איבעית אימא [אם תרצה אמור]: שבמשנה מדובר במקרה שאמר ליה קני [לו קנה] מעכשיו ואכן, עשה קנין. וכיון שעשה קנין באותה שעה הרי זה קנין גמור ואינו אסמכתא עוד.

אמרו ליה [לו] מר ינוקא [הצעיר] ומר קשישא [הזקן] בני [בניו] של רב חסדא לרב אשי: הכי אמרי נהרדעאי משמיה [כך אמר חכמי נהרדעא משמו] של רב נחמן האי [זו] האסמכתא, בזמניה [בזמנה] — קניא [היא קונה], בלא זמניה [זמנה] — היא לא קניא [קונה] והדברים הובנו במשמעות זו: שאם נעשתה האסמכתא לפני זמן הפרעון —

אינה קונה. אמר להו [להם]: אם כן אין בכך כל חידוש, כל מידי [דבר] כך הוא, בזמניה קני [בזמנו הוא קונה], בלא זמניה [זמנו] הוא לא קני [קונה].

דלמא הכי קאמריתו [שמא כך אתם אומרים], כך נתכוונתם לומר: אם אשכחיה בגו זמניה [מצא אותו בתוך זמנו] ואמר ליה קני [לו קנה] — קני [הריהו קונה], מצא אותו בתר זמניה [אחר זמנו] ואמר ליה קני [לו קנה] — הוא לא קני [קונה]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מחמת כיסופא [בושה] הוא דקאמר ליה [שאמר לו] לפי שלא פרע לו את החוב, ובאמת לא התכוון בלבו להקנות.

ומעירים: ולא היא, אין ההלכה כן, שאפילו בגו זמניה נמי [בתוך זמנו גם כן] הוא לא קני [קונה] והאי דקאמר ליה "קני" [וזה שאמר לו "קנה"] — קא סבר [סבור הוא]: כי מטי זמניה [כאשר יבוא זמנו לפרוע] שלא ליתי ליטרדן [יבוא להטריד אותי] ובינתיים ארוויח קצת זמן עד לפרעון.

אמר רב פפא: האי [זו] האסמכתא, זימנין קניא וזימנין לא קניא [פעמים היא קונה, ופעמים אינה קונה], כיצד? אשכחיה דקא שתי שכרא [מצא אותו הלווה שהוא שותה שיכר] — הרי זה קני [קונה], שאם הלווה הסכים להעביר את השדה במצב כזה, שנראה שאיננו דחוק, כיון שהסכים וקיבל על עצמו אז — הרי זה מקנה בלב שלם, ואין בכך פגם. ואם הבטיח לו כן כשמצאו דקא [שהוא] מהפך ומחפש אזוזי [זוזים, כספים] כדי לשלם — לא קני [אינו קונה], משום שברור שלא נעשה הדבר מרצונו הגמור.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: מה שאמר רב פפא שאם מצא אותו שותה שיכר קונה — דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי [שמא לפכח את פחדו ודאגתו הוא שותה] אבל באמת הוא דחוק מאד מבחינה כספית, אי נמי: איניש אחרינא אסמכיה אזוזי [או גם כן, אולי אדם אחר הבטיח לו כספים] ואז, אף שמסוגל לפרוע — מכל מקום דחוק הוא, והבטחתו היא רק אסמכתא! אלא אמר רבינא: אי קפיד בדמי [אם מקפיד במחיר], שלא למכור בפחות מן הערך המקובל — ודאי קני [קונה], שהרי אז ברור שאיננו דחוק כל כך.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: דלמא סבר [שמא סבור הוא] כשמראה שמקפיד בכך כי היכי [כדי] שלא תיתזיל ארעיה [יוזל מחיר קרקעותיו] האחרות, שאם ידעו שאין בידו הכסף ילחצו גם הם עליו, אבל באמת לא היתה בידו ברירה ולא מרצון שלם מכר. אלא אמר רב פפא: אי קפיד בארעא [אם הוא מקפיד בקרקע] שלא למכור קרקע אחרת אפילו בשוויה, משמע שאיננו דחוק, ובמקרה כזה ודאי קני [קונה].

ואמר רב פפא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שאסמכתא לא קניא [קונה] ואם העמיד קרקע לגבות ממנה — לא נקנתה לו, מכל מקום, קרקע זו אפותיקי הויא למיגבא מינה [כמשכון היא לגבות ממנה], שאף שלא נקנתה כולה למלוה —

יכול הוא לגבות כדי חובו מקרקע זו. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: מי קאמר ליה קני לגוביינא [האם אמר לו קנה לשם גביה] כדי לגבות את הלוואתך ממנה? וכיון שלא אמר זאת — כל זכות שיש למלוה בקרקע היא רק בגדר אסמכתא. אמר ליה [לו]: מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: ואי אמר קני למיגבא מיניה [ואם היה אומר לו קנה לשם גבייה] וכי קני [קונה]? סוף סוף אסמכתא היא זו, וכלל הוא שאסמכתא לא קניא.

