא [שמא] לעולם מדובר באופן דעבדה להא לחודה, והא לחודה [שעשתה את זו לחוד, לעצמה, ואת זו לחוד] ור' יהודה על תולדה במקום אב לא מחייב, ובהא קמיפלגי [ובעקרון זה נחלקו] ר' יהודה וחכמים: שר' יהודה סבר [סבור] כי הני [אלה] השובט והמדקדק אבות נוספים נינהו [הם], ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי הני [אלה] תולדות נינהו [הם].

תדע שכן הוא, דקתני [ששנינו] בלשון "ר' יהודה מוסיף", ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי כוונת ר' יהודה שאלו הם אבות, אם כן מאי [מה המשמעות] של הביטוי "מוסיף" — מוסיף אבות. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי הכוונה לתולדות — מאי [מה משמעות] הביטוי "מוסיף"? איתמר נמי [נאמר גם כן] כי רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: לא חייב ר' יהודה אלא אחת.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתינו מתחילה] כי מחייב היה ר' יהודה שתים הרי יש להקשות כיצד יתכן שנתכוון גם להוצאה מרשות היחיד וגם להעברה ברשות הרבים? שכן אי להכא קבעי לה [אם לכאן להוציא לרשות הרבים בלבד רצה אותה] — להכא [לכאן] שתעבור ארבע אמות לרשות הרבים לא קבעי לה [רצה אותה]. וכן, אי להכא קבעי לה [אם לכאן, להעברה ברשות הרבים, רצה אותה] — להכא [לכאן] להוצאה מרשות היחיד לא קבעי לה [רצה אותה]. אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא: יש ליישב ולומר כי מדובר כאן באומר "כל מקום שתרצה — תנוח", שגילה דעתו מתחילה שהוא מרוצה בכל מלאכה שתיעשה על ידי החפץ שזרק.

א כיון שדובר בעניין זריקה של חפץ בשבת בין רשויות שונות ובתוך רשות אחת, מביאים כאן כמה דברים בענין כוונה בזריקה. ואומרים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי אם נתכוון לזרוק למרחק שמנה אמות ברשות הרבים, וזרק בפועל רק ארבע — חייב, שהרי זה דומה למקרה שכתב "שם" מ"שמעון", שלא השלים כל כתיבת המלה אבל רשם במקומה מלה קטנה אחרת, שהרי עשה מלאכה בשיעור המינימלי. אלא יש לשאול: אם נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה — מהו הדין בכגון זה? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הא אפיק ליה [הרי מכל מקום הוציא אותו, את החפץ], או דילמא [שמא]: היכא דבעי, הא [במקום שרצה הזורק שינוח החפץ, הרי] בסופו של דבר הוא לא נח. על כך אומרים: ולאו היינו [והאם אין זה] בדיוק מה שאמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, וכפי שהוזכר מקודם, ואמר ליה [לו] רב אשי כתשובה כי מדובר באומר "כל מקום שתרצה תנוח", ורק באופן זה מתחייב אם זרק יותר או פחות מן השיעור שהתכוון לו.

ולהיפך, לנקודה הראשונה שלכאורה היתה מובנת מאליה, היא הצריכה בירור, ודקאמרת [ומה שאמרת] הרי כתב "שם" מ"שמעון", מי דמי [האם זה דומה]? הלא התם [שם] כל כמה שלא כתיב [כתב] את האותיות "שם" (כלומר, "שמ") — לא מכתיב ליה [תיכתב לו] המלה "שמעון", ואולם הכא [כאן] בזריקת שמונה כאשר ברצונו היה לזרוק ארבע בלבד, וכי כל כמה דלא זריק [שאינו זורק] ארבע אמות — לא מיזדרקי ליה תמני [ייזרקו לו שמונה]?! שהרי לזריקת שמונה אמות אין צורך בשתי זריקות בודדות של ארבע אמות כל אחת, ושאלה זו עדיין צריכה פתרון.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הזורק בשבת חפץ מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, בין אותן שתי רשות הרבים, אם בסך הכל זרק ארבע אמות ברשות הרבים משני עברי רשות היחיד — חייב משום העברת ארבע אמות ברשות הרבים