ערב למאן [למי]? אילימא [אם תאמר] ערב לישראל, שמלוה בריבית והא תנא [והרי שנה החכם]: אלו עוברין ב"לא תעשה": המלוה הלוה, הערב והעדים!

אלא הכוונה היא לגוי המלוה לישראל בריבית, ואולם גם אז קשה: וכיון דדיניה [שדינו] של הגוי דאזיל בתר ערבא [שהוא הולך אחר הערב], שבדיניהם יכול המלוה להקדים ולגבות מן הערב, יצטרך הערב לפרוע ולקבל את הכסף מחבירו הלווה, ונמצא כי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא [הוא הוא שלוקח ממנו ריבית]! וכיצד מותר הדבר?

אמר רב ששת: כאן מדובר שקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל ולכן יקדים להפרע מן הלווה. ומקשים: אי [אם] קיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל — אם כן רבית נמי [גם כן] לא לשקול [יקח], שהרי בדיני ישראל אסור הדבר! אמר רב ששת: כאן מדובר באופן שקיבל עליו דיני ישראל לזו, לענין סדרי ודרכי הפרעון, ולא קיבל עליו לזו את איסורי התורה.

א שנינו במשנה: מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל. תנו רבנן בברייתא שנינו: מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי אבל לא מדעת ישראל, כיצד? — ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וביקש להחזירם לו, ובינתים מצאו ישראל אחר ואמר לו: כיון שאתה אינך נזקק עוד לכספים אלה, ואני צריך אותם להלוואה, תנם לי ואני אעלה (אשלם) לך בתוספת ריבית כדרך שאתה מעלה לו — אסור, מפני שיש כאן מתן ריבית לישראל. ואם העמידו אצל גוי, שהלווה הראשון הביא את השני אצל גוי, והסכים הגוי להסדר הזה — הרי זה מותר.

וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר לאותו גוי, ואמר לו: תנם לי ואני אעלה לך ריבית כדרך שאתה מעלה לו — מותר, שהרי הוא משלם ריבית לגוי ולא לישראל. אבל אם העמידו אצל ישראל — אסור.

ומבררים: בשלמא סיפא [נניח בסופה של ההלכה], שאסרו לשלם כשישראל יודע בדבר — הרי זה משום חומרא של חשש ריבית, אלא רישא [במקרה הראשון] שאמנם העמידו לפני הגוי, והרי משמעות הדבר שנעשה שליח לגוי, ואולם כיון שעל פי ההלכה אין שליחות לגוי ושליחו אינו נחשב כמוהו, אלא כעושה על דעת עצמו, אם כן, נמצא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא [הוא הוא שלוקח ממנו ריבית], ומדוע מתירה הברייתא?

אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאמר ליה [לו] הגוי בשעה שהחזיר לו הכסף: הניחם על גבי קרקע והיפטר, ואחר כך הלך הישראל האחר ולקח. ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה יש לומר], שאם החזיר לגוי את כספו — יש פה שתי הלואות שונות, שגוי הלוה לשני ישראלים ובוודאי מותר!

אלא אמר רב פפא: יש לשנות קצת את ההסבר, וכאן מדובר כגון שנטל ונתן ביד, כלומר, שלקח הגוי את זה מיד הישראל הראשון והעבירו מיד לשני. ושואלים: ואכתי, מאי למימרא [ועדיין, מה יש לומר], שהרי בבירור היתה זו הלוואה של גוי?! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הגוי גופיה כי עביד [עצמו כאשר הוא עושה] ומלוה זאת — אדעתא [על דעת] הישראל קא גמיר ויהיב [הוא גומר ונותן], שהרי הוא סומך על נאמנותו של הלווה השני משום תווכו של הראשון, ואפשר היה לומר שהוא נחשב כמעורב בהלוואה, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

רב אשי אמר שאפשר לתרץ באופן אחר: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] את הכלל אין שליחות לגוי — הני מילי [דברים אלה אמורים] בהפרשת תרומה, ששם נרמזה הלכה זו בתורה, אבל בכל התורה כולה בשאר הלכות — יש שליחות לגוי.

ומעירים: והא [וסברה זו] של רב אשי ברותא [חיצונית] היא, שאיננה דבר שאפשר לסמוך עליו. כי, מאי שנא [במה שונה] תרומה שלא עושים גוי שליח — משום דכתיב [שנאמר] "כן תרימו גם אתם תרומת ה'" (במדבר יח, כח) ודורשים "אתם" — "גם אתם", כהשוואה: מה אתם התורמים הנכם בני ברית — אף שלוחכם נמי [גם כן] צריכים להיות בני ברית.

ואולם דין שליחות שבכל התורה כולה נמי [גם כן] מתרומה גמרינן לה [אנחנו לומדים אותו], שזה המקור להנחה ששליחו של אדם כמותו, ואם כן, האמור בתרומה חל על כל דיני התורה. אלא חייבים לומר שסברה זו שאמר רב אשי ברותא [חיצונית] היא ואין להתחשב בה.

איכא דאמרי [יש אומרים] שבנוסח אחר אמר רב אשי: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאין שליחות לגוי — הני מילי אינהו לדידן [דברים אלה אמורים שהם יהיו שלוחים עבורנו], אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח [אבל אנחנו עבורם נעשים להם שלוחים]. ועל כך אמרו: והא [וסברה זו] של רב אשי ברותא [חיצונית] היא, והטעם: מאי שנא אינהו לדידן [מה שונה הם עבורנו] שלא — דכתיב [שנאמר] "אתם", ואילו "גם אתם" בא לרבות שלוחכם כמותכם, ומכתוב זה עצמו נובע גם: מה אתם בני ברית — אף שלוחכם בני ברית.

ואם כן, אנן לדידהו נמי [אנו עבורם גם כן] מה אתם בני ברית קאמר [אמר], ושאינם בני ברית — לא למדנו שעושים שליח. אלא ודאי הא [סברה זו] של רב אשי ברותא [חיצנית] היא ואין לסמוך עליה.

רבינא אמר תירוץ אחר: נהי [אם אמנם] ששליחות לגוי לית ליה [אין לו], ואולם כוח זכיה על ידי אחר הזוכה עבורו לפחות מדרבנן אית ליה [מדברי סופרים יש לו], מידי דהוי [כמו שהוא הדין] ביחס לקטן מישראל. כי קטן לאו אף על גב דלית ליה [באם לא אך על פי שאין לו] דין שליחות, שהרי אינו בר דעת,