א גמרא על עיקר הדבר שואלים: מכדי [הרי] זריקה תולדה של הוצאה היא, הוצאה שהיא אב המלאכה גופה היכא כתיבא [עצמה היכן כתובה בתורה], והלא צריך לברר תחילה את אב המלאכה, ואחר כך לדון בתולדות. אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא" (שמות לו, ו), שלדעת ר' יוחנן היה ציווי זה של משה מיועד למנוע את העם מלהביא את התרומות בשבת. והוא מפרש: משה היכן הוה יתיב [היה יושב]? — במחנה לויה (הלויים), ומחנה לויה רשות הרבים הואי [היה], וקאמר להו [ואמר להם] לישראל: לא תפיקו ותיתו [תוציאו ותביאו] מרשות היחיד דידכו [שלכם] לרשות הרבים.

ושואלים: וממאי [וממה, מניין] אתה למד שבשבת קאי [היה עומד] ומצווה אותם שיפסיקו להביא? דילמא [שמא] בחול קאי [היה עומד] ומשום דשלימא [שנשלמה] לה המלאכה, מלאכת המשכן משום שכבר תרמו די הצורך?! כדכתיב [וכפי שנאמר]: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו, פסוק ז). אלא גמר [למד] בדרך גזירה שווה מהלשון "העברה" "העברה" שנאמרה בענין זה וביום הכפורים,

שכן כתיב הכא [נאמר כאן במשכן]: "ויעבירו קול במחנה" וכתיב התם [ונאמר שם ביום הכיפורים]: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט). מה להלן בתקיעת השופר שביובל העברה זו — ביום אסור לעשותה, אף כאן — ביום אסור.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] לימוד לענין הוצאה מרשות היחיד אל מחנה הלווים שהוא רשות הרבים, ואולם הכנסה מנלן [מניין לנו], שאף היא נחשבת כמלאכה, ואסורה? ומשיבים: סברא היא, מכדי [הרי] העברה מרשות לרשות הוא, ואם כן מה לי אפוקי [הוצאה] ומה לי עיולי [הכנסה], שאם העברת חפץ מרשות לרשות יש בה משום מלאכה — אין מקום להבדיל בין הוצאה והכנסה. מיהו [אבל] הוצאה — אב מלאכה היא, ואילו הכנסה — אינה אלא תולדה, כיון שאינה מפורשת במקרא.

על עצם ההבדל בין אב ותולדה שואלים: ומכדי אהא מיחייב, ואהא מיחייב [הרי על זו מתחייב, ועל זו מתחייב] ואם כן אמאי קרי [מדוע קורא] לה האי [לזו] "אב" ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה האי [לזו] "תולדה"? ומה טעם להבחין ביניהם?

ומשיבים: נפקא מינה דאי עביד [יוצא מזו הבדל למעשה שאם עושה] שתי אבות מלאכה שונים בהדי הדדי [ביחד], אי נמי [או גם כן] שתי תולדות של שני אבות שונים בהדי הדדי [ביחד] — מיחייב תרתי [מתחייב שתי חטאות], ואי עביד [ואם עושה] אב ותולדה דידיה [שלו] — הוא לא מיחייב [מתחייב] אלא חדא [חטאת אחת].

ושואלים עוד: ולשיטת ר' אליעזר המחייב להביא חטאת נפרדת על תולדה של מלאכה גם אם עשה במקום (באותו זמן) אב המלאכה שלו עצמו ומתחייב עליו — לשיטתו אמאי קרו [מדוע קוראים] לה לזו "אב" ואמאי קרו [ומדוע קוראים] לה לזו "תולדה "? ומשיבים: לשיטתו הך דהואי [זו שהיתה] במשכן חשיבא [מלאכה חשובה] — קרי [קורא] לה "אב", ואולם הך [לזו] שלא הואי [היתה] במשכן חשיבא [חשובה] — הוא לא קרי [קורא] לה "אב". אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: כי הך דכתיבא [לזו שכתובה] במפורש במקרא — קרי [הוא קורא] "אב", והאי [ולזו] שלא כתיבא [כתובה] במפורש במקרא — קרי [הוא קורא] "תולדה".

ב והא דתנן [והלכה זו ששנינו במשנה]: הזורק חפץ בשבת למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל, אם היה גובהו למעלה מעשרה טפחים — הרי זה כזורק באויר ופטור. ואם היה גובהו למטה מעשרה טפחים — הרי זה כזורק בארץ, והזורק בארץ ברשות הרבים ארבע אמות — חייב.

ושואלים: זרק ארבע אמות ברשות הרבים עצמה שלא הוציא ולא הכניס מרשות לרשות, מנלן דמיחייב [מניין לנו שחייב]? ומשיבים, אמר ר' יאשיה: שכן אורגי היריעות שבמשכן היו זורקין מחטיהן זה לזה כשנזקק אחד למחט שביד חבירו, וכיון שהיתה זו מלאכה במשכן חייבים עליה. ותוהים: אורגין, מחטין למה להו [להם]? לשם מה דרושה המחט במלאכת האריגה? אלא יש לתקן ולומר כך: שכן תופרי היריעות זורקין מחטיהן זה לזה.

ושואלים: ומניין שהיו צריכים לזרוק זה לזה ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [שמא זה אצל, ליד, זה היו יושבים]?! ומשיבים: ודאי הוצרכו להיות מרוחקים זה מזה, שכן אם היו סמוכים מידי אחד לשני מטו הדדי [היו מגיעים זה לזה] ופוגעים זה את זה במחטין. ושואלים עוד: דילמא [שמא] אף שהיו צריכים להיות מרוחקים זה מזה עדיין בתוך ארבע אמות זה לזה הוו יתבי [היו יושבים], ולא נצרכו לזרוק יותר מתחום זה? וכיון שאין בידינו הוכחה איננו יכולים ללמוד הלכה זו מתופרי יריעות.

אלא אמר רב חסדא: איסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים נלמד שכן אורגי היריעות שבמשכן היו זורקין בוכיאר (הכלי שחוט הערב קשור בו) ביריעה, שלצורך האריגה היה צורך לזרוק אותו בין חוטי השתי. ושואלים: הרי זו אינה זריקה ממש, והלא אוגדו בידו, שהרי קצה החוט נמצא עדיין ביד הזורק, וכל זריקה מעין זו שלא זרק את כל החפץ שבידו — אינה נחשבת! אלא יש לומר שהמדובר בניסכא בתרא [בזריקה האחרונה] שבה נשלם חוט האריגה, ושוב אינו צריך להחזיק בידו את החוט.

ועדיין שואלים: והא [והרי] במקום פטור קאזלא [היא, הבוכיאר הולכת], שהרי בין היריעות אין מקום ארבע אמות והזורק למקום פטור — פטור! אלא יש לומר שהלימוד הוא, שכן אורגי היריעות היו זורקין בוכיאר לשואליהן, לחבריהם השואלים מהם בוכיאר. ושואלים: ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [ושמא זה ליד זה היו יושבים]?! ומתרצים: הדבר אינו אפשרי, כי מטו הדדי בחפת [היו מגיעים זה ליד זה ומפריעים כשהיו מגיעים לסיומה של היריעה].

ושואלים: ודילמא שלחופי הוו משלחפי [ושמא היו מוסטים] במקצת זה מזה ולא ישבו בשורה אחת, ועדיין היו יכולים לשבת סמוכים זה לזה בלא להפריע במלאכה?! ותו, מי שאילי מהדדי [ועוד, האם היו שואלים זה מזה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] החכם לודא: מה שנאמר "ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" (שמות לו, ד) — יש ללמוד מכאן: כל אחד מהם ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו, שלכל אחד היו חמרים וכלי עבודה במידה מספקת, ולא היה אם כן צורך בשאילה אחד מהשני!

ותו [ועוד] יש להקשות: אף אם נלמד מכאן דין זורק, אבל מעביר בידו ארבע אמות ברשות הרבים מנלן דמחייב [מניין לנו שחייב]? אלא נראה שאין בידינו ללמוד הלכה זו במישרין ממלאכת המשכן אלא יש לומר: כל ההלכות הקשורות בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה [בלימוד של מסורת למדו אותה] ולא ממדרש הכתובים.

ג אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מקושש שכתוב בתורה שדנו אותו למיתה על חילול שבת (במדבר טו, לג–לו), מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה [היה], ומשום עבירה זו הוא שנסקל. במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם]: תולש הוה [היה], שמשום תלישת העצים ממקומם התחייב. רב אחא בר' יעקב אמר: מעמר (אוסף עצים ממקום הנחתם לערימה) הוה [היה].

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להלכה אם נדע מה היתה המלאכה שנתחייב עליה המקושש בשעתו? ומשיבים: יש כאן תוצאה מעשית על פי הדברים שמסר רב. שאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי (בבית) ר' חייא וכתוב בה, איסי בן יהודה אומר: מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת (ואם עשאן כולם בהעלם אחת) ואינו חייב אלא אחת. ומיד תוהים: אחת ותו לא [ולא עוד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן [והיינו מתעסקים] בה: מניינא [המספר] למה לי? והלא די במניית אבות המלאכה בלא לציין את מספרם! ואמר ר' יוחנן: משנה זו באה ללמדנו שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת. הרי שאין לפרש שעל כל המלאכות כולן חייב רק חטאת אחת!

אלא אימא [אמור, תקן] אינו חייב על אחת מהן, שיש מלאכה אחת משלושים ותשע המלאכות שעליה אין חייבים מיתה, ויש בה מצות "לא תעשה בלבד" ולא נתפרש איזו היא.

ולענין זה, רב יהודה פשיטא ליה [פשוט לו] שהמעביר חייב, ומתניתא פשיטא ליה [והחכם בברייתא פשוט לו] שהתולש חייב, ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה [פשוט לו] שהמעמר חייב. כלומר, מר סבר הא מיהת לא מספקא, ומר סבר הא מיהת לא מספקא [חכם זה סבור כי זו לפחות אינה מסופקת, וחכם זה סבור כי זו לפחות אינה מסופקת], ובאו להודיענו שעל מלאכות אלה ודאי חייבים מיתה, שהרי נידון מקושש העצים משום שעבר עליהן.

ד כיון שהוזכר המקושש לענין מלאכתו מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מקושש זה שמזכירתו התורה צלפחד היה, וכן הוא אומר: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר טו, לב), ולהלן הוא אומר בדברי בנות צלפחד: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו" (במדבר כז, ג), מה להלן האיש במדבר הוא צלפחד, אף כאן שלא פורש שמו הוא צלפחד, אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין על מדרש זה, שכן אם כדבריך שהיה זה צלפחד — התורה כיסתו, ולא פרסמה את שם המקושש, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו [לא], שלא היה זה צלפחד — הרי אתה ללא הצדקה מוציא לעז על אותו צדיק.