א משנה אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאין מקבלים צאן (או שאר דברים) באופן שהמטפל מקבל עליו אחריות גמורה לשמור על ערכם במקרה של פחת או אבידה (מוות, גניבה), אלא רק מחצית הרווחים — מפני שהוא רבית. שכיון שהקרן היא קצובה, ומוחזרים תמיד לבעלים, נמצא שכל סכום נוסף שמקבל – ריבית הוא על ההלוואה. אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין לגביהם איסורי ריבית,

ולוין מהן בריבית ומלוין אותן ברבית. וכן בגר תושב גוי שחי בארץ ישראל וקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, אבל אם לא התגייר — לוה ומלוה בריבית, שהרי אינו ישראל. וכן מלוה ישראל מעותיו של גוי לישראל אחר מדעת הגוי בשליחותו, אבל לא מדעת ישראל.

ב גמרא ושואלים: למימרא דברשותא [האם לומר שברשות] של המקבל קיימא [עומד] ה"צאן ברזל"? שכל עוד הוא מחזיק בהם הם כרכושו (שהרי מטעם זה נחשב הדבר כהלוואה שיש בה ריבית)? ורמינהו [מטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המקבל צאן ברזל מן הגוים — הולדות פטורין מן הבכורה ולכאורה מוכיח הדבר שהצאן נחשב כשייך עדיין לבעליו הגויים, ולכן אינו חייב בבכורה!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] לענין בכורות כאשר בעל הצאן מקבל עליה אונסא וזולא [עליו אחריות לאונס שיקרה לבהמה או הוזלה במחיר] ולכן נחשבת כשייכת עוד לבעליה הגויים. הא [וזה] במשנתנו — שלא קביל עליה אונסא וזולא [קיבל עליו אונס וזול].

אמר ליה [לו] רבא: אי דקביל עליה מרה אונסא וזולא [אם שקיבל עליו בעליה אונס והוזלה] — צאן ברזל קרית ליה [אתה קורא לזה]? הלא זו היא עיסקת שותפות גמורה המותרת אף בישראל!

ועוד: אדתני סיפא [ששנה בסוף המשנה]: אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ליפלוג בדידיה [שיחלוק בענין זה עצמו] שיש בו כמה צדדים, ויאמר: במה דברים אמורים — שלא קביל עליה אונסא וזולא [קיבל על עצמו אונס והוזלה] אבל אם קביל מרה אונסא וזולא [קיבל בעליה אונס והוזלה] — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר]!

אלא עלינו לחזור מהסבר זה, ואמר רבא: אידי ואידי [זה וזה] במשנתנו ולענין בכורות מדובר באופן שלא קביל עליה מרה אונסא וזולא [קיבל עליו בעליה אונס והוזלה], וגבי [ואצל] בכורות היינו [זה] הטעם שהולדות פטורין מן הבכורה: כיון דאי שאם משום מה לא יהיב זוזי אתי [יתן את הכסף, יבוא] גוי תפיס לה [ויתפוס אותה] את הבהמה ואי [ואם] לא משכח לה [ימצא אותה] את הבהמה תפיס להו [יתפוס אותן] את הולדות, והוי ליה [והרי זה] מוכיח שיד הגוי באמצע, שיש לגוי בעלות מסויימת על גוף הוולדות.

וכלל בידינו: שכל בהמה שיש בבעלותה יד גוי באמצע — פטור מן הבכורה. אבל לגבי דיני ריבית בישראל — "צאן ברזל" הוא לגמרי בבעלותו של המקבל.

ג נוסף לדיון ההלכתי בדיני ריבית מביאים כמה דברי מוסר ואגדה בנושא זה. נאמר "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו" (משלי כח, ח). ושואלים: מאי [מה פירוש] "לחונן דלים", כיצד מגיע כסף זה לחונן דלים? אמר רב: כגון שבור מלכא, שבסופו של דבר מגיע הכסף למלכות והמלך הוא החונן דלים מרכושו של המלוה בריבית.

אמר רב נחמן, אמר לי הונא (רב הונא): לא נצרכא [נצרכה], אלא שאפילו רבית שנוטל הישראל מגוי — בסופו של דבר יורדת לטמיון ואינו מצליח. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: והלא נאמר "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כא), משמע שמותר הדבר, ומאי [מה פירוש] "תשיך" — לאו [האם לא] הכוונה תשוך? כלומר, תלוה בריבית ותקבל נשך? ודוחים: לא, תשיך דווקא, כלומר, שאתה תשלם לו נשך.

ושואלים: וכי לא סגי דלאו הכי [די בלא כך]? כלומר, וכי בא הכתוב לחייבנו דווקא ללוות מן הגוי, ולשלם לו ריבית? ומשיבים: אין הכוונה שזו עצמה היא מצוה, אלא ללמד לאפוקי [להוציא] את אחיך הישראלי שלא תתן לו ריבית.

ומקשים: הלא אחיך בהדיא כתב ביה [בפירוש כתוב בו] באותו פסוק: "ולאחיך לא תשיך"! ומשיבים: לעבור עליו ב'עשה' ו'לא תעשה', שאם נותן ריבית לישראל עובר גם משום 'לא תעשה' של "לא תשיך" וגם משום מצות 'עשה' של "לנכרי תשיך".

איתיביה [הקשה לו] קושיה אחרת ממה ששנינו במשנתנו: לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב, ומשמע שמותר לכתחילה! אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו שבמשנה אלא