ושואלים: אם כן, אלא אפותיקי שאמר רב פפא מאי [מה] היא, שהרי לפי הקושיות שהקשינו נמצא שאין הבדל אם אמר או לא אמר. ומשיבים: דברי רב פפא קיימים כגון באופן שאמר ליה [לו] הלווה למלוה: לא רק שנותן לו הקרקע אם לא ישלם, אלא גם אם ישלם לא יהא לך פרעון אלא מזו, ועל ידי נתינת קרקע ישלם לו.

שאף שצד האסמכתא בטל, מכל מקום הבטחת הפרעון משדה זה — לא בטלה. מסופר: ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה [אדם אחד מכר לו קרקע לחבירו] באחריות. אמר ליה [לו] הקונה: אי טרפו ליה מנאי מגבית [אם יטרפו אותה, את הקרקע ממני האם תגבה, תשלם] לי משדות עידי עידית, מובחר שבמובחר, בקרקעות דאית [שיש] לך? אמר ליה [לו] המוכר: מעידי עידית לא מגבינא [אינני משלם] לך, דבעינן למיקם קמאי [שאני רוצה שתהיה אצלי], אלא מגבינא [אגבה] לך משדות עידית אחרים דאית [שיש] לי. לסוף [לבסוף] טרפוה, את השדה, מיניה [ממנו, מקונה את השדה], ובינתים אתא בדקא שקיל [בא שטף מים ולקח, שטף], את עידי העידית של המוכר, ונשארו ברשותו רק שדות העידית האחרים ולא רצה לתת אותם לקונה, אלא רצה להחזיר לו מבינונית, כפי המקובל.

סבר [חשב] רב פפא למימר [לומר]: מכיון שמ עידית אמר ליה [לו] שיגבה לו והא קיימא [והרי היא קיימת] — ישלם ממנה, כהבטחה ראשונה.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה [ושיאמר לו] המוכר לקונה: כי אמרי [כאשר אמרתי] לך אנא מגבינא [אני מגבה, משלם] לך מן העידית — דהוה [שהיתה] שדה עידי עידית קיימא [עומדת, קיימת], השתא קיימא ליה [עכשיו עומדת לה] אצלי העידית במקום עידי עידית, שהיא כעת המובחר שבשדותי ואיני חייב לתת לך את המובחר שבשדותי.

מסופר: רב בר שבא הוה מסיק ביה [היה נושה בו] רב כהנא זוזי [כסף]. אמר ליה [לו] רב בר שבא: אי [אם] לא פרענא [אפרע] לך את חובי עד ליום פלוני — גבי מהאי חמרא [גבה מיין זה]. סבר [חשב] רב פפא למימר [לומר]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאסמכתא לא קניא [קונה] הני מילי בארעא, דלאו לזבוני קיימא [דברים אלה אמורים דווקא בקרקע שאינה עומדת למכירה] ולכן בטלה ההבטחה, שבוודאי לא גמר והקנה בשלמות. אבל חמרא [יין] כיון דלזבוני קאי [שלמכירה הוא עומד] — כזוזי דמי [ככסף הוא נחשב] ויכול לגבות מיין כמו משאר שווה כסף.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבה: כל "דאי" ["שאם"] — לא קני [קונה], שכל הסכם שאין בו התחייבות מיידית, אלא נאמר שאם יקרה דבר מסויים אעשה כך —

אסמכתא הוא ואינו קונה, שאין קנין אלא בהסכם מפורש ומבורר משעה ראשונה. אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן [עכשיו שאמרו חכמים] והסכימו שאסמכתא לא קניא [קונה], הרי במקרה כזה כמו במשנתנו שהבטיח לו קרקע לגבות ממנה חובו, אם גבה הדר ארעא והדרי פירי [חוזרת הקרקע וחוזרים הפירות] שאכל המלוה בינתים מקרקע זו. ושואלים: למימרא דסבר [האם לומר מכאן שסבר] רב נחמן שמחילה בטעות לא הויא [איננה נחשבת] מחילה? כלומר, שאם אדם מחל לחבירו על סכום כסף, והתברר שבטעות מחל לו, שאינו נחשב מחילה ומקבל את כספו בחזרה?

והאיתמר [והרי נאמר] שנחלקו בדבר, ששנינו: המוכר פירות דקל לפני גמר בישולם לחבירו. אמר רב הונא: עד שלא באו הפירות לעולם — יכול לחזור בו ולבטל את המכר, לפי שהפירות עדיין אינם מצויים כלל. משבאו לעולם, ואפילו אינם בשלים — אין יכול לחזור בו, שהרי מכר דבר המצוי בעינו. ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומעיקרו לא הועיל הקנין.

אבל אמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל [מודה אני שאם שמט ונטל הקונה את הפירות ואכל] — לא מפקינן מיניה [אין אנחנו מוציאים ממנו], שאנו אומרים שכיון שהמוכר הסכים למכר תחילה, אף שהיתה כאן טעות בדין, אנחנו אומרים שמחל לו! ודוחים: אין זו קושיה; התם זביני [שם מדובר במכירה], ובמכירה אפשר לומר שיש מחילה. הכא [כאן] מדובר בהלואה, ובמקום שיש הלוואה —

מחילה כזו יש בה משום חשש ריבית. אמר רבא: