כגדולים, שאף שאכל מקבל המשכנתא כשיעור הממון, לא היה גובה, משום שהוא אבק ריבית שאינו יוצא בדיינין.

אמר רבא בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: האי [זו] המשכנתא, באתרא דמסלקי [במקום שמסלקים] את מקבל המשכנתא כשמשלמים לו — לא ניכול [יאכל] המלוה אלא בנכייתא [בניכוי] שהוא מנכה לו מן החוב מה שהוא אוכל בפירות, וצורבא מדרבנן [ותלמיד חכם], שצריך לדקדק עם עצמו, אפילו בנכייתא [בניכוי] לא ניכול [יאכל]. ושואלים: אלא במאי ניכול [במה, באיזה אופן, יאכל]? ומשיבים: בקיצותא [בקיצבה], על ידי קביעת סכום קצוב.

ושואלים: הניחא למאן דאמר קיצותא שריא [זה נוח לשיטת מי שאומר שקיצבה מותרת], אלא למאן דאמר קיצותא אסירא, מאי איכא למימר [לשיטת מי שאומר שקיצבה אסורה, מה יש לומר]? דאתמר [שנאמר] שבשאלה של קיצותא [קיצבה] פליגא [נחלקו] בה רב אחא ורבינא. חד [אחד] מהם אמר: קיצותא שריא [קיצבה מותרת], וחד [ואחד] מהם אמר: קיצותא אסירא [קיצבה אסורה]. ושואלים: היכי דמי קיצותא [כיצד בדיוק קיצותא זו]? ומסבירים: דאמר ליה [שאומר לו] המלוה ללווה: עד חמש שנין [שנים] אכילנא לה בלא נכייתא [אוכל מן השדה בלא לנכות] — מכאן ואילך שיימנא [אשום, אעריך] לך כולהו פירי [את כל הפירות] שאני אוכל, ואנכה מסכום ההלוואה.

איכא דאמרי [ויש שאומרים] נוסח אחר: כל קבלת שדה בלא נכייתא [ניכוי] מן הכסף — אסור משום ריבית, אבל היכי דמי קיצותא [ואיך היא בדיוק הקיצבה] המותרת — דאמר ליה [שאומר הוא לו]: עד חמש שנין [שנים] אכילנא בנכייתא [אוכל בניכוי], מכאן ואילך שיימנא [אשום] לך כולהו פירי [את כל הפירות] ונוריד מן ההלוואה.

ומעירים: מאן [מי] שאסר בקמייתא שרי בבתרייתא [לפי נוסחה ראשונה מתיר באחרונה], אבל מאן [מי] שאסר אף בבתרייתא [באחרונה], אם כן היכי שרי למיכל [איך מותר לאכול] מפירות של משכון? ומשיבים: כי [כמו] משכנתא של סורא, דכתבי [שכותבים] בה הכי [כך]: במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא [בהשלמת שנים אלה שהוא אוכל פירות תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעלים, משום שכל כספי ההלוואה ישולמו מהפירות.

רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של ר' יהושע אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: האי [זו] המשכנתא, באתרא דמסלקי [במקום שמסלקים] את המלווה מן המשכון, בכל עת כשמחזירים לו את הכסף אינה נחשבת כלל כרכושו של המחזיק במשכנתא, ולכן אין בעל חוב גובה הימנה את חובו מן המחזיק במשכון, ואין הבכור נוטל בה פי שנים בירושתו, שהרי לא היתה שייכת ממש לאביו, ושביעית משמטתה שבבוא שנת השמיטה בטל גם החוב הזה, ואין אנו רואים אותו כגבוי.

ובאתרא דלא מסלקי [ובמקום שאין מסלקים] אלא בזמן הקצוב לכך — בעל חוב גובה הימנו (ממנו), ובכור נוטל בו פי שנים, ואין שביעית משמטתה.

ואמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: האי [זו] המשכנתא, באתרא דמסלקי [במקום שמסלקים] את מחזיק המשכנתא — מסלקי ליה [מסלקים אותו] ואפילו בתשלום מתמרי דאבודיא [מתוך תמרים שעל המחצלות ששטחו עליהם את התמרים], שאינו צריך לשלם דווקא בכסף, וגם תשלום בשווה כסף ראוי לכך. ואי אגבהנהו בסיסני, קננהו [ואם הגביה אותם בתוך הסלים, כבר קנה אותם] בכך, והם שלו. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שאם נעשה הקנין על ידי כליו של לוקח ברשות מוכר — קנה לוקח, אם כן אפילו כשלא אגבהנהו בסיסני [הגביה אותם בסלים] — קננהו [קנה אותם], שהרי נקנו לו כבר ללוקח בהיותם על המחצלות. ועוד כמה הלכות בענין של משכנתא.

פשיטא [פשוט, ברור לנו] באתרא דמסלקי [במקום שבו כרגיל מסלקים את המלווה בתשלום] ואמר המלוה בשעת מתן הכסף "אני לא מסתלקנא [אסתלק] "— הא קאמר דלא מסתלקנא [הרי אמר אינני מסתלק], ועל תנאי זה נתן את הכסף, ותנאו קיים. אלא שיש לשאול באתרא דלא מסלקי, [במקום שאין מסלקים בו], והוא אמר "מסתלקנא [אני מסתלק] "אם יקבל את הכסף, מאי [מה הדין]? האם צריך למיקנא מיניה [לקנות, לעשות קנין, ממנו], או לא, שיש תוקף חוקי לאמירה בלבד?

רב פפא אמר: לא צריך למקנא מיניה [לקנות ממנו]. רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: צריך למקנא מיניה [לקנות ממנו]. ומסכמים, והלכתא [והלכה] היא: צריך למקנא מיניה [לקנות ממנו].

אם אמר הלווה למלווה: "איזיל ואייתי זוזי [אלך ואביא כסף] "— לא אכיל [איננו רשאי לאכול עוד], שהרי זה כסילוק. אבל אם אמר "איזיל [אלך] ואטרח ואייתי זוזי [ואביא כסף] ", במקרה זה נחלקו, רבינא אמר: אכיל [אוכל], שמותר למלוה לאכול עוד פירות, שהרי הלווה אינו בטוח שיביא, ומר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר: לא אכיל [אוכל]. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: שלא אכיל [אוכל].

מסופר: רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא [היו אוכלים על ידי ניכוי], שחששו משום ריבית שיש בכך. רבינא אכיל בנכייתא [היה אוכל בניכוי].

אמר מר זוטרא: מאי טעמא דמאן דאכיל בנכייתא [מה הטעם של זה שאוכל בניכוי] — מידי דהוה [כמו שהוא] בדין שדה אחוזה; שאמרה התורה (ויקרא כז, יז-יט) שאם מקדיש אדם את שדה אחוזתו יכול הוא אחר כך לחזור ולפדותו מיד ההקדש כאשר הוא משלם סלע (ארבע זוזים) עבור כל שנה עד לשנת היובל. וכך למדים: שדה אחוזה, לאו אף על גב דקא אכיל פירי טובא [האם לא אף על פי שהוא אוכל פירות הרבה] במשך השנים, אמר רחמנא [אמרה תורה]